זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
כמעט שיתון שלם חלף מהרגע בו התווסף מרדכי אל הצוות של נדב שורש. במהלך תקופה זו, היה מרדכי עד למעשים הנבזיים ביותר שהיה ניתן לבצע בשם החוק: מתן וקבלת שוחד, אכיפה בררנית, סחיטה באיומים, ויד קלה באופן מחריד על ניצבי החרבות שלהם. מרדכי הצטמרר למראה התושבים שמביטים בהם בפחד, ומההבנה שהארגון שנוסד בשביל לשמור על בטחון התושבים הפך לאחד הגורמים הכי מסוכנים בעיר. למרות שהוא ניסה עד כמה שניתן למזער את ההרס שחוללו נדב ואנשיו, התוצאות בשטח היו אפסיות.
כאשר הוא ניסה לגשת לתושבים ולנסות לפצות אותם על מה שקרה, הוא נתקל בכתפיים קרות עקב חוסר האמון שלהם בו.
כאשר הוא ניסה להעמיד את חברי הצוות במקומם, ולהראות להם את הנזק שלו הם גורמים, כל מה שזכה לו הוא לעג והשפלה. לחרדתו, מרדכי הבין מהר מאוד שלא רק שלא אכפת להם ממעשי השחיתות שלהם, אלא שהם אפילו מתגאים בהם.
כתוצאה מכל אלה, שמחת החיים שחזרה אל מרדכי אחרי זמן רב התפוגגה, והוא חזר לביתו כל יום עגום ומיוסר. אפילו שיחות הערב שלו עם יעקב לא רוממו את רוחו.
בבוקר היום השביעי לתפקידו החדש, מרדכי החליט שהוא נכנע.
אור השחר חדר מבעד החלון אל כיוון מיטתו, ופגע בפניו. הוא זע באי-נוחות, מנסה להיאבק בחושיו המאותתים לו לקום, אך לבסוף הוא נכנע ופקח עיניים. אם היה הדבר בשליטתו, הוא היה ממשיך להישאר במיטה עד אחרי הצהריים, אך כשוטר היו לו מחויבויות שלא מחכות לכלום. לפחות הוא רצה להאמין בכך. הוא קם ממיטתו וצעד אל עבר ארון הבגדים, אבל בלי לשים לב הוא דרך על בטנו של יעקב, שישן על הרצפה לידו, ומעד על דלתות הארון.
הוא קם ואחז בראשו החבול וחיפש פינה פנויה לשבת בה בחדר הקטן. יעקב התעורר מהמהומה והתיישב על המיטה.
“מה קרה, מרדכי? הכל בסדר?”
“כן.” ייבב מרדכי. “רק נפלתי על הראש לתוך הארון. אני מרגיש נפלא, מה נראה לך?”
“מאז שאני פה אף פעם לא קרה דבר כזה. זה בגלל העבודה?”
“אני חושב שזה די קשור לעובדה שאתה ישנת על הרצפה במרכז החדר עד עכשיו. די מפתיע אותי שלא קרה משהו כזה עד עכשיו.”
“טוב, זה לא שיש לי מקום אחר לשכב בו.” העיר יעקב. “זאת לא דירה שמתאימה לשני אנשים.”
“אתה באמת חושב שאני יכול למצוא משהו אחר עם המשכורת שלי?! אולי אם גם אתה היית מכניס כסף היה אפשר לחשוב על משהו!”
“כמה פעמים אני צריך לומר לך? זה יותר קשה ממה שזה נראה.”
“אין לי כוח לשמוע את זה יותר, יעקב!” מרדכי צעק עליו. “די כבר! נגמרה לי הסבלנות. מילא הדירה, אבל כבר חצי חודש שאני צריך לקנות אוכל לשניים. כבר התחלתי להשתמש בחסכונות שלי בשביל שתוכל להמשיך להישאר כאן. אני חושב שאני מתחיל להבין למה לשאר השוטרים במטה כל כך קל לקבל שוחד.”
בתגובה לדבריו, יעקב הביט במרדכי במבט מאיים.
“אתה באמת אמרת את זה עכשיו?”
“למה אתה מתכוון?”
“שאתה מתחיל להבין למה האחרים מקבלים שוחד.”
“כן. מה הבעיה בזה? כבר קיבלתי שוחד בעבר, זוכר?”
“אני זוכר את זה, אבל אני גם זוכר שבמשך שלושה ימים אחרי זה סיפרת לי עד כמה אתה התביישת בעצמך. שמעתי בכלא לא מעט סיפורים על שוטרים שסטו מדרך הישר. ברגע שבו הם מתחילים להצדיק מעשים כאלה כבר נהיה קשה להם להפסיק. אתה רוצה לדעת איך זה ממשיך משם?
“בהתחלה אתה רק תנסה להעלים עין ממקרים שאתה חושב שהם לא חמורים מספיק. עם הזמן אתה תרשה לעצמך לקבל שוחד גם עבור פשעים מסוכנים יותר. אתה תגיד לעצמך שזה חד-פעמי, ובפעם הבאה זה כבר לא יקרה, אבל עם כל הצעה שתגיע תחושת הפיתוי תתחזק. אחרי שכבר התרגלת להתעלם מעבירות תמורת שוחד, יגיע השלב הבא, שבו כבר ישלמו לך בשביל להשתתף בהן.
“ייתכן שאתה תצליח לעצור בנקודה הזאת. להחליט שאתה אולי עובר על החוקים שאתה אמור לאכוף, אבל אתה בכל זאת מציב גבול. אני לא מכיר מספיק את חברי המטה שלך כדאי לדעת כמה נמצאים בשלב הזה, אבל בטוח יש כאלה שחצו אותו. כל אחד יכול, גם אם הוא לא שם לב. אפילו אתה. אולי תתייעץ עם חברים לצוות שישכנעו אותך שזה לא כזה נורא, אולי אתה תחליט שאם לא תשתמש באלימות זה יהיה בסדר. בסופו של דבר אתה תסכים להצעה, ומשם כבר אין דרך חזרה. הכוח יסנוור אותך, תרגיש שהכול מותר לך, ואתה תלך ותעשה דברים יותר ויותר אכזריים, רק בשביל לבחון את הגבולות שלך, עד שתגיע אל הנקודה בה אתה לא נהיה יותר טוב מהשוטרים שהרסו לי את החיים.”
מרדכי הביט ביעקב בתמיהה.
“אתה לא חושב שאתה מגזים? בסך הכל התלוננתי על המשכורת שלי. מאיפה בכלל הבאת את הסיפור הזה? אתה דואג יותר מדי, זקן.”
יעקב המשיך להביט בו במבט רציני.
“אני חושב שנדב והצוות שלו מתחילים להשפיע עליך לרעה, אפילו אם אתה לא שם לב לזה.”
“על מה אתה מדבר?” גיחך מרדכי. “בגלל שקראתי לך זקן? זה סתם צורת דיבור. זה לא אומר…”
מרדכי השתתק והרהר לרגע. זה לא היה סגנון הדיבור הרגיל שלו. מאיפה הוא אימץ אותו?
