זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
בבוקר יום המחרת, אפרים צעד באיטיות אל האזור התעשייתי. אזור החלציים שלו עדיין לא התאושש לחלוטין מהמכה שחטף שם. זה לא שאפרים דאג מזה יותר מדי, כי גם ככה הוא לא התכוון לבוא ישירות אל מקום העבודה שלו. חלק מהדברים שר”ס דיברה עליהם סיקרנו אותו, והוא מאוד רצה למצוא מישהו שיוכל להסביר לו חלק מהם. הוא פנה הישר אל בית החרושת לפתילים בחיפוש אחר תמר.
היא היתה בקומה השניה של המבנה, ועמדה ליד אריה בזמן ששניהם אחזו במגילות. ממולם ישב סרעפת מאחורי השולחן שלו ושאל אותם כמה שאלות.
מצוין, חשב אפרים, עוד אנשים שיוכלו לתת לו תשובות.
“הכל בסדר אפרים?” שאל אותו סרעפת מבלי להעיף לעברו מבט. “אנחנו נמצאים עכשיו באמצע של איזו שיחה, אז אם זה לא משהו חשוב זה ייאלץ לחכות.”
“יש לי רק שאלה אחת קצרה. זה לא ייקח יותר מרגע.” אמר אפרים.
“בסדר.” סינן סרעפת בחוסר עניין. “מה אתה רוצה לדעת?”
“שמעתם פעם על מישהו בשם העורב?”
ברגע ששמעו השלושה את השאלה הם הסתובבו אל אפרים בעיניים פקוחות לרווחה. תמר אף הפילה את אוסף המגילות שבידה.
“מ-מ-מאיפה אתה שמעת את השם הזה?” היא שאלה מבוהלת.
“אה… אני לא בטוח שמותר לי לענות.” אמר אפרים, וגילה שהמבט מוכה הפחד שלהם רק החמיר. “הכל בסדר? למה אתם מגיבים ככה?”
“העורב הוא איש מכנופיית נחשי השוהם.” ענה אריה. “הוא אחד האנשים הכי מסוכנים מביניהם, והדבר הכי קרוב שיש להם למנהיג. הוא מכנה את עצמו ‘קבלן של פשע’, כי הוא מוכר את השירותים שלו לכל מי שמרבה במחיר. יש שני דברים שהוא דואג לפרסם בכל פעם שהוא מקבל עבודה. הראשון הוא הכישרון שיש לו תמיד למצוא את האנשים המוכשרים ביותר שיעבדו תחתיו, והשני הוא שהוא לא נח עד שהמשימה שהוא קיבל תסתיים במלואה. הוא קיבל אחריות על כמה מהחיסולים האכזריים ביותר בשנים האחרונות.”
“למה אתה הזכרת אותו פתאום?” שאלה תמר, עדיין קפואה במקום. “הוא נמצא פה באזור?”
אפרים נותר דומם, לא בטוח איך הוא יהיה מסוגל לענות. לתגובה שכזאת הוא בהחלט לא ציפה.
“תן לי לנחש. יכול להיות שר”ס שאלה אותך עליו?” שאל אותו סרעפת.
“מאיפה אתה יודע?” שאל אפרים בהלם.
“ניחוש מושכל. היא סיפרה לי אתמול בצהריים שתפסו סוחר סמים בשטח שלנו ושהיא מתכוונת לחקור אותו. אני מניח שהשם של העורב עלה בחקירה, והיא באופן טבעי חשדה שאולי הבחור החדש שהופיע אצלינו קשור אליו. בלי להעליב.”
“אז אתה חושב שהעורב מעורב איכשהו במגפת הסמים שלנו?” שאלה תמר.
“יכול להיות, אבל שום מילה על זה, ברור? אני לא רוצה שתתחיל פה בהלה עד שלא נהיה בטוחים.” ענה סרעפת, בעודו מישיר את מבטו לעבר אפרים.
“למה אתה מסתכל עליי?” שאל אפרים.
“בניגוד לשניים האחרים שפה, בך אני לא בוטח.”
אפרים הסתובב בזעף וירד במדרגות.
“הבנתי, אני הולך לעבוד.”
“אל תיקח אותו כזה קשה, גבר.” קרא לעברו אריה. “הוא תמיד כזה. אתה רוצה שנדבר על זה בהפסקה?”
אפרים התעלם ממנו. הוא קיווה שאולי היום הוא יזכה לקצת שקט במהלך העבודה.
***
זה היה בוקר מעונן, בו לירון שוטטה ברחבה בפינה הדרומית של הרובע הצפוני.
בעבר, כך אמרו לה, היה זה הלב הפועם של יובלים, ואורחים היו באים אליו כדי להתפעל מהדר העיר, אך כיום שכונה זו גוועה, והותירה אחריה רק שלד. על המדרכה נפרסו ערוגות, שבעבר כנראה צמחו מהן שיחים ועצי נוי, אך כעת הן עמדו ריקות והאדמה שבהן התייבשה. לצידם נותרו השרידים של מה שכנראה היו בעבר ספסלי שיש, וכיום נותרו מהם רק הרגליים במקרה הטוב. בכל בניין שהקיף את הרחבה היתה חזית לעסק כלשהו שהיה משרת את הבאים אליה, אבל מאז רבים מהם פשטו את הרגל בלי למצוא מחליף. כעת, במרבית המבנים היתה החזית ממוגפת, ועליה שלטים שעליהם הניחה לירון שכתוב משהו כמו ‘להשכרה’ או ‘למכירה’. למרות האווירה העגומה שהשרה עליה המקום, עדיין היו בו מספר בתי עסק שהמשיכו לפעול. אחד מהם היה ‘הבירה של בּוּרי’, בית מרזח שאליו יצא ללירון להגיע כמה פעמים בחייה, והתחנה הבאה שלה בחיפוש אחר רוח.
לירון פתחה את הדלת. בשעות האלה המקום היה יחסית שומם, פרט לכמה גברים שישבו ליד שולחן ושיחקו בקוביות. היא התקרבה לדלפק, שם עמד גבר משופם שחייך עם בואה.
“בוקר טוב לך! את תרצי להזמין משהו? אוכל? שתיה? חדר ללילה?”
“שום דבר מזה. אני רוצה לשאול אותך משהו.”
“כן.” אמר המוזג והניח את ידיו על הדלפק. “מה את צריכה?”
