זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אז מה עכשיו?

אפרים התרומם באיטיות. הוא היה עדיין בליבה של עיר זרה, כשכל רכושו פרט לבגדיו נלקח ממנו. כבר נמאס לו לחשוב על כל ההחלטות השגויות שהובילו אותו לכאן, ועל הדברים שבדיעבד היה צריך לעשות אחרת. כל מה שזה עשה הוא רק להרע לו את מצב הרוח, שהיה כנראה המשאב היחיד שעוד נותר לו לאבד. עכשיו היה לו ברור שהעיר הזאת באמת לא רצתה בבואו, והוא החליט לעזוב בהקדם האפשרי. הוא לא ידע האם יוכל להסתדר בלי שום דבר בחוץ, אך אחרי כל מה שקרה כבר לא היה לו אכפת.

הרחוב מולו לא היה מאלה שבהם צעד קודם, אבל זאת לא היתה בעיה. אפרים עצר את אחד האנשים, שאל אותו איך להגיע לחומה, והלך בכיוון אליו הצביע.

אפרים המשיך ללכת עד שנעצר אל מול בית מרזח מקומי. מעל הדלת שלו היה שלט בו היה כתוב “בית מרזח החתול האפור” עם איור של אותו חתול במרכזו. אפרים הביט בערגה מבעד לתריסים. מה הוא היה נותן עכשיו בשביל ארוחה חמה…
לרוע מזלו, לא היה עליו דבר שאיתו יוכל לשלם, ואפילו אם כן, אולי היה לו עדיף שלא להיכנס אל המקום המסוים הזה. מבעד לתריסים היה אפרים מסוגל לראות שמרבית הסועדים היו לובשי סגול. הוא החטיף מבט אחרון אל עבר חדר ההסעדה, וכבר היה מוכן להמשיך הלאה משם…

…אבל אז התלכד מבטו עם זה של שומר בית החרושת, שישב מבעד לסורגים.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

בפינת רחוב חבויה בצפון הרובע המזרחי עמדה נערה והמתינה. מהמקום בו עמדה מעט קרני אור בוקר הגיעו, אך אלו שכן פגעו בשיערה הגלי והדגישו את גוונו הזהוב. הנערה פיהקה, והסירה את משקפיה העגולות וניגבה אותן במעיל הכחול והמכופתר שלה. היא הציצה אל עבר הרחוב, וצמרמורת חלפה על גופה. הנערה התנשפה מספר פעמים, ואז הרימה את תליון הברזל שעליה, קירבה אותו לעיניה ונשאה תפילה קצרה.
מספר רגעים לאחר כך נכנס אל פינת הרחוב גבר לבוש כחול עם שיער שטני ומבט שנראה טרוד באופן תמידי. הנערה פנתה אליו.
“בוקר טוב פרלין.”
“בוקר טוב גל. אז, את רצית לדבר איתי, נכון?”
הנערה הנהנה.
“מה העניין? את לא הולכת להתלונן שוב על איך ששלום מתייחס אליך, נכון?” הוא שאל.
“אני מצטערת אדוני, אבל אתה חייב להקשיב לי. אני עכשיו בטוחה שהוא שונא אותי. הוא כל הזמן נטפל אלי! כל דבר שאני עושה, הוא מוצא סיבה כלשהי לזה שאני לא עושה אותו נכון. אתמול הוא צעק עלי עד השקיעה על זה שהשארתי את המסמכים שלי על השולחן ולא הכנסתי אותם ישר לתיבה! אתה מאמין לזה?”
פרלין תהה לרגע, ופנה לגל. “תקשיבי ילדה, את לא נמצאת בתפקיד שלך אפילו שנה. את צריכה להקשיב לאנשים שצברו ניסיון בחיים שלהם. אני ושלום עובדים ביחד בעסק הזה כבר שנים, ואנחנו הספקנו לראות דברים. את אולי לא רואה את זה, אבל אם לשלום יש בעיה עם איך שאת עובדת, כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.”
“אבל זה חסר כל טעם!” רעמה גל בכעס. “אני לא מסוגלת להמשיך עם זה יותר! כל יום אני תקועה לבד בחדר, רושמת סיכומים שאני אפילו לא בטוחה שאתם קוראים, וכשמישהו בא זה רק כדי לצעוק עלי! אתה צריך להגיד לשלום שאם זה ימשיך ככה, אני הולכת לפרוש!”
פרלין רכן אליה באיום.
“את אמרת שאת רוצה לפרוש?”
“אני… אה… שקלתי את זה כמה פעמים.” היא אמרה חרישית, גבה אל הקיר.
“אני חושב שזה מאוחר מדי בשביל זה. את יודעת יותר מדי. אין לי מושג עד כמה זה באמת מפריע לך, אבל את חייבת להתמודד עם זה, כי אין לך ברירה אחרת.”
“כ…כן אדוני.” היא אמרה, רועדת.
“עכשיו,” אמר פרלין, “אם יש לך עוד משהו שאת רוצה לדבר עליו נוכל לעשות את זה במפקדה. נמאס לי לעמוד פה בחושך.” הוא אמר ועזב. גל הלכה אחריו בפנים מושפלות.

