קוראים יקרים, הגיע הרגע – פרק אחרון!
כעת כשרוב פרטי העלילה נפתרו, הגיע הזמן להתחיל לתכנן את ההמשך, ולשם כך מאוד אשמח לחוות דעתכם!
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אפרים שוטט ברחבי הדירה, ובדק מה נמצא מעבר לחדר המרכזי. הוא לא מצא הרבה דברים בעלי תועלת, חוץ מחבית מלאה מים, שבה הוא השתמש כדי לשטוף מעליו את הדם שניתז עליו במהלך הקרב. בעוד שאת העור שלו הצליח לנקות, הבגדים כבר היו סיפור אחר. החולצה והמכנסיים שלו היו זקוקים לכביסה רצינית רק כדי לקוות שהם יחזרו למצבם הקודם. הוא שמח שלפחות המעיל שלו לא התלכלך. לא שזה הולך לשנות משהו.
הוא שב אל חדר הכניסה והביט מבעד לחלון. העננים הכבדים מנעו ממנו לראות כמה זמן נשאר עד הזריחה. הוא הביט למטה ולצדדים, בתקווה שאולי הוא יראה את לירון, אך הוא לא ראה דבר מעבר לגופות שני האנשים שנזרקו החוצה, מוטלות בתנוחות מעוותות. היא כנראה כבר הספיקה לחזור לשטח של הטפסרים. הוא תהה לעצמו עם מה לירון תתמודד כשתגיע. בדיוק כמוהו, גם היא עברה על כמה חוקים של הכנופייה שלה הלילה. האם היא תצליח לשכנע אותם שמה שעשתה היה מוצדק? במקרה שלה, האחרים כבר מכירים אותה כל חייהם, אז אולי הם יהיו מסוגלים לסלוח לה. לעומתה, אפרים היה זר, בחור מסתורי אותו אף אחד לא מכיר, וכנראה גם כזה שבו אף אחד לא בטח. חוץ מאור, לפחות. הוא נזכר איך היא כבר הצילה אותו מגורל מר פעם אחת. האם היא תוכל לעשות זאת שוב?
אפרים התיישב מתחת לחלון, לצד גופתו של העורב. בעודו מתבונן בהרס שהוא ולירון חוללו הלילה, שתיים מהגופות ששכבו קמו לפתע על רגליהם. אפרים נבהל לרגע לפני שנזכר שאלה שהיו השניים שהתמזל להם רק לאבד את ההכרה במהלך הקרב. השניים הביטו באפרים, ואז בטבח שמולם, ומבלי להחליף מילה, מיהרו אל הדלת ויצאו מהבניין בריצה.
יש להם מזל שהם יכולים לברוח.
הוא נשאר לשבת באותו המקום לאורך כל הלילה, בעודו מנסה לעכל את התחושה הנוראית שחש כעת – התחושה של אדם שיודע שמותו קרב. הוא ניסה לחשוב לעצמו אם יהיה משהו שיצליח לומר לשופט כדי לגרום לו להבין, אך לא הצליח לחשוב על דבר. בכל פעם שניסה להתרכז, הוא נהיה מודע לחדר ולמתים שבו, והוא הוצף במחשבה שגורלו הולך ונהיה דומה לשלהם. לבסוף הוא ויתר על הניסון לחשוב על הסבר, עצם את עיניו וניסה להשלים עם מצבו.
האם ככה הרגשת באותם הרגעים, סמדר?
כאשר פקח שוב את עיניו, אפרים גילה שכבר עלה יום המחרת. הריח בחדר נהיה בלתי נסבל. זבובים רבים פלשו אליו והסתערו על המוני המתים. הדבר הניא את אפרים לקום ולנסות לשאוף קצת אוויר צח מבעד לחלון, אך זה הקנה לו רק רגעים מועטים של נחת, והוא החליט שכל רגע שבו הוא נשאר בחדר יהיה עינוי גדול יותר מזה שר”ס עשויה לתת לו בעתיד הקרוב. הוא ניגש אל דלת הכניסה כדי לפתוח אותה, אך רגע לפני היא נפתחה בעצמה, והענק עבר בעדה ונכנס לדירה.
הענק נבעת מריח המוות שמסביב וכיסה את אפו.
“מה בשם תעפן קרה פה?” הוא שאל בגועל.
“תקשיב ענק, אני יכול להסביר!” קרא אפרים.
“תחסוך ממני את המילים. זה לא תפקיד שלי לשאול שאלות.” קטע אותו הענק ונכנס פנימה. “ר”ס נתנה לי כמה משימות שצריך לבצע כאן.”
הוא זרק לאפרים חולצה ומכנסיים חדשים.
“דבר ראשון, זה בשבילך. ר”ס ביקשה ממני לתת לך בגדים נקיים. לא הסבירה למה. שאלתי אותם מהארון של אח שלי, כי הוא כנראה יותר קרוב אליך במידות.”
אפרים בחן את הבגדים של שפירא. במבט חטוף היה נדמה לו שהבגדים אולי צמודים מדי, אבל לפחות הם לא היו ספוגים בדם, ואפרים החליט שזה מתגבר על שאר השיקולים, אפילו כאשר הוא התחיל לתהות למה ר”ס רצתה שיקבל אותם.
“דבר שני, היא ביקשה שאני אביא לה את הגופה של העורב.” הוא התקרב אל עבר המת שהיה לבוש בשחור מתחת לחלון. “אני מניח שזה הבחור הזה, לא?”
“כן.” אישר אפרים.
מבלי להראות סימני מאמץ, הענק לקח את הגופה והשעין אותה על כתפו.
“אתה לא יודע אם יש לי משהו נוסף לעשות כאן, נכון? כי אני מעדיף שלא להישאר כאן מעבר למה שאני צריך.”
אפרים ענה שלא.
“מעולה. אז ככה, בתור דבר אחרון, ר”ס רצתה שאני אמסור לך הודעה.”
