זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
לאחר שאור נכנסה אל תוך הבית, אפרים נזכר בארנון. הוא שמע בעצמו שהנהגת הכנופייה מתכונת להעניש גם אותו. אפרים היה חייב להגיע אליו ולהזהיר אותו לפני שהם יגיעו. הוא הסתכל סביבו, פנה אל רחוב מימינו והתחיל לרוץ. הוא לא ידע איפה הוא נמצא עכשיו, אבל אותו זה לא הטריד. העיקר שיגיע לגדה המערבית של הנהר. משם הוא כבר יתמצא. אפרים המשיך לרוץ בין הסמטאות, עד שהתפרץ לאחד הרחובות שבהם הוא עבר אתמול. הוא פלט אנחת רווחה. עכשיו אולי יהיה לו סיכוי להגיע אל ארנון לפני הנוכלים האלו.
אפרים זז במהירות, בעודו מנסה לשחזר את המסלול שבו הוא הלך אתמול, אך הניסיון לבצע את שתי המשימות במקביל רק הלחיץ אותו עוד יותר. למזלו, לא חלף הרבה זמן עד שהוא הגיע אל השכונה של ארנון. הוא חלף בין הבתים, וכבר ראה מולו את הכניסה לבניין הנכון, אבל אז הוא ראה אותם.
חמישה או שישה אנשים לובשי סגול עמדו בפתח הבניין, חמושים בפגיונות וחרבות קצרות. אחד מהם, צעיר רחב עם שיער קצר, צעק לעבר האחרים:
“תיקחו כל דבר שנראה לכם בעל ערך!”
אפרים רצה להתעמת איתם, או לפחות לעכב אותם, אבל הוא היה לבד, ולא חמוש. בזמן שלקח לו לחשוב מה כבר עוד אפשר לעשות, הם נכנסו פנימה. אפרים רץ אחריהם. כשהגיע לפתח הבניין הוא שמע מעליו קול של דלת נפרצת ואת הבחור הרחב צועק שוב.
“תגיד ארנון, אתה באמת חושב שאתה יכול לרמות אותנו?! לא לימדו אותך שאסור לגנוב?!”
אפרים שמע אז את הרעש של משהו נשבר. הוא רץ במעלה המדרגות, אך אישה לובשת סגול חסמה את המסדרון עם חרב.
“זה לא העסק שלך, בחור. תסתלק מפה או שתתחרט על זה.”
אפרים בחן את האישה. היא עמדה ביציבות, והחזיקה את החרב בצורה מקצועית. עד כמה שהוא רצה בכך, הוא לא האמין שהוא יהיה מסוגל לחלוף על פניה בידיים ריקות. בלב כבד, אפרים נאלץ להשלים עם זה שהוא איחר את המועד. הוא יצא החוצה במהירות, נעמד על האדמה שמחוץ לבניין, ואז נפל על ברכיו.
אפרים בא לכאן כדי למנוע מדברים כאלה להתרחש כשהוא בסביבה, ונכשל. גרוע מכך, מעשיו הובילו לתוצאה הרבה יותר גרוע ממה שהיה קורה אחרת.
צמרמורת חלפה בגופו. הוא לא היה צריך לקחת את המגילה ההיא…
אבל אז אפרים נזכר במגפת הסמים שתקפה את הרובע, ובמבט המתחנן של אור בזמן שהיא ביקשה ממנו לעזור. אם הוא לא היה לוקח את המגילה, הוא כבר היה יוצא אל מחוץ לעיר מבלי לדעת על המצב. מצבו של ארנון אז אולי היה טוב יותר, אבל באותו זמן אור, ועוד מי יודע כמה אנשים, היו חיים בייאוש למשך זמן רב עד שהבעיות ברובע ייפתרו, אם זה בכלל היה קורה.
הוא קם שוב על רגליו. הוא אולי נכשל פעם אחת, אבל זה לא אומר שהוא צריך לוותר. יש לפחות עוד מישהי אחת שתולה בו תקוות, והוא לא מתכוון להפקיר אותה.
לא הפעם.
בכוחות מחודשים, הוא הלך אל הגשר שממנו הגיע לרובע המערבי. לא רחוק ממנו היה גשר נוסף שהוביל אל הרובע המזרחי, ואפרים צעד בו בנחישות. כשהגיע לאמצע הגשר, הוא עצר והסתכל סביבו. מהמקום בו הוא עמד, אפרים היה יכול לראות בבירור את קווי המתאר של העיר בה הוא נמצא. הוא החליט לנצל עד כמה שזה היה אפשרי את המיקום שלו ולנסות להכיר את יובלים בצורה יותר טובה. הוא הביט לצדדיו:
מימין, הוא ראה עוד שלושה גשרים נוספים שמחברים בין הרובע המזרחי למערבי, וכן את החומה שעמדה באופק והקיפה את העיר.
משמאלו הוא ראה את בנייני הרובע הצפוני, והרחובות שנדמו כזוהרים לעומת אלו שבדרום. שני נהרות הכתיבו את גבולות הרובע:
ממזרח היה נהר הכורים, בו היו מסיעים באופן קבוע מחצבים לאורך חופה המזרחי של הצמרת. ממערב, היה נהר התחיה, שעשה לכאן את כל הדרך מעיר הולדתו של אפרים – מַטַָל. שני הנהרות נפגשו בצומת שבו הוא עמד והתמזגו לנהר אחד. נהר הציפורן, שזרם דרומה, אל כיוון סִימְחָר, בירת הנפה.
אפרים השתהה מעט, ובחן שוב את הנוף. כעת כשהוא ראה יותר מבנים מאשר אנשים, הוא הרגיש שלמרות כל הדברים הנוראים שנאמרו על יובלים, לעיר עדיין היה קצת חן. היה לו חבל שהוא הוסתר מאחורי כל השחיתות והפשיעה…
אפרים חזר להביט לכיוון מזרח וצעד אל עבר הרובע, בתקווה שהמעשים שלו בהמשך היום אולי יעזרו לפתור את הבעיה הזאת.
כשאפרים שם את רגליו על המדרכה, הוא הופתע לגלות עד כמה… סביר נראה האזור. הרחובות לא היו צרים ומחניקים, אבל גם לא רחבים ומזמינים; המדרכה לא היתה נקיה, אך גם לא ממש מטונפת; הבניינים לא היו מעוטרים, אבל היו מטופחים ובמצב טוב, ועוד כיוצא בכך. כמעט באמצע שבין שני הקצוות בהם ביקר מקודם .