“אני מחפשת מישהו שכנראה בא לכאן בראשון לחודש. גבר גבוה ומתולתל עם מעיל רוח שבא לכאן בשביל עבודה כלשהי. ראית אז מישהו כזה?”
לירון ראתה את החיוך הולך ומתפוגג מפניו של המוזג.
“מאיפה את יודעת על זה?”
“יש לי את המקורות שלי. עכשיו, האם האיש הזה היה כאן או לא?”
המוזג סימן ללירון להתקרב ורכן לעברה.
“תראי,” הוא אמר בקול חלש. “לבניין הזה יש בעיה של חולדות. היתה תקופה שהמרתף שלי היה מלא בהן. אני פרסמתי אז מודעה לגבי עבודה למי שיכול להדביר אותן, ויום אחרי זה מגיע לכאן גבר שתואם לתיאור שלך. הוא יצא מהמרתף שלי עם שק מלא בחולדות, אז שילמתי לו. את יכולה להיות בטוחה עכשיו שהמרתף שלנו נקי ממזיקים.”
הוא סיים את התשובה שלו בחיוך מאולץ, שגרם ללירון לציין לעצמה לא להזמין פה אוכל בזמן הקרוב.
“הבנתי. אתה יודע לאן הוא הלך אחרי זה?”
“לא ממש. אחרי שהוא סיים לעבוד הפסקתי להתעניין בו. אבל אני לא הייתי היחיד שהיה פה באותו היום.”
הוא הצביע על גבר קירח ששיחק ליד השולחן.
“הבחור ההוא גם היה כאן באותו היום. אני מציע לך לשאול גם אותו.”
לירון הנהנה למוזג וניגשה אל השולחן.
“סליחה?” היא שאלה את הגבר הקירח. “אתה יכול להפסיק לרגע את המשחק ולענות לי על כמה שאלות?”
הגבר, שאחז באותו הרגע בקוביות, הניח אותן על השולחן וסובב אליה את הראש.
“תלוי, מה את רוצה לדעת?”
“אני מחפשת בחור שעבר כאן פעם לפני שיתוניים וחיפש עבודה. שמעתי שכנראה ראית אותו.”
הגבר הביט בה שוב, ובחן את הבגדים שלה.
“ולמה שאני אעזור לך?”
“כי… ביקשתי יפה?” היא אמרה בחיוך.
הגבר הרצין את פניו והפנה לה את עורפו.
“אני לא יודע לגבי זה. אני לא חושב שישתלם לי לעזור למישהי כמוך. למה, מה כבר תעשי לי? זה שטח ניטרלי עד כמה שזכור לי.”
הוא פנה אל גבר נוסף שישב מולו.
“מה אתה חושב? לעזור לה?”
“יש לי רעיון.” אמר הגבר וקם מהשולחן. “תזמין אותה למשחק. אם היא מנצחת, תעשה מה שהיא מבקשת.”
“אתה בטוח?”
“כן. אני צריך לשירותים די דחוף, וממילא אין לי סיכוי להוביל יותר.”
הוא הלך לחדר אחורי בבית המרזח. הגבר הקירח הסתובב שנית אל לירון.
“טוב, שמעת אותו. משחק אחד. אם את מנצחת את מקבלת את מה שרצית. אם את מפסידה, את עוזבת אותי בשקט.”
לירון נאנחה והתיישבה במקום הפנוי. שני גברים נוספים ישבו משמאלה והביטו בהם.
“בסדר. מה אנחנו משחקים?”
“אנחנו משחקים סָבְּנֶה. את יודעת איך משחקים, כן?”
“איזו מין שאלה זאת?” שאלה לירון בכעס. “ברור שאני יודעת. אבל אני רוצה לשחק בגרסה המקוצרת, טוב? אין לי את כל היום בשביל זה.”
“אם ככה את רוצה. לא שזה יעזור לך.” אמר הגבר הקירח והושיט לה קובייה. “קדימה, בוא נראה למי יש יותר מזל.”
לירון הטילה את הקובייה שלה, שנחתה על הערך ‘אחת’. באותו הזמן היריב שלה הטיל את הקובייה השניה, והיא נחתה על הערך ‘שש’.
“נראה שאני מתחיל אם ככה.” הוא אמר והניח בינו לבין לירון את לוח המשחק – לוח מלבני בעל שלושה טורים, עם שמונה משבצות בכל טור. הגבר לקח שש אבני משחק לבנות, ולירון אספה שש אבני משחק שחורות והניחה אותם לצידה.
הגבר אסף את שתי הקוביות והטיל אותן. לירון צפתה בתסכול כאשר שתיהן נחתו על ‘שש’.
“הו, נראה שאלת המזל נמצאת לצדי היום!”
“זה מגוחך!” מחתה לירון. “אין סיכוי שלמישהו ייצא ‘שש’ כל כך הרבה!”
“את טוענת שאני מרמה?” קרא הגבר הקירח. “אני לא יודע איך הדברים עובדים אצלכם בשטח, אבל אנחנו אנשים של כבוד. אנחנו לא מרמים, ואנחנו בהחלט לא מאשימים את האחרים ברמאות.”
לירון רטנה. היא נזכרה שאצל בר היה אוסף של קוביות מוטות, כך שהן היו תמיד נוחתות על הערכים הגבוהים. אילו היא היתה יודעת מראש שהיא עומדת להשתתף במשחק, היא כנראה היתה שואלת כמה מהן ומנסה להגניב אותן פנימה. בינתיים לא היה לה מה לעשות פרט מאשר לצפות ביריבה מבצע את המהלך הראשון שלו.
הוא הרוויח בהטלה הראשונה שתים-עשרה נקודות, ועל כן הוא היה ראשי לקדם את כלי המשחק שלו בשנים-עשר צעדים או פחות. הוא הניח שלושה אבני משחק על שלושת המשבצות הראשונות בטור שלו – הטור השמאלי מהצד של לירון. כך נותרו לו שישה צעדים, אותם ניצל באמצעות הנחת אבן רביעית במשבצת השישית. מהלך די צפוי, אבל היכולת להכניס ארבע אבנים ללוח בתור הראשון יותר ממצדיקה אותו.
לירון נאנחה ואספה את הקוביות בידיה. היא ניערה את הקוביות בתקווה לקבל עשר או יותר, וכך להכניס מספר זהה של אבנים, אך לצערה סכום הקוביות שלה יצא חמש. היא הניחה באכזבה שתי אבנים בתחתית הטור הימני מהצד שלה, על המשבצת השניה והשלישית, וסיימה את תורה.