“איזו הודעה?” שאל אפרים בדאגה.
“השופט רוצה לראות אותך בהקדם.”
עם האמרה הזאת, יצא הענק מהדירה, והשאיר את אפרים קפוא מאימה.
הוא החליף בגדים במהירות, ויצא בריצה מהדירה. הוא קיווה שיצליח להשיג את הענק, אך לצערו היה לו קצב הליכה מהיר ביותר, ותוך זמן קצר אפרים איבד את עקבותיו. כעת הוא שוב עמד בתוך שטח החלופה. תחושת הבטן שלו קראה לו לברוח. לאסוף את מעט הרכוש שעוד נותר לו, לעזוב את העיר ולנסות את מזלו במקום אחר. אולי הוא יצליח להגיע לסמדינה, או לסימחר. או שאולי הוא ינסה ללכת במעלה נהר הכורים ולמצוא איזו עיירה שתוכל לקלוט אותו.
אבל מה יקרה כאשר הוא יגיע לאותו המקום החדש? מה אם גם שם הוא יסתבך בצרה שהוא לא נערך לה? בתרחיש הזה הוא כבר יברח פעמיים מהשלכות מעשיו, אז מה יעצור אותו מלנסות זאת שוב? ואם באמת דבר שכזה יקרה, מה יהיה הלאה? האם אפרים ייאלץ להעביר את כל חייו במנוסה ממקום למקום?
במנוסה מהאחריות?
לא. אלה לא חיים. בלב כבד, אפרים החליט שלא לעזוב, והתחיל לצעוד אל עבר המפקדה. גם אם זה יהיה יומו האחרון, לפחות הפעם הוא יצליח להשלים עם מה שקרה, במיוחד כיוון שהרגיש שהוא סיים את חייו בשיא.
אחרי הכל, הוא היה חייב להודות שליל אמש היה כנראה הזמן שממנו הכי נהנה מאז שבא ליובלים. זאת היתה הפעם הראשונה בה הוא הרגיש שהוא באמת תורם בצורה כלשהי לתושבי העיר, והוא עשה זאת לא בגלל שמישהו אחר פקד עליו. מה שעשה הגיע כולו ממנו, מהרצונות שלו, כשהוא היה מודע לחלוטין לסיבות שלפיהן פעל. אבל חשוב מזה, הוא לא היה לבד במאבק. אפילו אם היא הייתה מאויבי החלופה, ואפילו אם היא לא עשתה זאת מאותן הסיבות כמוהו, לירון הקשיבה וייעצה לו, כשהיא הייתה פתוחה וכנה, וביחד הם הצליחו לעשות דבר גדול, שאותו כנראה אף אחת מהכנופיות לא היתה מצליחה לעשות לבדה.
אפרים חש בהקלה בנשימתו כאשר חשב על כך, והגיע להחלטה. זה יהיה ההסבר שלו למה שעשה, וגם אם השופט לא יסכים לקבל זאת, לפחות אפרים היה שלם בכך.
הוא נעמד מול דלתות המפקדה, שאף אוויר פעם אחת אחרונה, ופתח את הדלת. המבנה היה כמעט ריק בשעה זאת, פרט לשולחן הסגלגל, שבמרכזו עמד השופט, ולימינו הענק.
“רוח, אני שמח לראות שהספקת לבוא.” אמר השופט בקול אטום. “שב מולי.”
אפרים צעד בכניעה אל הכיסא שמול מנהיג החלופה, והתיישב מולו. השופט הניח את ידיו על השולחן והרכין את גופו לכיוון אפרים.
“רוח, ממה שזכור לי, אתה נמצא בחלופה רק שלושה וחצי שיתונים, לא ככה?”
“…כן, אדוני.” ענה אפרים בהיסוס.
“עברת לא מעט במהלך התקופה הזאת אם אני לא טועה. הצלחת להיות האדם הראשון שמסולק מהצוות של אבן נגד רצונו. ראית באופן אישי איך עובד אחד מבתי החרושת שלנו. ואם כל זה לא הספיק, העברת את שאר התקופה תחת פיקודה של ר”ס המקסימה שלנו. אני לא חושב שהיה חבר כלשהו בחלופה שהצליח לחוות מאיתנו כל כך הרבה תוך כל כך מעט זמן.”
אפרים הנהן והביט בשופט בדאגה. לשם מה כל דיבורי הפתיחה האלה? בפעמים הקודמות שבהן הוא היה בעמדה הזאת, השופט היה הרבה יותר ישיר.
“רוח, אני רוצה לדעת משהו. מה בדיוק היחסים שלך עם שאר האנשים אצלנו בארגון? אני לא מתכוון רק לנו, המנהיגים. חשוב לי אפילו יותר לדעת איך אתה מסתדר עם שאר האנשים במעמדך.”
לאן הוא חותר, בשם התאומים?
“טוב, אני אומר לך את האמת.” אמר אפרים. “זה לא קל. ממה שראיתי, רוב האנשים בחלופה לא מתייחסים אליי כזה טוב. הם חושדים בי כמעט מכל סיבה, ויש מעט מאוד אנשים מבינם שאני בכלל רואה בתור חברים שלי, כולל אחד שנהרג ממש אתמול. אני חושב שזאת הסיבה שאני לפעמים מחפש חֵבְרָה אצל אנשים מחוץ לחלופה.”
“אני מצטער לשמוע על כך, רוח. החלופה נועדה להיות מקום ללא דעות קדומות.” אמר השופט באותה האטימות. “כשהזכרת עכשיו אנשים מחוץ לחלופה, אני מניח שהתכוונת לאור, המשרתת שלי. אני צודק?”
“…כן, בין היתר.” ענה אפרים.
הוא היה בטוח שהשופט יזכיר את לירון – זאת היתה הזדמנות מושלמת עבורו להעלות את מה שהוא עשה איתה. למה הוא מתעכב?