הוא הלך לאורך הרחוב הראשי, ובאותה העת ניסה לגבש תכנית לגבי מה שבדיוק יעשה. בינתיים החל לראות סביבו חבורות של אנשים לבושים אחיד, ודגלים בגוון זהה, כולם בולטים בצבעם ה…
חום.
אפרים הביט סביבו בבלבול. האם אלה הם השדים הכחולים? אם כן הם בהחלט בחרו את השם הלא נכון. הוא החליט לפנות לאחד הרחובות הצדדיים ולבחון את האנשים האלו מקרוב.
במגרש בין שני בניינים רחבים, הוא מצא חבורה של לובשי חום, משחקים במשחק כלשהו – ככל הנראה סָבְּנֶה. סמוך להם היה חדר אחסון קטן הפתוח משני צדדים, כאשר אחד מהם פונה אליהם. בצד זה היו מספר ארגזים מאחוריהם העריך אפרים כי הוא יכול להסתתר. הוא עקף את המגרש וחמק אל תוך המחסן מהצד השני. כשנכנס, הוא ראה ערמה של אריזות קטנות בפינה. הוא ניגש אליהן בזהירות ופתח אחת מהן. היתה בתוכה את אותה האבקה הלבנה. הוא סגר את האריזה והסתובב לעבר הארגזים. מבעדם הוא ראה את החבורה ממשיכה בשלה. שמח מכך שלא נחשף, הוא התקרב בעדינות לעבר הארגזים. הוא היה מסוגל כעת להביט בחבורה מקרוב ולשמוע אותם. הם היו ארבעה: שני גברים ושתי נשים. אחד מהם – גבר כהה עור עם שיער שחור קצר, דיבר באותו מטיל את הקוביות.
“אני חייב להודות שאני לא ממש מרגיש איזה שהוא שינוי”.
“תגיד לי, אתה מטומטם?” השיבה לו אישה כהת עור עם שיער חום מתולתל קצר, שישבה מולו. “שֶׂה בקושי יום בתפקיד, מה אתה כבר מצפה שהיא תעשה?”
“תזכירו לי למה בכלל החלטנו שהיא תהיה המנהיגה שלנו?” שאל הגבר שישב ביניהם, שנראה בדיוק כמו הגבר משמאלו פרט לכך שהיה לו שפם דקיק.
“ואת מי אתה היית בוחר?” שאלה האישה הנוספת, שישבה עם הגב לאפרים, ולה שיער ארוך וחלק בצבע בגדיה.
“לא יודע, כל אדם אחר למען האמת.” השיב לה המשופם. “ברצינות שאני חושב שהיא המועמדת הכי פחות מתאימה לתפקיד.”
“תהיה כנה איתי, אתה חושב שיש לנו מישהו אחר שיהיה מסוגל לפקד על כולם?” השיבה לו האישה עם השיער החלק. ” שה היא המועמדת היחידה שכולם היו מסוגלים להסכים לגביה. מלחמות פנימיות זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו.”
“את יכולה להפסיק עם ההיתממות הזאתי?” פנתה אליה המתולתלת בכעס. “אז היא הבת של נמרוד. זה עושה אותה מנהיגה? לא! אני אומרת לכם, היא הולכת להשמיד את כל העסק תוך חודש! עדיף כבר לגמור עם זה ולהצטרף לכחולים.”
“את לא רצינית!” האישה עם השיער החלק נטתה לעברה. “בחיים אל תגידי את זה-“
“היי! היי! בואו ננמיך להבות ונחזור למשחק.” היא נקטעה על ידי הגבר המגולח.
אפרים התרחק מהארגזים. כנראה שאלו לא השדים אותם הוא חיפש. הוא תהה אם כדאי לו לחשוף את עצמו להם. הם היו עשויים לספק לו מידע, אבל הוא לא היה בטוח עד כמה היה ניתן לסמוך עליהם. לבסוף הוא החליט פשוט לשאול אותם איפה לחפש, מאחר ולא ידע מה לעשות עכשיו.
אפרים יצא מהמחסן והתרחק ממנו עד כמה שהיה יכול. לאחר מכן הוא הלך לעבר החבורה ופנה אליהם.
“היי.”
החבורה הפנתה את מבטה אליו כמעט בו זמנית. האישה עם השיער החלק קמה ונגשה אליו במבוכה. כעת הוא ראה שגוון עורה זהה לשלו, אך בהשוואה לאחרים היא נראתה חיוורת. על חזָהּ היא ענדה תליון עשוי מחוט ברזל מקופל מהסוג שידע שלובשים מאמינים אדוקים בדת המוֹסִיעִית. שלה היה מעוצב בצורה שהזכירה לו ראש של דוב או גירית.
“אה… היי אדוני! אתה צריך משהו?”
“כן, אני רציתי לדעת איפה אני יכול למצוא את השדים הכחולים.”
הפתיחות שבמבטה של האישה נעלמה כמעט בין רגע. שאר החבורה קמה גם היא, לכולם הבעת פנים נעלבת. גם הם ענדו תליונים מוסיעיים, אך בצורות אחרות.
“מה אמרת עכשיו?” שאלה אותו האישה בכעס.
אפרים ניסה לחשוב על הסבר משכנע. “אה… פשוט יש לי איזה משהו שאני צריך לטפל בו איתם. ו…”
הגבר המשופם קטע אותו לפני שהספיק לחשוב על משהו. “תקשיב גבר, כל מה שאתה יכול לחפש אצל החלאות אלה אתה יכול למצוא אצלנו, יותר זול ובאיכות יותר טובה. יש לנו בערך הכל – אבקיזוב, קָרָמֶלוֹנִים, פטריות, מה שאתה רוצה! יש לנו סחורה ממש פה ליד, אתה יכול לבדוק בעצמך אם אתה לא מאמין לי.”
החבורה הביטה בו בלהט. אפרים הבין שאין לו ברירה אלא להסכים.
“בסדר. תראו לי מה יש לכם.”
הסוחרים נכנסו למחסן ויצאו עם תיקים מלאים בסחורות. “אבקיזוב משובח בהישג ידך.” אמר המשופם בעודו שולף אריזה מהתיק ופותח אותה. הוא הנחה את אפרים להריח.
“מה אתה אומר? אני יכול למלא לך בקבוקון בשבעים וחמש פרוטות. אצל השדים זה יעלה לך כפול.”
“ואם אתה לא בקטע,” הוסיף המגולח, “יש לנו עוד הרבה דברים טובים במחסן בזול.”
