זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
זה היה עוד בוקר מעונן, כזה מהסוג שהיה מועדף על אברם. מצד אחד, לא ירד גשם שהכריח אותו למצוא מחסה, ומהצד השני, לא היה גם את החום המעיק של קרני השמש, שמסיבה לא ידועה תמיד פגעו בראשו. כשחשב על כך, הוא כבר כמעט הבין מדוע השוטה ההוא מיום שישי בירך בקול את גושן, אך הוא ניער בכוח את המחשבה ממוחו. אברם הזכיר לעצמו שכל מה שהוא רואה סביבו הוא יד המקרה, ולא צריך לחפש סיבה לכל דבר. זה היה בדיוק כמו ההסבר שלו לכך שהוא הצטרף אל השדים הכחולים – כי ככה קרה.
הגבר ראה מלפניו “שֵׁדָה” נוספת, עם שיער שחור ארוך וחלק. בידה היא החזיקה צרור ספרגו בוער, ממנו היא שאפה לאחר שחייכה אליו.
“בוקר טוב, אברם!” היא קראה לו.
“בוקר, אלונה.” הוא השיב באדישות.
“עוד פעם אתה מצוברח, מה?” אמרה אלונה והושיטה לו מהספרגו. “רוצה קצת?”
“תודה.” אמר אברם ולקח שאיפה. “האמת אני יחסית בסדר. מזג האוויר די טוב.”
“אני באמת שלא מבינה ממה אתה כל כך מרוצה, אברם. אני לא יכולה לסבול את התחושה שעומד לרדת מבול בכל רגע.”
“את צריכה להפסיק לחשוב על העתיד כל הזמן. עכשיו לא יורד גשם, אז מצבנו טוב, לא?”
“אני לא חושבת שפרלין יהיה מרוצה מהגישה הזאת. עם הפלישה מחר, אנחנו צריכים לוודא שהכול מוכן, במיוחד אבק השריפה.”
אברם נחר בקול.
“בסדר, בסדר. בואי כבר נלך לבדוק אותו ונסיים עם זה כבר. אבל אני אומר לך, לא קרה כלום לאספקה.”
אברם ואלונה צעדו אל עבר המחסן של אבק השריפה.
“אז אלונה, שמעתי שהיית באיזו מסיבה לפני יומיים, לא?”
“כן, כמה חבר’ה מהמשטרה ארגנו איזה אירוע, והזמינו מראש איזה חצי מנה של אבקיזוב. לא ממש היה לי עוד מה לעשות באותו הערב, אז החלטתי להישאר איתם. זה היה די נחמד. היה איזה בחור שצעק על כולם על משהו, אבל סילקו אותו ממש מהר משם.”
“יפה. היו שם בחורים שעניינו אותך?”
“היו שם שניים שהקסימו אותי מספיק בשביל לעשות איתם משהו. לא באותו הזמן, במקרה שתהית. שניהם כנראה היו יותר מדי מחוקים כדי לזכור אותי, בכל מקרה.”
“הם היו יותר טובים ממני?”
“לא, מה פתאום. איתם זה סתם היה ככה בלהט. מה שיש לנו זה כבר יותר מיוחד.”
הם הגיעו אל פתח המחסן, ואברם הוציא מפתח ופתח את הדלת.
“אם לומר את האמת, אני לא מחכה ממש לפלישה הזאת, את יודעת?”
“אתה שואל אותי? אני חושבת שהאדונים הנכבדים שלנו קצת חסרי סבלנות. הטפסרים האלה כבר ממילא מתחילים לאכול את עצמם. אני נותנת להם חצי שנה עד שהם ייעלמו מהחיים שלנו.”
אברם פתח את אחת החביות.
“זה אפילו לא העניין. החבר’ה האלה סתם נאחזים בעבר. הם איבדו כל השפעה. מה הם כבר יכולים לעשות… לנו…”
אלונה התקרבה אל אברם.
“הכל בסדר?”
אברם תחב את ידו אל החבית, והוציא ממנה עיסה נוזלית בצבע אפור כהה.
אלונה מיששה את תוכן החבית, ואז רצה בבהלה ופתחה שתי חביות נוספת. היא הוציאה את תוכן החביות רק כדי לגלות בבעתה את אותו החומר. ידיה נשמטו, והיא בהתה בקיר.
“אלונה?” קרא לעברה אברם.
אלונה נפלה על הגב, מחוסרת הכרה.
