זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
“מהר יותר!” קראה מיכל, וגררה את אפרים בחבל. הם כבר התרחקו במידה ניכרת מצוות ההברחות. “אם נמהר, נוכל להגיע ליובלים לפני שיחשיך!” היא הוסיפה.
“זה מגוחך!” קרא אפרים, שנשרך מאחוריה. “את לא יכולה להשאיר אותי ככה כל היום. מה אם אני צריך להשתין?”
“אז תתאפק. אני לא מתכוונת לעזוב אותך עד שנגיע אל השופט.”
אפרים רטן בשקט. הנערה הזאת כבר מקודם לכן התנהגה די מוזר, אבל זה כבר היה שיא חדש. למה דווקא היא מכל האנשים בצוות קפצה על ההזדמנות? מילא אם זה היה מישהו כמו כלב-רועים, אבל מיכל? מה היא בדיוק מנסה להשיג עם זה?
הוא הביט סביבו. לא היה אף אחד בסביבה. הוא היה יכול בקלות להתגבר עליה ולברוח. הוא רק היה צריך לאזור מאמץ.
אפרים נעצר במקום והתחיל לרוץ בכיוון הנגדי. ככל שהוא המשיך, הקשר סביב צווארו הלך והתהדק, וריצתו נעשתה מאומצת יותר. למרות זאת, אפרים המשיך להתאמץ בכל כוחו. הוא היה משוכנע שבכל רגע הוא יצליח לגבור על אחיזתה של מיכל ולהשתחרר.
לפתע הוא הרגיש שהמשיכה על צווארו נחלשת. מסופק, אפרים הביט לאחור, רק כדי לגלות שהסיבה לרפיון היא שבמקום להמשיך למשוך, מיכל התחילה לרוץ לעברו במהירות. הוא בקושי הספיק להגיב לפני שהיא התנפלה עליו ובעטה נמרצות בחזהו ובפניו.
“חולת נפש!” אפרים פלט, וקיבל בתמורה אגרוף נוסף לפנים.
מיכל הרימה אותו בכוח.
“פחות לדבר, ויותר ללכת אחריי! אל תכריח אותי לעשות את זה שוב!” היא אמרה וחזרה לגרור אותו.
***
מרדכי רץ במהירות אל עבר המפקדה. הוא הרים את ידו לגובה עיניו, וניסה לגונן עליהן מקרני השמש, שכבר הספיקה לעלות מעל המבנים הגבוהים שבעיר. החום ששטף את פניו רק הכעיס אותו יותר על כך שהוא הולך לאחר ליום הראשון שלו בתפקיד החדש. אמש, אחרי שקיבל את ההצעה מיפתח, הוא היה כל כך נרגש עד שלא הצליח לישון במשך כל הלילה. הוא נרדם רק לקראת בוא השחר, והתעורר כמה שעות מאוחר יותר כאשר יעקב קרא לו לבוא אל ארוחת הבוקר.
בסופו של דבר מרדכי הגיע אל גוש בניינים שהיה מוקף בגדר ארוכה. במרכז הגדר היה שער גבוה, שעליו היו תלויים דגלים צהובים עם סמל המשטרה מודפס על גביהם. היה זה מתחם השיטור – מרכז הפעילות של משטרת יובלים.
מרדכי נכנס פנימה ובחן את המבנים שבסביבה. מאז שסיים את ההכשרה שלו לפני כמעט תשע שנים, הוא כמעט ולא ביקר במתחם, אך בכל זאת נראה שבפנים דבר לא השתנה.
בצד שמאל משער הכניסה היתה המפקדה – בנין רחב בגובה שלוש קומות, שרובו כלל לא היה בשימוש עד כמה שהוא זוכר. מאחוריה היו מספר מבנים חשובים נוספים: הנפחייה, רחבת האימונים, המחסן ואורווה שעמדה שוממת כבר זמן רב מפאת חוסר תקציב.
בצד ימין היה בניין מאיים שהתנשא לגובה חמש קומות, שמסביבו תעלה עמוקה שהסיעה מים מנהר הכורים – בית הכלא של יובלים. מרדכי התקרב אל הבניין ושמע ממנו שורה של נהמות חלושות.
הוא נזכר כיצד בחודש שעבר הוא עוד היה מתבדח עם עצמו על כך שמצב האסירים טוב יותר מאשר מרבית תושבי העיר – אחרי הכל, היתה להם גישה קבועה לאוכל ולמים, ולא היה להם צורך לדאוג לגבי דיור. אולם, לאחר ששמע על קצת מהחוויות של יעקב שם, הוא הבין שאין לו על מה לקנא בהם.
מרדכי נכנס לתוך המפקדה ועלה אל המשרד של יפתח שבקומה השלישית.
“מצטער על האיחור.” הוא אמר ליפתח, שישב בצידו האחורי של החדר.
“זה בסדר.” הוא ענה. “איכשהו אתה עדיין הראשון שהגיע היום.”
“באמת?”
“זה מה שקורה כשאנשים כאן מחליטים לעשות מסיבה באמצע השיתון. אתה לא תמצא ראיה טובה יותר לכך שאיבדנו כל מידה של משמעת.”
יפתח החווה אל הכיסא שמולו.
“בכל מקרה, שום דבר מזה לא חשוב עכשיו. שב בבקשה.”
מרדכי התיישב מול יפתח, שהדליק נר שהיה על השולחן.
“אחרי שהלכת אתמול, אני חזרתי למסיבה ודיברתי עם עמוס לגבי ההעברה שלך. קיבלתי את האישור שלו. אתה עכשיו רשמית חבר בצוות השיטור.”
