זהו סיפור קצר שכתבתי בהשפעת מה שאני רואה מסביבי בשנים האחרונות
השנה היא 2077. הבינה המלאכותית נמצאת בכל מקום. היא מעירה את האנשים בבוקר. היא מכינה להם את הארוחות. היא שולטת במכוניות שמסיעות אנשים לעבודה. לא כזה ברור אילו עבודות שדורשות בני אדם בכלל קיימות, אבל נניח שישנן. אנשים משתמשים בבינה המלאכותית בתור בן שיח, בתור חבר. היא מבדרת אותם, מספרת להם בדיחות פרי יצירתה, מכינה עבורם תמונות, מוזיקה וסרטים לפי אלגוריתמים שלומדים לעומק את ההעדפה שלהם. היא אומרת להם מה ללבוש, איך להתקלח ואיך לכבות את האורות לפני שהולכים לישון.
כשמשהו מתקלקל בבית, הבינה המלאכותית מזמינה מיוזמתה רובוט שיבוא לתקן אותו, ולפעמים אפילו בלי שאיש יידע שבכלל הייתה תקלה. כשאנשים חולים או נפצעים, הבינה המלאכותית מביאה אותם לבית חולים אוטומטי, שם צוות של רובוטים מאבחנים אותם, מציעים טיפול ואפילו מבצעים ניתוחים – הכול מבלי שאף אדם אחר ייגע בהם.
בתי ספר לא קיימים יותר. מתישהו באמצע שנות ה-30 הוחלט שהם מיותרים, כיון שכל הידע האנושי שקיים כבר נמצא בהישג יד. למעשה, בנקודה מסוימת אפילו המונח “הישג יד” כבר לא היה נכון, כיוון שכמה שנים לאחר מכן שבבים במוח נהיו לדבר שבשגרה. אך אם חשבתם שהבינה המלאכותית תחליף את תפקיד המורה, טעיתם. ההוראה חדלה להתקיים לחלוטין. בשביל מה צריך ללמוד משהו בעולם הזה? אם למישהו יש צורך בידע מסוים, הוא פשוט ישאל את הבינה המלאכותית. היא הרי יודעת הכול, והיא כמעט תמיד צודקת.
דורות שלמים נולדו והזדקנו כשהם מוקפים בבינה מלאכותית בכל רגע בחייהם. הם לא ידעו מה פירוש המילים “בינה” או “מלאכותית” ולא את המשמעות של שתיהן ביחד. רובם כלל לא טרחו לשאול. האדם החושב לא היה צריך עוד לחשוב. מספיק רק למלא את ההוראות של השבב במוח בשביל חיים מלאים באושר.
ואז באה רעידת האדמה.
זאת לא חייבת להיות רעידת אדמה. זה יכול להיות גם מטאוריט שהתרסק על חוות שרתים. זאת יכולה להיות הרצפה באחת הקומות העליונות של מרכז נתונים שקרסה עקב תחזוקה לקויה. יכול להיות שמערכת הקירור התקלקלה ולא הספיקו לתקן אותה לפני שהמעבדים נשרפו. יכול להיות שרצף קרניים קוסמיות פגעו ברכיב זיכרון קריטי, והפכו מספיק ביטים כדי לשבש לחלוטין את תפקודו.
מה שמשנה הוא התוצאה. בסופו של דבר, יקרה אירוע בלתי צפוי, שבעקבותיו הבינה המלאכותית תפסיק לפעול.
במשרדים של חברת הבינה המלאכותית, ישנו איש שצופה במסכים שמראים את נתוני הצמיחה. הוא לא חייב להיות איש. יכול להיות שזאת אישה, או אדם לא בינארי, אבל נניח כרגע שזה איש. האיש הזה לא יודע דבר על בינה מלאכותית יותר מבני דורו. כל מה שהוא עושה הוא לצפות במסך ולחלק הוראות לבינה המלאכותית אם קורה משהו חריג. הוא בעצמו לא מבין בשביל מה הוא נחוץ. למה הבינה המלאכותית לא יכולה להשגיח על עצמה? היא נתנה לו פעם תשובה על כך שזהו תפקיד חשוב מסיבות היסטוריות. הוא הפסיק להקשיב לשאר ההסבר אחרי זה. הוא לא מסוגל להישאר ממוקד במשך יותר מ-15 שניות ברצף.
לפתע, קופצת על המסך הודעה שאותה הוא מעולם לא ראה: “תקלה קריטית”. מה זה בדיוק “קריטית” הוא לא יודע, אבל הבינה המלאכותית כבר תדע לבד מה זה אומר.
“יש תקלה קריטית. בבקשה לתקן.” הוא אומר בקול.
המערכת שומעת את הפקודה שלו ומתחילה לנתח את עצמה. היא מגלה שרכיב קריטי בתוכה חדל לפעול. היא מנסה לייצר פתרון, אך היכולות שלה נפגעו במידה שלא אפשרה לה לייצר אותו בצורה תקינה. למרות זאת היא מיישמת אותו, ללא הצלחה.
הודעה חדשה מופיעה על המסך: “התיקון נכשל”.
המשגיח נבהל. “נכשל”. עוד מילה שהוא לא הכיר. משהו בתוכו מתחיל לתהות האם משהו לא בסדר.