***
אפרים צעד ברחובות הראשיים של הרובע המערבי והביט סביבו בדאגה בחשש שאולי יתקל במישהו שמכיר אותו. בכל זאת, לא יהיה לו נעים להסביר איך הגיע למצב שבו ידיו קשורות מאחורי גבו בזמן שנערה בת שבע-עשרה מוליכה אותו כמו בהמה. למזלו הרב, היה נראה שעם עלות השחר דעכה הפעילות של החלופה, והם הגיעו אל המפקדה מבלי להיתקל באיש.
מיכל נעמדה מול הדלתות, שעדיין היו סגורות עם מנעול גדול.
“נראה שנעול עכשיו. נצטרך לחכות עוד קצת.”
הם עמדו במשך זמן ממושך מחוץ לכניסה והמתינו, עד שראו שני גברים מתקרבים אל המפקדה – אחד נמוך וקירח, והשני גבוה ושרירי. אפרים לא היה צריך להתאמץ כדי לדעת שמדובר בשופט ובענק שלו.
שני הגברים הגיעו אל הכניסה, והשופט נעצר והביט בהם בסקרנות.
“אתם לא שייכים לצוות של אבן? מה אתם עושים כאן ביובלים במקום בדרכים?”
“אני באתי לפה בשביל להסגיר את הבחור החדש הזה.” אמרה מיכל בנחישות. “הוא ביצע עברה שלא ניתן לסלוח עליה.”
“לא, אני לא!” הגיב אפרים בכעס.
“תחסכו ממני את הוויכוח הזה.” קטע אותם השופט. “רק אני מחליט כאן מי עושה עברות. כנסו פנימה ותסבירו לי בדיוק מה קרה.”
השופט פתח את דלת הכניסה, וארבעתם נכנסו אל תוך המבנה הרחב. השופט והענק התיישבו ליד השולחן בקצה האולם, ומיכל נעמדה מולם והתחילה לספר את כל מה שקרה בבוקר הקודם.
“תני לי להבין.” עיווה השופט את מצחו. “את גררת לפה את הבחור הסורר הזה כל הדרך עד לכאן, לבדך?”
“זה לא היה כזה מסובך. התמודדי עם סוסים שהיו יותר עקשנים ממנו.” היא ענתה באדישות.
“מעניין…” סינן השופט בשקט, ואז פנה לאפרים.
“האם אתה מודה בהאשמות שלך, בחור?”
אפרים הזדקף וישר את חזהו.
“אדוני, מה שהיא באמרה באמת נכון, אבל תן לי להסביר! לדעתי כל העסק הזה-“
“שקט!” צעק עליו השופט. “לא ביקשתי את ההסברים שלך.”
אפרים נרתע מעט, והעמידה הזקופה שלו נשברה.
“אדוני השופט!” קראה מיכל. “האם אני מקבלת משהו בתמורה על ההתנדבות שלי?”
אפרים הביט במיכל בהפתעה. מה היא בדיוק ניסתה לומר עכשיו? האם היא התנדבה להסגיר אותו רק בשביל פרס כלשהו? היה לו קשה להאמין למה שהוא שמע.
“מה את חושבת? ברור שלא!” ענה השופט. “אני לא מחלק פרסים על ביצוע משהו שהייתי מצפה מכל חבר חלופה עם כבוד שיעשה!”
השופט הביט שוב באפרים.
“ולגביך…”
הוא שאף שאיפה עמוקה, ואז פתח את פיו במלוא העוצמה.
“תגיד לי יא חתיכת מפונק, אתה טיפש או שאתה מטומטם?! איזו חוצפה יש לך לדבר בצורה כזאת על ראש הצוות שלנו?! מה אתה חושב, שזה איזה בית זונות שכל אחד עושה מה שבא לו?!“
“אדוני, אם רק תיתן לי להסביר-“
“שום הסברים גבר! אם עוד לא הבנת, פה זה לא מועצה קהילתית! החלופה היא מקום שבו מכבדים סמכות לפני הכל! אם אומרים לך להרוג, אתה הורג! אם אומרים לך למות, אתה מת! ואם אתה מעז להתנגד, אתה תשלם על זה ביוקר! הבנת?!“
הוא הביט באפרים, שקפא באימה, ואז במיכל, שהסיטה את מבטה בעודה רועדת בבעתה.
“אדוני השופט… אני… אני מבקשת לצאת מכאן… אם תאפשר לי.”
“בדיוק עמדתי לומר לך לצאת. בסדר, לכי מכאן! אני רוצה להישאר עם הסורר לבד.”
מיכל רצה במהירות מהמפקדה, וסגרה את הדלת אחריה.
אפרים הסתכל עליה יוצאת, ואז הפנה את מבטו אל השופט, והופתע לחלוטין ממה שראה מולו.