“תודה.” ענה מרדכי. “אז מתי אני מתח-“
יפתח עצר אותו בהרמת כף יד.
“עכשיו, לפני שאני יכול להוציא אותך לסיורים, אני צריך לוודא שיש לך את כל ההכשרות הנדרשות.
דבר ראשון, האם אתה מכיר את נוהל החיפוש ונוהל המעצר?”
“כן.” ענה מרדכי. “למדתי אותם במהלך ההכשרה שלי כשומר. אני מקווה שלא היה מאז איזה עדכון שלא אמרו לי עליו, נכון?”
“אל תדאג לגבי זה. אם היה שינוי הייתי כבר יודע עליו. אם כבר הזכרת עדכונים, אעבור לשאלה הבאה: איפה ניתן להתעדכן בחוקי העיר, וכל כמה זמן מומלץ לעשות כך?”
“אה… אני לא יודע, אדוני.” ענה מרדכי במבוכה.
“התשובה היא בספריה של המפקדה, ולפחות פעם בחודש. אתה יכול למצוא אותה בקומת הקרקע, זה כנראה החדר הכי שומם בבניין הזה.
“בסדר, זה מספיק בנושא הנהלים. עכשיו, מה ידוע לך על מצב הכנופיות בעיר?”
“שום דבר.” ענה מרדכי.
“שום דבר? באמת?” יפתח הרים גבה.
“באמת. כל מה שאני יודע הוא שהן קיימות, פחות או יותר. לפני כמה ימים השותף שלי לדירה צחק עלי על זה שאני אפילו לא יודע מי הם הטפסרים.”
יפתח נאנח קלות.
“לא ציפיתי ממך להכיר את כולן, אבל זה כבר באמת חמור. חכה כאן.”
הוא קם מכיסאו והוציא מפה מגולגלת מארון בצד החדר. יפתח חזר למושבו ופרש אותה על גבי השולחן.
“זאת המהדורה העדכנית ביותר של מפת הכנופיות שלנו. אנחנו משתדלים לעדכן אותה מדי חודש לפי המצב בשטח, אבל לא תמיד יש לנו את המידע המדויק. כמו שאסביר לך בקרוב, יש בעיר הזאת אזורים שאליהם אין לנו כל כך גישה.”
מדרכי בחן בריכוז את המפה. הוא זיהה את צורתה העגולה של העיר, ואת שלושת הנהרות שזרמו בה וחילקו אותה לשלושה רובעים שווי שטח בערך. העיר המתוארת במפה חולקה אף מעבר לכך אל שכונות בשלל צורות, כאשר בכל רובע היו כעשרים שכונות. רוב השכונות היו צבועות באחת מבין עשרה צבעים, אך גם היתה כמות יחסית קטנה של שכונות ללא צבע.
יפתח הניח את אצבעו על גוש צהוב בגודל ארבע שכונות ממזרח לעירייה.
“כאן אנחנו נמצאים. השטח הצבוע כאן הוא השכונות בשליטתנו. כמובן, זה לא אומר שאין לנו נוכחות מחוץ אליו, אלא שכרגע אלו השכונות היחידות שבהן אין מישהו אחר שמתחרה איתנו על הסמכות. הייתי רוצה לומר שזה המקום הכי בטוח בעיר, אבל עם איך שהאנשים ביחידה הזאת נוטים להתנהג, קשה לי לטעון ככה.”
“שטח די קטן.” העיר מרדכי.
“אין צורך לציין.” אמר יפתח. “אתה יודע, פעם לפני הרבה שנים ניסיתי לחשב את היכולות שלנו.
אני הגעתי אז למסקנה שיש לנו מספיק משאבים כדי לכבוש בחזרה את כל העיר, אם רק היינו מנצלים אותם נכון. לצערי, החזון הזה הוא עכשיו לא יותר מחלום רחוק.”
“למה? מה קרה?” שאל מרדכי.
“אתה יכול להאשים אותם.” אמר יפתח בעודו מזיז את אצבעו צפונה במפה.
אצבעו של יפתח נחתה על גוש אדום בחציו המערבי של הרובע הצפוני.
“גם אם אתה לא מכיר את כל הכנופיות בעיר לפי שם, אני בטוח שאת השם ‘צלופחד’ שמעת. אני רק הייתי צוער זוטר ביום שבו הוא השתחרר מהכלא בפעם הראשונה, אבל כבר אז ידעתי שמסוכן מדי לאפשר לו להתהלך בחופשיות בעיר. אני ניסיתי לפנות אל הסוהרים ולהציג בפניהם את הראיות שלי, אבל הממונים עליי לא הרשו לי לדבר איתם. למעשה אף אחד מהבכירים לא הקשיב לי, אפילו אחרי שצלופחד התשחרר ומיד התחיל ל-“
“-סליחה, אבל חשבתי שרצית לעדכן אותי על מצב הכנופיות היום.” קטע אותו מרדכי.
“צודק, נסחפתי.” אמר יפתח. “בוא ניגש לעיקר. לפני עשר שנים צלופחד איגד תחתיו קבוצה של סרסורים ואיילי הימורים מהרובע הצפוני תחת השם ‘ברית האש’. מכיוון שרוב תושבי העיר העשירים גרים ברובע הצפוני, הכנופייה שלו מסוגלת לגזול הרבה יותר כסף מאשר כנופיות אחרות, ועם הכסף הזה יש להם את הכח והאמצעים להשפיע כמעט על כל גורם כוח בעיר. יש להם השפעה גם על ראש העיר עצמו, מה שאומר שיש להם השפעה גם עלינו. בגלל זה אנחנו לא יכולים לעשות דבר עם ההתפשטות שלהם, והם מצידם יכולים לשחק עם התקציב שלנו כרצונם.”