אוי לא.
מרדכי השפיל את מבטו וניסה לפנות אליו באופן מתנצל.
“אתה יודע? אני חושב שאתה צודק. נראה שיפתח עשה טעות כשהוא ציוות אותי אליהם.”
“תקשיב לי מרדכי, היום אתה הולך לדבר איתו ולהגיד לו שזה נגמר. קשה לי לראות אותך חוזר כל יום על סף דמעות.”
“סמוך עלי, זה הדבר הראשון שאני אומר לו היום.” אמר מרדכי ופתח את ארון הבגדים. “אבל אני עדיין עומד מאחורי מה שאמרתי על המשכורת. אם אתה רוצה להמשיך להישאר כאן, אתה צריך למצוא עבודה כלשהי, ולא משנה לי מה.”
שעה קלה מאוחר יותר עמד מרדכי מחוץ לדלת המשרד של יפתח וחיכה לבואו. הוא הציץ מבעד למדרגות וראה את הניצב המזדקן עולה אל הקומה שלו .
“מרדכי, מה אתה עושה פה? אתה לא אמור עכשיו להיות בסיור?” הוא שאל.
“אני צריך לדבר איתך, זה דחוף.”
יפתח נחר בשקט.
“בסדר. בוא נדבר על זה במשרד.”
הוא פתח את הדלת והתיישב מאחורי השולחן.
“טוב, דבר.”
מרדכי התיישב מול יפתח וסיפר לו על כל החוויות הקשות שעבר אצל נדב.
“-החלק הכי גרוע הוא שלא משנה כמה אני מנסה לעזור, זה לא עובד. אני לא יכול לשכנע מישהו שאני דואג לו אחרי ששאר הצוות שדד אותו. אני ניסיתי לדבר איתם, להסביר להם שזה לא התפקיד שלנו, אבל הם פשוט צחקו עליי. אני חושב שאם לא היית מבקש מהם לשמור עליי הם כבר היו מחטיפים לי. בקיצור, אני לא מצליח להשפיע עליהם, אבל אני מתחיל לחשוש שהם משפיעים עלי. אם אתה באמת חושב שאני יכול להוביל שינוי, זה בטוח לא יכול להיות איתם.”
“אני מבין.” נאנח יפתח. “קיוויתי שאולי הנוכחות שלך תמתן את ההתנהגות שלהם. אתה לא יכול להאשים אותי על זה שניסיתי. כנראה שהחבר’ה האלה הם כבר מקרה אבוד. בסדר. לפחות צברת קצת ניסיון בשטח.”
“אז מה אני עושה עכשיו? אתה תעביר אותי לצוות אחר?”
“לא, זה לא יעבוד.” אמר יפתח. “כל הצוותים כאן נגועים בשחיתות, בעוצמה כזאת או אחרת. אחרי מה שסיפרת לי קשה לי להאמין שיועיל לצרף אותך לצוות קיצוני אחר, ואני לא חושב שזה יצליח עם צוותים מתונים יותר. החשש שלי הוא שיהיה לך יותר קל להשלים עם ההתנהגות שלהם, והם עשויים להצליח לשכנע אותך להשתתף במעשים שלהם.”
“אתה יודע, השותף שלי לדירה אמר לי משהו דומה הבוקר.”
“השותף שלך נשמע כמו בחור חכם.” אמר יפתח. “כדאי שתקשיב לו יותר.”
“אז הנה הרעיון שלי-” הוסיף יפתח. “אנחנו נקים צוות חדש שאתה תעמוד בראשו. כזה שהשחיתות לא טימאה עדיין. יש לי כמה צוערים חדשים שמתחילים לשרת בשיתון הבא. אתה תיקח חסות עליהם, ותראה להם איך צריך להילחם בפשע באמת. אל תנסו להתעמת עם הצוותים האחרים. במקום זאת, תנסו לזכות באהדת הציבור. עם הדוגמה שלכם ולחץ מצד התושבים יש סיכוי שנצליח להחזיר כמה מהצוותים המתונים יותר למוטב.”
“תשמע יפתח,” אמר מרדכי. “זה נשמע מאוד טוב ויפה, אבל אתה אומר שאפשר להתחיל רק מהשיתון הבא. עכשיו רק אמצע השיתון. מה אני אמור לעשות עד אז?”
יפתח נאנח פעם נוספת.
“אתה לא הולך לאהוב את זה, מרדכי.”
“על מה אתה מדבר?”
“אתה צריך לחזור לצוות של נדב ולהישאר איתם.”
“מה?!” התרעם מרדכי.
“רק עד סוף היום. זה עניין של משרדנות. בשאר ימי השיתון אתה יכול לצאת לחופשה בתשלום.”
“בסדר.” רטן מרדכי וקם מכיסאו. “איפה הם נמצאים עכשיו?”
“ממה שאני יודע, הם אמורים לסייר היום בשכונות הצפון מזרחיות של הרובע. בוא נקווה שהם עדיין שם.”
“אז אני אצא לשם עכשיו.” אמר מרדכי ויצא מהמשרד.
פעם אחרונה, הוא אמר שוב ושוב בליבו.
המראה של השכונות במזרח הרובע הצפוני תמיד מילא את מרדכי בקנאה ובזעם. שורה אחרי שורה של וילות מסוידות ומוגפות, ומדי פעם כמה בתי עסק יוקרתיים שהיו פזורים ביניהם. האנשים שגרו פה חיו באי משלהם, מנסים לנתק את עצמם בכוח מהצרות של שאר העיר, אך אפילו הם לא הצליחו לגמרי לברוח. יפתח סיפר למרדכי שרבים מבכירי ברית האש מתגוררים באזור, מוגנים בידי החומות של בתיהם. למזלם של תושבי השכונות, הכנופייה עדיין לא טענה לבעלות עליהן, עקב התנגדות של כמה תושבים בעלי השפעה, אך זה לא עוצר חברים מברית האש לעשות במקום כרצונם. פעולות מסוג זה היו הסיבה שבגללה היתה פה נוכחות משטרתית, לפחות על הנייר.
אחרי שיטוט ארוך בשכונות מרדכי מצא את הצוות של נדב מתגודד ליד מתפרה של שמלות יוקרה.
“הו! הנה הכלב של יפתח בא לחנך אותנו!” קרא נדב בזלזול. “מה אתה הולך להגיד עכשיו? שהיינו צריכים לעזוב את האצילים המסכנים האלו? גם ככה יש להם יותר כסף משהם אי פעם יהיו צריכים.”
מרדכי לא הגיב לדבריו של נדב. במקום זאת הוא הביט בזרוע שלו, עליה הייתה תלויה שמלת תחרה.
“מה אתה מחזיק שם, נדב?”
“או, זה חתיכת סיפור! קרה ממש עכשיו! חבל שפספסת!”
“יותר כמו מזל שהוא פספס.” העיר אחד מחברי הצוות האחרים. “אם הוא היה הוא בטח היה מעיף מכאן את כולנו.”
