גופרית ועופרת – פרק 32

עוד שלושה פרקים!
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

דימונה לקחה עששית ממתלה על הקיר והדליקה אותה. עם החדר מואר, אפרים ראה שהם עמדו בראש גרם מדרגות לולייני שהיה חצוב באבן.
“בוא אחרי, ותיזהר לא להחליק.” היא אמרה. “המדרגות נגמרות הרבה יותר עמוק ממה שאתה חושב.”
אפרים עקב אחריה בשקט, וירד במדרגות. היא אכן צדקה לגביהן, ואפרים התחיל להרגיש שהן לא ייגמרו לעולם, אך בסופו של דבר הם מצאו את עצמם בפתחה של מערה רחבה. בצדדיה הוא ראה פתחים שכנראה נחצבו בידי אדם, ולפי הכיתוב שעל הקירות הובילו למגוון חלקות בהתאם למעמדם ומשפחתם של הנקברים.
“ברוך הבא למערות הקבורה.” אמרה דימונה בעוד הוא ניסה לקלוט את מה שהיה יכול לראות באמצעות העששית. “מכאן אפשר להגיע לכל מקדש בעיר, ואפילו מחוץ אליה, בהנחה שאתה יודע את הדרך. המסלולים כאן הרבה יותר מפותלים מאלה שלמעלה.”
“ואת יודעת את הדרך, נכון?” שאל אפרים בדאגה.
“כמובן. איזו מין שאלה זאת? אם אנחנו רוצים להגיע אל השטח של משפחת מסיק, נצטרך להגיע אל מקדש הנאספים. כמו שאמרתי לפני רגע, זאת דרך די מפותלת, אז תצטרך לסמוך עליי, כמו שאני הייתי צריכה לסמוך עלייך למעלה. אתה מוכן?”
“נראה לי.” ענה אפרים. “מצידי אפשר ללכת.”

דימונה התחילה להתקדם לאורך המערה, ואפרים צעד אחריה. מדי פעם הם היו נתקלים בצומת, ומבלי להסס היא פשוט היתה בוחרת באחד הפתחים וצועדת דרכו. תחילה, אפרים חש בלחץ מכך שהם היו לבדם מתחת לאדמה, אבל עם ההליכה הוא הרגיש שהוא מתרגל.
“אז מה אתה חושב על המערות?” היא שאלה אותו אחרי כמה פניות. “זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אני חושבת שיש בהן משהו מרגיע.”
“אני לא חושב שזאת מחשבה כזאת מוזרה. מאוד שקט פה, לשם שינוי. יכול להיות ששקט פה יותר מאשר בכל מקום אחר שאי פעם הייתי בו.”
“בדיוק מה שאני מרגישה.” אמרה דימונה. “תחשוב על זה קצת. רק שנינו כאן, הרחק מכל הבלגן שלמעלה, בלי אף אחד שיכול להסתכל…”
היא הורידה את העששית לגובה המותניים שלה והביטה בעיניו של אפרים.
“מרגיש לי כמו מקום מצוין לשתף בו דברים, לא חושב?”
“למה את מתכוונת?”
“יש יותר מדי פרטים שאני לא מבינה לגביך, רוח. מה דעתך לעזור לי להשלים את התמונה?”
“מה ייצא לי מזה?” שאל אפרים.
“אני לא מבינה. עכשיו אתה לא סומך עליי? אחרי כל מה שעברנו הערב?”
אפרים עדיין הביט בה בהיסוס. ההיכרות שלו עם הסוחרת הזאת לא היתה עמוקה במיוחד, אחרי הכל, והוא לא הרגיש בנוח להתחיל להיחשף בפניה.
“יודע מה?” היא המשיכה. “אם תספר לי, אני אגלה לך את השם האמיתי שלי. נשמע טוב?”
“נשמע לי קצת מוזר, אם לומר את האמת. למה זה כל כך חשוב עבורך?”
“אם מה שאמרת לי נכון, אתה בעצם הצלת את החיים שלי מקודם, שלא לדבר על זה שהצעת שנשתף פעולה לפני שאפילו חשבתי על האפשרות הזאת. זה לא משהו מובן מאליו בשביך מישהו שלובש את צבעי החלופה. אז מה בדיוק הסיפור שלך?”
אפרים נאנח. היא צדקה בסופו של דבר. הוא בהחלט היה חייב לה הסברים. לה, וגם לעצמו.
“בסדר. אני אדבר. קוראים לי אפרים צייד, ואני באתי לכאן מאזור מטל כדי לנסות ולעזור לאנשים…”

הוא הלך בעקבותיה בזמן שהוא גולל את מה שעבר בחודש האחרון. את המפגש שלו עם צלופחד, שבעקבותיו הוא איבד את ארנקו. את העבודה שלקח עבור ארנון, והכישלון המביך שלו בה. את הניסיון שלו לדלות מהשדים הכחולים מידע שימושי, שבמהלכו הוא פגש אותה לראשונה. את התקופה בה התגורר במקדש (מבלי להזכיר את הסיבה שבגינה הוא נאלץ לעזוב). את ההחלטה שלו להצטרף לחלופה, שנבעה בין היתר מדברים שהיא אמרה לו. את המסע שלו עם צוות ההברחות, והסיום הצורם שלו. את תקופת העונש שלו, בה עבד בבית החרושת. את חיפושי הסרק שלו ושל חבריו לחלופה אחרי הבוגד, ולסיום, את ההחלטה שלו להציל אותה מחדר החקירות.