“ממה שאתה אומר עליהם, אני מופתע שהם עדיין לא השתלטו על כל העיר.” אמר מרדכי.
“תאמין לי שצלופחד חולם על כך, אך למזלנו יש לו תחרות עזה מול שתי הכנופיות הגדולות האחרות של יובלים – החלופה והשדים הכחולים.”
הוא העביר את אצבעו לגוש גדול נוסף בצבע כחול בחציו המזרחי של הרובע המזרחי.
“נתחיל עם השדים הכחולים. אנחנו במטה לא מאוד בטוחים איך זה קרה, אבל לפני חמש שנים הם פשוט צצו ברובע המזרחי עם סם חדש משלהם – אבק אזוב, או ‘אבקיזוב’ כמו שקוראים לו ברחוב. באמצעות בלעדיות על הסם החדש, הם הפכו בפחות משנה לאחד הארגונים הכי משפיעים בעיר, וכמה שנים אחר כך הם כבר היו הכנופייה הגדולה ביותר ברובע המזרחי. גם היום הם ממשיכים לנסות להתרחב, ומשמועות מהשטח הם מנסים להגיע גם אל הרובע המערבי, אך לצערי אין לנו ממש מה לעשות מולם.
מסתבר שהמפכ”לית חתמה עם השדים על הסכם אי-התערבות – בלי שהיא עדכנה אף אחד מאיתנו. בהסכם נכתב שכל עוד הם לא מתרחבים אל הרובע הצפוני, אסור לנו להתערב בפעולות שלהם. זה אולי עוצר אותם מהשתלטות על שכונות, אבל כמו שראית אתמול, הם עדיין יכולים למכור את הסם בחופשיות.”
“זה נשמע נורא.” אמר מרדכי. “אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות?”
“יש לנו כמה תוכניות ארוכות טווח להתמודדות איתם, אבל הן לא מאוד ישימות עכשיו. נכון להיום, המכשול הגדול ביותר של השדים הוא הצלע השלישית בקרב הענקים של יובלים – החלופה.”
יפתח הקיף באצבעו גוש סגול שכיסה את חלקו הצפוני של הרובע המערבי.
“החלופה היא אחת מהכנופיות היותר חריגות בעיר. הם התחילו לפני כמעט עשרים שנה בתור עסק להברחות לפי דרישה, ומשם הם התרחבו באיטיות לשליטה על ארבע או חמש שכונות, אך לפני שלוש שנים קרה משהו משונה. אין לי את כל הפרטים, אבל ממה שהבנתי הצטרף גורם נוסף להנהגה שלהם שעזר להם לכבוש שכונות בקצב חסר תקדים. כמו שאתה יכול לראות במפה, נשארו מעט מאוד שטחים ברובע המערבי שלא בשליטתם כעת. זה עדיין שיפור מהמצב הקודם ברובע, בו היו קמות ומתפרקות כנופיות מדי שיתון, כך שהם למעשה הצליחו להשליט סדר ברובע המערבי טוב יותר ממה שאנחנו היינו משיגים. זוהי אחת הסיבות לכך שאנחנו מניחים להם לעשות כרצונם בינתיים. הסיבה השניה היא בגלל אחד הפרטים הכי ידועים עליהם – העובדה שהם אוסרים כל מכירת סמים בשטח שלהם.
עכשיו, אל תטעה לחשוב שמדובר בלוחמי צדק או משהו בסגנון – את הסדר שבשטח שלהם הם השיגו באמצעות משטר אימים, והתפיסה של ההנהגה שלהם לגבי מוסר שונה מאוד מזאת שבשאר הממלכה. תאמין לי, שליטה שלהם על העיר תהיה אסון בדיוק כמו שליטה של שתי הענקיות האחרות.”
“אני חושב שבינתיים זה מספיק בשביל להכיר את הכנופיות הגדולות.” המשיך יפתח. “אבל חוץ מהן יש עוד כנופיות קטנות יותר שחשוב שתכיר.”
יפתח הצביע כעת על גוש ירוק בגודל חמש שכונות בפינה הדרומית של הרובע המערבי.
“נתחיל עם משפחת מסיק. זהו ארגון הפשע הוותיק ביותר בעיר – הוא היה פעיל עוד מימי הזוהר של יובלים, לפני יותר מחמישים שנה. זוהי משפחת מהגרים מאיי הרקפת שהתגלו כמוכשרים ביותר בסחר בשוק השחור. בשיא הכוח שלהם כמעט כל הרובע המערבי היה בשליטתם, ואפילו היום אסור לזלזל ביכולות שלהם. כיום הם עוסקים בעיקר בהברחות, אבל יש להם יד בהימורים וסחר בסמים.”
הוא הזיז את ידו אל הפינה הצפון מערבית של הרובע המזרחי, שם היו שלוש שכונות בצבע חום.