“כן. אתה בטח צודק.” אמר נדב. “אז ככה, ממש לפני שהגעת לפה עברה כאן איזו בחורה כוסית אש, אני אומר לך. אז אני עצרתי אותה ואמרתי לה שהיא צריכה לעבור חיפוש, ככה שאוכל להרגיש אותה יותר מקרוב. אני מיששתי לה את הגוף ככה טוב טוב, וכבר עמדתי לשחרר אותה, ואז ה-גבר הזה מזכיר לי לבדוק לה את התיק.” הוא אמר והצביע על חבר נוסף בצוות.
“אז אני מסתכל לה בתיק, ומה אני מוצא? שתי מעות של ‘כנפיים’ נמצאות בפנים. אני החרמתי אותן, ואז אמרתי לה שהיא צריכה לשלם חמש לירות קנס, והיא אשכרה משלמת לי! תאמין לי, הבחורות כאן זורקות כסף כאילו כלום. אז אני המצאתי עוד איזה תירוץ ואמרתי לה שהיא חייבת או לתת לי עוד חמש או שהיא תביא לי את התחתונים שלה, ואתה לא תאמין, היא הלכה לסמטה פה והתפשטה מול כולנו.”
שאר הצוות של נדב צחק בפראות.
מרדכי ניסה לבלוע את הקיא שעלה לפיו.
“אני… אני אפילו לא יודע מה לומר על זה. אני ראיתי אתכם עושים דברים נוראיים, אבל זה כבר שיא חדש.”
“נו, תפסיק להיות כזה מבאס.” קרא חבר צוות. “בכל מקרה עכשיו עמדנו להתפזר ולראות אם יש כאן עוד ארנקים פתוחים. מה דעתכם שנתחרה על מי מצליח להרוויח יותר בסוף היום?”
“אני בעד!” קרא נדב, בזמן שתחב את השמלה לכיס בגלימתו. “אבל מה הפרס?”
“לא חשבתי על זה, אבל אפשר שהמפסיד ישתה בירה עד שהוא מאבד הכרה, טוב?”
“לי זה דווקא נשמע כמו פרס מאשר עונש.” צחק עוד חבר צוות.
בעוד חברי הצוות התפזרו ברחבי האזור, מרדכי נשאר צמוד לנדב. ממה שמרדכי חווה בשיתון האחרון, נדב היה הגורם המסית ביותר בצוות, כך שהוא רצה לשמור עליו מקרוב.
“אתה באמת חייב להיות כזה קוץ בתחת?” שאל אותו נדב בכעס.
“אם זה מעודד אותך, זה היום האחרון שלי פה.”
“באמת שאני לא מבין למה יפתח שלח אותך. חשבתי שהוא בצד שלנו. הוא עושה דברים שגרועים פי אלף ממה שאנחנו מסוגלים אליהם, אז זה שאתה בא ומטיף לנו זה שיא החוצפה שלו.”
מרדכי לא ענה לו ורק המשיך ללכת בעקבותיו.
“התחלנו לפגוע לו בעסקים, זה העניין?” המשיך נדב. “אם כן אתה יכול לומר לו שלא היינו מגיעים למצב הזה אם הוא לא היה מסתיר את הקשרים שלו. באמת! כולם פה במטה מדברים בחופשיות על מה שאנחנו מרוויחים מהצד, ורק הוא ממשיך להעמיד פנים שאף אחד לא יודע. ממש חושב את עצמו הניצב הזה.”
מרדכי המשיך להתעלם ממנו. במקום זאת הוא התרכז בקול צעקה שהגיע מאזור מערב.
“אתה שומע את זה?” הוא שאל את נדב.
“בטח עבודה של הצוות של ארז. הם קיבלו את השכונה ההיא היום, ושמעתי שהוא קם היום במצב רוח לא טוב.”
“אני חושב שכדאי שנלך לשם בכל מקרה.” אמר מרדכי.
“טוב. בטח שאר הצוות לא חשב ללכת כל כך רחוק, אז יהיו שם הרבה מקורות הכנסה טריים. אני רק מקווה שלא נחצה בטעות אל השטח של ארז.”
מרדכי הלך במהירות אל עבר מקור הצעקה, בזמן שנדב נשרך מאחוריו. אם הוא עדיין חייב להישאר בצוות הזה, אולי הוא לפחות יצליח לעזור למישהו במצוקה. בכל צומת שעבר, הוא הביט לצדדים, מחפש אחרי סימן שמשהו לא כשורה. אחרי כחצי תריסר פניות הוא זיהה את המקור, בדמות כהת עור שרצה לעברם.
מרדכי הביט בסקרנות בדמות המתקרבת. גוון עור שכזה, בצבעה של האדמה, לא היה קיים בקרב תושבי צוניער, וְוַדָאי שלא בקרב הרוקפתיים. הוא הכיר רק מקום אחד שתושביו היו כהי עור – ממלכת סוּגְד שבצפון. לסוגד היו קשרי מסחר נרחבים עם ממלכת צוניער, וסוחרים רבים משתי הממלכות היו חוצים את הים הלבן ומתגוררים אצל הממלכה השכנה, אך זה עדיין לא הסביר את הנוכחות של האישה כהת העור כאן. הסוחרים הסוגדאים גרו בעיקר סמוך לחופה הצפוני של צוניער. המראה של אדם סוגדאי ביובלים, כל כך דרומית מהים הלבן, היה נדיר ביותר.
כאשר הדמות התקרבה יותר, מרדכי הצליח לזהות עליה פרטים נוספים. זאת היתה אישה צעירה, ולה שיער שחור מקורזל. היא היתה גבוהה מהצוניערית הממוצעת, בערך שלוש וחצי אמות, והיא לבשה שמלה צבעונית שהיתה קרועה במקומות רבים, מהם נחשף עור חבול.
“משטרה! סוף סוף! תודה לאל!” היא נעצרה בהתנשפות.
“גברתי, הכל בסדר?” שאל מרדכי ברשמיות.
“אתם חייבים לעזור לי! בבקשה! הם הולכים להרוג אותי!” היא יבבה.
“למה את מתכוונת? מי הולך-“
“מורדי, מורדי, מורדי.” קטע אותו נדב ונעמד מלפניו. “אתה עדיין לא הבנת איך זה עובד?”
הוא פנה לסוגדאית.
“צר לי לומר לך גברתי, אבל המקרה שלך נמצא מחוץ לתחום השיטור שלנו. אם את בכל זאת רוצה שנעזור, עלייך לשלם לנו עמלת טרחה.”
הוא פתח מולה את כף ידו.
“עשרים לירות, בבקשה.”
“נדב!” מרדכי קרא בכעס.
“מה? היא סוגדאית! אתה יודע כמה כסף יש להם? היא יכולה לקנות את כל הווילות בשכונה הזאת. עשרים לירות זה כלום בשבילם! בעצם, כשאני חושב על זה…”
הוא פנה שוב אל הסוגדאית.
“טעות שלי. מאתיים לירות, בבקשה.”