“ומכאן את פחות או יותר כבר יודעת.” אמר אפרים.
“וואו. זה די הרבה לעכל, בשביל פחות מחודש.” אמרה דימונה. “זה די מצחיק, אתה יודע. בכל פעם שאני מנסה להבין אותך, אני מסיימת עם יותר שאלות ממה שהיו לי בהתחלה, כולל גם עכשיו. אל תדאג, זה מספיק בשבילי ליום אחד.”
“מה לגביך?” שאל אפרים. “מה הסיפור?”
“צודק. בכל זאת, הבטחתי.” אמרה דימונה. “אתה יכול לקרוא לי לירון. לירון טמט.”
“זה לא מה שהתכוונתי אליו.” אמר אפרים. ” חשבתי שתוכלי לספר לי קצת עליך ועל הטפסרים. את לא היחידה פה שיש לה שאלות, אחרי הכל.”
“זה לא היה מה שהסכמנו עליו!”
“נו באמת! אחרי כל מה שסיפרתי לך עכשיו, זה לא נראה לי הוגן.”
“אני מניחה שאתה צודק.” אמרה לירון. “בסדר, אני אספר לך. אבל בתנאי אחד.”
“מה?”
“אחרי שאסיים, אתה תספר לי מה הסיבה האמיתית לזה שבאת לפה.”
“אבל כבר אמרתי לך! באתי לפה כדי לעזור לאנשים!”
“אל תצחיק אותי.” אמרה לירון. “מההיכרות שלי עם העיר, יש מעט מאוד אנשים שעוברים לגור בה מרצונם, וכשזה קורה, אז זה בגלל אחת משלוש סיבות: או שיש להם קרובי משפחה פה, או שהם קשורים בצורה כלשהי אל אחת הכנופיות, או שמשהו ממש נדפק להם בחיים. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל לעזור לאנשים היא לא אחת מאותן הסיבות. אז מה אתה באמת עושה פה, אפרים?”
אפרים הסיט את מבטו מלירון. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם מה שהיא אמרה הרגע.
בעיקר כי היא צודקת.
“יודע מה?” היא אמרה. “אני אתחיל לדבר בכל מקרה, ואולי כשאסיים תרגיש יותר מוכן לענות לי.”
אפרים נאנח בהקלה.
“זה בהחלט יעזור.”
“לפני שאני מתחילה, חשוב שאני אדע – כמה אתה באמת מכיר את יובלים? מה אתה יודע עליה, חוץ מזה שהיא מוכת פשע?”
“לא הרבה, למען האמת.” הודה אפרים.
“אני רואה. אם ככה אולי כדאי שאני אתחיל את הסיפור שלי קצת יותר מוקדם – עם השנה שבה יובלים נפלה.”
לירון כחכחה בגרונה, שאפה נשימה ארוכה, והתחילה לספר:

“בהשוואה לערים אחרות בממלכה, יובלים היא די חדשה. לפי מה שהכוהנים סיפרו לי, הקימו אותה רק לפני מאה ושלושים שנה, פחות או יותר. בהתחלה היא רק שימשה בתור מרכז הובלה: היו מגיעים לכאן חומרי גלם מנהר הכורים, ומשם העלו אותם במעלה נהר התחייה אל היישובים לידו, או במורד נהר הציפורן, לעבר סימחר. עם הזמן יותר ויותר אנשים עברו לגור פה, והם בנו את הגשרים, המקדשים, בתי החרושת ואת החומה שמסביב לעיר. במשך הרבה שנים היא לא היתה שונה בהרבה מהערים האחרות בדרום הצמרת. עדייו היו בה ארגוני פשע, כמו משפחת מסיק שהתחילה באותה התקופה, אבל הם לא פעלו בהיקף יותר גדול מערים אחרות באזור. ההורים שלי אמרו לי שכשהם היו ילדים, אנשים אפילו היו עוברים לכאן מסימחר וסמדינה.”
“אז מה השתנה?”
“דברים התחילו להתדרדר לפני ארבעים שנה בדיוק, בשנת שמונים ושלוש. אתה יודע מי היה המלך של צוניער באותה התקופה, נכון?”
“בלדד הרביעי. המלך העריץ.” ענה אפרים.
“בדיוק. אומרים עליו שהוא מאוד שנא את פיזור הכוח בממלכה, ורצה לרכז כמה שיותר ממנו בחצר המלוכה. כולם מכירים את הסיפורים על כך שהוא השתלט על אדמות של אצילים והשאיר אותם כמעט בלי שום השפעה, אבל הוא היה אכזרי באותה המידה גם כלפי הערים והעיריות. אם הוא היה רואה שעיר מסוימת לא עמדה ברף המידות שלו, הוא היה שולח את הצבא שלו להדיח את ראש העיר ואת פקידיו, וממנה אנשים משלו במקומם.”
“אז מה היו המידות שלו כלפי יובלים?” שאל אפרים.