“אז מה דעתך עליה? איך אתה היית מגדיר את היחסים שלך איתה?”
אל תגיד לי שגילית שהיא גם היתה מעורבת.
“טוב, זה די מסובך. אני אגיד את זה ככה – כשרק הגעתי ליובלים, היא היתה בדיוק אחד מאותם האנשים שלהם קיוויתי לעזור, ורוב הפעולות שעשיתי בשם החלופה באו חלקית מהתקווה שהן יעזרו לה להרגיש יותר בטוחה. אני מניח שהאחרים כאן לא רגילים לראות דברים כאלה. בטח שמעת את השמועות עליי ועל אור, נכון?”
“כן, אפשר להגיד שיצא לי לשמוע עליהן.” אמר השופט, מבלי לשנות את הבעתו. “בסדר גמור, רוח. הגיע הזמן שניגש לעניין שלשמו קראתי לך.”
אפרים הרגיש את גופו רועד, אבל הוא הצליח לשמור על עצמו זקוף.
תזכור את מה שרצית לומר לו.
“אתה מבין רוח, היתה לי היום בבוקר שיחה עם ר”ס. שיחה שבמהלכה היא ציינה דבר חמור שאותו היא ראתה אותך עושה בתקופה האחרונה. מהסיבה הזאת, חשוב לי לציין דבר אחד ויחיד לפני שאני ממשיך: אנחנו בחלופה לא מוכנים לראות בשום פנים ואופן קטטות אלימות שכאלה בין חברים בארגון.”
רגע, מה?
מה?
מה?!
“ע-ע-על מה אתה בדיוק מדבר, אדוני?” שאל אפרים בבלבול מוחלט.
“אתה באמת לא זוכר?” שאל השופט. “לפני שיתוניים ר”ס תפסה אותך הולך מכות עם שניים מהאנשים שלנו. היא אמרה לי שזה היה משהו שקשור לכבוד שלך, או משהו.”
“אה… אז לזה אתה התכוונת?” שאל אפרים. עם כל מה שקרה מאז, הוא באמת שכח מהאירוע. עדיין, היה לו מוזר שזאת הסיבה שלשמה השופט קרא לו. אולי השופט רצה למנות את עברותיו מהקלה לכבדה? זה העניין?
“ברור שאני התכוונתי לזה! למה עוד אני יכולתי להתכוון?” שאל השופט, והיה נראה שהוא התעצבן.
“אל תגיד לי שהיו מאז עוד תקריות!”
“…אה… לא. זה בכלל לא מה שרציתי לומר!”
“טוב.” אמר השופט וחזר להביט בו בפנים רציניות. “בכל אופן, ר”ס אמרה לי שהיא כבר הענישה את כל המעורבים, אז אני לא מעוניין להתעכב על כך. מה שכן חשוב לי להתמקד בו, הוא פרט מסוים שהיא הוסיפה. לפי מה שהיא אמרה, כשהיא עצרה את הקטטה, השניים שנלחמו מולך היו מלאים בפציעות וחבורות, בעוד אתה נשארת ללא כל פגע. אתה מוכן לאשר לי שזה מה שקרה?”
“כן, אדוני. כמו שכבר אמרתי לך בעבר, יש לי לא מעט ניסיון בלחימה פנים מול פנים.”
“מרשים.” אמר השופט. “לא בכל יום יוצא לי לגלות שנמצאים לוחמים מוכשרים אצלי בארגון.”
הוא נשען לאחור בכיסאו וחייך לעבר אפרים.
“רוח, יש לי הצעה בשבילך. אתה בטח יודע כמה קשה לאור להיות בחוץ. אני ניסיתי לעשות כל מה שביכולתי כדי לגרום לה להרגיש בנוח, אבל עדיין נראה שזה לא מספיק. לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי שיעורי לחימה יעזרו לה להרגיש יותר בטוחה, אבל לצערי אור מאוד פחדנית, במיוחד מול אנשים זרים, והיא נוטה לתפקד בצורה מאוד ירודה כאשר מישהו כזה נמצא מולה. זה נכון אצל כולם, חוץ ממך, רוח.”
“אז… אתה רוצה שאלמד את אור להילחם?” תהה אפרים.
“בדיוק ככה. אני רוצה שתשתף אותה בידע שלך, בתקווה שהיא תצבור את האומץ להתמודד עם העולם שבחוץ. כמובן, גם אתה תרוויח מזה. חשבתי על מתכונת של שלושה ימים בשיתון, ואשלם לך שלוש לירות לשיעור. נשמע טוב?”
“זה… די הרבה כסף בשבילי, אני לא אשקר. אני גם אשמח מאוד לארח לאור חברה באופן יותר קבוע. נראה לי שאני מסכים.”
“מצוין.” אמר השופט. “אז קבענו. תגיע אל הבית שלי ביום ראשון הקרוב אחרי הצהרים בשביל השיעור הראשון. עד אז אתה משוחרר.”
“כן אדוני.” אמר אפרים וקם מהכיסא. הוא יצא מהמפקדה מבלי לומר דבר נוסף, כשהוא עדיין נדהם ממה שקרה הרגע.
אפרים סגר את דלתות המפקדה מאחוריו ונשם לרווחה. כשהוא נכנס הוא כבר היה בטוח שהוא לא יצא מהמפקדה בחתיכה אחת, אבל איכשהו הוא יצא במקום עם הצעת עבודה.
לא. לא איכשהו.
יש מישהי ששיחקה בגורל, וגם ברגשותיו.
בהחלטיות גמורה הוא עשה את דרכו לחדר החקירות, שם הוא קיווה למצוא אותה. הוא היה חייב הסבר בזה הרגע, לפני כל דבר אחר.
אפרים הגיע אל החצר שליד הכניסה, שם דלתות המרתף השבורות היו פתוחות לצד המדרגות. כאשר הוא ירד בהן אל החדר, הוא היה יכול לשמוע את קולה של תמר בוקע מבעד הדלת, כשהיא צועקת מכאבים.