“מה?! למה?!” התייפחה הסוגדאית. “אין עלי אפילו פרוטה אחת! בבקשה! תעשו משהו! אני לא אשרוד ככה!”
למרדכי הרגיש שנמאס לו. הוא דחף את נדב מאחוריו וניגש אל האישה.
“אל תתייחסי אליו. תראי לי מה את צריכה.”
הסוגדאית סימנה לו לבוא אחריה ורצה לסמטה סמוכה. ברקע הספיק מרדכי לשמוע את נדב מדבר לעצמו.
“סוף סוף, האפס הזה עוזב אותי. נראה שמישהו למעלה מקשיב לי.”
“קדימה גברתי.” אמר מרדכי. “בואי תספרי לי מה קרה. מה השם שלך?”
“אני לַאפִּיס.” אמרה הסוגדאית. “אני חדשה פה בעיר. רק יצאתי לא מזמן אל השוק כדי לקנות אוכל, וקפצו עלי חבורה של נערים לבושים באדום. הם איימו עליי בסכין ורצו שאתן להם את הארנק שלי, אבל הם לא היו מרוצים ממה שיש בפנים. הם חשבו שאני מסתירה עוד כסף, וניסו לקרוע לי את השמלה. הם התחילו לרוץ אחרי ואיימו שייהרגו אותי.”
לאפיס נעצרה כדי לנשום, ומרדכי שמע קולות ריצה מרובים בהמשך הרחוב.
“הם כאן!” צעקה לאפיס באימה. “תעשה משהו! אני מתחננת!”
“תישארי כאן!” קרא מרדכי בסמכותיות. “אני אתמודד איתם.”
מרדכי יצא מהסמטה והוריד את מגן הפנים של הקסדה שלו. מולו היו שלושה נערים ושתי נערות לבושים באדום. הם לא נראו לו בני יותר משש-עשרה.
הוא נעמד מול הנער הקדמי מביניהם, מניח את ידיו על מותניו.
“אתה לא חושבים שהתרחקתם קצת? זה כבר לא השטח של ברית האש.”
“תעזוב אותנו, צהוב זקן!” ענה הנער. “יש לנו כאן עסק לא גמור.”
“עסק לא גמור, אתם אומרים?” אמר מרדכי, והביט באחת הנערות, שנשאה על כתפה תיק מבד יוקרתי.
“משהו שקשור לתיק הזה, אולי? הוא בטוח לא שייך לכם.”
“סליחה? אנחנו הרווחנו את התיק הזה ביושר! אל תפריע לנו!” קראה הנערה.
“כדאי שתיזהר, צהוב.” אמר נער שני, עם סכין בידו. “אם אתה אפילו תחשוב על להתערב בעסקים שלנו, אני אתקע את הסכין הזה עמוק בתחת שלך!”
מרדכי הביט בנער, שהפנה לכיוונו את פלג גופו העליון. הוא בוודאות היה חסר ניסיון בלחימה.
“אני לא ממליץ לך לנסות.” הזהיר אותו מרדכי.
הנער ניתר לעבר מרדכי, ודחף את הסכין אל בטנו. מרדכי אפילו לא ניסה להתחמק. כמו שציפה, השריון שמתחת למדיו בלם לחלוטין את המתקפה, והסכין קפץ ממנו אל פרק כף ידו של הנער ושרט אותו לאורכו.
הנער קפץ לאחור ואחז בידו המדממת.
“חתיכת בן זונה!” הוא צעק. “אתה תשלם על זה!”
מיד לאחר מכן, שאר הנערים התנפלו על מרדכי. למזלו, הם לא היו חמושים. מרדכי בעט בהם ודחף אותם בידו. הוא חיפש אחר הנערה שאחזה בתיק, ומצא אותה מלפניו. הוא רץ אליה, דחף אותה למדרכה ולקח ממנה את התיק. הוא עמד להניח אותו על כתפו, אך משיכה חזקה מאחוריו אילצה אותו לשמוט את התיק. זו היתה הנערה השניה, שאחזה בגלימה שלו וניסתה להפיל אותו איתה. מרדכי הסתובב במקומו והדף אותה עם אגרוף צידי לראשה.
הוא הביט לשמאלו. הנער שאחז בסכין הספיק להתאושש, ורץ לעברו יחד עם שני הנערים האחרים. מרדכי פסע צעד לאחור ושלף את חרבו מהנדן.
“כדאי שתלכו מכאן לפני שתתחרטו על זה!”
נראה שהנערים התעלמו ממנו, והם רצו במקשה אחת במטרה להפיל אותו. מרדכי ייצב את רגליו, הרים את החרב, וברגע שהתקרבו מספיק, שיסף את חרבו משמאל לימין.
הנערים נפלו על המדרכה, ודם זלג מפצעים עמוקים שכל אחד מהם חטף מתחת לעצם הבריח. הם התפתלו מכאבים, ואחד מהם הצליח לקום על רגליו ולברוח. הנערה שאחזה בתיק הביטה במרדכי, ואז בתיק שעדיין היה מונח לרגליו. היא רצה במהירות אל עבר התיק, התכופפה ושלחה אליו ידיים, אבל מרדכי היה מוכן לקראה, והכה אותה עם חרבו בשוקה השמאלי. הנערה נפלה, ואחזה ברגל הפצועה שלה. ברגע שהיא קירבה אליה את כפות ידיה וראתה את הדם שעליהן, היא ברחה מהמקום בדמעות. שני הנערים הנוספים קמו בינתיים והצטרפו אליה במנוסה.
מרדכי הסתובב אל הנערה האחרונה, מקרב אליה את הלהב המגואל בדם.
“את באמת חושבת שתצליחי להביס אותי לבדך?”
הנערה לא אמרה דבר. היא הסתובבה וברחה בכיוון השני.
מרדכי הכניס את החרב אל הנדן והרים את התיק של לאפיס. הוא הלך אל הסמטה שבה היא הסתתרה, והיא רצה לעברו וחיבקה אותו בחוזקה.
“תודה לך! תודה! תודה! תודה!”
הוא נתן לה את התיק, והיא פתחה אותו ובכתה מאושר.
“הכל כאן! אני לא מאמינה! מה השם שלך, גיבור שלי?”
מרדכי הרים את מגן העיניים והביט בה.
“אני מרדכי, אבל אין לך צורך להודות לי. אני רק עשיתי את העבודה שלי.”
“אתה צוחק איתי?” שאלה לאפיס. “אתה האדם הראשון בעיר הזאת שראה מעבר לצבע העור שלי! אפילו השוטר האחר שהיה איתך לא היה מוכן לעזור לי.”
“נכון.” אמר מרדכי. “ואם כבר הזכרת אותו, כדאי שאלך למצוא אותו לפני שהוא יעשה עוד צרות. תשמרי על עצמך.”
הוא אחז בידה לרגע קצר ואז הלך לחפש אחרי נדב.