אפרים הרגיש שאולי עכשיו תהיה לו הזדמנות לחמוק מהם.
“תשמעו חבר’ה, אני מודה על ההצעה, אבל אני מעדיף לברר אצל השדים בעצמם ליתר בטחון. אתם יכולים להגיד לי איפה אפשר למצוא אותם?”
“ולמה שנאמר לך את זה?” שאלה הסוחרת המתולתלת בכעס. “אתה נמצא בשטח שלנו. או שאתה קונה מאיתנו או שאתה לא קונה מאף אחד אחר!”
“ואיך אני יכול לדעת שאתם לא מרמים אותי?” שאל אפרים באלתור. “מה אם אני אגלה בהמשך שהשדים הכחולים היו מציעים לי עסקה טובה יותר?”
“אתה תקשיב לי ותקשיב לי טוב-” צעקה המתולתלת והתקרבה אליו זועמת, אבל הסוחרת עם השיער החלק עצרה אותה.
“די, תניחי לו. לא נראה לי שנצליח לשכנע אותו לקנות אצלנו.” היא אמרה לה.
“את מה את מעדיפה, לשלוח אותו ישר אל השדים?”
“אולי ככה לפחות תהיה לו הזדמנות להשוות. זה לא שאת יכולה להכריח אותו בכוח לקנות אצלנו.”
הסוחרת עם השיער החלק נאנחה, ואז הביטה לאפרים במבט מתנצל.
“תחזור אל הרחוב שממנו הגעת ותפנה שמאלה ברחוב הראשי. תמשיך ישר עד לאנדרטה של לֵמֶך ותפנה ימינה. אתה אמור להגיע לשטח שלהם קצת משם. אבל אל תחזור אלינו אחר כך להתלונן שעקצו אותך, טוב?”
“תודה לכם!” הוא אמר, והלך בכיוון שממנו בא. כאשר הוא הרגיש שהם לא רואים אותו הוא התחיל לרוץ עד שהגיע לרחוב הראשי.
משהגיע לרחוב הוא נעצר והסתכל סביבו. הצבע החום עדיין שלט באזור. באותו הרגע אפרים קלט שהוא לא שאל את הסוחרים איך נראית האנדרטה של למך. הוא פנה אל אישה שחלפה לידו ושאל אותה.
“היי, אני מחפש את האנדרטה של למך. את יודעת איך היא נראית?”
“איך היא נראית?” היא השיבה בטון שהתנשא עליו על כך שלא ידע. “הכל בסדר אצלך בראש?” היא החוותה אל אחד הדגלים שבקיר. “תסתכל מולך אם אתה לא זוכר!” היא צחקה והמשיכה בדרכה. אפרים הביט מקרוב בדגל. גם עליו, כמו על שאר דגלי הקיר היה הדפס, במקרה זה היה עליו ראש של דוב שואג. הוא הביט בו בבלבול עד שנזכר בתליון של הסוחרת. כנראה שהיה מדובר באחד האלים המוסיעיים. זה גם הסביר למה האישה ההיא הסתכלה עליו מוזר – לא כל יום היא פוגשת מישהו שלא בקיא בדת הנפוצה בממלכה. אחרי הליכה ארוכה הוא אכן מצא את עצמו מול פסל שיש בגובה עשר אמות של דוב שואג, ועל ראשו כתר עשוי קוצים. הוא פנה ימינה וחצה תעלת מים דקה שהזרימה מים מהנהר. מעבר לתעלה הצבעים התחלפו בחדות מחום לכחול. נראה שהוא סוף-סוף מצא את השטח של השדים הכחולים.
אפרים צעד לאורך הרחוב, מביט בדגלים הכחולים ועליהם הדפס של מה שנראה כראש של שד צוחק. הוא השתהה לזמן מה, מנסה לחשוב מה בדיוק הוא מתכוון לעשות. לעת עתה הדבר הכי יעיל שהצליח לחשוב עליו הוא פשוט לתעד כמה שיותר מהם. הבעיה העיקרית בכך היא שלא היה לו נייר או כלי כתיבה כלשהם. הוא גם לא היה מסוגל לקנות אותם, מאחר שהמנוולים ההם לקחו לו את הארנק כשנלכד. אם כן, התוכנית שלו תהיה מעתה למצוא דפים וכלי כתיבה, או מספיק כסף בשביל לרכוש כמה. הוא ניגש לאנשים כדי לשאול אותם איפה אפשר למצוא דוכן עבודות באזור, והוכוון לעבר שוק במרכז הרובע.
אפרים הגיע לפאתי השוק, ושם נתקל באחד מלובשי הכחול, מילולית. היה זה גבר גבוה, מקריח וכהה עור שהלך בניצב לאפרים, וכאשר הוא עמד בדרכו, הגבר דחף את אפרים הצידה כאילו היה רק רוח. אפרים הביט בו בעצבנות, ואז נרגע והמשיך בדרכו. יהיו לו עוד מספיק הזדמנויות להיתקל באנשים האלו.
בתוך רחבת השוק הוא מצא את דוכן העבודות, כאשר תור של אנשים נפרש בחזיתו. אפרים תהה כיצד העובדת שבפנים מתמודדת עם העומס. הוא נעמד בסוף התור וניסה להדחק לחזית. העובדת פנתה לאישה מבוגרת שעמדה לפניו.
“אני מחפשת עבודה בשביל הבת שלי. היא עוד מעט בת שלוש עשרה ואני צריכה אותה מפרנסת.”
“יש לי כאן איזו תופרת שהשולייה שלה ברחה מהעבודה לא מזמן. נשמע לך מעניין?”
“לא יודעת, למה ברחה המסכנה?”
אפרים האזין בחוסר סבלנות לשיחה המשעממת, בתקוה שעוד מעט יגיע תורו.
“אז תגידי שזה ברובע הצפוני! למה צריך כל כך להתברבר?” אמרה האישה ויצאה עם מגילה בידה. אפרים התקדם לעבר החזית והמתין שהעובדת תיגש אליו. בינתיים היא היתה עסוקה בשיחה עם צעיר אחר.
“אני אומרת לך, זה התפקיד היחיד שנשאר לי עם תשלום מיידי! אז או שאתה לוקח אותו, או שאני יכולה להציע לך משהו יותר מחייב, או שאתה הולך מכאן ומפסיק להציק לי, ברור?”
הצעיר רטן וגלגל מגילה שעמדה על הדלפק. “בסדר.” הוא אמר ויצא מהמקום. העובדת פנתה אל אפרים.