אפרים לא היסס ודפק על הדלת בכל כוחו. הוא שמע את הצעקות פוסקות, ואז הדלת נפתחה. ר”ס עמדה בצד השני, כשהיא לבושה בסינר שלה, שהיה מכוסה ברובד של דם טרי. היא הביטה באפרים לכמה רגעים, ואז סגרה את הדלת.
רגע לאחר מכן, הדלת נפתחה שוב, והיא יצאה מחדר החקירות ללא הסינר.
“מה אתה רוצה?” היא שאלה.
“את לא סיפרת לו.” אמר אפרים.
“לא הייתי מגדירה את זה ככה.” היא הגיבה ונשענה על הדלת בשילוב ידיים. “אני כן סיפרתי לו משהו, פשוט לא כזה שעשוי להזיק לך בטווח המיידי.”
“אני לא מבין אותך. חשבתי שבחיים לא תסלחי לי אחרי כל מה שעשיתי אתמול נגד החלופה.”
ר”ס צחקקה.
“אני שמחה לשמוע אותך מודה בזה. נראה שצורת החשיבה שלנו בכל זאת מתחילה לחלחל לראש האטום הזה שלך. אפשר להגיד שזאת אחת הסיבות שבגללן החלטתי קצת לרחם עליך, למרות שזאת לא הסיבה העיקרית.
“רק שתבין, אני הייתי מאוד קרובה לדווח כל מה שעשית אתמול לשופט, אבל ברגע האחרון הבנתי משהו: בלילה אחד אתה הצלחת לעשות משהו שאני לא הצלחתי לעשות במשך חודשיים, וחבל לי שכזה כישרון ירד לקרקעית האדמה כל כך מהר. מעבר לזה, אתה גם די הצלת אותי, אם לומר את האמת.”
“הצלתי אותך? למה את מתכוונת?”
“החברים שלך קצת יצאו מדעתם אתמול, אם לא ידעת. הם באו אל הבית שלי עם נשקים, ואיימו להרוג אותי ללא תנאים. זה לא היה קל להרגיע אותם, אבל בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותם להניח להפגנה בתנאי שאני אביא להם עד היום בערב הוכחה לכך שאני לא משתפת פעולה עם השדים. מה שאני חשבתי עליו הוא לא משהו שהייתי רוצה לשתף אם הייתה לי את האפשרות, אבל בזכותך יש לי עכשיו הוכחות טובות בהרבה – במיוחד אחרי שחשפת את הבוגדת האמיתית.
“רק שיהיה ברור אפרים, זה לא אומר שאני סולחת לך. ברגע שארגיש שאתה לא מביא יותר תועלת לחלופה, לא תהיה לי בעיה לחשוף את האירועים האלה לכולם. בינתיים כנראה שאני אהיה צריכה להשגיח עליך יותר מקרוב, כדי שבפעם הבאה, תוכל להשתמש בכישורים שלך בתיאום איתנו, ולא תפעל יותר מטעם עצמך.”
“כישורים?” שאל אפרים. “על איזה כישורים את מדברת? זה שהצלחתי לשחרר את הטפסרית ולשתף איתה פעולה?”
ר”ס חייכה והשעינה מעט את ראשה הצידה.
“אל תזלזל בעצמך ככה, אפרים. זה בדיוק מה שאני מדברת עליו. יש לך את היכולת לראות דברים בצורה רחבה יותר מאחרים, ואיכשהו אתה תמיד מצליח לאלתר בהתאם למצב. זה משהו ששיערתי שאתה מסוגל אליו מהרגע שהבאת לנו את המסמכים ההם, וקיבלתי את ההוכחה אליו אתמול בלילה. לדעתי, יש בך את היכולת להביא לתרומה משמעותית לכל כנופיה שהיית בוחר להצטרף אליה, ואני שמחה שבחרת בנו. אגב, אם אני כבר מדברת על היכולות שלך, אני מרגישה שאני חייבת לך התנצלות.”
“על מה?” שאל אפרים. הוא רצה להוסיף שלדעתו יש לה הרבה יותר מדי דברים להתנצל עליהם, אבל העדיף שלא להתגרות במצב רוחה, שנראה טוב מהרגיל.
“אתמול אני אמרתי לך שמצאתי אותך אחרי שהשארת מאחור הר של עקבות. זה היה שקר. האמת היא שלא היה לי מושג איפה היית. הסיבה היחידה שבכלל מצאתי אותך, הייתה כי במקרה אני עברתי באותו הזמן ליד ‘המספרה של רזי’ כדי להשאיר לך את ההלוואה היומית שלי, ואז שמעתי את הירי מהבנין ההוא והלכתי לחקור.”
“טוב, אני שמח לשמוע.” אמר אפרים, ואז קלט פתאום מה היא בדיוק אמרה.
“רגע, מה?! את התורמת האלמונית שלי?!”
“אנחנו נדבר על זה אחר כך.” הרצינה ר”ס והזדקפה. “אם לא אכפת לך, הייתי קודם באמצע חקירה. תבוא בערב אל המפקדה. תהיה לי אז הודעה חשובה לכולם.”
היא פתחה שוב את הדלת ונכנסה פנימה. אפרים נותר לבהות בדלת הכניסה במשך זמן מה. הוא לא ידע עוד מה לחשוב לגבי ר”ס. היה נראה שבכל פעם שהוא חושב שהוא מצליח להבין איך החוקים בעיר עובדים, היא באה וטורפת את הכל. דבר אחד היה לו ברור – היא רצתה שהוא יישאר בחיים, אבל לא היה מושג לאיזו סיבה.