“אני בטוח לא יודעת.” צחקה לירון. “אומרים שהיה לו רף מאוד גבוה. מעט מאוד ערים הצליחו לחמוק מההתערבות שלו בניהולן. על חלק מהערים הוא השתלט בגלל חוסר בניקיון, על חלק אחר בגלל שהעירייה לא תפקדה מספיק ביעילות, ועוד חלק היה בגלל שהן הטילו מיסים גבוהים מדי, או נמוכים מדי. אבל כל המקרים האלו היו יוצאים מהכלל. רוב הזמן, היתה סיבה אחת בולטת שבגללה המלך בחר להדיח ראשי עיר – פשע.”
“אבל חשבתי שאמרת שבאותה התקופה לא היתה הרבה פשיעה ביובלים.”
“חכה רגע, אני עדיין לא סיימתי. באותה התקופה, ראש העיר של יובלים היה איש בשם אילן יערני. זמן קצר אחרי שהשמועות על מעשיו של המלך הגיעו ליובלים, הוא החליט לעשות את כל מה שהוא היה יכול כדי למגר את הפשע בעיר. ברוב הערים האחרות החליטו פשוט להוסיף עוד תקציב למשטרה, אבל יערני החליט ללכת משהו כמו עשר צעדים רחוק יותר:
“זה התחיל בעוצר כללי על העיר. מהשקיעה ועד הזריחה, כל מי שיצא מביתו ללא אישור היה נתפס מיד ונזרק לכלא, בלי לשאול שאלות. זה לא היה מהלך אהוב במיוחד, אבל התושבים עדיין סבלו אותו. זה גם לא עזר במיוחד – ארגוני הפשע פשוט עברו לפעול במהלך היום או במנהרות תת-קרקעיות, ולכן ראש העיר עבר לצעד הבא: רישום אזרחי. על כל תושבי יובלים היה נדרש למסור לעירייה את שמם ואת כתובת מגוריהם, כדי לקבל תעודה שמוכיחה שהם אכן תושבי העיר. השוטרים קיבלו את הזכות לדרוש בכל עת מאנשים את התעודה שלהם, ואם לא היתה להם תעודה או שהפרטים בה לא היו מדויקים, הם היו יכולים לעצור את האנשים ולקחת אותם לכלא.”
“זה לא נשמע כזה נורא.” אמר אפרים.
“אולי בתור דיבורים באוויר. בפועל זה היה אסון בכל צורה אפשרית. הפקידים בעירייה לא קיבלו שום התראה על ההחלטה, והם היו צריכים להתמודד בכל יום עם תורות של אלפי אנשים שבאו להירשם, ולא פעם נגמר להם הנייר באמצע היום. חוץ מזה, התושבים היו צריכים לשלם עמלה של חצי לירה לתעודה, והיו לא מעט אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם הוצאה כזאת למשפחה שלהם. בגלל שרוב אותם האנשים גם לא ידעו קרוא וכתוב, נוצר תחום חדש של נוכלים, שמכרו לכאורה תעודות בפרוטות בודדות, שלמעשה היו רק פתקים עם אותיות אקראיות. אפילו בין אלה שהצליחו להשיג תעודות אמיתיות, היו מדי יום מקרים שבהם הם לקחו איתם בטעות תעודה של אדם אחר, או שהם סתם שכחו לקחת אותה. תוסיף לכל הסיפור שוטרים חמומי מוח שחיפשו כל תירוץ לפסול תעודה, ומה שיוצא הוא גל המעצרים הכי גדול שהיה עד אז בתולדות יובלים. כמובן, שום דבר מזה לא באמת הפריע לארגוני הפשע לעבוד. רוב החברים בהם היו תושבי העיר בכל מקרה, וגם אם מישהו נעצר, הם היו משתחררים בגלל שבית הכלא היה מלא ב’עברייני תעודות’. למרות כל הבלגן שנוצר בגלל ההחלטה, ההורים שלי סיפרו שהמצב בעיר עדיין היה רגוע. רוב התושבים האמינו שהחיים יחזרו לקדמותם אחרי שהמלך יקבע את החלטתו לגבי יובלים. היו כמה מחאות פה ושם, אבל לא משהו רציני. לפחות עד שיערני העביר את ההחלטה הבאה שלו – סגירת הגילדות.”
“הגילדות?! איך הגילדות קשורות לארגוני הפשע?!” התפלא אפרים.
“הן לא היו, ממה שאני יודעת, אבל ראש העיר הרגיש שהיה להן יותר מדי כוח בעיר, והן הגבילו את יכולת ההשפעה שלו על הכלכלה של יובלים. זה לא שהוא עשה משהו חסר תקדים. גם בלדד הרביעי פעל לסגירת הגילדות המקומיות אחרי שהוא השתלט על האזור שבו הן פעלו, אבל הוא לפחות החליף אותם בסניפים של הגילדות הממלכתיות. יערני פשוט קבע שכל בעלי העסק יהיו חייבים כעת להירשם אצל העירייה כדי להמשיך לפעול, והם היו צריכים לעבור דרך אותם הפקידים שבקושי הצליחו לספק לכולם תעודות. מי שלא היה רשום נאלץ לשלם קנס על כל יום בו העסק פעל, ותן לי להגיד לך, רוב האנשים לא רצו או לא הצליחו להירשם. הרבה מאוד אנשים איבדו את עבודתם באותו הזמן, כולל ההורים שלי, שעבדו אז בתור שוליות. עכשיו תן לי לשאול אותך – לאן פונים אנשים בלי פרנסה שצריכים להאכיל את המשפחות שלהם?”
