זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

כאשר בעל הפונדק בא להעיר את אפרים, הוא מצא את הלקוח שלו שוכב על המיטה עם עיניים פקוחות ומביט בתקרה.
“הכל בסדר, אדוני?” הוא שאל את אפרים.
“היה לי לילה די קשה, זה הכל.” ענה אפרים בלי לקום מהמיטה. “מעניין ששמת לב, רזי.”
“תשמע, אתה ישן כאן באופן קבוע כבר קרוב לשיתון, טבעי שאשים לב לדברים כאלה.” ענה רזי בחיוך.
אפרים קם מהמיטה, ולבש את מעילו.
“אתה מתכוון להישאר פה עוד הרבה?” שאל בעל הפונדק.
“ככל הנראה. למה אתה שואל? אני מפריע לכם?”
“בכלל לא. אבל אני פשוט מרגיש שחבל לך. גם עם ההנחה שאנחנו נותנים לך אתה עדיין תוציא עשרים לירות בחודש על לינה ומזון. יש כאן דירות לשותפים עם שכר נמוך מזה. לטובתך בלבד, הייתי מציע לך להקדיש קצת זמן בחיפוש דירה שכזאת.”
אפרים שלף את ארנקו והוציא משם את הלירה שאסף אמש מהקיר האחורי של הבניין.
“בינתיים הסידור הזה יותר מתאים לי.” הוא ענה והושיט את המטבע לבעלים. “זה על הלינה להיום.”
“כרצונך.” אמר בעל הפונדק ואסף את המטבע. “אבל תחשוב על זה. לוחות העבודה מפרסמים גם דירות להשכרה, אתה יודע.”
“כן, אני יודע איך הלוחות האלו עובדים.” השיב אפרים בחוסר סבלנות. “אשמח אם תאפשר לי לחשוב על הדברים האלה בעצמי מעכשיו.”

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

בבוקר יום המחרת, אפרים צעד באיטיות אל האזור התעשייתי. אזור החלציים שלו עדיין לא התאושש לחלוטין מהמכה שחטף שם. זה לא שאפרים דאג מזה יותר מדי, כי גם ככה הוא לא התכוון לבוא ישירות אל מקום העבודה שלו. חלק מהדברים שר”ס דיברה עליהם סיקרנו אותו, והוא מאוד רצה למצוא מישהו שיוכל להסביר לו חלק מהם. הוא פנה הישר אל בית החרושת לפתילים בחיפוש אחר תמר.
היא היתה בקומה השניה של המבנה, ועמדה ליד אריה בזמן ששניהם אחזו במגילות. ממולם ישב סרעפת מאחורי השולחן שלו ושאל אותם כמה שאלות.
מצוין, חשב אפרים, עוד אנשים שיוכלו לתת לו תשובות.
“הכל בסדר אפרים?” שאל אותו סרעפת מבלי להעיף לעברו מבט. “אנחנו נמצאים עכשיו באמצע של איזו שיחה, אז אם זה לא משהו חשוב זה ייאלץ לחכות.”
“יש לי רק שאלה אחת קצרה. זה לא ייקח יותר מרגע.” אמר אפרים.
“בסדר.” סינן סרעפת בחוסר עניין. “מה אתה רוצה לדעת?”
“שמעתם פעם על מישהו בשם העורב?”
ברגע ששמעו השלושה את השאלה הם הסתובבו אל אפרים בעיניים פקוחות לרווחה. תמר אף הפילה את אוסף המגילות שבידה.
“מ-מ-מאיפה אתה שמעת את השם הזה?” היא שאלה מבוהלת.
“אה… אני לא בטוח שמותר לי לענות.” אמר אפרים, וגילה שהמבט מוכה הפחד שלהם רק החמיר. “הכל בסדר? למה אתם מגיבים ככה?”
“העורב הוא איש מכנופיית נחשי השוהם.” ענה אריה. “הוא אחד האנשים הכי מסוכנים מביניהם, והדבר הכי קרוב שיש להם למנהיג. הוא מכנה את עצמו ‘קבלן של פשע’, כי הוא מוכר את השירותים שלו לכל מי שמרבה במחיר. יש שני דברים שהוא דואג לפרסם בכל פעם שהוא מקבל עבודה. הראשון הוא הכישרון שיש לו תמיד למצוא את האנשים המוכשרים ביותר שיעבדו תחתיו, והשני הוא שהוא לא נח עד שהמשימה שהוא קיבל תסתיים במלואה. הוא קיבל אחריות על כמה מהחיסולים האכזריים ביותר בשנים האחרונות.”
“למה אתה הזכרת אותו פתאום?” שאלה תמר, עדיין קפואה במקום. “הוא נמצא פה באזור?”
אפרים נותר דומם, לא בטוח איך הוא יהיה מסוגל לענות. לתגובה שכזאת הוא בהחלט לא ציפה.
“תן לי לנחש. יכול להיות שר”ס שאלה אותך עליו?” שאל אותו סרעפת.
“מאיפה אתה יודע?” שאל אפרים בהלם.
“ניחוש מושכל. היא סיפרה לי אתמול בצהריים שתפסו סוחר סמים בשטח שלנו ושהיא מתכוונת לחקור אותו. אני מניח שהשם של העורב עלה בחקירה, והיא באופן טבעי חשדה שאולי הבחור החדש שהופיע אצלינו קשור אליו. בלי להעליב.”
“אז אתה חושב שהעורב מעורב איכשהו במגפת הסמים שלנו?” שאלה תמר.
“יכול להיות, אבל שום מילה על זה, ברור? אני לא רוצה שתתחיל פה בהלה עד שלא נהיה בטוחים.” ענה סרעפת, בעודו מישיר את מבטו לעבר אפרים.
“למה אתה מסתכל עליי?” שאל אפרים.
“בניגוד לשניים האחרים שפה, בך אני לא בוטח.”
אפרים הסתובב בזעף וירד במדרגות.
“הבנתי, אני הולך לעבוד.”
“אל תיקח אותו כזה קשה, גבר.” קרא לעברו אריה. “הוא תמיד כזה. אתה רוצה שנדבר על זה בהפסקה?”
אפרים התעלם ממנו. הוא קיווה שאולי היום הוא יזכה לקצת שקט במהלך העבודה.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