אפרים חזר אל הרחוב. כעת שהסכנה על חייו כבר לא קיימת, הוא רצה להשיג לעצמו בגדים חדשים, כאלה שיתאימו שוב למידתו. התוכנית שלו היתה קודם לחזור אל דירת המסתור ההיא, ואם הוא יראה שהשטח נקי, הוא ייכנס במהירות לקחת את הבגדים וייגש מיד לכבס אותם. בהתחשב בכמות ההרג שקרתה אז, זה לא היה סביר, ובמקרה זה הוא כבר ימצא חייט שיכין לו בגדים חדשים. עדיין היה לו קצת כסף בשביל כך.
גשם קל ירד בזמן שהוא חצה את הרובע. בעודו הולך, הבחין אפרים שקהל גדול התאסף במרכז אחד הרחובות. מסוקרן, אפרים ניגש אליהם, ואז הוא ראה את העורב.
הוא היה תלוי מהצוואר על חבל, שהיה קשור לכבל שנמתח לאורך הרחוב. מרכז החזה שלו היה מכוסה בשלט מעץ, שהסתיר היטב את חור הקליע שבפנים. על השלט היה כתוב משפט קצר אחד:
החלופה שולחת את ברכתה
***
ללירון לקח את שארית הלילה כדי לחזור למקדש “לב העיר”. היא הייתה עייפה, אך מרוצה מאין כמוה. למרות כל המכשולים שהיו בדרך, התוכנית שלה עבדה, ובידה היו כעת הכלי הכי חזק שהיה אפשר להשיג נגד השדים הכחולים – כל המידע שאותו ניסו להסתיר. אף על פי כן, השמחה שלה לא הייתה טהורה. הזיכרונות מהיום הקודם, שברובו היא הייתה שבויה באפלה, נעצו בגאוותה באזור הכי רגיש שייתכן, ולא משנה כמה היא ניסתה לחשוב על מה שהיא השיגה עבור הטפסרים, הידיעה על הסכנה העצומה שאליה היא הכניסה את עצמה מבלי משים מילאה אותה בחרטות ותהיות לגבי היכן היא טעתה.
קשות עוד יותר היו המחשבות על התגובות שהיא תקבל כשתחזור. עד לעכשיו, לירון כבר היתה בטוחה שהאחרים בטפסרים הבינו שהיא הפרה הוראה מפורשת של שה, עבור סיבה אותה הם תפסו כמרדף שווא, וזה עוד לפני שהם ישמעו על כך שהיא סייעה לחלופה תוך כדי. היא כבר התחילה לדמיין במוחה איך האחרים יקראו לה בשלל כינויי גנאי וינתקו את הקשר איתה – לא רק המכרים, אלא אפילו אנשים שהיא ראתה כחבריה הטובים ביותר, כמו התאומים, או גרוע מכך – מאיה. מה היא תעשה במקרה הזה? האם היא עדיין תוכל להיות חלק מטפסרי הדוב? האם היא בכלל תצליח לשרוד בחיים אחרים? היא נזכרה במה שרוח, כלומר אפרים, סיפר לה במהלך הלילה. אם הוא הצליח להשאיר מאחור את חייו הישנים, אולי גם היא תוכל?
לירון נעצרה לרגע והתנערה מהמחשבות האלה. היא נסחפה קצת יותר מדי. לעת עתה היה עליה להתרכז בהווה. היא עלתה במדרגות לעבר מרתף המקדש ונכנסה אליו. מעליה היא שמעה המון אנשים שהיו עסוקים בתפילה, דבר שהרגיש לה חריג בהתחשב בכך שעכשיו מאוחר בבוקר באמצע השיתון.
בעודה עולה אל קומת הקרקע, היא הצליחה לשמוע קול אחד מסוים, את זה של מאיה, שבדיוק היתה באמצעו של טקס מנחה:
“למך, אדון המלחמה ומלך החיות הגדולות, עבור תרומה זו מחלקי מבקשת אני שתתרום לי מחלקך. אנא ממך, הגן על שפחתך ובת חסותך, לירון בת יערה ואוהד. שמור נא עליה היכן אשר היא לא תהיה, ועשה שהיא תחזור בריאה ושלמה אל ביתנו במהרה.”
בעודה פותחת את הדלת לקומת הקרקע היא שמעה את אחד מעובדי המקדש חותם את הטקס.
“אלינו, אדונינו, עדים אתם לתחינתה של דרת ממלכת…”
הכוהן נאלם דור כשראה את לירון מולו. באותה העת לירון ראתה שלא רק מאיה היתה שם. איתה היו גם חן ובר, תבור, די, ועוד רבים נוספים. אפילו שה היתה נוכחת, על אף שהיא לא הכניסה את רגליה למקדש ורק צפתה מהכניסה.
מאיה, שעדיין קראה ליד צלחת המנחה, הסתובבה בתגובה להשתתקותו של הכוהן, וכשהיא ראתה את לירון, היא ניתרה ממקומה וחיבקה אותה בעוצמה רבה. לירון אימצה את החיבוק בחדווה, וכאשר היא חשה בדמעות שזולגות על כתפיה, תחושת רווחה הציפה אותה.
כנראה שהדברים בכל זאת יסתדרו בקרוב.
***
מהודר בבגדים חדשים, אפרים עשה את דרכו אל המפקדה. זאת לא היתה הוצאה קטנה, אבל כעת כשהחודש כבר היה קרוב לסיומו הוא ציפה להרוויח בימים הקרובים קצת כסף, ובזכות לשם שינוי. לא שהיתה לו הרבה ברירה. לצערו, כשחזר אל דירת המסתור, כבר התאסף שם המון לא קטן, וצפה בעוד אנשי מקדש ‘הנאספים’ גררו אל הרחוב גופות מכוסות בבד לבן. לאפרים לא היו חששות שמישהו מהם יגלה את בגדיו, כיוון שהוא החביא אותם מתחת למיטה באחד החדרים הפנימיים, אך הוא היה בטוח שברגע שהם יסיימו משפחת מסיק תתחיל חקירה משלה, והם כנראה יעשו עבודה הרבה יותר רצינית. הוא מיהר למצוא חייט בסביבה, שממנו הזמין את הבגדים אותם לבש כעת. עד שהם היו מוכנים, הוא נשאר בסביבה, המתין בזהירות שהשטח יהיה פנוי, ואז מיהר אל הדירה לקחת את הבגדים ולצאת. אפרים השאיר אותם בארון שבחדר הפונדק שלו, לפחות עד שיוכל למצוא מקום לכבס אותם באופן חשאי. בינתיים הוא הסתפק בבגדים החדשים. את הבגדים של שפירא הוא תכנן להחזיר לענק למחרת, גם כן בצורה חשאית.