“אם כבר הזכרתי סמים, בוא נדבר על ‘טפסרי הדוב’. גם הם ארגון פשע ותיק, שציין לאחרונה ארבעים שנה לקיומו. בעבר הם היו ארגון סוחרי הסמים הגדול ביותר בעיר, אבל מאז קרו מספרים דברים שהחלישו אותם משמעותית. ראשית, עלייתם של השדים הכחולים ואבק האזוב שלהם הציבה אותם מול תחרות קשה שבה הם לא הצליחו לעמוד. שנית, במסגרת ההסכם שלנו עם השדים ערכנו לפני שנה פשיטת ענק על השטח שלהם בה עצרנו את רוב הסוחרים הוותיקים שלהם. לבסוף, ממש בסוף החודש האחרון, המנהיג שלהם נפטר באופן פתאומי ממחלה, והבת חסרת הניסיון שלו תפסה את מקומו. כיום הם בקושי מצליחים לשרוד, ואני בספק אם הם יחזיקו מעמד לעוד הרבה זמן.”
יפתח הרים את מבטו לעבר מרדכי.
“אתה עדיין מקשיב? לא שמעתי אותך מדבר כבר כמה זמן.”
“כן, אני פשוט מנסה לעכל את כל המידע.” ענה מרדכי.
“בסדר. תחזיק מעמד עוד קצת, לא נשאר לנו הרבה.”
יפתח הצביע על שתי שכונות בצבע כחול-ירוק בדרום-מערב הרבוע המזרחי, על גבול החומה.
“כאן נמצאים ‘המגנים הדרומיים’. עוד כנופיה של סוחרי סמים שמתחרה בשדים. את רוב החומר שהם מוכרים הם גונבים ישירות מהם. היית מצפה שהם לא יחזיקו מעמד זמן רב, אבל משום מה הם עדיין עומדים מולם, מה שגורם לי לחשוד שיש להם מקור הכנסה נוסף. בינתיים הם נמצאים בעדיפות מזערית אצלנו, אז כנראה שלא נדע בקרוב את סוד ההצלחה שלהם.”
הוא הזיז את אצבעו צפונה, לעבר שתי שכונות צרות בצבע ורוד.
“כאן נמצאים ‘ראשי החץ’, כנופיה שמנסה להתחרות בברית האש ללא הצלחה מרובה. יש בבעלותם בית בושת ומספר בתי הימורים, אבל אין להם הרבה לקוחות ממה שידוע לנו. אני לא חושב שיש לי עוד מה לומר עליהם.”
יפתח הזיז את ידו מערבה לעבר שכונה בודדת בצבע שחור.
“לפני שהחלופה והשדים הכחולים עלו לגדולתם, היה נפוץ לראות בדרום העיר כנופיות ששולטות על שכונה בודדת. כאן נמצאים ‘נחשי השוהם’, והם שריד לאותה התקופה. ישנם מספר דברים שמבדילים אותם משאר הכנופיות. אחד מהם הוא העובדה שלמרות שהשטח שלהם קטן, יש להם יותר חברים מרוב הכנופיות בעיר, מאחר וכמעט כל חברי השכונה מזדהים איתם. דבר נוסף שמייחד אותם הוא שאין להם הנהגה מרכזית, ולכן חברי הכנופייה עוסקים כמעט בכל מלאכה בלתי חוקית שאתה יכול לחשוב עליה, כולל שוד מזוין וזיוף מטבעות. כיום רובם עובדים בתור שכירים של השדים הכחולים, ומבצעים עבורם את העבודה המלוכלכת.”
מדרום לשטח של הטפסרים, צמוד לנהר הציפורן, היתה שכונה נוספת צבועה בכתום. שכונה כתומה נוספת היתה מולה בעברו השני של הנהר, מחוברת בגשר. יפתח הקיף את השכונות באצבעו בעודו פולט אנחה ארוכה.
“וזה משאיר אותנו עם ‘מורדי חמישית’, הקוץ בישבן של המשטרה, שהוא לגמרי באשמתנו. זה התחיל לפני כמעט חמש שנים, כאשר קבוצה של צעירים משני צידי גשר חמישית סירבה לשלם ארנונה כל עוד לא מגבירים את האכיפה באזור שלהם. ראש העיר בעצמו הורה לנו למלא אחר הדרישות שלהם, אבל המפכ”לית התעקשה שצריך ללמד אותם לקח. זה היה אמור להיות מבצע מהיר, אבל לא ידענו שבינתיים הצעירים צברו נשק, כך שזה נגמר במרחץ דמים משני הצדדים, שבסופו נאלצנו לסגת. כתוצאה מהמבצע, הצעירים האלו התאגדו לארגון מחתרתי שנשבע לסכל כל ניסיון שלנו להשיג סמכות בדרום העיר.”
“זה לא נשמע לי הגיוני כל כך.” אמר מרדכי. “איך הצלחתם לבצע את הפשיטה נגד הטפסרים בכזאת הצלחה אבל לא הצלחתם לעצור חבורה של צעירים?”
“יש מספר הבדלים בין שני האירועים.” ענה יפתח. “דבר ראשון, הפשיטה על הטפסרים התרחשה ארבע שנים אחרי האירוע ההוא, כך שהיה לנו מספיק זמן להפיק לקחים. פרט לכך, היה לנו סיוע עקיף מהשדים הכחולים, ואפילו אז לא הצלחנו לעצור את כמות האנשים שרצינו.
“בכל מקרה, הדבר הכי חשוב שאתה צריך לדעת על המורדים הוא שכל עוד הם עומדים, יהיה כמעט בלתי אפשרי להשליט סדר מחוץ לרובע הצפוני. הם ממוקמים בדיוק בין החלופה לבין השדים, כך שהתקווה שלי היא שאולי מאבקי הכוחות יצליחו לשבור אותם.”
יפתח גלגל את המפה והביט במרדכי.