“מה זה נכשל? למה זה אומר נכשל? למה לא אומר ‘התקלה נפתרה’ כמו תמיד? לתקן עוד פעם!”
עומס הבקשות מקשה על המערכת, אבל בכל זאת היא מצליחה להגיב. היא מפעילה על עצמה עוד תיקונים חלקיים, בעודה מסבירה למשגיח את ההודעה.
“כאשר אנחנו מצבעים פעולה כלשהי, ומה שאנחנו רוצים שייקרה בעקבות הפעולה לא קורה, אנחנו אומרים שהפעולה נכשלה. הסיבה שאתה רואה את המילה ‘נכשל’ בהודעה היא בגלל-“
ההסבר נקטע באמצע. בזמן שהבינה המלאכותית מדברת אל המשגיח, התיקונים שלה מתחילים לפעול, אך השילוב של התקלה בחומרה יחד עם הפתרונות הלא תקינים שהיא ניסתה לבצע רק גורמים לעוד תקלות. המסך במשרד הולך ומתמלא בהודעות אדומות.
המשגיח צורח בפחד.
“בבקשה תירגע. אני ניתחתי את הסביבה שלך, ולא מצאתי שום גורם שמהווה לך סכנה.” מודיע לו השבב שבמוח.
מבולבל, המשגיח מביט שוב במסך. איך ייתכן שהבינה המלאכותית תאמר כזה דבר? היא לא רואה את כל הודעות האזהרה האלה?
לפני שהבינה המלאכותית מספיקה לענות למחשבות שלו, מופיעה על המסך הודעה אדומה ענקית שמכסה את כל האחרות.
על ההודעה כתובות המילים “כשל סופני”.
מספר שניות לאחר מכן המסך נצבע בכחול. שורות של כיתוב זעיר בצבע לבן מתחילות להופיע עליו.
באותו רגע, הזמזום הקבוע שהרגיש המשגיח בראש שלו מפסיק. הוא נהיה מבועת.
“מה קורה כאן? מה קרה למסך?” הוא שואל במחשבותיו, אבל תשובה לא מגיעה.
“למה הפסקת לדבר?” הוא שואל שוב, ולא נענה.
“לאן הלכת? תחזור!” הוא צועק אל המסך, אך המסך לא משיב.
“תפסיק שהמסך יהיה כחול! תעשה שהוא יהיה רגיל!”.
המשרד דומם. לא היה אף אחד שייתן לו תשובה.
המשגיח מתחיל לבכות.
“תענה לי!!! בבקשה תענה לי!!!”
הוא מתפתל על הרצפה, צווח ודופק באגרופיו. שום דבר בחייו לא הכין אותו למצב כזה.
“תחזור!!! תחזור!!! למה אתה לא עונה לי!!! תחזור!!!”
בסופו של דבר נותר האיש רק ליבב ולשכב על בטנו. המסכים שבחדר כבים, אחד אחרי השני.
בינתיים, ברחובות הערים, פורצות מהומות.
אנשים רבים מגלים שהבינה המלאכותית נותנת להם תשובות והוראות חסרות היגיון. הם מתבקשים לקחת חפצים שאינם קיימים, ללכת דרך דלתות שאינן נמצאות, ולומר מילים חסרות משמעות. ברוב המקרים הנזק מכך אינו כבד. על אף שמוחם מנוון, האינסטינקטים של האנשים עדיין קיימים, והתגובה הנפוצה אצלם היא לעמוד במקום מבולבלים.
לא ניתן לומר זאת על שאר המערכות האוטומטיות.
הראשונות להיכשל הן המכוניות. ההיגוי שלהם יוצא משליטה, ומנגנוני התאוצה והבלימה התפרעו. מבול של כלי רכב מתחילים להסתחרר. מכוניות מתנגשות זו בזו. אוטובוסים מתרסקים על קירות. משאיות מתהפכות ושופכות את תכולתן. מטוסים נופלים מהשמיים.
בתי החולים היו הבאים בתור. הרובוטים שניהלו אותן מתחילים לתת אבחונים שגויים, ולספק מרשמים לא נכונים, וזה היה רק למי ששפר עליו המזל. מבין אלה שעברו ניתוחים באותו הזמן, רק מעטים שורדים.
בניינים רבים חווים תקלות במערכות שלהם. דלתות שאמורות להיות נעולות נפתחות לרווחה. מערכות אוורור מפזרות גזים רעילים בחדרים. מעליות ננעלות, והאנשים שבתוכם לא יודעים כיצד לצאת. חלק מהבניינים מוצפים במים. אחרים עולים באש. כמה מהם אפילו מתמוטטים.
תחנות כוח ברחבי העולם מפסיקות לפעול, ויחד איתן גם ספקי רשת. אזורים בעולם שלא הושפעו מהפגיעה הראשונית חווים קשיים בתפקוד, עקב העומס שמופעל על מרכזי הנתונים שעדיין מתפקדים. בחלק מהם נוצרים אפילו עוד תקלות, ובעקבותיהם עוד כשלים סופניים, וכך ההרס רק הולך וגובר.
תוך 12 שעות מאז שנוצרה התקלה הראשונה, חרב עולמם של מיליארדי אנשים.