את התורות הבאים הקדישו שני הצדדים להכנסת כל האבנים שנותרו להם, וקידומן לעבר הטור האמצעי. האיש הקירח ניצל את ההתחלה המוצלחת שלו בכדי לקדם במהירות את אבניו ולהזיז אותן בגוש אחיד פחות או יותר. לירון, שלא היתה לה הצלחה שכזאת, נאלצה לבחור בין התקדמות בלוח לבין שמירה על אבניה ביחד, והיא בחרה באפשרות הראשונה.
כאשר שני הצדדים הניחו אבנים בטור האמצעי, לירון הרגישה שהיא מתמלאת במתח. זאת היתה הנקודה בה מתחיל הקרב האמיתי של משחק סבנה: לפי החוקים, בסיום התור, כל רצף של אבנים המוקף משני צדדיו באבנים של היריב מוסר מהלוח וחוזר להתחלה. כיוון שהם שיחקו בגרסה המקוצרת, הם גם היו מקבלים נקודה על כל אבן של היריב אותה הצליחו ללכוד, וכן הם היו מקבלים שלוש נקודות על כל אבן אותה הם הצליחו להעביר את כל המסלול. בגרסה זאת, הראשון שהגיע לעשר נקודות היה מנצח.
האיש הקירח הטיל את הקוביות, וסכומן יצא שש, ועל כן הוא הזדחל עם טור האבנים הרציף שלו בצעד אחד לכיוון לירון, וכעת הוא היה במרחק שתי משבצות מזוג אבנים שלה. לירון לקחה את הקוביות והתפללה. אם היא תקבל שתים-עשרה בהטלה הבאה, היא תוכל להשתמש בזוג האבנים כדי להקיף את טור היריב כולו, וכך היא תלכוד את כולן במהלך אחד. לצערה הרב, סכום הקוביות יצא אחת-עשרה, מהלך אחד פחות ממה שהיה מבטיח לה ניצחון. לירון המתוסכלת התשמשה במהלכים שלה על מנת לצופף את אבניה.
הלכידה הראשונה התרחשה מספר תורות מאוחר יותר, כאשר הגבר הצליח להקיף אבן שחורה בודדת. לירון היתה מוכנה לכך, ואחרי סדרה של הטלות מוצלחות במיוחד היא הצליחה ללכוד שתי אבנים של יריבה ולהעביר שתיים נוספות מעבר להגנה שלו, למרות שהיא איבדה אבן נוספת תוך כדי. לצערה, היה נראה שלאחר מכן מזלה אזל. היריב שלה הצליח לקדם במהירות את אבניו וללכוד את האבנים האחרונות של לירון שנותרו בדרך. לירון שוב נאלצה לעמוד בפני שתי ברירות – להשתמש במהלכים שלה כדי להוציא את האבנים שנותרו מחוץ ללוח, או לנסות לחסום את ההתקדמות על ידי הנחה חוזרת של אבנים בטור הבית שלה. היא החליטה שעדיף לה לנסות קודם להבטיח את שש הנקודות שלה, ועל כן מספר תורות עברו שבהם טור הבית שלה נותר ריק, ויריבה העביר את רוב אבניו לשם.
כאשר היא היתה סוף סוף פנויה לעבור להגנה, המצב כבר כמעט היה מאוחר מדי. היא נמצאה בעמדת מיעוט בטור שלה, והאיש הקירח היה לוכד את האבנים שלה כמעט מיד לאחר שהיא הניחה אותן. למעשה, הוא היה לוכד אותן בקצב כזה מהיר שהוא כבר צבר שמונה נקודות מבלי אפילו להוציא אבן אחת מהמסלול.
הוא סיים את התור שלו כאשר הוא הניח אבן במשבצת האחת לפני האחרונה. את האחרונה לירון כבר חסמה עם האבן שלה על מנת שלא יהיה אפשר ללכוד אותה, על אף שזה לא שינה הרבה. בתור הבא של האיש הקירח הוא היה בכל מקרה מסוגל להוציא את האבן הזאת ובכך לנצח.
לירון הביטה בייאוש על הלוח, בתקווה למצוא דרך כלשהי לנצח לפניו. היא גילתה דבר מדהים – חמש המשבצות הראשונות מהצד שלה היו מסודרות באופן הבא: אבן שחורה, אבן לבנה, משבצת ריקה, אבן לבנה ואבן שחורה. אם היא תקבל שלוש או יותר בהטלה הבאה, היא תוכל להניח את אחת האבנים שנלכדו במשבצת הריקה ואז מיד לסיים את תורה. האבן שתניח אולי תילכד, אך איתה יילכדו גם שתי אבנים של היריב, שיעניקו לה את הנקודות החסרות לניצחון. היה לה קשה להאמין שהאיש שמולה פספס פרצה שכזאת. כנראה הוא נהיה שאנן מדי בשביל לטרוח.
לירון אספה את הקוביות והתפללה פעם אחת אחרונה. היתה רק תוצאת אחת שתמנע ממנה ניצחון, והיה חסר לה שהיא תצא.
סכום הקוביות יצא שתים-עשרה. דווקא בתור שבו היא לא נזקקה לסכום כזה.
לירון ביצעה את המהלך שלה והכריזה על ניצחונה.
“מהלך יפה.” אמר הקירח באדישות. “למרות שאני הייתי מנסה למצוא דרך שלא כוללת הקרבה של הכלים שלי.”
“ניצחון הוא ניצחון. עכשיו תענה לי בבקשה. האם ראית פה לפני שיתוניים בחור שמחפש עבודה?”
“כן, ישבתי כאן לארוחת צהרים מאוחרת כשהוא הגיע. ראיתי אותו יורד אל המרתף ויוצא עם שק מסריח מגללים. הוא בא אליי אחרי זה ושאל על כתובת מסוימת ברובע המערבי. אני הכוונתי אותו אליה.”
“אתה זוכר מה היתה הכתובת?”
“ממה שזכור לי, היא היתה ברחוב ‘בלדד הראשון’. בניין מספר שלושים אם אני לא טועה – קרוב יחסית לגשר שלישית. לא יודע איזו דירה אבל, את תצטרכי לגלות את זה בעצמך.”
“אני גם הייתי שם באותו יום.” הוסיף אחד מהגברים שצפו מהצד. “הוא לא משקר.”