הקרב מול הנערים היה רגע השיא של מרדכי באותו היום, אך לצערו, מיד לאחר מכן הוא חזר לתפקידו הרגיל בצוות של נדב – צפיה בגועל בניסיונות חברי הצוות לסחוט כספים מעוברי אורח, ומאמץ כושל למזער נזקים. רק החזרה בליבו על המשפט “פעם אחרונה” מנעה ממנו להתמוטט בייאוש. עם בוא השקיעה, חברי הצוות של נדב התכנסו בשנית והשוו ביניהם את כמות הכסף שהרוויחו באותו היום. בנקודה זו מרדכי הרגיש שהספיק לו, והוא חזר אל המפקדה לחתום על יום העבודה.
הוא שב אל הדירה והסיר את המדים מעליו, ואז פנה אל המטבח , שם ישב יעקב ולידו מספר מגילות שהיו פרושות על שולחן האוכל.
“איך היה היום, מרדכי?”
“נוראי כרגיל. אבל לפחות זו תהיה הפעם האחרונה. יפתח הציע לי לצאת לחופשה בשאר השיתון ואחריה אני כבר אעבור לצוות חדש.”
“אני שמח לשמוע.” אמר יעקב.
“מה איתך?” שאל מרדכי. “מצאת עבודה כלשהי?”
“אני לא בטוח. היו כמה עבודות, אבל בכולן השכר נוראי. כמו זאת לדוגמה.” הוא אחז באחת המגילות.
“מחפשים עובדים לבית חרושת לכלי חרס ברובע המערבי. קדרים מקבלים פרוטה לכוס, שתיים לצלחת או קערה, חמש לבקבוק ועשרים לכד. צָבַּעִים ומפעילי תנורים מקבלים אפילו פחות.”
מרדכי הביט במגילה.
“אם בית החרושת נמצא ברובע המערבי, הוא כנראה שייך לחלופה. לא יפתיע אותי שהם משלמים כל כך מעט. יש מספיק אנשים שנואשים לעבודה והם מנצלים את זה היטב.”
“אז ללכת או לא? לא ראיתי מקומות שמשלמים יותר טוב. לפחות אצלם יש ארוחת צהרים על חשבונם.”
מרדכי חשב לרגע.
“תשמור את ההצעה בינתיים, ותחפש מחר שוב. אם לא תמצא משהו טוב יותר, תבוא אליהם.”
הוא ניגש למזווה ופתח אותו, כאשר לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
“הזמנת לפה מישהו?” שאל יעקב.
“לא שידוע לי.” אמר מרדכי וניגש בהיסוס לדלת. יכול להיות שצלופחד שלח אנשים לנקום על מה שהוא עשה לנערים ההם? הוא פתח מעט את הדלת והציץ. בחוץ עמדה האישה הסוגדאית, לאפיס.
מרדכי פתח את הדלת לרווחה.
“מה את עושה כאן? איך בכלל מצאת את הדירה שלי?”
“אני… אני עקבתי אחריך מהמפקדה. מצטערת.”
“מה?! את עקבת אחריי?! למה?!” הוא שאל בתדהמה.
“שוב אני מצטערת, אבל לא ידעתי למי לפנות. אני ממש זקוקה לעזרה, ואתה היחיד בעיר הזאת שעצר והקשיב לי. בבקשה! רק תקשיב לי לרגע!”
מאחורי מרדכי הגיח יעקב, שהביט בה בסקרנות.
“העור הכהה הזה… את סוגדאית, לא? ועוד אחת שמדברת צוניערית באופן שוטף, ובלי מבטא! מה אישה כמוך עושה פה ביובלים?”
“תנו לי להיכנס, אני אסביר לכם הכל.” אמרה לאפיס.
מרדכי הוביל אותה אל המטבח, והיא התיישבה ליד שולחן האוכל.
“אז ככה. אני לאפיס, ואני בת למשפחת סוחרים סוגדאים שהתיישבו בצפון נפת הגזע, בעיירה בשם חרצית לחוף הים הלבן. אני נולדתי פה בצוניער, וצוניערית היא שפת האם שלי. כבר מגיל צעיר ההורים שלי דחפו אותי ללמוד חשבון וניהול, כמו שאר הנשים אצלי במשפחה. במשך כל חיי נשארתי בצוניער, וקיוויתי להשתמש בכישורים שלי כדי לקדם את העסק המשפחתי באזור חרצית, אבל לאבא שלי היו תוכניות אחרות. כשהגעתי לגיל שמונה-עשרה הוא אירס אותי לבן של חבר שלו מהגילדה בניגוד לרצוני, והם תכננו שהוא ייקח אותי לסוגד אחרי החתונה ושם אני אעשה כרצונו. עד ליום החתונה אני רבתי עם ההורים וביקשתי מהם לבטל את האירוסין. אמרתי להם שוב ושוב שאני לא רוצה להתחתן עם גבר שאני לא מכירה ולבוא איתו למקום שבו מעולם לא דרכתי, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב, ורק הסבירו לי כמה הנישואים האלה חשובים לעסק המשפחתי.
“בסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בזה. ביום החתונה ברחתי לחורשה סמוכה, ונשארתי שם עד שהחתן שלי נאלץ לעזוב. כשחזרתי, ההורים זעמו עליי. אבא שלי צעק עליי ואמר שאני מסכנת אותם בפשיטת רגל. הוא ביקש ממני לכתוב לחבר שלו מכתב התנצלות שבו אני מבטיחה לקיים את הטקס. אני סירבתי, אז הוא גירש אותי מהבית.
“מאז אני נודדת מעיר לעיר, מחפשת מקום שאוכל לחיות בו, אבל בשום מקום לא הצלחתי להסתדר. אנשים תמיד התנכלו אליי, הם הניחו שאני איזו תיירת תמימה וניסו לנצל אותי. אני הייתי צריכה לשלם מחיר כפול על כל דבר, ורוב המעסיקים שלי התקשו להאמין שאני ילידת הממלכה, אז הם תמיד התייחסו אלי בחשדנות. אני אף פעם לא הצלחתי לעבוד במקום מסוים יותר משלושה חודשים.
“לפני כמה ימים הגעתי לכאן, ליובלים. אני שמעתי תמיד עד כמה מסוכנת העיר הזאת, אבל לא היתה לי ברירה. אני חיפשתי דירה בטוחה ברובע הצפוני, אבל המקום היחיד שמצאתי היה גדול מדי בשבילי, עם שכירות של שמונים לירות בחודש. עדיין לא הצלחתי למצוא עבודה, ואין לי מספיק כסף בשביל לשלם את השכירות. זאת הסיבה שבאתי לפה, בשביל לחפש עזרה.”
מרדכי הביט באישה המסכנה.
“תשמעי לאפיס, אני מבין את הקושי שלך. באמת. אבל אני לא יודע איך בדיוק אני יכול לעזור.”
“אני…” אמרה לאפיס, “אני עמדתי לבוא ולבקש ממך ללון אצלך בבית עד שאמצא עבודה, אבל עכשיו כשאני מסתכלת זה לא נראה שזה יעבוד. הדירה הזאת בקושי מספיקה לאדם אחד. אתם שניכם גרים פה? איך אתם מסתדרים?”
“בקושי רב.” אמר מרדכי.