כמו ביום הקודם, בעל הפונדק העיר את אפרים שעה קלה לפני הזריחה, אך עקב שעות השינה המועטות שהיו לו בלילה, לאפרים כלל לא היה כוח לצאת ולעבוד, והוא אילץ את עצמו לקום מהמיטה ולאכול ארוחת בוקר. הוא יצא מהפונדק בעודו מפהק בקול רם. אחרי כל מה שקרה אתמול, לא היו לו הרבה סיבות להישאר מעודד. הנחמה היחידה שלו היתה שלפחות מבחינה כספית אין לו יותר ממה לדאוג. אפרים הסתכל מסביבו בחיפוש אחר תמר, אך להפתעתו היא לא נראתה באף מקום. במאמץ רב הוא התחיל ללכת אל בית החרושת, בעודו מסתכל בזהירות על הקרקע כדי לוודא שהוא אינו דורך לאיש על המטפחת.

בית החרושת לצמר עדיין היה נעול כאשר אפרים הגיע אליו, על אף שהשמש כבר זרחה. אפרים הביט לצדדים, וראה מרחוק את הדלת של בית החרושת לפתילים פתוחה. הוא נכנס לשם בזהירות ועלה לקומה השניה, שם הוא מצא את תמר מתמזמזת עם גבר חסון שאותו הוא לא זיהה. הוא ניסה להעיר את תשומת ליבם אליו, אך הוא עדיין היה עייף מכדי לפצות את פיו. בסופו של דבר לא היה בכך צורך, כי תוך זמן קצר תמר שמה לב אליו וקפצה בבהלה.
“אפרים! מה… מה… אתה… עושה פה?” היא שאלה בעודה מתנשפת.
“אה… בית החרושת לצמר עדיין נעול. באתי לראות אם יש פה מישהו שיכול לפתוח אותו.”
“נראה שקצת נסחפנו, לא תמרק’ה?” צחקק הגבר.
“כן… יכול להיות…” היא אמרה וניסתה לסדר את שיערה. “בכל מקרה אפרים, חדשות טובות!” היא אמרה והחוותה לעבר הגבר בצורה מוגזמת.
“אריה חזר!” תמר צעקה בעוצמה שהספיקה להוציא את אפרים מאיזון.
אפרים הביט בגבר מקרוב. הוא היה גבוה ממנו בחצי ראש, ורחב ממנו כמעט כפליים. ידיו וכתפיו היו שריריות, אך לא כבדות כמו אלה של הענק. היו לו עיניים בצבע ירוק בוהק ושיער חום שגלש עד לכתפיו, ועור שזוף בגוון של עופְרַת ברזל. בקיצור, הוא נראה כמו אחד מהאבירים שנערות במטל היו ממציאות במשאלות שלהן, דימוי של גבר מושלם שרק גורם לכל אדם אחר להשוות אותו אליו בנחיתות.
אריה הושיט לאפרים יד. “אז אתה הבחור מהחלופה שתמר סיפרה לי עליו, כן?”
“נראה לי…” אמר אפרים והושיט אליו את ידו באיטיות.
אריה תפס את היד, ולחץ אותה בעוצמה שגרמה לראשו של אפרים להתנער.
“תמר סיפרה לי כמה קשה עבדת ביומיים האחרים, אפילו שלא משלמים לך. אני לא יודע אם הייתי עושה אותו דבר, אבל אני מעריך את החריצות. קדימה, בוא נלך לבית החרושת. אני רוצה לראות אותך בפעולה!”
הוא טפח בחוזקה על גבו של אפרים ואז ירד במדרגות. אפרים ניסה לייצב את עצמו וירד בעקבותיו.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אפרים הכניס את המטבע לארנקו וקרא בשנית את הפתק. בהתחשב באירועי היום, היתה לו השערה יחסית טובה לגבי זהות הנדבן שהתחייב להשאיר לו עוד כסף. ברגע זה הוא הרגיש חשק גדול למצוא את אותו האדם ולהודות לו מעומק ליבו, אבל הוא בלם את עצמו.
הנדבן הזה ביקש במפורש להשאיר את העניין בינו לבין אפרים, וכנראה מסיבה טובה. בכל זאת, היתה פה הפרה בוטה של העונש שהשופט גזר עליו.
אפרים לא היה בטוח לחלוטין אם הוא צודק לגבי ההשערה שלו, כך שאם יספר על מה שקרה לאדם הלא נכון, האמת תצא לאור במהירות, והנדבן כנראה ייפגע מכך קשות. עד כמה שהדבר כאב לו, לעת עתה היה עליו לשמור על מקור הכנסה זה בסוד מכל אדם נוסף בעיר.