“חסר לכם שלא.” אמרה לירון, למרות שלא ידעה אם תוכל לעשות להם משהו אם יתגלה שהוא אכן שיקר לה. היא קמה מהשולחן ויצאה מבית המרזח. החיפוש הבוקר התארך מעבר לצפוי עקב המשחק. היא קיוותה שתוספת הזמן לא תפגע משמעותית בשעות השינה שלה עכשיו. מה שבטוח, החל ממחר היא תביא איתה לחיפושים כמה קוביות מהאוסף של בר, רק ליתר ביטחון.
***
כאשר אפרים יצא בערב מהמפעל, הוא גילה דמות לא צפויה שנמצאת בקרבת מקום. אפרים התקרב אליה בסקרנות עד שזיהה אותה. היתה זו מישהי שאותה הוא כבר לא ראה במשך זמן רב.
“ציפורניים? מה את עושה פה?” הוא שאל אותה.
“לא משהו מיוחד. רק יצאתי להליכה.” ענתה האישה עם הציפורניים הארוכות. “שמעתי מצרעה מה קרה איתך, ואז שמעתי בערך מכל השאר את ההפך הגמור. חשבתי שאם אני כבר בסביבה אולי אתקל בך ותוכל להבהיר לי דברים.”
“זה באמת די פשוט. כל מה שצרעה סיפרה לך הוא האמת. כל השאר זה סיפורים שהמציאו בשביל להשמיץ אותי.”
“באמת? הכל? כי היום שמעתי שנכנסת לעוד צרות, אחרי שהלכת מכות עם שני חבר’ה.”
“גם כן המצאה, אני לא טיפוס שנכנע ליצרים ככה.” שיקר אפרים. רק זה היה חסר לו עכשיו, עוד חיזוק לשמועה שהוא תוקף אנשים בלי אבחנה.
“הבנתי.” אמרה ציפורניים, שנראה שלא פקפקה בו. “ואיך בעבודה? באמת לא משלמים לך על מה שאתה עושה כל היום?”
אפרים הניד את ראשו בסירוב.
“איזה זין! ועוד לבחור כמוך, שאין לו מקום לישון בו. אתה מסתדר?”
“כן, אבל בקושי.” הוא ענה. היה לו מזל עם התרומות שקיבל, אבל הוא לא באמת היה יכול לספר עליהן.
“וואי.” נאנחה ציפורניים. “אתה יודע, אני חשבתי על זה בדרך לפה. יש לי רעיון לאיזו טובה שאני צריכה ממך. אני יכולה לשלם לך אם אתה רוצה. מעוניין?”
“זה תלוי. במה מדובר?”
“אני אסביר לך בדרך, אבל אתה לא צריך באמת לעשות משהו, רק לעמוד לידי כמה זמן ואני אתן לך על זה שתי לירות.”
“נשמע מעולה!” אמר אפרים בחיוך. “אני בפנים.”
“יופי!” קראה ציפורניים. “אז בוא אחריי.”
הם התחילו ללכת ברחובות הרובע המערבי.
“אז ככה.” אמרה ציפורניים. “אתמול היתה לי מריבה מאוד רצינית עם בן הזוג שלי, אחרי שהבנתי שהוא יוצא איתי רק בשביל הכסף שאני מכניסה.”
“באמת? כמה זמן אתם יוצאים?”
“יותר משנתיים. בכל מקרה, באותו הרגע החלטתי להיפרד ממנו, אבל נראה שהוא עוד לא קלט את זה, כי הוא עדיין מתעקש לגור איתי בדירה ששכרתי.”
“אז בשביל מה את צריכה אותי?”
“אני הולכת עכשיו אל הדירה כדי לדבר איתו שוב. אני צריכה שתגבה אותי, כי אני חוששת שהוא עדיין יתעקש על להישאר לגור איתי, אני לא יודעת למה.”
“נראה לי די פשוט. יש דברים שכדאי לי לדעת לפני שאני מדבר איתו?”
“בוא נראה. דבר ראשון, קוראים לו אורן, והוא בא לכאן מהרובע הצפוני-“
לפתע שמע אפרים קול של זכוכית מתפצחת מתחת לרגלו.
“מה זה היה?” קראה ציפורניים.
אפרים הרים את רגלו, וקיווה שהפעם הוא לא דרך על משהו כמו משקפיים בטעות. למזלו נראה היה שהוא דרך על בקבוקון ריק ולא על איזו עדשה. הוא הרים מבטו בעודו נושם לרווחה, ואז ראה את ציפורניים מתנשפת בעצבנות.
“ציפורניים? הכל בסדר?” שאל אפרים.
ציפורניים דחפה את אפרים והביטה מסביב.
“בני זונות!” היא צעקה ונכנסה אל סמטה סמוכה. אפרים עקב אחריה וגילה שברי בקבוקים וערמות קטנות של אבקיזוב מפוזרות על אדמת אותה סמטה.
“איפה אתם חתיכת קקות?! אני יודעת שהייתם פה! תראו את עצמכם לפני שאני אמצא אתכם ואוציא לכם את העיניים!”
היא המשיכה ללכת בסמטה בעצבנות עם ידיים קפוצות, פולטת קללות מדי פעם. אפרים רץ ונעמד מולה.
“די, ציפורניים, די!” הוא קרא. “אין פה אף אחד! את סתם צועקת לאוויר!”
ציפורניים עמדה מולו, מתנשפת בכבדות.
“מצטערת.” היא אמרה. “איבדתי שליטה. פשוט המחשבה הזאת, שהאנשים האלה ממלאים את השכונות בסמים, ושאני לא מצליחה למנוע את זה, פשוט מרתיח לי את הדם, אתה מבין?”
“באמת שאני מבין, אבל אני חושב שהתגובה שלך היתה מוגזמת.”
“מוגזמת? מוגזמת?!” היא תפסה את החולצה של אפרים. “מי אתה שתגיד לי שאני מגזימה?! אתה חיית פה?! אתה יודע מה הייתי צריכה לעבור בגלל כל המסוממים שהרסו לי את השכונה?! יש לך מושג מה התחושה של לראות את המשפחה שלך מתפרקת בגלל דברים שלא בשליטתך?! ושל לחטוף את האשמה בכל זאת, פשוט כי הסתבכת עם האנשים הלא נכונים בזמן הלא נכון?!”
אפרים הרגיש לפתע שדמעות מתחילות לזלוג מעיניו.
“מה אתה מתחיל לבכות לי עכשיו, חתיכת מטומטם! אתה כזה פגיע שקצת צעקות שוברות אותך?”