“כן, מה אתה צריך?”
“הבחור הזה לקח עכשיו את העבודה האחרונה בתשלום מיידי?”
“כן. יש לי עדיין הרבה הצעות לטווח ארוך אם אתה מעוניין.”
זה לא עזר לו בכלל, אבל מצד שני הוא עמד כנראה במקום עם האספקה הגדולה ביותר של ציוד כתיבה בשוק. הוא החליט לעשות מעשה נועז.
“אין צורך. אני בכלל באתי לפרסם עבודה. יש לך דפים ריקים?”
“חכה רגע.” היא אמרה ונגשה לאחורי הדוכן. היא חזרה תוך זמן קצר עם קלף ריק, קסת דיו וקולמוס. היא הניחה את הקלף על הדלפק וטבלה את הקולמוס בקסת. “מה אתה רוצה שאכתוב?”
אפרים שאף נשימה ארוכה, ואז תפס בידיו את הקלף ואת הקסת.
“מה אתה עושה?!” צעקה העובדת, בעוד החפצים נשמטים מידיה לפני שהספיקה לעבד את המתרחש. אפרים נמלט לתוך השוק בעוד המוכרת ניסתה לצאת מהדוכן במהירות.
“עצור! גנב!” הוא שמע אותה צועקת.
אפרים רץ בין ההמון, מנסה להיטמע בתוך הקהל. הוא יצא מן השוק מעברו השני והתחבא בסמטה סמוכה. אפרים עצר לנשום והציץ החוצה. הוא לא ראה אף אחד רץ לכיוונו. נראה שהוא הצליח לחמוק מהם.
הוא הניח את הדף והקסת על המדרכה. אצבעות יד ימין שלו, שכיסו את הקסת בעת הבריחה, היו מכוסות כעת בדיו. הוא תהה לזמן קצר אם המעשה הזה היה שווה ביצוע. מבט חטוף בקסת הראה לו שהרוב נשמר בפנים. כעת משהחלק הראשון בתוכנית שלו בוצע, היה עליו לעבור לחלק השני. בקצה השני של הרחוב שבו הסתתר היה תלוי הדגל של השדים. אפרים החל לכתוב כל מה שנראה לו חשוב לגביו. הוא לא היה משוכנע במיוחד שזה מידע חיוני, אבל הוא העדיף שלא להסתכן.
לפתע נלכדו עיניו במשהו מעניין. זה היה הגבר לובש הכחול שנתקל בו מקודם, כעת מוביל יותר מחצי תריסר לובשי כחול, כאשר כל אחד ואחת מהם אחז רובה בידו. זה בהחלט היה נראה לו כמשהו שחשוב לדעת. אפרים רשם זאת במהירות ויצא ממחבואו כדי לעקוב אחרי הקבוצה מרחוק. הוא עקב אחריהם בעודם צועדים מזרחה עד שהגיעו לשכונה סמוך לחומה. אז הגבר המקריח צעק להם משהו והם הסתדרו בשורה בפתח אחד הרחובות. אפרים נכנס אל רחוב מקביל והציץ מהסמטה הראשונה שחיברה בין השניים.
מצד שמאל הוא ראה אסופה גדולה של אנשים מכל הסוגים עומדים וצועקים בכעס. מצד ימין עמד חסר הבעה גבר בגיל העמידה. הוא היה נמוך ושמנמן, עם שיער שטני קצר שכיסה את צדדי ראשו, ועל חזהו הוא לבש חליפה כחולה מהודרת. הרובאים הסתדרו מאחוריו עם נשק טעון ופתילים בוערים, והתקדמו לכיוונו באיטיות.
“זאת ההזדמנות האחרונה שלכם! פזרו את ההפגנה הזאת עכשיו או שתישאו בהשלכות!” הוא צעק ללא שום נימת רגש בקולו.
“אנחנו לא מפחדים לא ממך ולא מהנשק שלך! אנחנו עמדנו בצד כששאר השכונות נפלו לידיים המושחתות שלכם! לא עוד! לא ניתן לכם לקחת גם את השכונה הזאת!” צעק אחד המפגינים בחזית.
האיש בכחול הביט בו בדממה. לאחר מכן הוא צעד אחורה עד שהרובאים עקפו אותו. “אל תגידו שלא הזהרתי אתכם.” הוא אמר, ואז צעק לעבר הרובאים. “אש!“
אפרים צפה בזעזוע כיצד הרובאים פותחים באש אחד אחרי השני בהמון, ופונים ישר לטעינת הרובים ללא מנוחה. המפגינים החלו להסתער לעבריהם, אך ככל שהתקדמו, יותר ויותר נפלו. הקהל החל להתפזר, כאשר חלק מהמפגינים ברחו מהאזור. אפרים המשיך להתבונן לזמן מה, ואז נזכר כי עליו לתעד את המתרחש. הוא התחיל לרשום כל דבר שנראה לו חשוב לגבי האירוע. אז, בין כל המהומה, הוא שם לב ששני לובשי הכחול המבוגרים דיברו אחד עם השני. הוא לא שמע אותם ברעש, אך הוא ראה את הגבר המקריח הולך חזרה בדרך ממנה הגיע. אפרים החליט להמשיך לעקוב אחריו.
הגבר המקריח צעד בדרך ארוכה בין הרחובות הראשיים. אפרים עקב אחריו מרחוק, ולא היה נראה לו שהוא שם לב אליו. אפרים התפלא מכך שהוא צועד דווקא ברחובות הראשיים. הוא שיער שזה כנראה אומר שהוא מאוד בטוח בכך שאף אחד לא ינסה לפגוע בו. אפרים העיר לעצמו לציין את זה ברגע שהוא יעצור.
הגבר נכנס לאזור שבין שורת בניינים נטושים ולבסוף נעצר מול בניין דו-קומתי שהזכיר בחזותו בית ספר ציבורי, אשר נראה שננטש לפני זמן רב. הגבר נעצר ליד הדלת הראשית והוציא צרור מפתחות מכיסו. הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה, משאיר את הדלת מאחוריו לא נעולה. אפרים התקרב מעט לחזית. הוא לא ראה מבעד לחלונות שיש עוד אנשים בקומה הראשונה. בינתיים הוא שמע את הגבר המקריח עולה במדרגות. לאחר שהפסיק לשמוע אותו אפרים ניגש אל הבניין ונכנס דרך הדלת. זה היה סיכון גדול עבורו, אבל זאת היתה הדרך הכי שקטה להיכנס, ואחרי הפעם הקודמת הוא לא רצה להחמיץ הזדמנות שכזאת. הקומה הראשונה היתה שוממת וחשוכה. בקצה השמאלי של המסדרון היה גרם המדרגות היחיד בבניין, ובקצה הימני ראה אפרים שולחן מלבני הפוך על צידו. הוא ניגש אליו במהירות והסתתר מאחוריו. כמעט מיד לאחר מכן הוא שמע קולות של צעדים שירדו במדרגות.