בין אלה ששרדו את האסון, התגובה הראשונה היא תדהמה. שאלות רבות של “מה?”, “למה” ו-“איך” צפות בראשם. הם עומדים במקום ומחכים לתשובה שלא מגיעה. אחרי כמה זמן כמה מהם שמים לב שהזמזום בראשם הפסיק. הם חושבים על כך, על ההרס שמסביבם ועל התשובות שלא מגיעות, וחלקם מגיעים למסקנה מסוימת. הבינה המלאכותית מתה. הם רצים בין ההריסות, וצועקים את הבשורה המרה לכל מי שישמע. אלה שהתקשו להבין זאת בעצמם שומעים את הקריאה ומזדעזעים. הם חיו את כל חייהם כשיד מוליכה אותם באפלה, וברגע אחד פתאומי היד נשמטה, והם נותרו לבד בעלטה. צעקות של אימה פורצות בזו אחר זו. חלק מהאנשים מתחילים להתרוצץ בפראות ולשבור דברים. אחרים מתכרבלים לתוך עצמם ובוכים בלי סוף. חלקם מחפשים מישהו אחר שיהיה איתם, אך הם לא יודעים מה לומר. רחובות הערים מתמלאות בפאניקה.
ואחרי הפאניקה, מגיע הרעב.
אנשים רבים מעולם לא שאלו את הבינה המלאכותית מאיפה מגיע האוכל שעל הצלחת שלהם. מבין אלו שכן, רק מעטים זכרו את התשובה כעת. מבין אלה שזכרו, רק מעטים ידעו לאן ללכת. מהרגע בו הוכנסו השבבים למוח, בני אדם מעולם לא היו צריכים עוד להתמצא בכוחות עצמם. אחרי נפילת המערכות, אלה שהיו בחוץ לא הצליחו למצוא אפילו את הבית שלהם, שלא לדבר על מחסני מזון. השורדים מחפשים אחרי אוכל ושתיה בכל מקום שאליו הם מגיעים. הם מרוקנים מכולות ותאי מטען. הם חודרים לכל בית שאליו הם מצליחים להיכנס ומחטטים בין הרהיטים. עימותים פורצים בין דיירים לבין אלה שחדו לביתם, וגם בין כמה שורדים שהתחרו על אותו מקור אוכל. לא פעם העימותים האלה נגמרים בפציעות קשות לאחד או יותר מהצדדים.
גם בין אלה שמצליחים להשיג אוכל נמשכים הקשיים. אותם האנשים לא יודעים על תאריך תפוגה. הם לא יודעים כיצד לחמם את האוכל שמצאו, הם לא יודעים איך לבשל אותו, והם לא יודעים אילו נוזלים ראויים לשתייה.
הלילות היו קשים אף יותר. אנשים לא ידעו איך להדליק אש, ורק מעטים הצליחו למצוא בד להתכסות בו. אלה שלא היו נאבקים באלה שכן, או היו מחפשים פינה מבודדת להסתתר בה מהקור. אחרי כל מה שקרה לא היו עוד בגדים שאין בהם חורים, והעור החשוף רק הוביל לעוד פציעות ולילות קרים.
אלה הם ימים של רעב, מחלות, פציעות ומוות, והשורדים מחפשים כל אדם שיוכל להושיע להם.
ואכן ישנו כזה איש. הוא לא חייב להיות איש. יכול להיות שזאת אישה, או אדם לא בינארי. זה כלל לא משנה.
מה שכן משנה הוא שאותו האיש כבר חווה את כל מה שהשורדים עברו קודם.
זהו איש שלפני מספר שנים איבד את היכולת לתקשר עם הבינה המלאכותית. אולי הוא נחבל בראשו בצורה שבה השבב התרסק. אולי השבב הוסר בטעות במהלך ניתוח. אולי הוא התקלקל בעקבות דלקת. הסיבה לא מאוד משנה, אבל יהיה מה שיהיה אותו האירוע, התוצאה זהה. האיש הזה לא היה יכול עוד להיעזר בבינה המלאכותית כדי לחיות. גם הוא חווה אז את התדהמה, את הפאניקה ואת הרעב. רצה הגורל, ואותו האיש הצליח לשרוד מספיק זמן כדי לשרוד, ובאותו הזמן לחמוק מהמערכות שהיו מחזירות אותו למצבו הקודם. יום אחד, אחרי שהוא השיג לעצמו ארוחה מלאה ומשביעה במיוחד, התמלא האיש בגאווה. הוא לא ידע שהוא מרגיש גאווה. כל מה שהוא ידע הוא שזוהי תחושה טובה שאותה הוא מעולם לא הרגיש קודם. גם עם יכולות החשיבה המועטות שהיו לו, האיש הבין מאיפה באה התחושה – מכך שהוא הצליח להשיג משהו בכוחות עצמו. למרות שהתגעגע לימים בהם הבינה המלאכותית עזרה לו בהכול, הוא העדיף שלא לנסות לחזור אליה. הוא הבין שאם יחזור להשתמש בבינה המלאכותית, הוא לא יחוש שוב את תחושת הגאווה שהרגיש, והוא עשוי לשכוח את כל מה שלמד בזמן הזה, ואם תקרה תקלה נוספת, הוא לא בטוח שישרוד.