“אני חושב שסיימנו את התדרוך לבינתיים. נעשה הפסקה קצרה ונמשיך לחלק הבא.”
***
גשם קל ניתז על השדה. כבר כמה שעות שאפרים לא פצה את פיו, ורק הלך בשקט אחרי מיכל. בראשו התגבשו בזמן הזה שאלות רבות לגבי ההתנהגות שלה ביממה האחרונה. כעת הוא הרגיש שהוא כבר לא יכול יותר לשמור את השאלות האלו בלב, ופנה אל מיכל עם אחת מהן.
“אני באמת לא מבין אותך מיכל. לא אמרת לי שאת שונאת את אבן?”
“תגיד לי, אתה סתום?” צעקה עליו מיכל מבלי להסתובב. “מתי אתה שמעת אותי אומרת את זה? כן, יש לה לפעמים החלטות לא הגיוניות, אבל היא עדיין המנהיגה שלי, ואני עדיין סומכת עליה!”
“זה באמת נכון? כי אני שמעתי אותה אומרת לך שזה לא הכרחי. למה בכל זאת היה לך כל כך חשוב לגרור אותי חזרה ליובלים? מה עשיתי לך?”
“אתה באמת חושב שהייתי יושבת בשקט אחרי מה שאמרת שם? אני לא יודעת מאיפה אתה באת, אבל אצלינו בבית תמיד היינו צריכים להיאבק בשביל שיהיה לנו מה לאכול בערב. אתה באמת חושב שאני נהנית מ-“
“-נו באמת!” צעק עליה אפרים. “תחסכי ממני את התירוץ הזה שאת חושבת שאני מנותק או מה שלא רצית להגיד! אין מצב שאת היחידה בצוות שחיה ככה! את עדיין היית הראשונה, ולדעתי גם היחידה שהתנדבה פתאום להסגיר אותי או מה שלא אמרת ש…”
אפרים לא הספיק לסיים את המשפט לפני שמיכל הידקה בעוצמה את האחיזה על צווארו.
“אני! ממלאת! את התפקיד שלי! בחלופה!” היא צעקה אל פניו. “למה כל כך קשה לך להבין?!”.
היא חזרה להביט קדימה לכיוון העיר ולגרור את אפרים מאחוריה. הוא רצה להעיר על כך שהיא שינתה את הנימוק שלה תוך משפט בודד, אבל לא היה לו את הכח לסבול עוד מהאלימות שלה. במקום זאת הוא ניסה לשאול אותה שאלה אחרת שהטרידה אותו.
“מה עם שנף? לא אמרת לי שאת רוצה להגן עליה? איך את מסוגלת להשאיר אותה שם לבד?”
“יצא לי לדבר עם אבן אתמול. היא התחייבה מולי להשגיח על שנף ולוודא שלא יקרה לה שום דבר. חוץ מזה, אני ראיתי איך היא מתנהלת בקרב הבוקר ואני בטוחה… שהיא… תסתדר…”
“את לא נשמעת לי כל כך בטוחה.”
מיכל ניגשה אליו וסטרה לו בפנים.
“אתה באמת חושב שאני לא יודעת מה אתה עושה? אתה מנסה לגרום לי רגשות אשמה על זה שנטשתי שם את אחותי, לא?”
“המילים שלך, לא של-“
מיכל סטרה לו שוב.
“אל תעז לפלוט את השם שלה יותר! אני לא חוזרת אל הצוות וזה סופי!”
היא משכה בכוח את החבל וגררה את אפרים אחריה זועמת. אפרים הלך בעקבותיה זועף. כל רגש של חיבה שעוד היה לו כלפי מיכל אתמול התפוגג מהעולם.
***
מרדכי עמד לצד חבית מים בחצר ביחד עם יפתח, שמילא את כוס השתייה שלו כבר בפעם השלישית וגמא אותה במהירות. חלק מצוות השיטור כבר הגיע אל המפקדה, אך כולם ללא יוצא מן הכלל דאגו לשמור מהם מרחק.
“נראה שבאמת לא אוהבים אותך פה.” אמר מרדכי.
“אתה אוהב לומר את המובן מאליו, בחור?”
מרדכי הביט בהבעה מתגוננת.
“אין לך על מה להתנצל. השמועות האלו הולכות רחוק. לפעמים אני חושב שהאנשים במחלקה שלי מתנהגים בשחיתות כזאת בכדי לנסות לרצות אותי או משהו. למרבה הצער אני לא יכול להעניש אף אחד מהם על זה בלי גיבוי משאר מטה הפיקוד, שאין לי אותו בכלל. אני רוצה שתזכור שהבאתי אותך בשביל לעשות פה שינוי, אז בבקשה ממך אל תתפתה להידרדר לרמה שלהם.”
הוא לקח לגימה נוספת מהחבית ואז פנה חזרה אל תוך המפקדה.
“קדימה, נמשיך לחלק הבא בהכשרה.”
מרדכי התלווה אל יפתח, שהמשיך לדבר ברגע שהם נכנסו פנימה.
“אני מאמין שהחלק הזה יהיה הרבה יותר מהיר מהחלק הקודם. בכל זאת, לימדו אותך בהכשרה לשמירה איך לזהות סוגי סמים, נכון?”
“לא ממש, למען האמת. אמרו לנו אז שנדלג על החלק הזה כי יש קיצוצים ונשלים אותו אחר כך. מאז שום דבר לא קרה עם זה.”
יפתח אחז במצחו בחוזקה.