“לא, זה לא זה.” ענה אפרים בקול חלש. “פשוט מה שאת אמרת מקודם, על משפחה שמתפרקת…”
“כן, מה עם זה? מה אתה כבר-“
ציפורניים שמטה את ידיה ברגע שקלטה.
“או. או! פאק, לא היה לי מושג! אני מצטערת!”
“אין לך על מה. זה לא שדיברתי על זה עם מישהו.”
“אתה… רוצה לדבר על זה עכשיו?”
“אני לא מרגיש שעכשיו זה הזמן המתאים בשביל זה. בואי פשוט נמשיך אל הדירה שלך.”
הם המשיכו את שארית הדרך בשקט יחסי. בסופה הם הגיעו אל בניין בפינת צומת, ועלו אל הקומה השנייה. ציפורניים הוציאה מפתח מכיס במכנסיה ופתחה את דלת הכניסה. בפנים המתינה דירת חדר וחצי, אותה האירה שורה של נרות שפוזרו על רהיטים שונים בתוכה. הדירה עצמה כללה לא יותר ממטבח קטן ותנור גחלים, ומולו חדר שינה ובו מיטה זוגית, עליה שכב גבר לא מגולח עם שיער קצוץ.
“היי מאמי, מה קורה?” שאל הגבר מבלי להרים את ראשו.
“אורן, אני אמרתי לך אתמול. אני לא מוכנה שתקרא לי יותר ככה.” אמרה ציפורניים.
“בסדר, בסדר!” קרא אורן וקם מהמיטה. “מה קורה, מוֹרָן? מי זה הבחור שלידך? החבר החדש שלך?”
“זה ידיד שאני הבאתי כדי לעזור לך לקיים את מה שסיכמנו אתמול. אתה יודע, דברים כמו לעזוב את הדירה הזאת ולהפסיק להיטפל אליי!”
“אבל מורן, זה לא מה שסיכמנו! את אמרת לי שאת נותנת לי לפחות עוד חודש, לא?”
“על מה אתה מדבר חתיכת דביל? אני לא סיכמתי איתך על משהו כזה! אתה סתם זרקת את ההצעה הזאת, שהייתה כל כך מטומטמת שאפילו לא הרגשתי שיש לי צורך להגיב עליה.”
“כן, אבל את לא סירבת, אז מבחינתי הסמכת לזה, לא?”
בתגובה ציפורניים ניתרה אליו והצמידה אותו לרצפה.
“תגיד לי, אתה באמת סתום או שאתה סתם עושה את עצמך כזה?” היא צעקה עליו בעודה לופתת את ציפורניה סביב צווארו. “מאז שהתחלנו לצאת אני וויתרתי לך שוב, ושוב, ושוב! ומה אתה עושה בזמן הזה? כלום! אף פעם לא לקחת צעד אחת לכיווני! ואף פעם – אה!”
היא הרימה את ראשה וגילתה שאפרים מפריד אותה מאורן בכוח.
“היי! מה אתה עושה?” היא שאלה אותו בעודה נאבקת באחיזתו.
“אני לא מוכן פשוט לעמוד כאן ולתת לך להרוג את הבחור הזה!”
“חשבתי שאתה בצד שלי!”
“אני לא בצד של אף אחד! אני כאן כדי לפתור את הבעיה הזאת בצורה שקטה.” אמר אפרים בנחרצות. “עכשיו תנשמי קצת, ונדבר על זה ברוגע.”
אורן קם מהרצפה, משפשף את צווארו.
“היי, תודה גבר.” הוא אמר לאפרים.
“אורן, אתה יכול להסביר לי בבקשה את הצד שלך בריב?”
“אני לא יודע מה מורן כאן סיפרה לך, אבל זה לא שאני רוצה לחיות על חשבונה. אין לי ברירה אחרת.”
“בטח שיש לך ברירה אחרת!” התפרצה ציפורניים, לפני שאפרים השתיק אותה.
“אני לא מבין.” אמר אפרים. “בשביל מה את צריך את הכסף של ציפורניים? אתה לא יכול למצוא עבודה?”
“מה אתה חושב?” אמר אורן. “ברור שיש לי עבודה, אני קורע את התחת שלי כל יום בבית החרושת למסמרים! הבעיה היא שאני נמצא בחובות למשפחת מסיק, אז כל מה שאני מרוויח שם חייב לעבור אליהם. בלי הכסף של מורן לא יהיה לי מה לאכול או איפה לגור. אתם לא יכולים לזרוק אותי לרחוב, אני גם ככה נמצא איתם על תנאי!”
ציפורניים הפנתה את מבטה אל אפרים.
“אל תאמין לאף מילה שלו. הוא מבזבז את כל מה שהוא מרוויח בהימורים אצל הרוקפתיים.”
“מה פתאום!” הגיב אורן. “את גורמת לי להישמע כאילו אני חסר אחריות! את חושבת שאני נהנה מלשקוע בחובות? רק עוד חודש, זה כל מה שאני מבקש! חודש אחד ואני סוגר את החובות שלי!”
“סתום את הפה שלך!” צעקה עליו ציפורניים. “אתה מבטיח לי שזה ‘רק עוד חודש’ כבר שנתיים! למה שאני אאמין לך?”
אפרים הביט בשניהם.
“אורן, אני יכול לשאול אותך משהו?”
“מה?”
“אין לך קרובי משפחה שאתה יכול לגור איתם עד שתסגור את החובות האלה?”
אורן גיחך.
“מה נראה לך? הם סילקו אותי מהבית ברגע שהם גילו כמה אני חייב.”
“רגע, כל כך הרבה זמן אתה בחובות?”
“מה אני אומרת לך?” התערבה ציפורניים. “הוא בכלל לא טורח לשלם את החוב, הוא ממשיך לשרוף את ההכנסות שלו על ההימורים האלה.”
“תפסיקי לדבר עליי ככה!” צעק אורן.
אפרים התקרב אל אורן.
“אורן, תאמר לי את האמת. כמה כסף אתה חייב למשפחת מסיק?”
אורן הרכין את ראשו.
“למה שאני אומר לך? זה עניין שלי וזהו!”
“איזה עניין שלך?! זה גם הכסף שלי, אם שכחת. תענה לו!” אמרה לירון בכעס.
אורן חרק שיניים ובקושי סינן החוצה את התשובה.
“ת… ת…. תשעים לירות.”.