כשאפרים נכנס פנימה, השמש עוד לא חצתה את האופק, כך שהוא היה הראשון לבוא פרט לחברי ההנהגה. בדיוק כמו שהוא רצה. אחרי החוויה שלו מהתכנסויות קודמות, אפרים רצה להקשיב מהשורה הקדמית למה שיש לר”ס לומר. הארבעה שהיו שם – ר”ס, סרעפת, הענק והשופט, לא התייחסו לבואו במילים.
אחרי המתנה ממשוכת, האולם התחיל להתמלא בכל שאר החברים. היה נראה שכל החברים שלא יצאו למשימת ההברחה הגיעו. האולם הראשי היה כה צפוף שבקושי היה ניתן לזוז, כך שאפרים בהחלט שמח על כך שהקדים. גם חבריו באו, על אף שהם היו יחסית מאחוריו. במהלך היום אפרים תהה כיצד הוא יסביר להם את היעדרותו מההפגנה. לפחות ציפורניים הייתה יכולה להעיד על כך שראתה אותו, אבל לפני שהוא יצליח לבנות סיפור כיסוי, הוא העדיף לשמוע את תוכן ההכרזה, כדי שיוכל לפעול בהתאם אליה.
כאשר כולם התכנסו, ר”ס קמה ממושבה ונעמדה מעל לנברשת המלאה בנרות דולקים.
“חברי חלופה יקרים. לפני שאתחיל בדברים, אני רוצה קודם כל להביע את התנצלותי על כל מיני התנהגויות משונות שהפגנתי מולכם במהלך השיתונים האחרונים. אני מבינה שרבים מכם ראו בכך סימנים שאני מסתירה מכם מידע. זה באמת נכון, אבל תהיו בטוחים שהסיבה לחשאיות שלי לא נבעה מזדון לגבי אף אחד מכם. אנא, הרשו לי להסביר.
“עד עכשיו לא היה בטוח לגלות זאת לאיש מכם, אך במהלך התקופה האחרונה הייתי מעורבת במשימה חשאית מאין כמוה, יחד עם מספר אנשים נוספים, אשר בתור הערכה זהותם תישמר בסוד. רוב ההתנהגויות שלי שאולי החשידו אתכם באו בעקבותיה. מטרת המשימה היתה כפולה: לפני הכל, היא נועדה לחקור את המקור להפצת הסמים בשטחנו, והרחקת הגורמים המעורבים בכך לצמיתות. אם יצא לכם להסתובב לאחרונה במרכז הרובע, וודאי תוכלו לראות שצד זה של המשימה נשא פרי. המטרה השניה היתה איסוף מידע מודיעיני על השדים הכחולים, גם על מנת לוודא שהם אכן מעורבים ביצירת המשבר איתו התמודדנו, אך גם על מנת לגלות כמה שיותר דברים אותם הם רוצים להסתיר משאר העיר. כעת כשמשימה זו הסתיימה, אני שמחה להודיע שההצלחה בחלק הזה עלתה על כל ציפיותינו. בפרט, יש בידינו מידע מדויק לגבי שיטת האספקה שלהם.”
קולות התרגשות נשמעו בכל רחבי הקהל. אפרים היה מופתע מחלק זה של ההכרזה. האם זה אומר שר”ס השתמשה במפתח כדי לפענח את המסמכים שהוא גנב?
“לפני שאשתף אתכם מידע זה, עליי לדעת שדבר ממה שאומר עכשיו לא ייצא מהחדר. אם אגלה שרק מילה ממה שאמרתי דולפת מחוץ לרחובות החלופה, אני לא אבחל באף אמצעי כדי למצוא ולהעניש כראוי את האחראי. אני מקווה שהייתי ברורה מספיק, ועכשיו אעבור לחשיפה של מה שידוע לנו:
השדים הכחולים מקבלים את אספקת האבקיזוב שלהם בלילה האחרון של כל חודש. היא מגיעה באמצעות ספינה שיוצאת ממקום לא ידוע ועוגנת באופן זמני בחוף שנמצא במרחק רכיבה קצר ממזרח לעיר. כלומר, יש לנו יומיים בלבד לארגן כוח תקיפה שימוטט את העסקה הזאת. מכיוון שהם שומרים על הנושא בסודיות כה כבדה, אני מאמינה שהם כנראה לא יכולים או לא רוצים לאבטח את העברת החומר, ועל כן אני לא מצפה שתהיה התנגדות רבה לתקיפה. מעבר לניצחון הערכי, אני משוכנעת שהם יביאו איתם כמות רבה של כסף כדי לשלם לספקים, ואני מבטיחה לכם כבר עכשיו שכל מי שיבחר להצטרף לתקיפה יזכה לחלק מכובד מהשלל. אם מישהו מכם רוצה להצטרף, שיודיע לי אחרי שאסיים עם דבריי.”
חברי החלופה התחילו לדבר ביניהם בהתלבות למשמע הדברים, אך ר”ס השתיקה את כולם במהירות.