שניהם צעדו בין הסמטאות בדממה מביכה, כל אחד טרוד בענייניו. לפתע משב רוח פתאומי הנחית דף נייר מול רגליה של גל.
“מה זה?” היא שאלה בקול והרימה את הדף. היא הביטה בו ופניה קפאו.
“מה?!?!” היא צעקה באימה ורצה קדימה. פרלין רץ אחריה במאמץ.
“מה קרה גל?” הוא צעק לעברה. היא לא ענתה. היא המשיכה לרוץ, מלמלת לעצמה בלי לנשום.
“…לא לא לא לא לא לא לא…”

היא הגיעה אל רחבת בניין דו קומתי ושלפה מפתח מכיס מכנסיה הכחולים. היא פתחה את דלת הכניסה, מתנשפת, ואז רצה במדרגות אל הקומה השניה. היא נכנסה לחדר השני משמאל והסתכלה מסביב. החדר היה ריק כצפוי, פרט לשולחן אחד שעמד ליד חלון פתוח לרווחה, ועליו נחו רק קומץ דפים במקום בו היא זכרה ערמה. היא התקרבה אל השולחן בעודה צועקת.
“לא! לא!! לא!!! לא!!!“
פרלין נכנס לחדר, מתנשף. “גל! מה בשם- אוי לא.”
גל אחזה בשיערה וצרחה.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

לאחר שאור נכנסה אל תוך הבית, אפרים נזכר בארנון. הוא שמע בעצמו שהנהגת הכנופייה מתכונת להעניש גם אותו. אפרים היה חייב להגיע אליו ולהזהיר אותו לפני שהם יגיעו. הוא הסתכל סביבו, פנה אל רחוב מימינו והתחיל לרוץ. הוא לא ידע איפה הוא נמצא עכשיו, אבל אותו זה לא הטריד. העיקר שיגיע לגדה המערבית של הנהר. משם הוא כבר יתמצא. אפרים המשיך לרוץ בין הסמטאות, עד שהתפרץ לאחד הרחובות שבהם הוא עבר אתמול. הוא פלט אנחת רווחה. עכשיו אולי יהיה לו סיכוי להגיע אל ארנון לפני הנוכלים האלו.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