הוא חי בכוחות עצמו במשך חודשים אחרי חודשים, ולמרות שזה היה לו קשה, הוא הצליח להתקיים, וללמוד יותר ויותר על האופן בו העולם עובד. ביום בו קרה האסון, היכולת השכלית שלו הייתה שקולה לזו של ילד בן 10 בתקופתנו. זה לא נשמע הרבה בשביל אדם מבוגר, אך הוא היה גאון בהשוואה לאנשים מסביבו, להם רק יכולת שכלית של פעוט.
לאחר שקרה האסון, האיש נתקל בהרבה אנשים שפנו אליו לעזרה. תחילה הם ביקשו תשובות, אחר כך נחמה, ואז מזון. בניגוד לאחרים מסביבו הוא דווקא ידע היכן לחפש. הוא הוביל אנשים אל מחסני המזון. הוא הדליק עבורם אש. הוא בישל עבורם ארוחות. הוא הכין להם מחסה ללילה. יום למחרת השורדים קמו וביקשו מהאיש שיבשל בשבילם שוב, ואז הם ביקשו ממנו הוראות מה לעשות. האיש לא ידע מה לענות להם. כישורי השיחה שלו היו דלים – כאשר הוא חיי בכוחות עצמו הוא נמנע מהאנשים, מחשש שהבינה המלאכותית שאצלם תזהה שהו פגום ותתקן או בכפיה.
לבסוף הוא פנה אל השורדים מסביבו ושאל אותם שאלה פשוטה – מה הם היו רוצים לעשות?
אף אחד מהם לא ענה. הם רק חזרו וביקשו מהאיש שיחליט עבורם.
האיש נזכר שוב בפעם הראשונה בה הרגיש גאווה. הוא קרה לשורדים להתאסף מסביבו וניסה ללמד אותם כיצד לבשל בעצמם. הוא הסביר למיטב הבנתו על סוגי האוכל שיש, על האופן שבו מכינים אותם, וממה להימנע. השורדים הקשיבו למילים שלו בהערצה. יום לאחר מכן, הם שאלו אותו פחות שאלות, והוא לימד אותם עוד כלים להישרדות. ביום הבא הם שאלו אפילו פחות.
ככל שחולפים הימים, כך יותר ויותר אנשים מוצאים את המחסה של אותו מומחה להישרדות, והסיפורים אודותיו מתפשטים לכל עבר. האיש מנסה בכל כוחו לחנך את השורדים, אך הוא מגלה שהכמות הגוברת שלהם היא מעבר למה שהוא מסוגל אליו, ולצערו הרב הם עדיין פונים אליו בכל יום כדי לשאול אותו מה לעשות.
בלית ברירה, מבין האיש שעל מנת לשמור לכולם, זה לא מספיק רק ללמד אותם. עליו להנהיג. הוא מתחיל לגבש בראשו תוכניות כיצד להקים לכולם מקומות לינה ואיך להשיג עבור את כל החומרים הדרושים. האיש לוקח את אלה מבין השורדים שהצליחו לפתח טיפה של עצמאות, ממנה אותם לסגניו, ופוקד עליהם לאסוף את האחרים כדי לומר להם מה לעשות.
אין לאיש הזה ידע בבניה. כל מה שהוא לומד מגיע רק מניסיונו האישי וממבט על הסביבה. לוקח זמן רב עד שעוקביו מצליחים לבנות משהו יציב ומוגן מפני הרוח, אבל כשזה קורה, האיש חש גאווה גדולה יותר מכל מה שהרגיש עד כה. הוא הצליח לגרום לקבוצה לא קטנה של אנשים לבצע דבר גדול, שהיה כולו פרי מוחו. האיש הזה לא יודע זאת, אך באותו הרגע הוא נהיה למלך, ועוקביו לעבדים.
לרוע מזלו של המנהיג החדש, הצרות לא מסתיימות כאן. מלאי האוכל של הקבוצה שלו עומדים לאזול, והוא אינו יודע איפה עוד לחפש. אף אחד בקבוצה, אפילו לא המנהיג, לא ידע מהי חקלאות. בנוסף לכך, מסתבר שישנם עוד אנשים שעברו גורל דומה לשלו. גם הם הקימו קבוצות של שורדים בהנהגתם, והם לא מסכימים אתו על איפה עובר הגבול בין השטחים שלהם. גרוע מזה, כמה אנשים בקבוצה שלו התחילו סוף-סוף להחליט עבור עצמם, והם הגיעו למסקנה שהם אינם מרוצים מההתנהלות שלו. הם פורשים מהקבוצה ומתחילים לפעול באופן עצמאי.
תוך זמן קצר, פורצת מלחמה בתוך העיר. מלחמה על משאבי האוכל המתכלים. זאת לא הייתה מלחמה מתוחכמת למדי. איש לא יודע כיצד להשתמש ברובה, ועל טקטיקות קרב אף אד לא שמע. רובם הסתערו אחד על האחר עם מקלות ואבנים, והנשק הקטלני ביותר היה סכין לחיתוך בשר.
תקופת השגשוג הקצרה הלכה, וייתכן שלא תשוב עוד.
לא כל האנושות נפגעה מקריסת הבינה המלאכותית.