“תשעים? תשעים?!” צרחה ציפורניים, וניסתה לזנק על אורן בשנית, לפני שאפרים הצליח לרסן אותה.
“כשהתחלנו לצאת היית חייב להם רק שלושים!” היא צעקה בעודה נאבקת באחיזתו של אפרים פעם נוספת.
אפרים הביט באורן בתדהמה למשמע הדברים האחרונים.
“מה שהיא אומרת נכון?”
“בסדר, יכול להיות שלא הייתי לגמרי כן איתכם. אז כן, פעם בכמה שיתונים אני הולך אליהם כדי לנסות להמר את מה שהרווחתי.”
אפרים וציפורניים הביטו בו בביקורתיות.
“פעם בכמה ימים, בסדר? אתם לא יכולים להאשים אותי! עם מה שאני מרוויח בבית החרושת אין סיכוי שאני אכסה את החובות! אני הולך להמר בתקווה שאני ארוויח מהם מספיק כדי לסיים את העניין בתשלום אחד!”
“אתה יודע, אם לא היית ממשיך להמר אצלם אתה היית כבר מזמן יוצא מהחובות האלה.” אמרה ציפורניים בכעס.
“בכל אופן,” הוסיף אפרים. “אני חושב שהדבר הראשון שאתה צריך לעשות הוא להודות שיש לך בעיה.”
“איזו בעיה?” התרעם אורן. “מה, ההימורים? אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה.”
“אז איך בדיוק הצלחת לשלש את החוב שלך תוך שנתיים?” שאלה ציפורניים. “אל תגיד לי שהכול זה מהריבית.”
“אה, לא.” ענה אורן. “התשעים זה לפני הריבית.”
“מה?!” צעקה ציפורניים וניתרה לעברו. אפרים בקושי הספיק לבלום אותה לפני שהיא הספיקה לשלוח לעברו עוד אגרוף.
“די, ציפורניים!” צעק לעברה אפרים. “זה הפתרון שלך להכול? להגיב באלימות? את חושבת שככה הכול ייפתר?”
“מי שמדבר!” היא הגיבה. “מה לגבי מה שקרה אתמול?”
“אמרתי לך שלא קרה כלום אתמול!”
“אפרים, אני ראיתי את הפציעות של החבר’ה האלה. אני יודעת שאתה משקר. יש לך מזל שהם בחרו להשאיר את הסיפור הזה מאחוריהם, כי היתה להם כל זכות לספר לכולם בעיר.”
“רגע, את ידעת? למה לא אמרת לי עד עכשיו? מי עוד יודע?”
“זה מה שמשנה לך עכשיו?! אין לך שום סיבה להמשיך לטרוח לשנות את מה שאומרים עליך לפני שאתה לוקח אחריות על מה שעשית!”
“היה לי יום מאוד קשה אתמול!” התגונן אפרים. “וגם אז, ניסיתי לשמור על איפוק עד כמה שהייתי יכול.”
“זאת לא סיבה להתפרץ באלימות ככה!”
“אז למה לך מותר?” אפרים צעק עליה, והוא ראה את ציפורניים מתכווצת. “למה התגובה הראשונה שלך לכל דבר היא לצרוח או לשלוח אגרופים? את מדברת איתי על לקיחת אחריות? בקצב הזה לא ייקח הרבה זמן לפני שאנשים יספרו שאת מכה את בן הזוג שלך!”
“אבל אנחנו כבר נפרדנו!”
“זה כבר לא משנה.” ענה אפרים. “לא משנה מה יהיה התירוץ שלך, אנשים כבר יימצאו דרך להציג אותך בצורה הכי מרושעת שהם יכולים לחשוב עליה, כי העולם הזה הוא חתיכת חרא שעושה את הכל כדי להשפיל אותך.”
“סליחה?” קטע אותם אורן. “לא שהשיחה שלכם לא מעניינת אותי, אבל גם לי יש צרות, במקרה ששכחתם.”
“צודק.” השיב אפרים. “אז אתה מוכן להודות שיש לך בעיית הימורים?”
“אם אני אגיד את זה, אתם תהיו מוכנים לעזור לי?”
“בהחלט.” ענה אפרים.
“אז כן, יש לי בעיה. בסדר?” הוא אמר בחוסר כנות מופגן. “מה עכשיו?”
“אפרים, זה ברור לך שאני לא מתכוונת לתת לו להישאר כאן עוד לילה אחד, נכון?” אמרה ציפורניים בשילוב ידיים.
“אז מה את מתכוונת שאעשה? אלך לישון ברחוב כמו איזה מסומם?” שאל אורן.
אפרים חשב לרגע. המשפט האחרון של אורן נתן לו רעיון.
“מה לגבי המקדש של אבנר? אולי הם יוכלו לעזור יותר מאיתנו.”
“מה, המקום הזה שכל השבורים באים אליו? אין מצב! אני במקום הרבה יותר טוב מהחבר’ה ששם, זה לא הולך לעבוד.”
“מה כבר יש לך להפסיד?” שאל אפרים.
“אני לא באמת יודע, אבל מה הם כבר יכולים לעשות? הבעיות שלי שונות לגמרי מהבעיות של האנשים האחרים ששם.”
“אני לא ממש בטוחה לגבי זה.” העירה ציפורניים. “קרצן אמר לי שחלק לא קטן מהצעירים שם חייבים כסף לטפסרים או לשדים הכחולים, והמקדש משתתף בכיסוי ההוצאות עד כמה שאפשר. אני לא חושבת שמישהו מהם הגיע למצב שלך, אבל זה לא שיש לך מה להפסיד, נכון?”
אורן השפיל את ראשו.
“אני, אני מניח שאתם צודקים. אם זאת האפשרות הכי טובה שנותרה לי, אז אתן לזה הזדמנות.”
הוא הרים את מבטו לעבר ציפורניים.
“אז נראה שזה באמת הסוף, מורן.” הוא אמר ואז הוציא מפתח מכיס מכנסיו והכניס אותו למגירה בשידה שליד המיטה. “הנה, עכשיו את לא צריכה לדאוג שאני אחזור.”
אורן הביט באפרים.
“תודה על העזרה, גבר. אני מקווה שאולי המצב שלי ישתפר עכשיו.”
הוא פתח את דלת הכניסה לדירה, יצא ואז סגר את הדלת מאחוריו.
אפרים וציפורניים ישבו על המיטה בשקט.