“לצערי, למרות כל אותם ההישגים, יש לי גם חדשות רעות. ממש לאחרונה, במהלך ביצוע המשימה, התברר לי שחשש שהיה לרבים מכם התגלה כנכון. אחת מחברות החלופה ניצלה לרעה את התפקיד שניתן לה, ופעלה במטרת זדון על מנת לחבל במאמצינו למגר את מכירת הסמים בשטחנו. למזלנו הרב, הצלחתי אחרי מעט מאמץ לזהות את אותה הבוגדת וללכוד אותה, וכעת ברצוני להראות אותה בפניכם. הביאו אותה לכאן!”
הענק קם ממקומו, ואז ניגש לאחד החדרים הצדדיים, וממנו הוא הוציא את תמר, כשהיא קשורה לכיסא. היה ניתן לראות בקלות כי ר”ס לא חסכה את כעסה עליה. פניה היו מלאים בחתכים וחבורות, בגדיה היו קרועים, שיערה נקצץ עד לאוזניה, ואפילו כף ידה השניה היתה מחוררת, בדומה לראשונה.
הקהל לצידו של אפרים הביט בה בהלם, אך אפרים שם לב כי אנשי ההנהגה לא נראו מופתעים. אפילו לא סרעפת, שהביט בתמר בכעס מובהק. כנראה שמעשיה כבר נודעו להם מוקדם יותר במהלך היום.
ר”ס נעמדה מאחורי תמר ומשכה בשערותיה שנותרו.
“תמר אברמי! הביטי בחבריך לחלופה! האם את מודה בפניהם שאספת מידע חסוי, אשר לא היית מורשית להיחשף אליו, לגבי מודיעין, אספקה ופעולות של החלופה, ומסרת אותו לגורמים עוינים?”
“כן, אני מודה.” ענתה תמר בכניעה.
“האם את מודה שעשית פעולות אלה בזמן שהיית מודעת לחלוטין לרגישות של אותו המידע, לזהות האנשים שאליהם מסרת אותו, ולאופן שבו הם השתמשו במידע שמסרת?”
“כן, אני מודה.”
“האם את מודה בכך שלא ביצעת פעולות אלה כתוצאה מסחיטה, איומים, או עקב כל מניע אחר שאינו הבטחה לרווח אישי, אשר יהיה מוענק לך ולך בלבד?”
“כן, אני מודה.”
ר”ס הסתובבה לכיוון השופט.
“גזר הדין, אדוני?”
השופט קם ממושבו ופנה אל תמר.
“תמר, בכל שנותיי כמנהיג החלופה מעולם לא היה איש מחברי הארגון שהיה אפילו קרוב לפגוע בו באותה הנבזיות שבה את פגעת בו, לא בטעות ולא בכוונה. איני יכול עוד לבטוח בך, ואני סבור ששאר האנשים בחלופה מרגישים בדיוק את אותו הדבר. עד לסוף החודש, עלייך לעזוב את שטח החלופה לתמיד. כל רכושך שיוותר בשטחנו לאחר תאריך זה יועבר לבעלותנו, ובמידה ותיראי כאן שוב לאחר מכן ייגזר עלייך עונש מוות.”
תמר ניסתה להניע את ראשה לצדדים, כנראה על מנת שהיא תוכל להביט בשופט, אך ללא הצלחה. היא המתינה לכמה רגעים, בהם לא נשמע דבר, ואז נשמה לרווחה. רגע לאחר מכן, השופט המשיך לדבר.
“כמו כן, מאחר שמעשה בגידה זה בא רובו ככולו באמצעות שימוש לרעה בלשונך, אני מאמין שזוהי חובתי לגזור עליך את העונש המקובל על מלשינים.”
“לא!” צעקה תמר. “לא! לא! בבקשה לא! רק לא זה!”
“ר”ס, האם תוכלי לעשות לנו את הכבוד?” שאל השופט.
“בשמחה.” ענתה ר”ס, ושלפה תער מחגורתה. “כבר באתי מוכנה.”
היא צעדה אל תמר שרעדה בכיסא, פתחה את לסתותיה, ושלפה החוצה את לשונה עד כמה שהיתה מסוגלת. אז היא הכניסה את התער לתוך פיה הפעור, והנחיתה אותו בעוצמה כלפי מטה.
תמר צרחה באימה, בפעם האחרונה בחייה.
אחרית דבר
האש באח בערה בעדינות בסלון ביתו של מרדכי. ארבעת דיירי הבית התכנסו סביב שולחן האוכל, שם היתה ערוכה סעודה מכובדת. לאפיס קמה ופתחה בקבוק יין שעמד במרכז השולחן.
“זה היין הכי טוב שהצלחתי למצוא בתקציב שלנו.” היא אמרה.
“אני חושב שהכוונה יותר חשובה מהאיכות כרגע.” חייך יעקב והושיט קדימה את הכוס שלו.
לאפיס מזגה את היין לכוסות של כולם, ואז התיישבה שוב והניפה את כוסה מעלה.
“לחיי הנפחייה החדשה של יעקב!” היא הצהירה.
“לחיים!” קראו האחרים והניפו את כוסותיהם.
מרדכי גמע את תוכן הכוס והתחיל לצקת מנות על צלחתו.
“אני נדהם מכך שהצלחת לארגן את כל זה בהתראה כל כך קצרה.” אמר מרדכי ללאפיס.
“זה באמת היה כלום, מורדי. גם ככה אין לי ממש תעסוקה, אז היה לי די הרבה זמן לקנות את כל המצרכים.”
“וגם היה לה מספיק זמן כדי לקנות עוד כמה דברים.” חייכה איילת, והפנתה את מבטה לחדר שלה.
“שלא לדבר על כל הניירת שהיא עזרה לי למלא.” הוסיף יעקב. “לא תיארתי לעצמי שאפשר לדרוש כל כך הרבה חומרי גלם.”
“די, תפסיקו.” אמרה לאפיס במבוכה. “אתה תודה לי על זה יעקב. פיניתי לך הרבה מאוד שזמן שתוכל להקדיש למלאכה שלך. אני רק מקווה שיגיעו הזמנות בקרוב.”