“טוב, נראה שזה היה חסר תועלת.” אמרה לאפיס והשפילה את מבטה. “אני מצטערת שהפרעתי לכם.”
“רגע אחד!” קרא יעקב. “אני חושב שיש לי רעיון. תוכלי להראות לנו את הדירה שלך?”
“עכשיו? כבר ערב, ונגמרה לי ההסקה בבניין. אתם לא תצליחו לראות כלום. אולי מחר בבוקר זה יהיה אפשרי?”
“יש לי עכשיו כמה ימי חופש.” אמר מרדכי. “זאת לא תהיה בעיה.”
***
“הבאת את הכסף?” שאלה מאיה.
מה נראה לך? חשבתי שאת כבר מכירה אותי, חדרה.” אמר הגבר שעמד בפינת הסמטה. הוא לקח את ידה של מאיה והניח בה זוג מטבעות.
מאיה פתחה את כף ידה והביטה במטבעות לאור הירח המלא. ארד ונחושת. היא לא היתה צריכה לקרוא כדי לזהות שיש כאן לירה וחצי.
“בסדר, נראה שיש את כל מה שצריך.” היא אמרה ופתחה את תיק הצד שלה. היא הוציאה מתוכו חופן פטריות תכולות וספרה אותן.
“בבקשה. שש פטריות הזיה. תעשה חיים.”
הגבר לקח את הפטריות וקירב אותן לאפו.
“הו, כן! זה מה שאני מדבר עליו.”
“למה אתה תמיד חייב להריח את הפטריות?” שאלה מאיה. “אתה יודע שאין להן ריח, נכון?”
“היי, אני הבאתי לך את הכסף. זכותי לעשות מה שאני רוצה עם המוצר.”
הוא תחב אותן לכיס מכנסיו והסתובב.
“לילה טוב, חדרה! נתראה בעוד שיתון.”
מאיה נשענה לאחור על קיר הסמטה והוציאה מהתיק שלה גוש עלי ספרגו. היא גלגלה אותו באצבעותיה והחזיקה אותו בפה. היא הוציאה מכיס צדדי כלי הצתה אישיים, וניסתה ללא הצלחה להבעיר את העלים שבפיה. מאיה נאנחה, יצאה מהסמטה ולהפתעתה ראתה את לירון צועדת מולה.
“דימונה, טוב שבאת! אני צריכה את העזרה שלך בלהדליק את הכנפיים שלי.”
לירון הנהנה ולקחה ממאיה את כלי ההצתה. מאיה הניחה מתחתם את הגוש המגולגל, ולירון הקישה בהם. תוך מספר ניסיונות, מספיק ניצוצות פגעו בעלים בשביל שהם יבערו.
“תודה.” אמרה מאיה ושאפה מהכנפיים. “את יודעת, כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך בלילה. קרה משהו? את יכולה לספר לי הכול, את יודעת.”
“את באמת מתכוונת לזה?” שאלה לירון.
“מתכוונת למה?”
“לזה שאני יכולה לספר לך הכול.”
מאיה הביטה בלירון במבט מבולבל.
“לירון, איזו מין שאלה זאת? אני החברה הכי טובה שלך מאז גיל שתים-עשרה! ברור שאת יכולה לדבר איתי.”
היא הושיטה לה את גלגול הכנפיים.
“קדימה, קחי קצת. אני יודעת שאת רוצה.”
לירון לקחה את העלים הבוערים ושאפה מהם. היא החזיקה את העשן בפיה למספר רגעים ואז נשפה אותו.
“טוב מאיה. אני אהיה כנה איתך. כבר כמה ימים שאני הסתובבתי ברובע הצפוני בחיפוש אחרי רוח.”
מאיה הביטה בלירון בשיפוטיות.
“שוב פעם את ממשיכה עם השטות הזאת?”
“היי! לא אמרת לי לפני רגע שאני יכולה לספר לך הכול?”
“כן, אבל עדיין מותר לי לשפוט אותך על מה שאת אומרת.”
“חכי רגע!” קראה לירון. “לפחות תקשיבי לי עד הסוף!”
מאיה שאפה שוב מהכנפיים.
“בסדר. דברי. גילית משהו?”
“סוג של… בראשון לחודש, רוח בא ללוח העבודות שליד העירייה בחיפוש אחרי עבודות בתשלום מיידי, ומה שמעניין הוא שהוא ביקש רק עבודות בשכונות בטוחות. אחת מהן לקחה אותו לבית של איש זקן בצפון מזרח הרובע המערבי. הוא ביקש מרוח שיגנוב בשבילו חפץ שהוא משכן אצל החלופה.”
“נו, והוא הצליח?” שאלה מאיה.
“זה החלק המוזר. ממה שאני הבנתי, הוא לא. יום אחרי זה, אנשים של החלופה באו להעניש את הזקן.”
“רגע, אז מה עם רוח? אם הוא נכשל, איך זה שהוא עדיין הסתובב חופשי אחרי זה?”
“גם אני לא מבינה, אבל יש לי השערה. את זוכרת את היום שבו פגשנו אותו בפעם הראשונה? אם אני זוכרת נכון, זה אמור להיות באותו היום שבו נגנבו המסמכים של השדים. אם נניח, כמו שאני מאמינה, שרוח לקח אותם –”
“זה ‘אם’ מאוד רציני…” קטעה אותה מאיה.
“כן, כן. כבר אמרת לי את זה בערך מאה פעמים. בכל מקרה, אם נניח שזה מה שקרה, אז אני חושבת שבתור עונש על העבודה עם הזקן, החלופה הכריחה את רוח להביא להם את המסמכים.”
“את בטוחה בזה? זה לא נשמע לי כמו עונש הגיוני.”
“זה די נשמע כמו משימת התאבדות. יכול להיות שזה מה שהם רצו.”
מאיה שאפה פעם נוספת מהעלים.
“בסדר. אז בואי נתעלם מכל הקפיצות שעשית, ונגיד שהכול באמת נכון. אז מה את בעצם מנסה לטעון? שהמסמכים של השדים נמצאים בידי החלופה?”
“כן, אני חושבת ככה.”
“אז אם ככה, למה הם לא עשו איתם שום דבר? הייתי מצפה שהם ישתמשו במידע הזה איך שהוא.”
“אולי כי המסמכים מוצפנים?” שאלה לירון. “את זוכרת שמצאנו את המפתח בשטח של השדים? חן אמר שכמעט בלתי אפשרי לפענח את הצופן בלי להשתמש בו.”
“טוב.” אמרה מאיה באדישות. “יופי, אז פתרת את התעלומה. עכשיו את יכולה סוף סוף להתרכז בעבודה שלך?”
“זהו, האמת שבדיוק רציתי להתייעץ איתך על זה.”
“למה את מתכוונת?” שאלה מאיה במבט מודאג.
“אז ככה…” אמרה לירון והרכינה את ראשה. “לחלופה יש את המסמכים, אבל אין להם את המפתח, ולנו יש את המפתח אבל אין לנו מסמכים, אז חשבתי ש-“
“לא!” אמרה מאיה והביטה בלירון בכעס. היא זרקה את הכנפיים וצעדה לעברה. “לא! די כבר עם זה! די!”