רובד עננים נאסף על יד האופק וחסם את השמש הזורחת, אך הוא לא עצר את קרני האור שחדרו דרכו. חלקן הגיעו אל עבר מיטת יחיד קשה, ופגעו באדם ששכב עליה. האיש קם ממיטתו ופתח את החלון דרכו הגיעו הקרניים. רוח בוקר סתווית נשבה על פניו.
לילה רדוף מחשבות עבר על מרדכי – תהיות לגבי חייו שהתערבבו עם זיכרונות מרים. מרדכי הרגיש שהוא יכול לשקוע במחשבות האלו במשך שעות ארוכות, ועל כן הוא החליט לשים להן סוף. הוא יצא מהמיטה והתלבש במהירות, ועבר במטבח רק כדי לאסוף כיכר לחם טרייה מהמזווה. הוא יצא לרחוב בעודו בוצע את הכיכר ומכניס חתיכות ממנה לפיו. הוא המשיך בדרכו לעבר השער הצפון-מערבי, ולתקוותו הרבה, הוא מצא אותו – אותו חסר הבית שהטריד את מנוחתו כל הלילה. הוא ישב על המדרכה בדיוק באותו מקום בו היה מקודם.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אפרים הוריד את רגליו מהגשר והביט סביבו. הוא עמד בקצהו הצפון-מזרחי של הרובע המערבי. האזור הזה, למרות שהוא נמצא בחלק העני של העיר, הזכיר לו יותר את רחובות הרובע הצפוני מאשר משהו שהיה מצפה למצוא בשכונת עוני. בכל זאת, היה ניתן לחוש מיד בהבדלים בין הרובעים: כאן הבניינים היו צפופים יותר, הרחובות נקיים פחות, והאדריכלות היתה נטולת כל עיטורים. אמנם זו היתה שעה מאוחרת, אבל אפרים היה יכול להישבע שהרובע הזה חשוך יותר מקודמו ללא קשר לשעה. בעוד האור סביבו דועך, אפרים הביט במגילה וחיפש את כתובת היעד.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אור השחר חדר מבעד החלון אל כיוון מיטת יחיד קשה, עד שפגע במרדכי. הוא זע באי-נוחות בעודו מנסה להיאבק בחושיו המאותתים לו לקום, אך לבסוף הוא נכנע ופקח עיניים. אם היה הדבר בשליטתו, הוא היה ממשיך להישאר במיטה עד אחרי הצהריים,  אך כשומר היו לו מחויבויות שלא מחכות לדבר. בחוסר חשק, הוא קם מהמיטה ופשט את הכותונת שלו. הוא הסתכל סביבו בחדר הריק. לא היה בו דבר פרט למיטה ולארון הבגדים שלו. מרדכי ניגש בכבדות לארון ולבש את בגדיו התחתונים. אז הוא לבש שכבה נוספת, עבה יותר, ופנה להסתכל בתחתית הארון, שם הונחו בערבוביה חלקי השריון שלו. מרדכי הרים את לוחית החזה שלו ובחן אותה – היתה עליה שכבת חלודה כהה. עבר זמן רב מאז שהוא צחצח אותה, אבל אותו זה לא הטריד. ממילא הוא לא היה צריך באמת להילחם באף אחד, והוא גם לא ציפה שמישהו יעיר על ההזנחה, מכיוון שהמדים שלו כיסו את רוב השריון. מרדכי רכס את חלקי השריון על גופו, ועליהם הוא לבש את מדי המשטרה הצהובים, הכללו לא יותר מאפודה, סינר מותניים וגלימה קצרה. לאחר שראה שהוא לבוש כראוי הוא אסף את גרזן המוט שלו מפינת הארון ויצא מהחדר.

בין אם גיליתם את האתר הזה במקרה ובין אם שלחתי לכם באופן אישי קישור, סביר להניח שאתם לא באמת יודעים על מה בדיוק הסיפור שאני מנסה לכתוב.

ובכן, הרשו לי להציג בפניכם את הרקע ואת תקציר העלילה:

הסיפור של תוכנית ג’ מתרחש בממלכה הבדיונית “צוניער”, וליתר דיוק, בעיר “יובלים” אשר בדרומה.
(אין קשר לקיבוץ בעל שם זה. גיליתי על קיומו רק לאחר שהתחלתי לבנות את העולם, ודי נקשרתי לשם בנקודה זאת.)

הממלכה נמצאת ברמה הטכנולוגית של ימי הביניים המאוחרות: השימוש באבק שריפה מתחיל לצבור תאוצה, וקיימת רמה מסוימת של תיעוש והתאגדויות עובדים. עבור תושבים רבים, זוהי תקופה של צמיחה ופתיחות לעולם, אך לא כך המצב ביובלים.