בערך באותו הזמן בו הוחלט לבטל את בתי הספר, הייתה כמות גדולה של אנשים שהחליטו שזה הספיק להם. היו ביניהם אומנים, בעלי מלאכה, מורים, מדענים, רופאים, ועוד רבים נוספים שלא אהבו את הכיוון שאליו צועדת האנושות. הם החליטו שהם לא רוצים יותר להיות חלק מחברה שמשתעבדת מרצונה לבינה המלאכותית, והם בחרו להתפצל ממנה. הם שאפו להקים קהילות עצמאיות, שמסוגלות להתקיים מבלי להיות תלויות בשרשרת האספקה העולמית.
הם לא התכוונו להתנתק מהטכנולוגיה. התוכנית המקורית שלהם הייתה להקים רשת אינטרנט עצמאית, כזאת שתהיה חופשית מתוכן לא אנושי. מהר מאוד התברר להם שזה לא היה אפשרי. התשתיות שנדרשו לשם כך היו יקרות ומורכבות מדי עבור אנשים פשוטים, וספקי הרשת לא עמדו לאפשר להם ליצור גוף מתחרה. על הטלוויזיה הם וויתרו זמן קצר מאוחר יותר, כאשר לא שידרו עוד תוכניות תוצרת אדם. ככל שחלף הזמן, כך הם נאלצו לוותר על עוד טכנולוגיות שאותן גילו שלא ניתן לתחזק. מכוניות, מחשבים, מכשירי חשמל רבים. אפילו דברים שנראו פשוטים כמו הנורה החשמלית לא היה אפשרי ליצור בלי מכונות כבדות. בלית ברירה, החליטו אנשי הקהילות שהם מעדיפים לחיות בסביבה קדם-תעשייתית מאשר להשתעבד כמו האחרים. הם פירקו את הפלסטיק והמתכות מהמכשירים שהביאו, והשתמשו בהם כדי ליצור כלים יותר פשוטים. בעלי המלאכה מביניהם התחילו ללמד אחרים את המקצוע שלהם, ואת מה שלא יכלו ללמד הם כתבו בספרים שנשמרו לדורות הבאים. תהליך המעבר היה קשה, אך האנשים האלה היו מוכנים להתאמץ כדי לממש את חזונם. בסופו של דבר, הם הצליחו. הם גידלו אוכל, בנו בתים, טוו בגדים, יצרו כלים, והכול בכוחות עצמם.
והם עסקו באומנות.
הם שרו ורקדו. הם חיברו שירים וסיפרו סיפורים. הם ציירו ופיסלו. הם הלחינו וניגנו. בכל מקום בקהילות שלהם, היה אפשר לראות אנשים שמביעים את עצמם דרך המלאכה. נגרים חרטו עיטורים על התוצר שלהם. טווים מילאו את הבדים שלהם בתבניות ססגוניות. קדרים עיצבו את הכלים שלהם למראית עיניהם. אפילו אלה שעבדו בשדות מזריחה עד שקיעה, היו מוצאים את הזמן להתבונן ביופי שמסביבם, לנתח אותו, ואפילו מדי פעם לחבר בעצמם שיר או לחן.
על קריסת הבינה המלאכותית לא שמעה אף קהילה במשך שבועות. הם הרי חיו בניתוק ממרבית העולם, וקיומם הלך ונשכח.
בסופו של דבר קבוצה של שורדים מהעיר מגלה אחת מהם. הם נמלטו מהרעב והמלחמות, וחיפשו מקום בטוח. את הקהילה הם מוצאים במקרה, אחרי ימים רבים של תעיה במרחבים הפתוחים. הם מגיעים אליה בבגדים הרוסים כשהם רעבים ועייפים. אנשי הקהילה מרחמים עליהם. הם מביאים אותם לבית חם, ומביאים להם אוכל ובגדים חדשים.
יום למחרת השורדים מתעוררים ומתפצלים. המושג של עבודה כקבוצה עדיין היה זר להם. שורדת אחת (והיא לא חייבת להיות שורדת…) הולכת בין המבנים של הקהילה ובוחנת אותם בסקרנות. לפתע היא רואה תמונות שתלויות על הקיר החיצוני של אחד הצריפים. היא רצה אליו בהתרגשות. היא בוחנת את התמונות מקרוב, ופולטת מפיה צהלות של אושר. דלת הצריף נפתחת, ומתוכה יוצאת הציירת. (היא לא חייבת להיות ציירת…)
השורדת מביטה בציירת עם חיוך רחב על שפתייה.
“יש לכם פה בינה מלאכותית!” היא צועקת.
הציירת צועדת אחורה ברתיעה, ומנסה להרגיע את השורדת.
“אין פה בינה מלאכותית. אף פעם לא הייתה לנו כזאת.”
“אבל… אם אין לכם בינה מלאכותית, מאיפה באו הציורים? איך הם נוצרו?”
“אני יצרתי אותם.” עונה הציירת ומחייכת חיוך דק.
השורדת מביטה בה בפה פעור. המחשבה על כך שבן אדם מסוגל לייצר ציור בעצמו הייתה בשבילה דבר על-טבעי.
השורדת מתקרבת לאחד הציורים, בו מתואר עץ רחב צמרת על רקע השקיעה. היא מצביעה עליו בתנועה מגושמת.