“מהאופן שבו את מדברת, אני מניח שלארגוני הפשע, נכון?”
“בדיוק ככה. זה קצת מצחיק איך כל הניסיונות של ראש העיר להילחם בפשע רק החמירו את הבעיה, למרות שכנראה את ההורים שלי זה לא הצחיק. בכל מקרה, כמה שיתונים אחרי זה, כנראה בתור מוצא אחרון, הוא החליט על הצעד הקיצוני ביותר שלו – סגר מוחלט על העיר. כל השערים נסגרו וננעלו, כולל אלה של הנהרות. סוחרים נאלצו לעבוד מחוץ לחומה, תחת פיקוח צמוד של המשטרה, והמחירים של כמעט כל המוצרים זינקו. היום בו הוכרז הסגר היה היום הראשון בשנת שמונים ושלוש. לתושבים המבוגרים של העיר יש שם לאותה התקופה: ‘המצור’.”
“זה עבד לפחות?” שאל אפרים.
“נראה לך?” עקצה אותו לירון. “להיפך, ארגוני הפשע רק הלכו והתחזקו. משפחת מסיק פתחה שוק שחור בכל שכונה ברובע המערבי, ובכל שיתון מישהו הקים כנופיה משלו. אחד מאותם האנשים היה בחור צעיר בשם נמרוד סֹגְמָת. יחד עם עוד כמה נערים נוספים, ביניהם ההורים שלי, הוא הקים עסק להברחת קרמלונים – מוצר שהיה מאוד מבוקש בעיר, בהתחשב בנסיבות.”
“אז זאת היתה ההתחלה של הטפסרים?”
לירון הנהנה. “הם היו הראשונים שסחרו בסמים ביובלים בזמן המצור הזה, והם הרוויחו כמות מטורפת של כסף. שלושה חודשים אחרי שהם קמו, היו לטפסרים יותר ממאה חברים, ומספיק לירות כדי לקנות לכל אחד מהם דירה צמודת קרקע ברובע הצפוני. למרבה הצער, לא ממש היה להם זמן לחפש דירות, כי בדיוק באותו החודש התרחש מרד האסירים הגדול.”
“מה היה שם?”
“בערך מה שאתה חושב. האסירים בכלא התאחדו בניסיון לפרוץ את השערים ולברוח לחופשי. הם נכשלו, ובתגובה המשטרה החליטה לטבוח בכולם. אני מזכירה לך – רוב מוחץ של האסירים היו אנשים שהפשע היחיד שלהם היה ללכת ברחוב אחרי השקיעה או לקחת איתם את התעודה הלא נכונה. עבור תושבי יובלים, זה היה הקש האחרון. יום אחרי ניסיון הבריחה, התחילו המהומות.
“מאות אנשים עם רצח בעיניים הסתערו על בניין העירייה, והם רצו דבר אחד – לראות את ראש העיר מת. המשטרה בקושי הצליחה להדוף אותם, אך ביום למחרת הם חזרו שוב במספרים גדולים יותר, וככה גם ביום הבא. במהלך נואש, יערני פנה ישירות אל המלך בבקשה לעזרה, ובחודשים שלאחר מכן אלפי חיילים נכנסו אל העיר כדי לדכא את המהומות. כמו שאתה יכול לנחש, זה רק דרדר את המצב עוד יותר. התושבים ראו את כניסת החיילים בתור עוד ניסיון דיכוי, והתחילו לתקוף אותם, וככה מה שהתחיל ברחבת העירייה התפשט לכל פינה ביובלים. המהומות נמשכו במשך קרוב לחצי שנה, ובמהלך הזמן הזה אף אחד לא באמת יודע את כל מה שקרה. הדבר היחיד שכולם מסכימים עליו הוא שההרס היה בלתי נתפס. עשרות אנשים נהרגו מדי יום, שכונות שלמות נשרפו עד היסוד, ולא נותר עוד איש שהצליח לשמור על הסדר, אפילו לא הכנופיות.
“בסופו של דבר המשטרה וצבא המלך הצליחו לתפוס בחזרה את השליטה על העיר, אבל במחיר כבד מאוד. משום מה, האפלה יודעת איך, בלדד אפשר ליערני לשמור על העצמאות של העיר, והוא ניצל את הכוח שניתן לו כדי להשליט משטר אימים. שוטרים קיבלו רשות לעשות מה שהם רוצים, למי שהם רוצים, מתי שהם רוצים, מבלי לספק אף סיבה, ולתושבים לא היתה אפשרות להתנגד. העירייה עודדה אנשים להלשין על אחרים באמצעות מתן כסף או רכוש, והם מעולם לא טרחו לבדוק אם ההאשמות באמת נכונות. כשבית הכלא התמלא עד הסוף, אסירים היו נבחרים באקראי, והיו מוצאים להורג בתלייה בכיכרות העיר.”
“זה מזעזע!” קרא אפרים. “איך זה שאף אחד לא התנגד?”