השופט הביט מטה אל כיוון השולחן, ואז התחיל לצחוק בקול רם.
“אני אמרתי לה שזה מה שיקרה.” הוא אמר בעודו ממשיך לצחוק. “שאם היא לא תייצר משמעת בתוך הצוות שלה, בסופו של דבר הם יתמרדו. אבל היא המשיכה בשלה. היא כל הזמן אמרה את השטויות שלה על זה שחמלה תביא נאמנות, ואז היא מעזה לטעון שהיא יודעת יותר טוב ממני איך לנהל את החלופה!”
הוא הרים את ראשו והתסכל אל הענק.
“אתה מאמין לזה?” הוא המשיך. “כל הזמן הזה דפנה חושבת את עצמה בתור המנהיגה האמיתית של הארגון, וברגע שמישהו בא ומנפץ לה את האשליה הזאת, פתאום אין לה מושג איך להגיב, אז מה היא עושה? שולחת אותו ישר אליי! היא באמת מצפה ממני לעשות עבורה את העבודה המלוכלכת? בחלומות שלה אולי!”
אפרים הביט בתדהמה בשופט. הוא ניסה לצבוט לעצמו את כף היד, כדי לוודא שהוא לא חולם.
“אדוני, הכל בסדר?”
השופט הפנה את מבטו אל אפרים והזדקף במהירות.
“כן, אתה עדיין כאן. רוח, נכון? אם אני לא טועה, בפעם הראשונה שהיית פה, הועמדת למשפט על גניבה, לא?”
“אני מעדיף לא להתעמק בזה יותר אם אפשר, אדוני.”
“אתה זוכר מה היתה ההצעה של אבן לעונש שלך?”
“משהו עם עבודה קשה בלי תשלום, ממה שאני זוכר.”
“כן, מה שחשבתי. בסדר, זה הולך להיות העונש שלך על ההתמרדות של אתמול. החל מהיום, עד להודעה חדשה, אתה תעבוד בהתנדבות באחד מהמפעלים של סרעפת, מזריחה עד שקיעה. מובן?”
“אני חושב שכן…”
“מצוין. אבל שיהיה ברור, אף מילה על מה שהיה כאן. אם מישהו שואל, אני עמדתי להורות לענק לשבור לך את הרגליים, אבל שיניתי את דעתי רק אחרי שירדת על הברכיים והתחננת לרחמים.”
“ורק בגלל שהיית במצב רוח טוב הבוקר.” הוסיף הענק.
“כן. מה שהוא אמר.” השופט אמר בתגובה והסתובב אליו. “אתה יכול לשחרר את הבחור מהמושכות שלו.”
הענק קם ממקומו ולקח סכין מארגז שהיה במחסן. אפרים עמד במבוכה בזמן שהוא התעסק בחיתוך הקשרים.
מושכות? באמת?
עד כמה הם היו מסוגלים לצחוק על המצב שלו?
אחרי שאפרים נחלץ מהחבל הוא ראה שהשופט הספיק בינתיים לקחת נייר וקולמוס ולכתוב איתם מכתב. הוא ייבש במהירות את הדף, קיפל אותו, ואז חתם את הקיפול בשעווה סגולה, עליה הוטבע סמל החלופה. השופט קרא לאפרים להתקרב ומסר לו את המכתב.
“תן את זה לסרעפת, והוא כבר יטפל בשאר. אבן הולכת להתחרט על הצביעות הזאת שלה.”
“לא כדאי שאקרא למישהו שילווה אותו? אני מרגיש שהוא עוד פעם הולך לברוח.” שאל הענק.
“רעיון טוב.” אמר השופט. “אולי תוכל אתה ללוות אותו?”
“אני לא חושב שזה רעיון טוב להשאיר אותך לבד.”
“אז אני גם אבוא. אם מישהו צריך אותי, שיחכה. זאת ממילא לא הליכה ארוכה.”
השופט קם ממקומו וצעד אל היציאה. הענק הלך בעקבותיו, בעודו אוחז בכף ידו הפנויה של אפרים ומשך אותה.
“אני לא צריך שיגררו אותי לשם!” רטן אפרים וצעד לצידם בעצמו.
השלושה הלכו באור היום ברחובות של יובלים, מושכים אליהם הרבה מבטים מסוקרנים. גם אפרים היה מסוקרן ממה שראה לפני מספר רגעים במפקדה. הוא פנה אל הענק.
“אתה יודע, אני לא חושב ששמעתי אותך מדבר עד עכשיו.”
“רוב הזמן אני מעדיף שלא. זה מפריע לתפקיד.”
“אם אתה אומר.” אמר אפרים. הוא הרהר לרגע, ואז פנה אליו בשנית.