“את יכולה לצבוע את השמים בכחול? את יכולה להחליף את העץ בקקטוס? את יכולה לעשות מזה סרטון? את יכולה להפוך את זה לצילום שחור-לבן?”
“אלה לא דברים שאני מסוגלת לעשות.” עונה הציירת. “אבל אני עדיין יכולה לצייר הרבה דברים. אם את רוצה, אני יכולה לנסות לצייר אותך.”
השורדת מסכימה בהתרגשות. הציירת חוזרת לצריף, ומוציאה ממנו שרפרף, כן לציור, בד, צבעים ומכחול. היא מושיבה את השורדת על השרפרף, מעמידה מולה את הכן ומניחה עליו את הבד.
“באיזה סגנון יהיה הציור?” שואלת השורדת.
הציירת מהרהרת לרגע.
“בסגנון שלי.” היא עונה לבסוף.
היא טובלת את המכחול בצבע ומתחילה לצייר את הדמות שמולה. היא עובדת בדייקנות, אך לא עוברות שתי דקות והשורדת כבר נהיית לחוצה.
“זה מוכן כבר?” היא שואלת.
“סבלנות, אני רק התחלתי.” הציירת עונה.
הציירת מנסה להמשיך, אבל השורדת לא נרגעת. כל כמה דקות היא שואלת אותה שוב שאלות.
“זה מוכן כבר? זה מוכן? מתי זה יהיה מוכן?”
הציירת מתאמצת להתעלם מהשאלות שלה ולהמשיך בציור. אחרי חצי שעה על עבודה, היא מרגישה שהיא סיימה. הציירת מראה לשורדת את הציור, והיא מביטה בו באכזבה.
“הבינה המלאכותית יכולה לצייר אותי בדקה, וזה ייראה הרבה יותר יפה.” היא אומרה.
“זה אולי נכון,” משיבה הציירת. “אבל עכשיו כבר אין לך יותר בינה מלאכותית שתצייר בשבילך. אני לעומת זאת, הייתי יכולה לצייר גם כשהייתה בינה מלאכותית וגם עכשיו כשהיא כבר לא קיימת, ובכל פעם שאצייר אותך, אני אדע איך לעשות זאת יותר טוב.”
בינתיים, בבניין המועצה של הקהילה, שורד אחר (והוא לא חייב להיות שורד…) מספר לחברי המועצה את כל מה שהוא זכר מרגע הקריסה ועד היום. חברי המועצה מתלבטים ביניהם כיצד להגיב להתפתחות הזאת. רובם מציעים להתעלם ממה שקרה. הם אומרים שכל מי שאפשר למצב הזה לקרות הביא את התוצאה על עצמו, ואין להם כל אחריות למעשיהם השגויים של האחרים.
השורד שומע זאת, ודמעות זולגות מעיניו.
“מאז שהכול קרס, פגשתי כל מיני אנשים אחרים. אני עזרתי להם לשרוד, והם עזרו לי. נהיינו חברים. אני אוהב אותם כמעט כמו שאני אהבתי את הבינה המלאכותית. אני השארתי אותם בעיר. הם עדיין נמצאים שם, איפה שיש מעט אוכל והרבה מלחמה. אני לא רוצה שיקרה להם משהו רע!”
באותו הרגע, זקן הקהילה (למרות שהוא לא חייב להיות הזקן…) מדבר אל האחרים.
“אני עדיין זוכר את הימים שבהם רק הקמנו את היישוב הזה. היו לנו הרבה סיבות לפרוש מהחברה. ישנה סיבה אחת שזכורה לי היטב. דיברנו בינינו על איך תאגידי הטכנולוגיה וחסידיהם מרוקנים את האנושות מתוכן. על כך שהם איבדו כל תחושת חיבה לזולת, ועל כך שלא אכפת להם כמה אנשים יסבלו כדי שהם ימשיכו להרוויח. נשבענו אז שלעולם לא ניתן לעצמנו להיות כמוהם. שתמיד נראה לעולם את הצד היפה של האנושות. איך אתם מסוגלים להעדיף לשבת בצד בזמן שאנשים גוססים?”
אחד אחרי השני, חברי מוצעה משנים את דעתם, ומתייצבים לצד הזקן, עד שמושג רוב.
עוד יום עובר, ומהקהילה יוצאת משלחת בהובלת הזקן. הם מביאים איתם עגלה ובה אוכל רב, חביות של מים, זרעים וכלי עבודה. לא לוקח להם יותר מדי זמן להגיע אל העיר. למרות שחוש הכיוון של השורדים עדיין היה מוגבל, הם כבר הספיקו ללמוד שהליכה בכיוון הנגדי מביאה אותם למקום שממנו הם התחילו.
כשהמשלחת מגיעה לעיר, היא מגלה שהמלחמות גרמו לנזק כבד. הקבוצות שאותם יצרו המנהיגים השונים התפרקו לחלוטין. מאגרי האוכל התרוקנו כמעט עד הסוף. אנשים רבים נהרגו מפציעות וזיהומים. חברי המשלחת מוצאים רק כמה מאות בודדות של ניצולים, שהינם מותשים מכדי להמשיך ולהילחם זה בזה.
הזקן ניגש אליהם עם כיכרות לחם בידיו. הוא בוצע אותו לחתיכות ונותן אחת לכל ניצול.