“זה ממש לא הוגן שאני צריכה להישאר כאן לבד כל הזמן!” נשמע קול של נערה.
“את זאת שהצעת את עצמך בתור המזכירה שלי, נָחְמָנִי. היית צריכה לצפות לזה.” אמר קול אחר, שאפרים שיער ששייך לגבר. “אני ופֶרְלִין כל היום עסוקים בדברים בחוץ, כבר אמרתי לך מה קרה עכשיו. שלא לדבר על כך שאת לא ממש עושה עבודה טובה-“
“סליחה?! אני לא עושה עבודה טובה?”
“כמה פעמים אמרתי לך לא להשאיר ניירות על השולחן?”
“דבר ראשון, אני אסדר אותם בתיבה ברגע שאני אסיים. דבר שני, מה זה משנה?”
“זה בהחלט משנה! מה אם יום אחד תחליטי לפתוח ח-“
“לפתוח חלון וכל הניירות יעופו החוצה? עוד פעם הקטע הדבילי הזה?” אפרים שמע את הדלת נפתחת. הנערה המשיכה לדבר.
“וחוץ מזה אם זה יקרה אז מה? ממילא הדפים מוצפנים, אז זה לא ש…”
קול השיחה עומעם מעבר לדלת, שבאותו הרגע נסגרה וננעלה.
***
רוח נשבה על גבו של מרדכי בעודו בוחן שיירת עגלות. העבודה לא היתה ארוכה, בהתחשב בכך שבכולן כמעט ולא היה כלום. במקומות אחרים זה היה מעורר חשד, אבל מרדכי כבר היה מנוסה בתקריות כאלה.
“תנו לי לנחש, שדדו אתכם?”
“שדדו זה מושג פעוט בהשוואה למה שעשו לי הבני זונות.” אמר ראש השיירה, שעמד מאחורי השומר בעודו אוחז בגליל נייר. ” הם היו יותר כמו פלוגה צבאית מאשר כנופיה, עם כמות של פלדה בהתאם. הם עקרו את הקיר של אחת מהעגלות ושפכו את כל מה שיש בפנים, והכי גרוע שהם הרגו שתי בנות של חבר שלי במשימת השמירה הראשונה שלהן. אני לא מסוגל לתאר לעצמי מה יעבור עליו כשהוא ישמע את זה!”
“עם מה שנשאר יש לנו בקושי מספיק כדי לכסות את ההוצאות על הדרך הלוך.” הוסיף אחד העגלונים.
עגלון נוסף אמר להם: “אתם יודעים, שמעתי מאיזה חבר של חבר שיש איזה סוחר פה בעיר שיכול לתת לסוחרים איזושהי תעודת הגנה מבזיזות. הוא דורש עמלה אבל-“
“אני לא איכנע לסחטנות הזאת!” התפרץ לעברו ראש השיירה. “במקום להפסיד כסף מנוכל אחד אני מפסיד אותו לנוכל אחר? אני הרווחתי את תעודת הגילדה הזאת ביושר!” הוא אמר בעודו מנופף בדף הנייר. “כי אני! סוחר! ישר! מעולם אתה לא תראה אותי יורד לרמה של הטינופות כאן, שומע?”
מדרכי ניגש אליו.
“סיימתי, אתם רשאים להיכנס. עכשיו, בדרך כלל, אם העגלות שלכם היו מלאות, הייתם צריכים לשלם בערך, שש לירות מכס, אבל במקרה שלכם אני חושב שחצי לירה תכסה את זה.”
ראש השיירה הכניס יד לארנק והושיט למרדכי מטבע נחושת גדול. “שתדע לך שזאת הפעם האחרונה שאני עובר בעיר הזאת! שומע! מעתה והלאה אני מוחק אותה מהמסלול! אני לא צריך לסבול מהצרות שלכם!” הוא אמר, והוביל את הקבוצה דרך השער. מרדכי הביא את המטבע לגזברות, וחזר לעמדה שלו. הוא בהה בשמים. היום היה מעונן מהרגיל, והוא בקושי ראה את השמים מבין העננים. אפילו באופק, נראו רק קרניים בודדות במקום בו היתה אמורה להיות השמש בשעה הזאת. מה שהזכיר לו, המחליפה שלו לא היתה אמורה להגיע כבר? הוא הביט מאחוריו לראות אם מישהו בא. לא היה אף אחד. טכנית כבר נגמרה המשמרת שלו, לכן הוא הלך לגזברות כדי לאסוף את שכרו ליום זה. המחליפה שלו הגיעה בדיוק כשסגר את הארנק.
“את איחרת. איפה את היית?”
“כאילו שאכפת לך.” היא אמרה באדישות.
מרדכי נכנס אל העיר בזעף. הערב היה קר, והוא העדיף להגיע לדירה הקטנה שלו במהירות. הוא צעד בקצב, עד שנפלה טיפת מים על אפו. הוא נעצר והביט למעלה. גשם התחיל לרדת. מרדכי המשיך ללכת בקצב מוגבר, חושב על כך שעליו למצוא מחסה מהר. כמה צעדים נוספים אחר כך הוא נעצר שוב. הוא לא האמין שהמחשבה הזאת חלפה בראשו. למה לו לעשות את זה? שום דבר טוב לא יכול לבוא מכך. אך בכל זאת, הוא הרגיש שהוא חייב לנסות, בשביל המצפון שלו.
הוא מצא את דייר הרחוב בסמטה מימין לבניין שלידו ישב ביומיים האחרונים, מנסה להשתחל את תוך חבית שהיתה קטנה ממנו בכמה מידות.
“היי, אממ, אדון.” מדרכי פנה אליו.
“זה לא עניינך!” צעק לעברו חסר הבית בלי אפילו להביט בו.
מרדכי שאף שתי נשימות, ואז פנה אליו שוב.
“אתה לא תעדיף להסתתר מהגשם אצלי בבית מאשר בחבית הזאת?”
חסר הבית הביט בו בהפתעה, ומשזיהה אותו חייך חיוך רחב.