“אתה יודע,” קטעה ציפורניים את הדממה. “בסך הכל חשבתי שאתה תעזור לי לגרור אותו מהדירה. לא ציפיתי שזה יהפוך פתאום למשא ומתן.”
“משהו שלמדתי לאחרונה הוא שלפעמים את צריכה לבחור מה כדאי לך להפסיד. היה לי די ברור שהחבר שלך לא התכוון לפגוע בך.”
“יופי, עכשיו אני מרגישה אפילו יותר גרוע.” היא הגיבה.
“למה?”
“כי אתה צדקת. יכול להיות שאני באמת מגיבה לכל בעיה באלימות. אני לא רוצה לדעת מה הייתי עושה לבחור אם לא עצרת אותי. בסופו של דבר עדיין אכפת לי ממנו.”
“לא מאוחר מדי להשתנות.” אמר אפרים. “כשאני חושב על זה, גם אני כנראה הגזמתי אתמול עם התגובה שלי. אני אנסה להתנצל לבחורים ההם בפעם הבאה שאני אראה אותם.”
ציפורניים פלטה אנחה ארוכה, ואז קמה בשביל לקחת את הארנק שלה.
“בכל מקרה, שתי לירות, כמו שהבטחתי לך בהתחלה.” היא אמרה והוציאה מטבע ארד מהארנק.
“לא תודה.” אמר אפרים. “אחרי מה שעברת עם אורן, אני לא רוצה לחיות על חשבונך.”
“אני מתעקשת.” אמרה ציפורניים. “אתה צריך אותן יותר ממני.”
“בסדר.” אמר אפרים ולקח את המטבע. “אם כבר הזכרתי אותו, איך בכלל הגעת למצב שאת יוצאת עם מישהו כזה?”
“אין לי מושג בעצמי.” ענתה ציפורניים. “יכול להיות שהרף שלי נמוך מדי, או שאולי הייתי כל כך נואשת שהלכתי על הגבר הראשון שראה בי עניין. אולי אני באמת מפחידה אנשים בלי לשים לב.”
“אתה מרגיש בנוח לדבר איתי עכשיו על מה שאמרת אז?” היא שאלה אותו.
“למה את מתכוונת?”
“מה שציינת אז בסמטה, לגבי המשפחה שלך…”
“אה, זה…” הרכין אפרים את ראשו. “אני עדיין לא בטוח אם אני מרגיש בנוח לדבר על זה עם מישהו, וחוץ מזה, אני מרגיש שאני עייף מדי בשביל שיחה כזאת. אני רק אומר שעזרה לתושבי העיר לא היתה הסיבה היחידה שבגללה באתי לפה. אני הייתי צריך להתרחק לכמה זמן מהבית, ולא היה לי מושג למה אני עומד להיכנס.”
“תשמע, אני מניחה שאני מבינה אותך, בסופו של דבר. גם אני הייתי צריכה להתרחק, למרות שבמקרה שלי זה היה רק מעבר מהרובע המזרחי למערבי. זה לא שהיו לי את האמצעים להתרחק יותר מכך.”
אפרים צחקק.
“עכשיו את גורמת לי להרגיש יותר גרוע.”
“תאמין לי שלא התכוונתי לזה.” אמרה ציפורניים.
“בכל מקרה,” אמר אפרים בעודו קם מהמיטה, “עכשיו כבר באמת נהיה מאוחר. אני אלך עכשיו אל ‘המספרה’, ואנסה לישון עד כמה שאוכל.”
“רגע, אפרים!” קראה ציפורניים. “אני יכולה רק לשאול אותך משהו אחרון?”
“מה?”
“איך אור? אני ממש מודאגת אחרי מה שצרעה סיפרה לי שעבר עליה שלשום.”
“אין לי ממש מושג.” אמר אפרים. “לא הלכתי לבקר אותה מאז.”
“אתה רציני איתי!” היא הרימה את הקול. “אני לא יכולה לתאר לעצמי מה היא חושבת לעצמה עכשיו. היא בטוח מאשימה את עצמה על זה שלא באת יותר!”
“את באמת חושבת ככה?”
“מכל מה ששמעתי עליה, היא צריכה את התמיכה הזאת, יותר מכל דבר אחר.”
ציפורניים קמה מהמיטה אף היא.
“תקשיב לי אפרים. לא אכפת לי מהשמועות עליך ועל מה שיאמרו. מחר, אתה הולך לבקר אותה. ברור? תבטיח לי!”
אפרים הביט בציפורניים באור הנרות החלש של דירתה. הוא ידע שרק תשובה אחת תספק אותה, ולמען האמת, גם הוא היה מודאג.
“אני מבטיח לך, מורן. אני אבוא לבקר אותה מחר.”
היא נרתעה לאחור.
“היית חייב להשתמש בשם האמיתי שלי? עכשיו זה סתם מרגיש מוזר.”
“מצטער. לא התכוונתי.”
“אני חושבת ששנינו עייפים מדי להיום.”
“צודקת. לילה טוב.”
אפרים יצא מהדירה של ציפורניים והלך אל הרחוב הראשי. זה היה ערב עמוס מהצפוי, אבל הדבר שהטריד אותו יותר מהכול היתה פליטת הפה שלו בדרכם אל הדירה. איכשהו, האמת הצליחה להשתחל מבעד לכל התירוצים שלו, ועוד דווקא עם מישהי איתה יצא לו לדבר רק פעם וחצי בערך. בעודו הולך אל הפונדק, אפרים הרגיש בזיכרונות לא רצויים שמנסים לצוף במעלה התודעה שלו. הוא זירז את קצב ההליכה שלו, בניסיון כלשהו להשתיק אותם, אך ללא תועלת. כאשר נשכב במיטה, הוא עצם את עיניו בכניעה, כשהוא יודע שהשינה שלו תהיה כנראה הטרודה ביותר מזה חודש.
“אני לא ממש בטוחה לגבי זה.” העירה ציפורניים. “קרצן אמר לי שחלק לא קטן מהצעירים שם חייבים כסף לטפסרים או לשדים הכחולים, והמקדש משתתף בכיסוי ההוצאות עד כמה שאפשר. אני לא חושבת שמישהו מהם הגיע למצב שלך, אבל זה לא שיש לך מה להפסיד, נכון?”
אורן השפיל את ראשו.
“אני, אני מניח שאתם צודקים. אם זאת האפשרות הכי טובה שנותרה לי, אז אתן לזה הזדמנות.”
הוא הרים את מבטו לעבר ציפורניים.