מאיה אחזה בכתף השמאלי של לירון.
“לירון! מה קורה לך? אני בחיים לא ראיתי אותך ככה! מאז שנמרוד מת את מתנהגת מוזר, כמו ילדה קטנה וחסרת מודעות! אני בקושי רואה אותך עובדת. את כל הזמן הולכת לסיורים ורודפת אחרי הרוח, תרתי משמע. כל מה שאני רוצה הוא שלא תכניסי את עצמך לצרות. למה את לא יכולה פעם אחת לסמוך עלי?”
“מאיה, באמת! רק תקשיבי לי עד הסוף!” מחתה לירון.
“לא! נמאס לי מזה! מתי בפעם האחרונה את זאת שהקשבת לי? את לא רואה שאני מודאגת?”
לירון הסיטה את מבטה לעבר חופן העלים, שעדיין בער על המדרכה. לפני שהיא יכלה לומר על זה משהו, מאיה ניערה את כתפיה ואילצה אותה ליישר בחזרה את המבט.
“לירון, תסתכלי לי בעיניים ותעני לי! הכל בסדר איתך?”
לירון הביטה בעיניה הנוקבות של מאיה. היא הרגישה את נשימתה נעתקת.
“אני… אני חושבת ש…
“אני פשוט מרגישה שמאז ששֶֹה נכנסה לתפקיד אנחנו במצב של כניעה. כל מה שאנחנו עושים עכשיו הוא רק למכור חומר בשטח שלנו, בלי לנסות שום דבר אחר! אני כל הזמן מתחננת לאנשים שיעזרו לי להיאבק בחזרה נגד השדים הכחולים, או לשחרר את ההורים שלנו, או אפילו סתם לחשוב על רעיונות חדשים, אבל כולם מתעלמים ממני! לפעמים אני מרגישה כאילו כולם פה חוץ ממני השלימו עם זה שאנחנו בתחתית ורק מחכים שיגיע הסוף!”
לירון חשה בצמרמורת לאחר שדיברה. היא ראתה את מאיה משחררת את האחיזה בראשה ומסתכלת עליה בדאגה.
“למה לא אמרת לי את זה, לירון? למה השארת את זה לעצמך?”
“אני חושבת שעד עכשיו באמת לא עצרתי לשאול את עצמי מה קורה. אם גם אני לא ידעתי מה אני מרגישה, איך יכולתי לספר לך?”
“לירון,” אמרה מאיה ברכות. “תקשיבי לי. אני לגמרי מבינה את ההרגשה שלך, אבל אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לראות את הארגון קורס. לא את, לא אני, לא חן או בר, ואני בטוחה שגם לא שה, אפילו אם את לא רואה את זה. זאת לא היית את שאמרת שצריך לתת לה זמן להיכנס לתפקיד? אני בטוחה שיש לשה תוכניות איך לצאת מהמשבר הזה, אבל ההרפתקאות שלך רק מזיקות להן, את מבינה?”
לירון השפילה את מבטה שוב, מהורהרת.
“הכנפיים שלך עדיין בוערות, חדרה.” היא אמרה.
מאיה הביטה לאחור, וגילתה שלירון צדקה. היא צעדה במהירות לעבר העלים וכיבתה אותם בנעלה. אחר כך היא חזרה להביט בלירון.
“דימונה, את מבטיחה לי שאת מפסיקה עם התוכניות שלך וחוזרת לעבוד?”
“אני לא יודעת. אני מבינה את מה שאת אומרת, אבל זה נורא קשה לי פשוט לחכות כשאני מרגישה שאני יכולה לעשות דברים בעצמי.”
“יודעת מה? יש לי רעיון.” אמרה מאיה. “אנחנו נמשיך לעבוד כרגיל, אבל בזמן הפנוי שלנו אני אשב איתך ונחשוב על דברים נוספים שאפשר לעשות בינתיים. מסכימה?”
“כן,” ענתה לירון. “אבל בתנאי אחד.”
“מה?”
“שהדבר הראשון שנעשה הוא לבדוק אם ההשערה שלי נכונה.”
***
לאפיס פתחה את דלת הדירה ונכנסה פנימה.
“הגענו!” היא קראה והביטה סביבה. מרדכי ויעקב הצטרפו אליה רגע לאחר מכן. חדר הכניסה היה נטול כל רהיט פרט לקמין ריק במרכז הקיר השמאלי מהכניסה. בקיר הימני היו שלוש דלתות שהובילו לחדרים נוספים, כולם ריקים פרט לחדר אחד שהכיל מיטה זוגית ולא יותר. דלת קטנה נוספת היתה מול הכניסה והובילה אל בית שימוש, ומשמאלה היה חדר נוסף, מאונך לכניסה, שכנראה היה מיועד למטבח, על אף חוסר הרהיטים שבו. למרות כל זאת, מרדכי התרשם. כל קירות הדירה סוידו היטב, ובאלו החיצוניים היו חלונות רחבים, שהציפו את הדירה באור יום. כל זה עוד היה לפני שהתחשב בגודל הדירה. רק חדר הכניסה היה גדול יותר מכל הדירה של מרדכי.
“זה מדהים!” קרא יעקב בעודו נכנס ויוצא מהחדרים. “אחרי כל מה שעברתי, זה מרגיש לי כמו ארמון!”
“או, זה כלום.” הצטנעה לאפיס. “הבית של ההורים שלי הרבה יותר גדול, ויש לו שתי קומות.”
“מה שבטוח הוא שבחיים לא היו משכירים לי דירה כזאת לבד.” אמר מרדכי. “לפחות עם זה היה לך מזל.”
“רק עד סוף החודש לצערי.” אמרה לאפיס. “אני פוחדת מהיום שבו בעל הבית יגלה שאין עליי פרוטה אחת.”
“תשמעי לאפיס,” אמר יעקב. “מבחינתי אין לי בעיה לגור פה ולעזור לך עם שכר הדירה. אני לא יודע אם אני אצליח להביא שמונים לירות עד סוף החודש, אבל זה עדיף מכלום, את לא חושבת?”
לאפיס פנתה אל מרדכי.
“מה איתך, מר מרדכי? אתה תהיה מוכן לעזור לי עם זה?”
“אני לא יודע.” הוא ענה. “שמונים לירות זה בערך מה שאני מרוויח בחודש מהסיורים. אחרי התשלום על השכירות אני לא חושב שיישאר לנו כסף לאוכל.”
“אתה לא חייב לשלם את הכל בעצמך.” אמרה לאפיס. “אין לך קרובי משפחה בעיר שיכולים לסייע?”
מרדכי הסיט את מבטו ונאנח.
“אין לי ממש דרך ליצור קשר עם המשפחה שלי, וגם אם זה היה אפשרי, אני לא חושב שהייתי רוצה.”
“למה? מה קרה?” שאלה לאפיס.