“האנשים האלה בדיוק הפסידו במרד הגדול ביותר בתולדות הצמרת. אני לא חושבת שלמישהו מהם עוד נותרה תקווה.” ענתה לירון.
“בכל מקרה,” היא המשיכה. “למרות כל ההגבלות החדשות, ארגוני הפשע המשיכו לפעול מהמחתרת, ובמיוחד הטפסרים. נמרוד תרם חלק משמעותי מהרווחים של הכנופייה לשיקום הנזקים שהמקדשים חטפו בזמן המהומות, וכאות תודה, הכוהנים העניקו לו ולשאר הטפסרים רשות לחקור את מערות הקבורה ללא השגחה.”
“ועכשיו אנחנו נמצאים בתוכן.” העיר אפרים.
“כן. אנחנו היינו הראשונים לגלות שהמערות מחוברות זו לזו, והתחלנו להשתמש בהם כרשת מעבר תת-קרקעית, מתחת לאפה של המשטרה. יכולנו להגיע לכל מקום, ואחרי כמה שנים כבר נהיינו חזקים אפילו יותר ממשפחת מסיק, למרות שלא היתה דרך להוכיח את זה. לא משנה כמה פעמים המשטרה ניסתה לתקוף אותנו ולחסל אותנו, הצלחנו להדוף אותם בחזרה. נמרוד ייחס את ההצלחה שלו לסגידתו האדוקה בלמך, אדון המלחמה.”
אפרים נזכר שלמך הוא אותו הדוב שהופיע בכל רחוב בשליטת הטפסרים.
“אז אני מניח שבגלל זה הוא קרא לכם ‘טפסרי הדוב’, ולא טפסרים של מישהו אחר.”
לירון צחקה בקול.
“כן, נראה לי שזה די מובן מאליו. אז איפה הייתי? אה, נכון. נמרוד עודד את חברי הארגון שלו להעמיק את אמונתם באלים המושיעים, ובפרט בלמך. הוא גם היה עורך סעודות מפוארות בכל חג כדי להראות את ההוקרה שלו להם. תאמין לי אפרים, חבל שלא יצא לך לראות את הצגות שחזור יום החורבן שהיו מעלים אצלנו. מבחינתי זה השיא של חגיגות ראש השנה.”
“טוב, אם זה באמת כזה מדהים כמו שאת אומרת, אולי אלך לראות בסוף השנה הזאת.” אמר אפרים, למרות שהיה בספק אם ירצה להשתתף בטקס מוסיעי.
“אני מציעה לך לא לפתח ציפיות.” ענתה לירון. “בכל זאת, אתה חבר בחלופה, אז אני לא בטוחה שיתנו לך לבוא, וחוץ מזה אני לא בטוחה שתהיה השנה הצגה.”
“למה לא?”
“אני אגיע לזה עוד מעט. בינתיים תן לי להמשיך. אז אחרי כמה שנים ראש העיר ביטל את הסגר, את חובות הרישום, ואפילו את העוצר הלילי, אבל הנזק כבר נעשה, והעיר לא הצליחה להשתקם. רק בתור דוגמה, הסורגים שחסמו את הכניסה דרך הנהרות שקעו לתוך הקרקעית, ולא היה אפשר להזיז אותם יותר, אז השאירו את הפתחים סגורים עד היום. זה לא ממש הזיז לנו בארגוני הפשע, כי הסרת ההגבלות רק אפשרה לנו לצבור עוד כוח, ושוב התחילו לקום כנופיות חדשות ולהתפרק מדי שנה. במהלך התקופה הזאת הטפסרים עדיין שמרו על כוחם, והם היו אסירי תודה לאלים על כך. חלקם כבר היו חברים בארגון במשך רוב חייהם, והם מצאו לעצמם בני זוג מתוכו, התחתנו והביאו ילדים, אותם הם גידלו להיות הדור הבא של הטפסרים.”
“ואת אחת מאותם הילדים.” העיר אפרים בהיסוס.
“כן, ואני לא היחידה. כמעט כל החברים בארגון מקבוצת הגיל שלי הם דור שני לטפסרים. בכל מקרה, באירועים הבאים אני כבר הייתי חיה, אז אני אוכל לתת לך פרטים יותר מדויקים.
“כשהייתי בת שנתיים וחצי בערך, ראש העיר נפטר, ובמקומו עלה לשלטון הבן שלו, צדוק יערני. בניגוד לאבא שלו, לצדוק היתה גישה שונה לחלוטין לטיפול בפשע, וכשאני אומרת את זה אני מתכוונת שהוא נתן לכנופיות לעשות כל מה שהן רוצות, בזמן שהוא השתמש בכספי המיסים שלנו כדי לחיות חיי ראווה. בלדד הרביעי כבר היה זקן וחולה באותה התקופה, אז הוא לא ממש פחד ממנו. הכנופיות ניצלו את החופש שניתן להן כדי להתבלט ולהראות את כוחן. זאת היתה התקופה שבה כנופיות התחילו להתלבש בצבעים אחידים, ולסמן את השטח שלהם באמצעות דגלים. זה אולי יישמע לך מוזר, אבל דווקא בתקופה הזאת התחילה הנפילה של הטפסרים.”
“למה את מתכוונת?”