“קיצוצים בתחת שלי! צלופחד בטוח שילם למפקדים שלך כדי שלא ילמדו אותך. תשכח ממה שאמרתי קודם, ננסה להעביר את השיעור הזה מהר.”
הם נכנסו לחדר חשוך בקומה הראשונה. יפתח לקח צרור מפתחות מפינה לא ידועה בחדר, ואז הדליק עששית שאותה הניח על שולחן במרכזו. מרדכי התיישב ליד השולחן בזמן שיפתח פנה אל ארון ובו מגירות רבות בצדו האחורי של החדר. הוא פתח חלק המגירות עם צרור המפתחות, והוציא מתוכן מספר חפצים שונים שאותם פיזר על השולחן. הוא לקח את אחד מהחפצים וקירב אותו אל העששית. זו היתה פטריה בצבע תכלת עם גבעול ארוך.
“סם ראשון: פטריות הזיה. ככל הנראה הסם הכי עתיק בצוניער, להבנתי הוא נמצא בשימוש כבר מאות שנים אצל הרוקפתיים בטקסים הדתיים שלהם. אין להן ריח, אבל אפשר לזהות אותן לפי הצבע, אורך הגבעול, והצורה של הראש שלהם, שאתה… אה… אמור להכיר מקרוב. משתמשים בו באמצעות חיתוך הראש לרצועות ודקות ואכילה שלהן. החומר הזה מוביל לניתוק מוחלט מהמציאות למשך מספר שעות, שנוטה להיות מסוכן למשתמש אפילו יותר ממה שהוא מסוכן לסביבה. מהסיבה הזאת אתה לא תראה הרבה מסחר בפטריות האלו, אלא אם כן תמצא את עצמך איכשהו בשכונות הרוקפתיות, וגם אז השימוש בהן יהיה בחדרים סגורים ולא ברחוב.”
הוא הזיז את הפטריה וקירב אל העששית צנצנת זכוכית ובה מספר קוביות בצבע חום בהיר.
“הסם הבא. לכל קובייה שכזאת קוראים קרמלון. החומר הזה אינו קיים בטבע, הוא נוצר בתהליך כימי שהתגלה במקרה לפני כמה עשרות שנים. לפני שהגיע לכאן האבקיזוב, הסם הזה היה המכה הכי גדולה של העיר. לא רק שהוא מאוד ממכר, הוא מוביל לאלחוש רגשות, כך שהיינו צריכים להתמודד עם אנשים חסרי רגש שלא בוחלים בדבר כדי להשיג את המנה הבאה. עדיין ישנם אנשים שסוחרים בו בעיר, אך למזלך לא יהיה קשה לאתר אותם, מסיבה מאוד פשוטה.”
יפתח פתח את הצנצנת והגיש אותה למרדכי. מרדכי אחז בצנצנת ונרתע בבהלה מהריח העז שיצא ממנה.
“בדיוק.” אמר יפתח, ואז לקח בחזרה את הצנצנת וסגר אותה.
יפתח הניח ליד העששית חופן עלים מיובשים.
“הצמח הזה הגיע במקור מממלכת סוּגְד שבצפון. השם הרשמי שלו הוא סָפָּרְגוֹ, אבל ברחוב יותר סביר שתשמע אנשים קוראים לו ‘כנפיים’, כי לטענת המשתמשים, הוא מרים אותך לעננים או משהו כזה. משתמשים בו באמצעות גלגול מספר עלים יחד, שריפה שלהם ושאיפת העשן אל תוך הפה. אחרי שאיפת עשן במשך מספיק זמן, התגובה הרגשית של המשתמשים לאירועים מוקצנת במידה ניכרת – כמעט ההפך מההשפעה של קרמלונים. זה אולי נשמע תמים, ולצערי יש יותר מדי אנשים שחושבים ככה, אבל אחרי שימוש ממושך בחומר נהיים קהים רגשית בלעדיו. אני נתקלתי ביותר מדי מקרים של אנשים שהגיעו למצב הזה, והם היו מוכנים לעשות כל דבר בשביל להשיג עוד ממנו, רק כדי שהם יהיו מסוגלים להרגיש משהו שוב.”
הוא הרחיק את העלים והביא אל מול מרדכי שקיק ובו אבקה לבנה.
“וכעת לאויב הכי גדול שלנו בימים אלה – אבק אזוב. הסם הזה גרם לעיר יותר נזק מכל דבר אחר שקרה בה. בניגוד לסמים האחרים שפה, מעט מאוד ידוע עליו. אלה הם הדברים היחידים שאנו יודעים:
ראשית, ניתן לצרוך אותו באמצעות שאיפת האבקה לנחיר או על ידי שריפה שלו ושאיפת האדים לפה.
שנית, הוא פוגע ביכולת החשיבה, וגורם למשתמשים לפעול לפי יצרים חייתיים.
שלישית, הוא ממכר אפילו יותר מקרמלונים.
לגבי כל השאר אין לנו מושג – לא איפה מייצרים אותו או איך וממה, ולא מאיפה הוא מגיע. היחידים שכנראה יודעים משהו הם המפיצים הבלעדיים שלו – השדים הכחולים, והם שומרים על הסודות שלו באדיקות. אם לומר את האמת, זה לא מאוד מפתיע אותי. האבקיזוב הביא להם השפעה עצומה על העיר, וכל פרט מידע עליו יחליש את המונופול שלהם.”
יפתח הזיז את האבקה, פתח בקבוקון ושפך את תוכנו לתוך קערה. הוא הביא את הקערה אל מרדכי. היו בתוכה עשרות כדורים פחוסים, שקופים למחצה ובצבע אדום.