“זה… לא משהו שאני בדרך כלל משתף עם אנשים.” אמר מרדכי. “אבל אחרי מה שסיפרת לי אתמול, אני חושב שאת תוכלי להבין אותי יותר טוב מכל אחד אחר.
“תראי, אני לא מיובלים במקור. עד גיל הבגרות אני חייתי עם המשפחה שלי בסימחר. במשך כל הזמן הזה אני האמנתי שיש לי משפחה תומכת בעיר שידועה בעירוב תרבויות, אבל כל זה השתנה אחרי שפגשתי את רקפת. כמו שאת יכולה לנחש, היא הייתה בת איכרים רוקפתית שעברה אל סימחר בחיפוש אחר הזדמנויות.
“אני ראיתי אותה בפעם הראשונה בנמל עומדת על ארגז ושרה שירי עם רוקפתיים, ואז יורדת אל הקהל ומבקשת תשר בנימוס. נתתי לה עשרים פרוטות, וכאשר היא חייכה אלי בתור תודה, התאהבתי. אני הייתי הולך אליה מדי יום, נותן לה שליש מהשכר היומי שלי, ואז יושב ומדבר איתה כשהיא לקחה הפסקות. אחר כך היא הזמינה אותי לאכסנייה שבה היא גרה, שם אני לימדתי אותה צוניערית והיא פינקה אותי באהבה.
“כמה חודשים אחרי זה החלטנו להתחתן, אך באותו הזמן שאר המשפחה שלי גילתה על הרומן. ביום שבו הם התעמתו איתי התנפצה כל התפיסה שלי עליהם. הרעיון שאתחתן עם מישהי שאינה צוניערית זעזע אותם. הם קראו לה בכל כינוי גנאי אפשרי – גנבת, מכשפה ואף גרוע מזה. אני רבתי איתם מדי יום, אבל תמיד נשארתי נאמן לארוסתי. הייתי בטוח שאחרי החתונה הדברים יירגעו. סימחר היא עיר גדולה, כך שחשבתי שיהיה אפשר למצוא דירה הרחק מההורים ולחיות עם רקפת בשקט. לא ידעתי עד כמה רחוק הם היו מסוגלים ללכת.
“בלילה שלפני החתונה, אחי הגדול וכמה חברים שלו ארבו לרקפת כשהיא הייתה בדרך אל האכסנייה. הם חטפו אותה אל מרתף חשוך, ושם הם עינו אותה ובסוף רצחו אותה. בבוקר אחי התרברב מולי שכדאי לי לבטל את החתונה. אני התעמתי איתו ובסוף הוא הוביל אותי למרתף והראה לי את הגופה. מעולם לא זעמתי יותר מאשר באותו הרגע. אני רציתי לשחוט כל אחד ואחד מהם, כולל את אחי, אבל הם היו רבים יותר. ניסיתי לפנות אל המשטרה, אבל בגלל שרקפת לא היתה תושבת חוקית בעיר הם התעלמו ממני. הלכתי אל ההורים שלי וסיפרתי להם את הכול, אבל אחי הקדים אותי, והוא הספיק לשכנע אותם שהוא לא היה מעורב, והם האמינו לו בנחרצות.
“אחרי אותו היום הייתי מרוסק. הרגשתי שהעולם כולו בגד בי, ואני לא הייתי מסוגל יותר לראות את סימחר לאחר שהיא הראתה לי את פניה האמיתיות. לקחתי את כל רכושי ועליתי על העגלה הראשונה שיצאה מהעיר. ירדתי ביובלים, וחיפשתי מגורים ועבודה. מאז עברו עשר שנים, ואני חייתי מיום ליום בלי להביט בכלל על מה שקורה סביבי. לפחות עד תחילת החודש האחרון, אחרי שפגשתי את יעקב.”
יעקב ולאפיס הביטו במרדכי שבורי לב. דמעות זלגו על לחיה של לאפיס. היא זינקה אל מרדכי וחיבקה אותו בעוצמה.
“או, מרדכי! זה כל כך נורא! לאף אחד לא מגיע לעבור דבר שכזה!”
יעקב בא גם כן אל מרדכי והצטרף אל החיבוק.
“זאת לא המשפחה האמיתית שלך, מרדכי! יש בעולם הזה עוד אנשים טובים! אתה חייב להבין!”
מרדכי חייך ונחלץ בנימוס מהאחיזה שלהם.
“חברים, אני מעריך מאוד את החיבה הזאת, אבל אני בסדר עכשיו. באמת!”
“איזה עולם אכזר!” בכתה לאפיס. “המשפחה שלי כפתה עלי נישואים שלא רציתי, ואצלך המשפחה לקחה נישואים שרצית יותר מכל! לו רק זה היה הפוך!”
מרדכי הביט בלאפיס וביעקב. הוא הבין במהירות שיש בינו לבינם הרבה יותר במשותף ממה שהוא שיער. בעקבות זאת, ההחלטה שלו נהייתה קלה בהרבה. הוא הביט בעיניה של לאפיס.
“את יודעת, אני חושב שמה שיעקב אמר הרגע הוא די נכון בעצם. משפחה זה לא רק האנשים שאנו קשורים אליהם בדם. משפחה צריכה להיות קהילה בה כולם דואגים אחד לאחר בלי שום תנאי, ואצלך ואצלי, הם נכשלו. זאת הסיבה שאנחנו צריכים למצוא לעצמנו משפחות חדשות, כאלה בהן כל אחד באמת מבין את השני ומקבל אותו.”
“אני לא ממש חושבת שהבנתי.” אמרה לאפיס. “מה אתה רוצה לומר?”
מרדכי כחכח בגרונו.
“הגעתי להחלטה. אני אעבור לגור יחד איתך בדירה.”
“באמת?” קראה לאפיס, ועיניה קרנו. “אני לא מאמינה. אתה באמת תעשה את זה? אבל מה עם שכר הדירה?”
“לא אמרת לי אתמול שמכריחים אותך לשלם מחיר כפול על כל דבר? אפילו בשביל הרובע הצפוני, שמונים לירות לחודש זה מחיר מוגזם, במיוחד לדירה בקומה השלישית. תני לי להתמקח עם בעל הבית, אני בטוח שאוכל להוריד את השכר לתחום יותר סביר.”
“אבל מה עם הדירה הנוכחית?” שאל יעקב. “לא צריך לפנות גם אותה?”
“אפשר להביא לפה את המיטה ואת הארון מהדירה הקודמת.” ענה מרדכי. “את כל המסמכים אתה יכול להשאיר לי. עדיין יש לי כמה עשרות לירות שחסכתי, אז אולי נוכל לקנות עוד רהיטים בימים הקרובים.”
“זה עדיין משאיר אותנו עם שתי מיטות לתקופה הקרובה. מה נעשה עם זה? נמאס לי לישון על הרצפה.”
“או, אתה לא צריך לדאוג לגבי זה!” השיבה לאפיס בחיוך. “המיטה שלי גדולה מספיק בשביל שני אנשים.”
היא פנתה אל מרדכי. “תרגיש חופשי לבחור צד!”