“בעשור הראשון לשלטונו של צדוק קרו כמה דברים שפגעו משמעותית במעמד שלנו. אני אתחיל לפי הסדר. דבר ראשון, היה את מחדל החָלוֹמָיִם.”
“חלומים? מה זה?”
“לא מפתיע אותי שלא שמעת עליו. חלומים הוא הסם הכי חזק שקיים בממלכה, אבל מאוד קשה לייצר אותו, ולכן המסחר בו מאוד מצומצם. בכל מקרה, נמרוד האמין שלטפסרים יש מספיק משאבים כדי להפיץ את הסם בעצמו, והוא קנה משהו כמו עשר חביות של החומר. אני הייתי רק ילדה קטנה באותו הזמן, אבל אני זוכרת שכל המבוגרים באותה התקופה דיברו ממש בהתלהבות על הסחר בחלומים ועל המשמעות של כך שאנחנו בכלל מסוגלים לסחור בו.”
“אז מה השתבש?”
“הצלחנו יותר מדי, והארגונים האחרים שמו לב. אני לא ממש יודעת למה, ותאמין לי שאני לא מגזימה, אבל כל שאר הכנופיות בעיר, וגם המשטרה, הכריזו עלינו מלחמה. המבוגרים אמרו לי שהם פשוט קינאו בהצלחה שלנו, אבל אני לא מאמינה שזה כל הסיפור.
“הדבר השני שקרה היה מה שאני קוראת לו ‘משבר הילודה של משפחת סגמת’. אחרי שטפסרי הדוב ביססו את מעמדם, נמרוד מאוד רצה שיהיה לו יורש שינהיג את הארגון אחרי מותו, אך במשך שנים רבות הוא לא הצליח להביא אפילו לא ילד אחד. בתקופה שבה אני נולדתי, הדעה הרווחת הייתה שנמרוד כבר ויתר על ילד, והתחיל לחפש יורש בין חבריו לייסוד החלופה, עד שיום אחד, כשהייתי בת שבע, אשתו של נמרוד הכריזה במפתיע על כך שהיא בהיריון. כולם שמחו, אבל לנמרוד היתה בעיה – כי אשתו נכנסה להיריון באיחור של חודשיים.”
“מה זאת אומרת איחור של חודשיים?”
“לאורך השנים הטפסרים התחילו להאמין בכל מיני אמונות טפלות. אחת מהם היתה שילד לזוג טפסרים שנולד בחודש של למך יהיה עתיד להנהיג את הטפסרים ולהביא אותם להישגים שטרם נראו.”
אפרים בחן את לירון, ואת תליון החסות שהיא ענדה על חזה.
“אז מישהו כמוך?”
“מה?” לירון שאלה בבלבול, ואז נעצרה ומיששה את התליון. “אה. לא – אין מצב בעולם.” היא צחקה במבוכה. “אני לא בנויה לתפקיד הזה. אני לא אומרת שאין לי שאיפות לגבי העתיד של הטפסרים, אבל אני ממש לא מסוגלת להנהיג מישהו. יותר מדי אחריות בשבילי. חוץ מזה, זאת סתם אמונה טפלה.”
“אני לא הצעתי שום דבר…” הגיב אפרים בתמיהה. “בסך הכל ציינתי שאת תואמת לתיאור הזה.”
“בוא פשוט נשכח שאמרת משהו, טוב?” ביקשה לירון במגננה.
“בסדר. בואי פשוט נמשיך.”
“טוב, אז כמו שאמרתי, היתה את האמונה הזאת אצל הטפסרים, וגם נמרוד האמין בה, אבל בהתחשב בתאריך בו אשתו נכנסה להיריון, בחודש של למך היא היתה אמורה להיות בחודש השביעי לכל היותר. לאורך כל תקופת ההיריון נמרוד התפלל והניח מנחות בתקווה שאשתו תלד לפני הזמן, אבל החודש של למך הלך והתקדם, והעובר לא יצא מהרחם. כשהגיע היום האחרון לחודש, הוא נעשה נואש, והחליט לקחת את הגורל בידיים שלו. הוא נכנס אל החדר של אשתו עם שני מנתחים, והוציא ממנה את העובר בכוח. התוצאה היתה נוראית. אשתו מתה במהלך הניתוח, והתינוקת נולדה עיוורת וחולה, עם צלקות על כל גופה. הוא קרא לילדה דנה, אבל כולנו קראנו לה ‘שה’, בגלל שהוא השתמש בכבשה כדי להניק אותה.
“הסיפור על מה שנמרוד עשה לאשתו התפשט בכל העיר, ופגע קשות במוניטין שלו בתור אדם ירא שמים, ואם זה לא הספיק, שה התחילה לתעב את אביה אחרי שהיא למדה על מה שקרה, והאשימה בכך את האלים. היא סירבה להשתתף בכל טקס שקשור אליהם, ועד היום היא עונדת בכוונה את תליון החסות לא נכון כדי להתריס אותם.
“נמרוד לקח את הכפירה של בתו מאוד קשה, ונהיה נדיר לראות אותו מחייך, למרות שבאותה תקופה גם ככה לא היו לנו הרבה סיבות לשמוח, בגלל הדבר השלישי שקרה לנו: הגישה המתירנית של ראש העיר החדש אפשרה לשחקנים חדשים להצטרף לעולם התחתון, ומתוכן היו שלושה שפגעו בנו בצורה ישירה.