“הלוואי…” נאנח יעקב. “למרות שיש לי צרות אחרות לדאוג לגביהן. עדיין לא הספקתי לפרסם את זה שאני מחפש שוליות. אני לא נהיה צעיר יותר, וגם אם אקבל הרבה הזמנות, לא אוכל לעמוד בהן בעצמי.”
“אל תדאג, יש לך מספיק זמן לחפש. ממילא חומרי הגלם לא יגיעו לפני תחילת החודש הבא.” השיבה לאפיס, ומזגה לעצמה עוד יין.
“יעקב, יש לי רעיון.” העיר מרדכי בין נגיסות. “עד שתמצא שוליות, למה שלא תנסה לאמן את איילת?”
“אני?!” קראה איילת בהפתעה. “למה נראה לך שאני אסכים לכזה דבר?”
“אני חושב שזה יכול להועיל לך. אי אפשר לדעת כמה זמן ייקח לך למצוא עבודה במקום אחר, וחוץ מזה, אני ארגיש יותר בנוח אם אדע שאת נמצאת בקרבת מישהו שאפשר לבטוח בו במהלך היום.”
“זה מטורף! נפחות זה לא מקצוע לבנות! יעקב, תגיד לו!”
“האמת שיש קצת הגיון בדבריו.” אמר יעקב. “עם המצב בעיר, יכול מאוד להיות שייקח הרבה זמן עד שאמצע שוליה, ועד אז אני אזדקק לידיים עוזרות. שלא לדבר על כך שתוכלי ללמוד בדרך הזאת מקצוע, בניגוד למלצרות.”
“אני הולכת להיות זמרת!”
“בכל זאת, תמיד כדאי שתהיה לך תוכנית לגיבוי.” הגיבה לאפיס.
איילת רטנה בשקט וחזרה להתמקד בארוחה שלה.
“אז…” היא אמרה לאחר זמן מה. “מרדכי הולך להיות עכשיו עסוק עם התפקיד שלו במשטרה, יעקב הולך לחזור לנפחות, ואתם גם רוצים שאני אצטרף אליו. מה איתך לאפיס? מה את מתכוונת לעשות?”
“טוב… האמת שכבר התחלתי לנסות את הכיוון הזה, אבל חשבתי שאוכל לנהל את הנפחייה מאחורי הקלעים. בכל זאת צברתי לא מעט ניסיון ביצירת קשרים כשעבדתי אצל המשפחה שלי. עם קצת מזל, אוכל להשיג ליעקב עבודות מבלי שהוא יצטרך להניד אצבע.”
“זה בהחלט משהו שהייתי מוכן להרים עבורו עוד כוסית.” אמר יעקב בחיוך, ומילא שוב את כוסו.
זמן מה מאוחר יותר, הם סיימו את המנה העיקרית, ולאפיס קמה כדי להביא את הקינוח מהמטבח.
“מה יש שם?” שאל מרדכי.
“לא הרבה.” ענתה לאפיס. “עוגה צנועה מהמאפייה ליד, וכמה פירות.”
“טוב, אני כבר מפוצצת.” אמרה איילת וקמה ממקומה. “רוצים לראות את הגיטרה שלאפיס קנתה לי?”
“את כבר יודעת לנגן?” שאל יעקב.
“לא, אבל אין לי סבלנות להשאיר אותה בצד עד שאמצא מורה.” היא ענתה.
איילת רצה אל החדר שלה, וחזרה כשהיא נושאת את כלי הנגינה בידה. היא התיישבה ליד האח כשהגיטרה שעונה על הירך, והתחילה לפרוט במיתרים.
“זה די מאכזב.” היא העירה. “כמה שירים אני יכולה בדיוק לנגן כשיש לי רק שישה צלילים?”
מרדכי צחקק.
“אני לא הייתי אומר שאני מומחה מאוד גדול, אבל אני די בטוח שאם תשתמשי ביד השניה שלך כדי ללחוץ על המיתרים בצוואר, את תקבלי צלילים אחרים.”
“באמת?” שאלה איילת, וניסתה לעשות את מה שהוא הציעה. להפתעתה, היא גילתה שהוא צודק, והיא התחילה בהתלהבות להחזיק את המיתרים בנקודות שונות בצוואר, ולהתנסות בצלילים השונים שהיא הפיקה.
“תיזהרי איילת!” קרא יעקב. “אם תמשיכי ככה את יכולה לקרוע את המיתרים!”
בעודה ממשיכה להתנסות בגיטרה, לאפיס שבה והגישה את הקינוח. היא הניחה על השולחן את העוגה ואיתה קערה של פירות. מרדכי בחן את תוכן הקערה – היו בה כמה תפוחים, תפוזים שהקדימו להבשיל, חופן צימוקים וכן זוג אגסים שלא היו בשיאם.
הוא הפנה את מבטו אל האגסים והתמקד בהם. הם נראו בדיוק כמו אותו האגס שנתן לו הזר התימהוני ההוא בתחילת החודש. מרדכי ניתק את מבטו מהם והביט שוב מסביבו. כעת שהוא חשב על כך לעומק, הוא גילה שכל הדברים הטובים שהשיג החודש – השדרוג בעבודה, הדירה המרווחת, וכל חבריו החדשים – דבר מזה לא היה קורה אם אותו איש זר לא היה מוסר לו אז את אותו האגס.
באותו הרגע מרדכי אמר לעצמו, שאם אי פעם ייצא לו שוב להיפגש באותו איש תימהוני, הוא יהיה חייב לספר לו על ההשפעה העצומה שהמעשה הקטן שעשה חולל בחייו.
לו רק הוא היה יכול למצוא אותו שוב, כך שידע איזה כוח יש לכל אחת מהחלטותיו…
בזאת תם הספר הראשון בסדרת “גופרית ועופרת”