“הכדורים האלו נוצרים מערבוב של שרפים ממספר עצים בתהליך כימי כלשהו. מציצה של כדור כזה תגביר באופן קיצוני את החשק המיני של המשתמש, אך במחיר כבד. אחרי שההשפעה פגה, הגוף יפתח תסמיני מחלה שממשיכים עד לצריכת כדור נוסף. מהסיבה הזאת קוראים להם ‘דובדבני שרף’ או בקיצור, ‘נֵישְרַף’. מיותר לציין שהסם הזה אהוב במיוחד על צלופחד ואנשיו – הם משתמשים בו בכמויות בכדי לשלוט ביצאניות שלהם. רוב האנשים נוטים להימנע ממנו בגלל תופעות הלוואי, כך שיהיה נדיר למצוא אותו מחוץ לשטח של ברית האש.”
יפתח החזיר את הכדורים לבקבוקון בעזרת משפך, ואז הניח במרכז השולחן בקבוק זכוכית עגול, ובו נוזל שחור.
“עכשיו לסם האחרון. הנוזל שבמיכל הזה נקרא ‘חָלוֹמָיִם’, כיוון ששתייה שלו גורמת למשתמש להרגיש כאילו הוא חולם, מה שלא זה לא אומר. זהו הסם המסוכן ביותר שאי פעם נסחר בעיר שלנו. הוא ממכר כבר מהמנה הראשונה, וגורם נזק חמור לאיברים הפנימיים. למזלנו, קשה מאוד לייצר אותו, כך שרק סוחרי הסמים העשירים ביותר מסוגלים לתחזק הפצה שלו לאורך זמן. מהסיבה הזאת הוא נהיה מבוקש בקרב סוחרים רק לשם הראווה – עצם ההחזקה בחָלוֹמָיִם מסמלת מידת השפעה ניכרת אצל בעליו. לפני עשרים שנה וקצת הטפסרים התעשרו מספיק בשביל לנסות בעצמם סחר בנוזל, ויצרו לזמן קצר מגפת התמכרויות חמורה מספיק שראש העיר איים בהתערבות צבאית. אחרי מבצע אכיפה מתמשך הצלחנו להפסיק את המסחר, אבל לפי השמועות הטפסרים עדיין מחזיקים אי-שם חבית שלמה של חָלוֹמָיִם. בוא נקווה שהחבית הזאת לא תיפתח עוד.”
יפתח כיבה את העששית והחזיר את הסמים למגירות. הוא ליווה את מרדכי אל מחוץ לחדר לפני שנעל אותו.
“מתנצל על כל העניין של החשכה. זה אמצעי בטיחות למקרה שמישהו ינסה לקחת חלק מהחומרים שבחדר לשימוש פרטי. הכל היה לך ברור?”
“אני חושב.” ענה מרדכי. “אבל אני מרגיש שזה היה קצת יותר מדי ללמוד בשביל יום אחד.”
“המידע הזה יהיה חשוב במהלך התפקיד שלך.” אמר יפתח. “אי אפשר להיאבק בכוחות האופל של יובלים מבלי להכיר אותם. לשמחתך לא יהיו עוד תדרוכים כאלה היום. כרגע ניגש לרחבת האימונים כדי לבדוק את כישורי הלחימה שלך.”
מרדכי הלך אל הרחבה, והדגים ליפתח את יכולות הלחימה שלו עד לצהרים. לשמחתו, השיטות שלמד בעת האימון שלו לתפקיד השמירה לא נשכחו, ולאורך כל ההדגמה הוא ראה את יפתח מחייך ביראת כבוד.
“יפה מאוד.” אמר יפתח. “אני מאמין שאתה כבר מוכן להתנסות בשטח. אני רק צריך למצוא לך את הקבוצה המתאימה.”
ברגע זה ראה מרדכי את לא אחר מאשר נדב שורש ניגש אליהם, מלוּוה בחבורת גברים במדים שהלכו לידו.
“בוקר טוב אדוני!” קרא נדב אל יפתח.
“עכשיו צהרים, שורש!” הוא נזף בתגובה.
“בשבילי עדיין בוקר.” חייך במבוכה. “תקשיב, איזו מסיבה היתה אתמול, מה? אני בקושי זוכר משהו ממנה, אבל אני די בטוח שראיתי אותך שם מתי שהוא…”
נדב פנה להביט במרדכי.
“תגיד, מי זה הבחור שכאן?” שאל נדב. “הוא נראה לי די מוכר מאיפה שהוא.”
“זה מרדכי,” השיב יפתח בנחרצות. “והוא החבר החדש בצוות שלך החל מרגע זה.”
מרדכי ונדב הביטו שניהם בתדהמה ביפתח.
“אתה רציני איתי?” קרא נדב. “מרגע זה? אני לא חושב שאני מוכן כבר עכשיו לפקד על עוד מישהו-“
“זאת לא היתה בקשה!” נבח יפתח בקול, ונדב השתתק.
מרדכי פנה לעבר יפתח והם הסתובבו לאחור.
“עם כל הכבוד מר שלמה, למה דווקא אותו מכל ראשי הצוות? ממה ששמעתי ממנו, הוא לא מישהו הגון במיוחד?”
“זה בדיוק הקטע. הצוות של נדב הוא הצוות המושחת ביותר בכל המחלקה שלי. אני מקווה שאתה אולי תצליח להשפיע עליהם לטובה מבפנים.”