“ידעתי שאתה לא כמו האחרים.”
***
אפרים חיכה כמה רגעים ואז יצא ממחבואו. המסמכים היו מוצפנים? למה? זה לא היה נראה לו כמידע שדורש סיווג. הוא התהלך חרישית במסדרון, מנסה לבדוק אם יש עוד מישהו בבניין. הוא לא שמע עוד קול נפש חיה פרט לעכבר שרץ בין רגליו.
בדומה לבתי ספר ציבוריים אחרים, גם פה לדלתות הפנימיות לא היה מנעול. אפרים פתח בזהירות את דלתות החדרים בקומה הראשונה והציץ פנימה. באף אחד מהחדרים הוא לא ראה משהו בעל ערך פרט למפה של העיר בחדר אחד ודגלים של הכנופייה שכובים בחדר אחר. אפרים עלה לקומה השניה. הוא פתח את הדלת הראשונה שראה, שם היה חדר מנהל בית הספר. במרכז החדר ניצב שולחן ריק מתוכן, ומאחוריו כיסא מרופד. מאחורי הכיסא היו שני ארונות נעולים, אחד בכל קיר, וחלון מעץ במרכז הקיר שביניהם.
אפרים יצא מהחדר וניגש לחדר הבא. זו היתה כיתה ממנה הוצאו כל כיסאות התלמידים. על שולחן המורה היתה מונחת ערמה של ניירות לצד קסת וקולמוס, ולידו על במת ההרצאות היתה תיבה מלבנית נעולה. על הקיר שמשמאל לשולחן היה חלון עץ מסורג. זה בטח היה החדר בו עבדה הנערה. אין פלא שהיא הרגישה לבד. בעוד אפרים חוצה את החדר הוא חש באור מהחלון פוחת. נראה שהשמש עומדת לשקוע בקרוב. יהיה עליו לזרז את החיפוש לפני שיחשיך. כל הציוד שלו, כולל כלי ההצתה, הוחרם כשנלכד אמש, וגם אם לא, הוא העדיף שלא להסתכן בהתחשב בכך שאתמול הוא נתפס לאחר שהדליק אור בחדר. הוא הגיע לשולחן והסתכל בדפים. נראה שהם אכן היו מוצפנים – היו כתובות עליהם אותיות ללא קשר נראה לעין, וללא אף מילה בעלת משמעות. אפרים חשב לרגע. הדפים אולי מוצפנים, אך ברגע שהם יפוענחו הם יוכלו להכיל הרבה יותר מידע משהתצפיות חסרות הערך שלו יהיו מסוגלות לספק. אפרים שקל מה לעשות כעת, ואז נזכר שדלת הכניסה נעולה.
אפרים התקרב אל החלון, ושמע את קול הגשם שהוטח בתריסים. בחוץ היתה סערה קטנה, ללא כל ספק. אפרים חשב לרגע על תוכנית. הוא היה יכול לקחת את הדפים ולצאת דרך החלון – האנשים שהיו פה ככל הנראה יניחו שהדפים עפו החוצה בגלל שמישהו השאיר חלון פתוח. לפני שהוא יוכל לצאת הוא עדיין יצטרך להיפטר ממשקל עודף, בעיקר הקסת שהמשיך להחזיק ביד. הוא הביט בשולחן וראה שהקסת שעליו כמעט ריקה. בלי לחשוב פעם נוספת הוא שפך לתוכה את הדיו בקסת שהחזיק. אז הוא לקח את ערמת הדפים שעל השולחן, פרט לכמה שהיו בתחתית, ותחב אותם יחד עם דף התצפיות שלו תחת מעילו. את הקסת הריקה והקולמוס הכניס לכיס בחזית המעיל.
אפרים פתח את החלון, ושמע קול רוח עזה שהוטחה על חזהו. לרגע קצר הוא עוד ניסה לחשוב איך יצליח לטפס מטה כשהוא אוחז במעיל עם יד אחת, אבל אז הוא נזכר בכך שהבניין היה ריק, ועל כן הוא פשוט ירד אל הקומה הראשונה ויצא מאחד החלונות שבה. לרוע מזלו, בזמן שהוא ניסה לעבור דרך החלון, אחיזתו במעיל נרפתה מעט, ואחד הדפים שלקח השתחרר והתחיל לעוף הרחק ממנו. כשהוא הביט בדף הוא החליט שאין בכך בעיה. היו עוד הרבה דפים בידו, ובנוסף, זה מחזק את החשד שהם פשוט התעופפו ברוח. מעודד מהמחשבה הזו, הוא רץ הרחק מהאזור, ובדרך משחרר עוד שני דפים לרוח.
רק כשהגיע לאזור מאוכלס הוא התחיל לחשוב על איפה להעביר את הלילה. הוא היה צריך למצוא מקום יבש בהקדם, אחרת הדפים יוכתמו ויאבדו כל ערך. הוא גם היה צריך להגיע לאזור שלא בשליטת השדים. האנשים בחלופה בקושי חסו על חייו על גניבה של פריט שולי, והוא לא שיער שהכחולים ידונו אותו לפחות ממוות אם ייתפס עם חומר מסווג שלהם. ברגע הזה הוא נזכר בכנופייה של לובשי החום בה נתקל קודם. מההיתקלות שלו איתם היה נראה שהם לא ממש אוהבים את השדים, כך שגם אם הם יגלו את הדפים שלו, הם כנראה לא ילשינו עליו או יעשו משהו נבזי אחר. אפרים זיהה שהוא נמצא באחד הרחובות שהובילו אותו לשוק. אם יחזור על הצעדים שלו משם, לא ייקח הרבה זמן עד שימצא אצל החומים מפלט.
הוא רץ לכיוון התעלה, חצה אותה ואז פלט אנחת הקלה. לאחר כמה רגעים של מנוחה, הוא המשיך לרוץ לעבר פסל הדוב, וממנו פנה שמאלה. בעודו רץ ברחוב הראשי הוא הסתכל סביבו מימין ומשמאל, בחיפוש אחר מקום מחסה מהגשם. הוא לא מצא הרבה מקומות כאלה, ואלו שכן כבר היו תפוסים בידי חסרי בית והם לא השאירו הרבה מקום למישהו נוסף. אפרים החליט לנסות לבדוק עכשיו את המחסן שממנו הציץ על הסוחרים. הרחבה שבה הם היו מקודם לא היתה רחוקה כעת, והוא פנה אליה.