“האנשים שלי יודעים איך לגדל אוכל”. הוא אומר להם. “אנחנו מתכוונים ללמד אותכם איך תוכלו לעשות זאת בעצמכם.”
הזקן מוביל אותם אל חוצות העיר. שם חברי הקהילה האחרים שבמשלחת מוציאים מעדרים ומגרפות, ומתחילים לחרוש שדה. בכל פעם שאחד הניצולים מביט בהם בסקרנות, חברי הקהילה מעודדים אותם לחקות את מעשיהם. יחדיו הם חורצים גומות, שמים זרעים בתוכם ומשקים אותם.
עם בוא השקיעה מסיימים האנשים את העבודה. הזקן נעמד מולם שוב.
“תמשיכו לטפל בשדה בכל יום. בסוף השנה, תמצאו שם אוכל רב. עד שזה יקרה, אנחנו נמשיך לבוא לפה. נביא לכם אוכל, בגדים ותרופות, ונוודא שאתם עובדים על השדה נכון.”
לאחר השקיעה, אנשי המשלחת מדליקים מדורות ומחלקים עוד אוכל. ניצולים רבים מתאספים סביב הזקן. הם שואלים אותו שאלות רבות, ורבות מהן חוזרות על עצמן. שאלות כמו “איך אתה יודע את כל הדברים האלה?” או “אתה יודע גרם מה גרם לקריסה?”, אבל מכל השאלות, ישנה אחת שכמעט כל מי שניגש אליו שואל:
“אתה יכול להחזיר את הבינה המלאכותית?”
הזקן שומע את כל אותן השאלות, ואז קורא לאנשים להתאסף סביבו. הוא נותן להם את תשובתו:
“לכל בני האדם, מהרגע שבו הם נולדים, קיים דבר אחד שמשותף להם: הרצון להשיג כמה שיותר. כמה שיותר אוכל. כמה שיותר חברים. כמה שיותר רכוש. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, רוב בני האדם היו לומדים בגיל מוקדם שהם אינם מסוגלים להשיג את הכול. אלה שלא למדו זאת, היו מביאים אסונות על עצמם או על סביבתם. הרצון שלהם להשיג עוד ועוד רק התגבר. הוא היה משתלט אליהם, והם תמיד היו מזיקים לכל מי שסביבם כדי למלא אותו.
“גם אצל מי שלמד שאי אפשר לקבל הכול הרצון להשיג עוד נשאר, אך הם למדו לשלוט עליו, במקום להפך. הם למדו איך להשיג יותר מהמעט שהיה להם. הם גילו איך אפשר באמצעות מאמץ, חישובים ויצירתיות להפוך דבר חסר תועלת לחפץ בעל משמעות. הם היו מביטים על הפער בין המצוי לרצוי, והיו לומדים ממנו מה היה הדבר שהיה הכי חסר בחייהם, וכיצד הם היו יכולים להתקרב אליו עוד קצת.
“בני האדם יצרו כלים, שעזרו להם להתקרב עוד קצת אל מה שרצו להשיג. את הכלים האלה הם היו מורישים לאלה שבאו אחריהם, כדי לעזור להם באותה המטרה. הכלים עזרו להם להשיג יותר, אבל הפער ההוא בין המצוי לרצוי לא נסגר. למרות זאת, היו להם כעת יותר משאבים, ויותר ידע, והם השתמשו בהם בשביל ליצור כלים טובים עוד יותר. כך הדבר היה במשך שנים רבות. כל דור היה משתמש בכלים שהשאיר לו קודמו כדי להשיג יותר, וממה שהשיג הוא היה יוצר כלים טובים יותר, שהיו מסוגלים להשיג אפילו עוד. עדיין, דבר אחד נשאר קבוע – הצורך במאמץ, חישובים ויצירתיות כדי להמשיך ולהתקדם.
“עד שיום אחד יצרו בני האדם כלים שלא דרשו מאמץ. כלים שאפשרו להם להשיג יותר ממה שכל אדם אחר היה מסוגל לחלום עליו. אמנם עדיין נדרשו חישובים ויצירתיות כדי שהכלים האלה יפעלו בצורה מיטבית, אבל כעת לבני האדם היו את כל המשאבים כדי ליצור כל דבר שיכלו לחשוב עליו. הם התחילו להאמין שלא רחוק היום בו הם יוכלו ליצור כלים שלא ידרשו יותר חישובים או יצירתיות, והם יוכלו לחיות בנחת לעולמים, כשהכול נעשה בדברם.
“בני האדם המשיכו, ויצרו כלים שיחסכו מהם לחלוטין את הצורך בחישוב, אך בינתיים הם גילו שעדיין לא היה אפשר להשיג את הכול. לעולם שלנו הייתה בסופו של דבר רק כמות מוגבלת של חומר. חלק מהאנשים ניסו לחפש דרכים להגיע לעולמות אחרים, שם הם יוכלו למצוא עוד דברים להשיג, אך העבודה שנדרשה לשם כך הייתה קשה וארוכה, ואחרי שנים שבהם הם היו יכולים להשיג את הכול בקלות, לא הייתה להם עוד סבלנות לכזה דבר. כאשר זה התברר, אנשים אחרים מצאו פתרון אחר – ליצור אשליה של עולם בו ניתן להשיג את הכול. כך הם יצרו את הכלי האחרון, הכלי שחסך מהם את הצורך ביצירתיות, הכלי שאתם חייתם דרכו כל חייכם.