“את הראשונים אתה בטוח מכיר – החלופה. הם היו קיימים מאז שהייתי ילדה, אבל למרות המדיניות שלהם נגד סמים, לא ייחסנו להם יותר מדי חשיבות. עד לפני כמה שנים הם שלטו רק על ארבע שכונות, כך שרוב הרובע המערבי עדיין היה נגיש לנו, אבל אז הצטרפה אליהם הבלונדינית המשוגעת הזאת, והם כבשו כמעט רבע מהעיר, וחתכו מאיתנו את הפעילות בכמעט כל הרובע.”
“ובכל זאת את עכשיו עוזרת להציל אותם מהתפרקות.” העיר אפרים.
“כן… עכשיו כשאתה אומר את זה ככה זה נשמע די מוזר. אני מרגישה שהולך להיות לי מאוד קשה להסביר לאחרים את מה שעשיתי.” לירון נאנחה. “שה תהרוג אותי.”
“אני מבין אותך.” אמר אפרים. “אני לא מצפה לשיחה שתהיה לי עם השופט כשנסיים.”

אפרים ולירון צעדו בשקט, והיא הובילה אותו לכיוון מנהרה שהיתה משופעת כלפי מעלה.
“אנחנו עוד מעט מגיעים.” אמרה לירון. “אתה רוצה שאמשיך לדבר?”
“אני אשמח.” ענה אפרים. “אני למדתי המון ממה שסיפרת.”
“אין בעיה.” היא אמרה. “האויב השני שפגע בנו היה צלופחד. הוא היה דמות מוכרת עוד מהשנים הראשונות של המצור, אבל אנשים נטו להתייחס אליו בתור בדיחה. כל מה שהוא עשה באותן השנים היה לגייס חבורות נערים שהיו תוקפות אנשים בלי סיבה. הוא נכנס לא פעם לכלא, אבל הוא תמיד הצליח לברוח לפני שהוא נשלח לגרדום. בסופו של דבר לראש העיר נמאס ממנו, והוא החליט להגלות אותו אל מחוץ לעיר. אף אחד לא יודע מה קרה לו מאז, אבל מתישהו אחרי שהשלטון התחלף, הוא חזר אל העיר והתחיל לצבור בסתר כוח ברובע הצפוני. לפני עשר שנים הוא הודיע רשמית על חזרתו, אחרי שהצליח לאגד חבורה של סרסורים ובתי הימורים לכנופייה אחת בשם ‘ברית האש’. כמעט כולם בעיר זלזלו בהם, אבל הם באו מוכנים. זה היה תהליך איטי, אבל כל כמה חודשים הם הצליחו להשתלט על עוד שכונה, בזמן שהם דחקו את כל מי שניסה לאחוז בה. תוך כמה שנים ברית האש לקחה מאיתנו את כל השטחים שהיו לנו ברובע הצפוני. צלופחד עדיין אפשר לנו להישאר ברובע, אבל רק כדי למכור לו ניישרף, וגם זה הפסיק אחרי שהוא מצא ספק חלופי מחוץ לעיר. מאז לא חזרנו יותר לרובע, ובינתיים ברית האש ממשיכה להתרחב, ועד היום הם מעולם לא איבדו אף שכונה.
“האויב האחרון שפגע בנו היה כנופית השדים הכחולים – והם גרמו לנו יותר נזק מכל אויב אחר בתולדותינו. אני בקושי יודעת מה הסיפור שלהם. הם פשוט הופיעו יום אחד לפני חמש שנים עם האבקיזוב הזה שלהם. זה סם שחזק כמעט כמו חלומים, אבל הרבה יותר זול, לפחות ככה אני מאמינה בהתחשב בכמות שהם דחפו לעיר. הם השתלטו על השטחים שלנו בקצב בלתי נתפס, ואנחנו היינו חסרי אונים. לא רק בגלל הבלעדיות שלהם על אבקיזוב, אלא גם כי נמרוד פשוט סירב לפעול נגדם. הוא היה משוכנע שהאלים לא יאפשרו לאנשים אדוקים כמוהו להפסיד להם, ושההצלחה המהירה של השדים תגרום להם להפיל את עצמם, כמו שקרה לנו עם החלומים. מהסיבה הזאת הוא גם אסר עלינו לסחור באבקיזוב. לצערנו הוא טעה בגדול. לא, יותר נכון להגיד שהוא טעה בענק. לא רק שהשדים הכחולים המשיכו להתחזק, הם כרתו ברית עם המשטרה, והרוויחו מספיק כסף כדי לשלוט בפועל על כנופיית ‘נחשי השוהם’. אנחנו למדנו את זה על בשרנו. אתה זוכר את מה שסיפרתי לך על העורב? באותו האירוע אנחנו איבדנו כמעט את כל דור המייסדים שלנו, בין אם הם נהרגו או נלקחו למאסר. רק אחרי אותה הפשיטה נמרוד אישר לנו סוף סוף לסחור באבקיזוב, שאותו נאלצנו לגנוב מהשדים. מאז אותו היום אנחנו בעיקר מתמקדים בלשרוד.