אפרים האט את הקצב כשהגיע למחסן והסתכל לתוכו. הסוחרת חלקת השיער רכנה בתוכו, מסדרת דברים בחושך. הוא העביר את מבטו סביב, נראה שבבניינים הסמוכים היה הרבה חלל ריק. הוא התחיל להתקרב אליהם כאשר שמע קול מאחוריו.
“היי, זה אתה!”
זו הייתה הסוחרת. היא זיהתה אותו.
אפרים ניסה לחמוק ממנה, אבל היא רצה לעברו במהירות ונעמדה מולו.
“נו, אז הם עקצו אותך השדים האלה?”
אפרים עמד דומם לכמה רגעים, מנסה לחשוב על תשובה הולמת.
“אָהה… כן, את צדקת לגמרי, לירה ושבעים פרוטות בשביל בקבוקון, מה נראה להם? אמרתי להם ללכת להזדיין והלכתי.”
הסוחרת צחקה. “הזהרנו אותך. אז עכשיו שאתה יכול להשוות, אתה מעוניין לקנות מאיתנו? קצת גשם אף פעם לא הפריע לטָפְסַרִים.”
טפסרים, ככה הם קוראים לעצמם? אפרים לא חשב שהוא שמע את המילה הזאת בחייו. הסוחרת הביטה בו בציפייה, והוא חיפש תירוץ מספק לסירוב.
“תשמעי… הייתי רוצה, אבל שדדו אותי בדרך חזרה. בטח השדים האלה רצו להתנקם בי.”
“חבל.” השיבה הסוחרת. “האמת שאני לא מאשימה אותם. גם אנחנו היינו עושים דברים כאלה כשהיינו בשיאנו. טוב, אולי בפעם אחרת.”
אפרים התרחק ממנה והחל לצעוד לעבר אחד הבניינים, ולו כניסה רחבה מקורה. הוא נשכב עם גבו לקיר וניסה להירדם ללא הצלחה. הוא ישן הרבה לבדו במהלך מסעו לעיר, אך זוהי היתה הפעם הראשונה, שבה הוא הבין עד כמה באמת לבד הוא היה. בעיר הזאת היו כל כך הרבה אנשים שרצו לפגוע בו, ולאפרים לא היה כאן אף איש קשר שעליו הוא יוכל להישען. לרגע קצר הוא שוב התחיל לתהות האם היה עדיף לו להישאר במטל, אך מיד הוא נזכר בכל הסיבות שבגללן הוא היה חייב לעזוב. באופן בלתי נשלט, התמלא ראשו במחשבות ותהיות. שאלות בסגנון מה היה קורה אילו… שלא ייתנו לו מנוחה עד שהוא יענה עליהן. אפרים קם והתחיל לצעוד הלוך ושוב ברחבי הכניסה, בתקווה שזה יעייף אותו מספיק כדי להירדם, אבל אז הוא שם לב שהסוחרת הביטה עליו.
“מה בשם קָאָת אתה עושה?” היא שאלה בזמן שהתקרבה אליו.
אפרים עמד נבוך. הוא החליט שכמו בפעמים הקודמות, יהיה הכי פשוט לספר את האמת, אבל הוא בהחלט לא היה חייב לספר הכול.
“מנסה להירדם. הבית שלי ממש רחוק, ואני מעדיף שלא ללכת אליו עכשיו עם כל הגשם.”
“אני מבינה.” אמרה הסוחרת. ואז התבוננה אל הרחוב במבט מהורהר. “תשמע גבר, הדירה שלי לא רחוקה מכאן, אתה יכול לישון אצלי אם בא לך. מה דעתך?”
“סליחה?!” קרא אפרים בהפתעה. “איזו מין הצעה זאת? אני בכלל לא מכיר אותך, אני אפילו לא יודע אם אפשר לס-“
“לסמוך עלי? אין לך מה להפסיד מזה, ואין עליך שום דבר בעל ערך, כך שאין לי סיבה לרמות אותך. אין לי שום דבר להרוויח מזה חוץ מיחסים טובים בינינו. כן או לא, מה אתה אומר?”
אפרים הביט סביבו בהיסוס, והקשיב שוב לקול הגשם.
“אני חייב להודות שזה נשמע עדיף על לקפוא בחוץ.” הוא אמר בכניעה.
“מעולה, בוא אחריי.”
אפרים צעד אחרי האישה, אוחז בחוזקה במעילו. הוא קיווה שהסוחרת היתה כנה, ולא שמה לב שהוא מסתיר מידע רב ערך. ליתר ביטחון הוא אחז במעיל גם בידו השנייה כדי לא לעורר חשד.
“לגבי זה שאנחנו לא מכירים זה את זו, בוא נתקן את זה. ברחוב קוראים לי דימונה, וכמו שאתה בטח יודע, אני והחברים שלי הם המקור הכי טוב בעיר להרחבת אופקים. מה לגביך? איך אתה רוצה שנקרא לך?”
אפרים ניסה לחשוב על שם כלשהו, אך כל מה שעבר בראשו הוא הרוח שסימרה בשערותיו.
“רוח” הוא סינן מפיו בלי מחשבה, ומיד לאחר מכן גילה שדיבר בקול.
“רוח? בחירה מוזרה, אבל שיהיה. איפה אתה גר?”
“בצפון.” אמר בתקווה שזה יספק אותה.
“אתה יכול לפרט קצת?”
“אני… מעדיף שלא לחשוף את הכתובת שלי לכל מי שמבקש”
“אין לך ממה לדאוג, אתה יכול לסמוך עליי. זוכר איך עזרתי לך בצהריים?”
אפרים היה צריך להעביר נושא בהקדם.
“כן, אני זוכר. זה מאוד הפתיע אותי אם לומר את האמת. לא ציפתי לכזאת סבלנות מסוחרת סמים.”
“אתה לא היחיד. החברים שלי ממש כעסו עליי שאיבדתי להם לקוח. אני ניסיתי להסביר להם שאם הם יבואו אליך בכוח אתה לא תרצה לקנות אצלנו שוב, לא משנה כמה העסקה טובה.”
“תפיסת עולם מעניינת, אני חייב להגיד.”
“אני פשוט מאמינה שאם באים בטוב לאנשים, הם יביאו לך עוד טוב בחזרה. אני חושבת שאם עוד אנשים היו חושבים כמוני היינו במצב הרבה יותר טוב.”
“את יודעת דימונה, אני חושב בדיוק אותו הדבר.” אפרים אמר זאת בכנות מלאה.
“אני שמחה לשמוע את זה. אולי עוד נוכל להיות חברים.”