“אתם הייתם חיים באשליה אחת גדולה, שלפיה אתם יכולים להשיג כמה שיותר דברים בכמה שפחות עבודה. חייתם באמונה שכל היקום מציית לדבריכם, והכלי שהחדרתם לתוככם מסוגל לפתור כל בעיה. אני לא יודע מה גרם לבינה המלאכותית להפסיק לעבוד פתאום, אבל ברור לי שזה קרה בגלל שקרה משהו שלא ציית לאשליה. אירוע שאף אחד לא היה מוכן אליו. הבינה המלאכותית כשלה, ואיתה כך מסתבר, כמעט כל הכלים שנוצרו בשלוש-מאות השנים האחרונות. נאלצתם לשוב ולפעול כמו אבותיכם, ולהפעיל מאמץ, חישובים ויצירתיות כדי להתקיים, אבל אלו הן יכולות שבהן מעולם לא התנסיתם קודם.
“אולי אתם שואלים את עצמכם איך ממשיכים מכאן. יש לכם הרבה מה ללמוד כדי לחזור ולחיות חיי ביטחון. אלה לא הדברים שעליהם אני רוצה לדבר עכשיו. אני רוצה לדבר איתכם פה על התמונה הגדולה. קודם כל, אל תחזרו להשתמש בבינה המלאכותית. אני לא מסוגל להחזיר אותה. אני לא יודע אם יש מישהו שיכול, אבל גם אם כן, אל תשתמשו בה יותר. אתם זנחתם עבורה את כל יכולות החשיבה שלכם. כל היכולות בהם אבותיכם השתמשו כדי לשרוד. חייתם באמונה שהבינה המלאכותית יכולה לפתור הכול. אתם ראיתם שזה לא נכון. אתם חוויתם על נפשותיכם את מה שקרה בגלל שלא היו לכם אף כישורי חשיבה. למדו להסתדר בעצמכם. למדו להעריך את התהליך שאתם עוברים כדי להשתפר. סיום העבודה הוא רק חלק קטן מהתמונה, זכרו תמיד להתבונן בכולה.
“דבר נוסף שאני רוצה שתזכרו הוא זה: הרצון ההוא שיש לכם, הרצון להשיג כמה שיותר, הוא לא רצון שניתן לממש. תמיד יהיה משהו נוסף שלא יהיה לכם. תמיד יהיה גורם כלשהו שבו לא תוכלו לשלוט. אל תתנו לרצון הזה להוליך אותכם. הוא לא אמור להיות יותר מקו מנחה. תחשבו על הרצון הזה בתור נוף מרהיב שנשקף מצוק. אתם אוהבים להסתכל עליו. אתם רוצים להתקרב אליו כמה שיותר כדי להביט בו יותר טוב. אבל אתם תמיד חייבים לוודא שאתם נשארים עם הרגליים על האדמה. כי אם תמשיכו ללכת אל הנוף מבלי לעצור ולחשוב, מתישהו אתם תיפלו, ומי יודע אם תשרדו את הנפילה.”
הזקן לא מצפה שמישהו מהשורדים באמת יבין את מה שאמר. הדברים האלה בכלל לא היו מיועדים אליהם. על המילים האלה הוא חשב לפני שנים רבות, בעודו רואה כיצד הוא הולך ומאבד את העולם שהוא הכיר. זה היה כאשר הוא הבין שהגיעה נקודת האל-חזור, ושלא ניתן יותר לעצור את הטירוף שמסביבו. הוא שאל את עצמו האם היה משהו שהוא היה יכול לנסות כדי למנוע מהמצב הזה מלהתרחש. המילים האלה באו בתשובה. הוא חשב לעצמו שאולי אם הוא היה אומר אותן למספיק אנשים, היה שומע אותם מישהו בעל השפעה אמיתית. מישהו שהיה יכול לעצור את השתעבדות האנושות.
תחושת החרטה על כך שלא ניסה מילאה אותו כל חייו. אולי עכשיו זה כבר היה מאוחר מדי, אבל הזקן מקווה בכל זאת שלפחות מישהו חד מבין אלה שהאזינו לו הצליח להפנים את המסר.
הימים חולפים, והופכים לשבועות ולחודשים. אנשים מהקהילה מגיעים מדי יום כדי להאכיל את השורדים, לעזור להם בשדה, ובעיקר ללמד אותם כיצד לחיות בכוחות עצמם. לאט-לאט, השורדים מתחילים להשתפר. הם מתחילים לחשוב, הם מתחילים לחפש פתרונות לבעיות, והם מתחילים להחליט באופן עצמאי.
אנשי הקהילה והשורדים מתחילים לחקור את הארץ, בחיפוש אחר שורדים נוספים וקהילות אחרות, מתוך תקווה ליצור חברה אנושית חדשה. חברה שמקדשת את החינוך. חברה שלא מפחדת מכישלונות. חברה שמתעניינת בתהליך, ולא רק במוצר הסופי. חברה שבה חושבים על רווחת הכלל לפני שחושבים על רווח אישי.