“אז נראה שזה באמת הסוף, מורן.” הוא אמר ואז הוציא מפתח מכיס מכנסיו והכניס אותו למגירה בשידה שליד המיטה. “הנה, עכשיו את לא צריכה לדאוג שאני אחזור.”
אורן הביט באפרים.
“תודה על העזרה, גבר. אני מקווה שאולי המצב שלי ישתפר עכשיו.”
הוא פתח את דלת הכניסה לדירה, יצא ואז סגר את הדלת מאחוריו.
אפרים וציפורניים ישבו על המיטה בשקט.
“אתה יודע,” קטעה ציפורניים את הדממה. “בסך הכל חשבתי שאתה תעזור לי לגרור אותו מהדירה. לא ציפיתי שזה יהפוך פתאום למשא ומתן.”
“משהו שלמדתי לאחרונה הוא שלפעמים את צריכה לבחור מה כדאי לך להפסיד. היה לי די ברור שהחבר שלך לא התכוון לפגוע בך.”
“יופי, עכשיו אני מרגישה אפילו יותר גרוע.” היא הגיבה.
“למה?”
“כי אתה צדקת. יכול להיות שאני באמת מגיבה לכל בעיה באלימות. אני לא רוצה לדעת מה הייתי עושה לבחור אם לא עצרת אותי. בסופו של דבר עדיין אכפת לי ממנו.”
“לא מאוחר מדי להשתנות.” אמר אפרים. “כשאני חושב על זה, גם אני כנראה הגזמתי אתמול עם התגובה שלי. אני אנסה להתנצל לבחורים ההם בפעם הבאה שאני אראה אותם.”
ציפורניים פלטה אנחה ארוכה, ואז קמה בשביל לקחת את הארנק שלה.
“בכל מקרה, שתי לירות, כמו שהבטחתי לך בהתחלה.” היא אמרה והוציאה מטבע ארד מהארנק.
“לא תודה.” אמר אפרים. “אחרי מה שעברת עם אורן, אני לא רוצה לחיות על חשבונך.”
“אני מתעקשת.” אמרה ציפורניים. “אתה צריך אותן יותר ממני.”
“בסדר.” אמר אפרים ולקח את המטבע. “אם כבר הזכרתי אותו, איך בכלל הגעת למצב שאת יוצאת עם מישהו כזה?”
“אין לי מושג בעצמי.” ענתה ציפורניים. “יכול להיות שהרף שלי נמוך מדי, או שאולי הייתי כל כך נואשת שהלכתי על הגבר הראשון שראה בי עניין. אולי אני באמת מפחידה אנשים בלי לשים לב.”
“אתה מרגיש בנוח לדבר איתי עכשיו על מה שאמרת אז?” היא שאלה אותו.
“למה את מתכוונת?”
“מה שציינת אז בסמטה, לגבי המשפחה שלך…”
“אה, זה…” הרכין אפרים את ראשו. “אני עדיין לא בטוח אם אני מרגיש בנוח לדבר על זה עם מישהו, וחוץ מזה, אני מרגיש שאני עייף מדי בשביל שיחה כזאת. אני רק אומר שעזרה לתושבי העיר לא היתה הסיבה היחידה שבגללה באתי לפה. אני הייתי צריך להתרחק לכמה זמן מהבית, ולא היה לי מושג למה אני עומד להיכנס.”
“תשמע, אני מניחה שאני מבינה אותך, בסופו של דבר. גם אני הייתי צריכה להתרחק, למרות שבמקרה שלי זה היה רק מעבר מהרובע המזרחי למערבי. זה לא שהיו לי את האמצעים להתרחק יותר מכך.”
אפרים צחקק.
“עכשיו את גורמת לי להרגיש יותר גרוע.”
“תאמין לי שלא התכוונתי לזה.” אמרה ציפורניים.
“בכל מקרה,” אמר אפרים בעודו קם מהמיטה, “עכשיו כבר באמת נהיה מאוחר. אני אלך עכשיו אל ‘המספרה’, ואנסה לישון עד כמה שאוכל.”
“רגע, אפרים!” קראה ציפורניים. “אני יכולה רק לשאול אותך משהו אחרון?”
“מה?”
“איך אור? אני ממש מודאגת אחרי מה שצרעה סיפרה לי שעבר עליה שלשום.”
“אין לי ממש מושג.” אמר אפרים. “לא הלכתי לבקר אותה מאז.”
“אתה רציני איתי!” היא הרימה את הקול. “אני לא יכולה לתאר לעצמי מה היא חושבת לעצמה עכשיו. היא בטוח מאשימה את עצמה על זה שלא באת יותר!”
“את באמת חושבת ככה?”
“מכל מה ששמעתי עליה, היא צריכה את התמיכה הזאת, יותר מכל דבר אחר.”
ציפורניים קמה מהמיטה אף היא.
“תקשיב לי אפרים. לא אכפת לי מהשמועות עליך ועל מה שיאמרו. מחר, אתה הולך לבקר אותה. ברור? תבטיח לי!”
אפרים הביט בציפורניים באור הנרות החלש של דירתה. הוא ידע שרק תשובה אחת תספק אותה, ולמען האמת, גם הוא היה מודאג.
“אני מבטיח לך, מורן. אני אבוא לבקר אותה מחר.”
היא נרתעה לאחור.
“היית חייב להשתמש בשם האמיתי שלי? עכשיו זה סתם מרגיש מוזר.”
“מצטער. לא התכוונתי.”
“אני חושבת ששנינו עייפים מדי להיום.”
“צודקת. לילה טוב.”
אפרים יצא מהדירה של ציפורניים והלך אל הרחוב הראשי. זה היה ערב עמוס מהצפוי, אבל הדבר שהטריד אותו יותר מהכול היתה פליטת הפה שלו בדרכם אל הדירה. איכשהו, האמת הצליחה להשתחל מבעד לכל התירוצים שלו, ועוד דווקא עם מישהי איתה יצא לו לדבר רק פעם וחצי בערך. בעודו הולך אל הפונדק, אפרים הרגיש בזיכרונות לא רצויים שמנסים לצוף במעלה התודעה שלו. הוא זירז את קצב ההליכה שלו, בניסיון כלשהו להשתיק אותם, אך ללא תועלת. כאשר נשכב במיטה, הוא עצם את עיניו בכניעה, כשהוא יודע שהשינה שלו תהיה כנראה הטרודה ביותר מזה חודש.