השניים הגיעו לבניין דירות ועלו לקומה השלישית. דימונה פתחה את אחת הדלתות.
“הגענו, תרגיש בבית. “
הם נכנסו אל הדירה החשוכה. הסוחרת ניגשה אל המטבח והדליקה תנור גחלים. אחרי שהאש התייצבה היא פנתה לאפרים.
“אני צריכה ללכת עכשיו, יש לי לקוחות עם עמידות גבוהה יותר לגשם משלך שמחכים לי. אני אחזור בבוקר. אל תגע בכלום, אני אבדוק אותך. חסר לך לנצל לרעה את האמון שלי. בוא רק נגיד שנפילה מהחלון בגובה הזה יכולה לפגוע לך בבריאות.”
אפרים הנהן בהסכמה. “תודה רבה לך על הנדיבות.”
“אין בעד מה. מי ייתן ואולי תוכל להחזיר לי את הטובה באחד הימים.”
הסוחרת עזבה את הדירה ונעלה את הדלת. אפרים התמקם מול התנור ושחרר את האחיזה ממעילו. חופן דפים החליקו מבין המעיל, ואפרים בחן אותם מול האור. נראה שהמעיל עשה עבודה טובה, והנזק לדפים היה מזערי. מסופק, אפרים פשט את המעיל וקיפל אותו עם הדפים בפנים, ונרדם מול התנור.
***
כשהגיעו לדירתו הקטנה, מרדכי ניגש למטבח והכין מרק ירקות מהמצרכים שקנה אתמול בערב. כשסיים הגיש מנה לחסר הבית ומנה לעצמו.
“מצטער מראש על האיכות, אני לא כזה יודע לבשל.”
חסר הבית צחקק. “אין לך על מה להתנצל, עברו חודשים מאז הפעם האחרונה שאכלתי ארוחה חמה.”
בעודם ממשיכים לסעוד, מרדכי פנה אליו בשאלות.
“איך קוראים לך אדוני?”
“יעקב.”
“כמה זמן אתה ישן ברחוב?”
“כמעט חצי שנה.”
“למה? מה קרה?”
“אתם זה מה שקרה.” אמר יעקב, ומשראה את המבט המבולבל על פניו של מרדכי המשיך. “המשטרה אני מתכוון. לפני שנה אני הייתי אדם אחר. היו לי אישה וילד, עם בית צנוע במרכז הרובע וצמוד אליו נפחיה שהיתה צנועה אף היא. החיים היו שקטים עד שיום אחד באו לנפחייה חבורת שוטרים. הם טענו שזה המיקום הכי טוב שמצאו כדי לערוך בו מסיבות או משהו מטופש בסגנון, והציעו לי סכום כסף כדי לקנות אותו. אני סירבתי כמובן. אז אתה יודע מה הם עשו יום אחרי זה? הם שתלו אצלי סמים בלילה ובבוקר הם עצרו אותי. אתה מאמין? האנשים שאמורים לשמור עלינו, והם מתנהגים כמו הפושעים שאחריהם הם רודפים!”
מרדכי הנהן בהסכמה, ויעקב המשיך.
“אני נכנסתי לכלא למשך ארבעה חודשים. החוויה הכי נוראית שהייתה לי מימי, אני אומר לך, זה היה יותר גרוע מהרחוב. כשהשתחררתי, גילתי שהעירייה עיקלה לי את העסק ואת הבית. אשתי והבן לא נמצאו בשום מקום, ותאמין לי שחיפשתי. לתקופה מסוימת ניסיתי למצוא עבודות אחרות וקורת גג, אבל העניינים הסתבכו, ומאז אני משוטט ברחובות ומתפלל לחסד האנשים.”
מרדכי הביט בו בשקט. “זה נשמע נורא.”
“בהחלט.” אמר יעקב. “אחרי תקופה מסוימת ברחובות אתה מתחיל ללמוד את האנשים שעוברים בהם. רובם אנשים אדישים שמעדיפים לחמוק מחסרי בית כאילו מדובר במחלה מדבקת. אבל יש קומץ של אנשים שמוכנים לעזור לנו, וגם אם מדובר בעזרה שולית כמו פרוסת לחם או פרוטה שחוקה, אנחנו מעריכים את זה, כי זה עדיין הרבה יותר מהכלום שמביאים לנו השאר.”
מרדכי לא ידע מה לענות על כך. הם סיימו את הארוחה ומרדכי הניח את הכלים בפינה.
“אני אנקה אותם מחר בערב” אמר לאורחו.
לאחר מכן צעדו השניים לחדר השינה, שם פשט מרדכי את מדיו ואת והשריון. הוא הוציא את כותונת הלילה שלו מהארון, ואז ראה את יעקב מביט בגועל בשריון.
“הכל בסדר?”
“תגיד מרדכי, מתי הייתה הפעם האחרונה שצחצחת את השריון שלך?”
“שיתון, אני חושב, אולי שיתון וחצי, לא כזה זוכר. ממילא אף אחד מעולם לא תקף אותי, מה זה משנה?”
“זה משנה ועוד איך. תקשיב לי מרדכי, מילה של נפח – שריון מעיד הרבה על בעליו, ושלך כולו אדום וגבשושי. תענה לי בכנות: האם אתה מרוצה מהחיים שלך? מדירת שני החדרים הזאת? מהעבודה שלך?”
מרדכי התיישב על המיטה ותהה לעצמו. אחרי זמן מה הוא פנה ליעקב. “לא. על כל אחת מהשאלות.”
“האם יש לך חברים, או מישהו אחר שאתה יכול לפנות לו כשקשה לך?”
“לא.” מרדכי ענה לו במבט מושפל.
“אז תשמע, עשית לי היום מחווה גדולה, ואני רוצה להחזיר לך באותו המטבע. מה אם אני אישאר לגור פה לזמן מה? יהיה לך עם מי לדבר בערב, ואני אנקה את הכלים ואכין לנו אוכל. אם תלווה לי קצת כסף, אני יודע איפה אפשר להשיג שמן איכותי, כזה שיסיר את כל הכתמים מהשריון. מה אתה אומר?”
“רק אם תבטיח לי שתמצא עבודה בקרוב. יש גבול לנדיבות שלי.”
“אני מבטיח. סמוך עלי מרדכי,” הוא הביט בו וחייך, “מעתה חייך הולכים להשתנות.”
תגובה 1
אולי אפשר לצרף תרשים של העיר, עם שני הנהרות, הגשרים ואיזורי העיר השונים