“הדבר האחרון שפגע במעמד שלנו קרה ממש לאחרונה, לפני פחות מחודש. זה היה ביום האחרון של הקיץ, במסיבת יום ההולדת השמונה-עשר של שה. נמרוד התחיל לשאת נאום ובו הוא התחייב בפנינו שנתגבר על כל מה שעברנו, אבל באמצע הוא הודיע שהוא לא מרגיש טוב וחזר הביתה כדי לנוח. יום לאחר מכן נודע לנו שהוא מת במהלך הלילה, ושה הכריזה על עצמה בתור מנהיגת הטפסרים החדשה. הרבה מאוד אנשים הגיבו בחשש, אבל לי עדיין היו תקוות עבורה.”
“ועכשיו אחרי חודש, מה את חושבת עליה?” שאל אפרים.
“אני אומר לך את האמת, אני די מאוכזבת. אני אף פעם לא חיבבתי את נמרוד – הוא היה עקשן שהתנשא מעל כולם. קיוויתי שדנה תהיה שונה ממנו, אבל בפועל אני לא רואה הרבה הבדל. שניהם לא מוכנים להקשיב לאף אחד אחר ובטוחים שהדרך שלהם מושלמת. נמרוד לפחות היה קצת כנה בשחצנות שלו, אבל שה עדיין ממשיכה לטעון שהיא אחת מאיתנו.”

הם עמדו כעת בחלל שנראה לאפרים מוכר מאוד – אולם מרכזי שממנו יצאו מערות ידי אדם, ובסלע שמולם היה חצוב גרם מדרגות לולייני. לירון שאפה עמוקות ופנתה לאפרים.
“אז זה היה הסיפור של הטפסרים. מה דעתך? מקווה שלא התאכזבת מהסוף. אני אישית הייתי שמחה אם הוא היה יותר שמח. בכל מקרה, הגענו ליעד. אנחנו נמצאים עכשיו מתחת למקדש הנאספים. עכשיו, אני בטוחה שאתה כבר רוצה לצאת מהמערות ולשאוף אוויר צח, אבל הבטחת לי משהו, ואני לא מתכוונת לזוז מכאן עד שתענה לי.”
היא הנמיכה את העששית והביטה בעיניו של אפרים.
“אז תגיד לי אפרים, למה באמת הגעת ליובלים?”
אפרים הביט בעיניים שלה, שהיו חומות כמו בגדיה. משהו בהן הרגיש לו מוזר, והיה לו קשה להסביר למה, אך אחרי זמן קצר הוא הבין – זאת היתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שלא הביטו בו באופן חוקר, או חשדני. זה גם לא היה המבט הכנוע שהיה לאור או לארנון. המבט של לירון היה שונה. מבט של מישהי שרואה את אפרים בתור שווה ערך אליו. מישהי שמוכנה לסייע לו בכל דרך שהוא יצטרך, ומצפה ממנו שיעשה עבורה את אותו הדבר.
האם זה אומר שהיא תהיה מסוגלת להכיל את המחשבות שטורדות אותו כל כך?

כבר עבר מספיק זמן. אני לא יכול להתכחש יותר.

הוא שאף אוויר פעם אחת אחרונה והביט בלירון.
“אני… הרגתי את אחותי…”

לירון הביטה בו קפואה. היה נראה שנעתקו כל המילים מפיה. אפרים המשיך לדבר.
“ככה לפחות המשפחה שלי רואה את זה. אני ניסיתי להסביר להם שמה שקרה לא היה באשמתי, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב. מבחינתם אני הייתי האחראי היחידי, ואם לא הייתי מתערב, היא עוד היתה בחיים. אני לא הייתי מסוגל להתמודד עם המבטים שלהם, המבטים של השכנים, המבטים של החברים. אני הייתי חייב לברוח, למקום שאליו הם לא יבואו, מקום שבו אולי תהיה לי הזדמנות שניה. זאת הסיבה שבגללה באתי ליובלים.”
לירון עדיין נעמדה דום מולו, וניסתה לעכל את מה ששמעה.
“זה… היה ממש לא צפוי… הנחתי שקרה משהו, אבל לא כזה. אתה… רוצה לספר לי עוד פרטים?”
“מצטער, אבל לא.” ענה אפרים. “גם ככה לקח לי יותר מחודש להודות בזה מול מישהו. לחזור ולהתעמק במה שקרה זה עדיין יותר מדי עבורי.”
“אני מבינה.” אמרה לירון. “אל תדאג, זה מספיק בשבילי. אל תשכח שיש לנו עכשיו משימה, אז כדאי שנתרכז בה, בסדר?”
היא צעדה לעבר גרם המדרגות, ואפרים אחריה. הם טיפסו מעלה במשך זמן מה, עד שלפתע לירון נעצרה וסובבה את ראשה אחורה.
“דבר אחד אחרון, אפרים.”
“מה?”
“אם יום אחד אחרי זה ייצא לנו להיתקל שוב זה בזו, אתה מבטיח לספר לי את הסיפור המלא?”
“אני לא יכול להבטיח כזה דבר, אבל אני אנסה.”

<< לפרק הקודם                                                                           לכל הפרקים                                                                           לפרק הבא >>