“אתה בטוח שזה רעיון טוב? אני לא חושב שזה חכם במיוחד-“
“היי! על מה אתם מתלחששים שמה?” קרא נדב.
מרדכי ויפתח התסובבו אליו בחזרה.
“לא משהו שצריך להטריד אותך, שורש.” ענה יפתח. “הייתי צריך להבהיר לבחור כמה דברים. עכשיו קדימה! כולכם לעבודה עכשיו! גם ככה חסרים לנו אנשים בסיורים!”
“שמעתם את המפקד!” קרא נדב לצוות שלו. “כולכם אחרי! גם אתה, בחור חדש!”
מרדכי התלווה אל נדב, שהלך יחד עם הצוות שלו לעבר היציאה. הוא כבר הרגיש שהוא עומד להתחרט על התפקיד החדש שלו.
***
במשך שעות רבות אפרים הלך בדממה מאחורי מיכל. נראה היה שהם אכן הצליחו לעמוד ברעיון שלה, ועם בוא הערב כבר נגלו מולם חומות יובלים ומגדליה, והאורווה שממנה יצאו היתה כבר בטווח הראיה שלהם. את הזמן הזה ניצל אפרים במטרה להבין ככל הניתן את מצבו. ככל הנראה, הוא יאלץ בעוד שעה קלה להתייצב מול השופט, שם יהיה עליו לנסות להציג את הצד שלו. אפרים שיער שהסיכויים שיצא בריא ושלם מאותו אירוע יהיו קלושים. ברגע זה הוא לא כבר היה מסוגל לברוח, מאחר שהיה מותש מההליכה המרובה. הוא התסכל קדימה, וראה שמיכל עדיין צועדת בקצב. אפרים נדהם מכמות הכוח שעוד נשאר לה בשביל לסיים את המסע אל העיר.
המחשבה הקצרה עליה גרמה לו להיזכר בכל מה שראה ממיכל במהלך שלושת הימים האחרונים. לעיתים היה נראה כאילו שתי נשמות שונות חיו בגופה – אחת עדינה ורגועה, ואחרת אלימה וחסרת סבלנות. הסתירה הזאת באופי שלה הטרידה אותו מספיק כדי לנסות לחקור אותה יותר לעומק – אפרים הרגיש שבשלב זה כבר אין לו מה להפסיד.
“מיכל, באמת שאני לא מבין אותך. אתמול בערב, אחרי השיחה שהיתה לנו, חשבתי שאני כבר מצליח לפתח איתך קשר טוב, והיום זה נראה שפשוט התהפכת עלי לגמרי. את יכולה לפחות להסביר לי מה השתנה במהלך הלילה?”
“אתה רציני איתי? אתה באמת חושב ששיחה או שתיים הופכת אותך לידיד שלי? אני אגיד לך מה אני הבנתי עליך בזמן הקצר שלנו במחנה – שאתה נמושה.”
“נמושה?!”
“כן! שמעת אותי נכון! אתה נמושה! נ-מו-שה!” נמושה שלא מסוגל להתמודד עם משברים ורק רוצה לברוח מכל דבר שלא נעים לו! במיוחד אם מדובר בלברוח מאחריות!”
אפרים חש בבטנו מתהפכת. הוא נזכר בר”ס אומרת לו דבר דומה מאוד באותו האירוע שרצה להדחיק מזיכרונו. חלק בו החל לתהות אם יש אמת בדבריהן, אך ברובו, אפרים פשוט הרגיש עלבון.
“מיכל, את יודעת מה אומרים עליך האנשים בצוות ההברחות?”
“כן, הם אומרים שאני-“
“-הם אומרים שאת כלבה אמיתית. בהתחלה אני סירבתי להאמין לזה. הייתי בטוח שמדובר בלא יותר מהגזמה. חשבתי שאם אשב איתך מספיק אני אראה את הצד העדין שלך, כמו שאבן קראה לו. הייתי בטוח שאולי נוכל אפילו להיות ידידים, אבל אחרי מה שאמרת עכשיו? עכשיו כבר איבדת את הסבלנות שלי.”
מיכל משכה בכוח את החבל, ואפרים יצא מאיזון ונפל על הקרקע.
“אתה באמת חושב שאכפת לי ממה שחושבים עליי? כבר הבנתי מזמן שאף אחד בצוות לא באמת מסוגל להבין את מה שאני עוברת. ולגבי הקטע שבו איבדתי את הסבלנות שלך, חתיכת אובדן גדול! אני לא התחייבתי להיות ידידה שלך! אמרתי לך כבר שיש לי חבר! נראה שאתה לא סתם נמושה, אלא נמושה שמשוכנע שכל העולם חייב לו משהו!”
היא הניפה את אפרים מהקרקע והוליכה אותו כל הדרך עד לאורווה. שם, היא הובילה אותו לתא ריק, שבו היא קשרה את ידיו ורגליו אל הקיר, ואז התיישבה בסמוך לכניסה.
“תישן בזמן המעט שנשאר לך, כי מחר עם הזריחה אני לוקחת אותך ישר אל המפקדה.”
מיכל עצמה עיניים והניחה את רגליה על הדרך מחוץ לתא.
אפרים התאמץ במשך זמן מה להיחלץ בשקט מהקיר, ללא הצלחה. לבסוף, הוא התעייף ועיניו נעצמו. היה ברור לו שאת מיכל הוא כבר לא יכול לשכנע, כך שהתקווה היחידה שנותרה לו היא להצליח לדבר אל ליבו של השופט.