הוא עשה את דרכו אל דלת הכניסה לפונדק, כאשר הוא קלט כמה מעט אנשים באמת יודעים על המצב החדש שבו הוא נמצא. במיוחד הוא נזכר באור. אפרים דיבר איתה בפעם האחרונה יום לפני שיצא עם צוות ההברחות. כנראה היא עדיין חושבת שהוא נמצא איתם, כך שאין סיבה שהיא תדאג לו שלא לצורך, אבל הוא עדיין חש במחויבות כלשהי ליידע אותה על מצבו. בכל זאת, הדאגה שלו כלפיה היתה אחת הסיבות העיקריות שעודדו אותו להישאר בעיר ולהצטרף לחלופה. אפרים החליט לדחות את ארוחת הערב לבינתיים, והלך לעבר ביתו של השופט.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

“מהר יותר!” קראה מיכל, וגררה את אפרים בחבל. הם כבר התרחקו במידה ניכרת מצוות ההברחות. “אם נמהר, נוכל להגיע ליובלים לפני שיחשיך!” היא הוסיפה.
“זה מגוחך!” קרא אפרים, שנשרך מאחוריה. “את לא יכולה להשאיר אותי ככה כל היום. מה אם אני צריך להשתין?”
“אז תתאפק. אני לא מתכוונת לעזוב אותך עד שנגיע אל השופט.”
אפרים רטן בשקט. הנערה הזאת כבר מקודם לכן התנהגה די מוזר, אבל זה כבר היה שיא חדש. למה דווקא היא מכל האנשים בצוות קפצה על ההזדמנות? מילא אם זה היה מישהו כמו כלב-רועים, אבל מיכל? מה היא בדיוק מנסה להשיג עם זה?
הוא הביט סביבו. לא היה אף אחד בסביבה. הוא היה יכול בקלות להתגבר עליה ולברוח. הוא רק היה צריך לאזור מאמץ.
אפרים נעצר במקום והתחיל לרוץ בכיוון הנגדי. ככל שהוא המשיך, הקשר סביב צווארו הלך והתהדק, וריצתו נעשתה מאומצת יותר. למרות זאת, אפרים המשיך להתאמץ בכל כוחו. הוא היה משוכנע שבכל רגע הוא יצליח לגבור על אחיזתה של מיכל ולהשתחרר.
לפתע הוא הרגיש שהמשיכה על צווארו נחלשת. מסופק, אפרים הביט לאחור, רק כדי לגלות שהסיבה לרפיון היא שבמקום להמשיך למשוך, מיכל התחילה לרוץ לעברו במהירות. הוא בקושי הספיק להגיב לפני שהיא התנפלה עליו ובעטה נמרצות בחזהו ובפניו.
“חולת נפש!” אפרים פלט, וקיבל בתמורה אגרוף נוסף לפנים.
מיכל הרימה אותו בכוח.
“פחות לדבר, ויותר ללכת אחריי! אל תכריח אותי לעשות את זה שוב!” היא אמרה וחזרה לגרור אותו.