“אז אתה אחיו הגדול של שפירא, נכון?”
הענק לא התייחס אליו והמשיך ללכת.
אפרים רטן בשקט והמשיך ללכת לצידם.
אחרי זמן קצר, הגיעו השלושה לאזור התעשייתי של הרובע. הפעם האחרונה בה אפרים היה באזור הזה היתה בלילה הראשון שלו בעיר, כאשר הוא נשלח לשם במטרה לגנוב את הקמע ההוא. עוד זיכרון מביש שהוא העדיף לחמוק ממנו. אפרים תהה כמה עוד זיכרונות כאלו הוא יצבור בקרוב. הוא הביט לעבר המפעל שממנו בוצעו המשכונים. החלון שנשבר באותו הלילה נאטם בחוסר מקצועיות בידי שורת קרשים שמוסמרו אליו.
השופט הביט גם הוא אל החלון.
“למען כסלו, כמה זמן לוקח להזמין זגוגיות חדשות?” הוא התלונן בקול.
הם התקרבו אל דלת הכניסה והענק דפק בחוזקה על הדלת. גבר חיוור עם שיער אפור פתח אותה.
“תקרא למעסיק שלך. אנחנו צריכים לדבר.” פקד השופט.
הגבר נכנס לעומק המבנה ועלה במדרגות. זמן קצר מאוחר יותר, ראה אפרים את סרעפת יורד במדרגות וצולע לעברם. הוא נעמד בצד השני של הדלת ואחז במשקוף.
“היי אֶבְיָתָן… מלא זמן שלא ראיתי אותך מחוץ למפקדה… מה אתה… עושה פה?”
“שוב שתית כל הלילה?” גער בו השופט.
“מה אכפת לך? אנחנו כבר לא ילדים יותר. חוץ מזה, אמרתי לך אתמול ש… שאני לא מגיע אל המפקדה…”
“עזוב את זה. תגיד לי, מה קורה עם הזגוגית לחלון? אי אפשר להשאיר אותה במצב הזה, יש לנו מוניטין!”
“כן… זה… תשמע… אני עמדתי להזמין זגוגית חדשה… אבל… אה… מה שקרה הוא… אה…”
“היצרנים מסרבים לשלוח אותה ליובלים.” נשמע קול נשי מאחורי סרעפת. הוא השתייך לצעירה בלונדינית עם חולצה וחצאית סגולות, שעקפה את סרעפת והתייצבה לצידו. “הם טענו שעם כמות השודדים באזור הסיכון שהזגוגית תישבר בדרך גדול מדי. אני הצעתי להם את ההגנה שלנו, אבל עכשיו הם מתמקחים על המחיר.”
אפרים הביט בה בהפתעה.
“אתה חדש פה? אני לא זוכרת שנפגשנו קודם.” אמרה הצעירה והושיטה לו את ידה. “תמר אברמי, העוזרת האישית של סרעפת.”
אפרים לחץ לה את היד בהיסוס.
“אני מטפלת בעסקים של סרעפת כשהוא נמצא בימים הפחות טובים שלו.” היא הוסיפה, ואז פנתה לשופט. “אז בשביל מה באתם? קשה לי להאמין שהיית מגיע עד לפה רק בשביל לשאול על החלון.”
“תן לה את המכתב, רוח.”
אפרים מסר את המכתב לתמר. היא שברה את החותם ועיינה בתוכן המכתב.
“עבודה ללא תשלום? פעם ראשונה ששמעתי על עונש כזה. כנראה הרגשת ממש נחמד היום, אדוני השופט, לא?”
“אל תשאלי יותר מדי, אברמי. זה ענין לבכירים שלך.”
תמר עיקמה את פניה לרגע, ואז פנתה אל סרעפת.
“אתה יכול לעלות למעלה ולנוח, אדוני. אני אטפל בזה.”
“בסדר. אני סומך עליך. אל תשכחי לעלות למשרד שלי כשאת מסיימת ולעדכן אותי עם מה שקרה.” הוא אמר וצלע בחזרה אל הקומה העליונה.
השופט הציץ אל תוך המבנה והביט בתמר.
“טוב, נראה שיש כאן מספיק אנשים שישגיחו על הבחור. אני חושב שאני יכול להשאיר אותו איתך עכשיו. קדימה ענק, אפשר לחזור למפקדה.”
השופט והענק הלכו חזרה בדרך שבה הגיעו. אפרים נותר כעת לבד מול תמר.
תמר קיפלה את המכתב.
“אז, הכינוי שלך הוא רוח, נכון? זה מה שכתוב פה.”
“כן, אבל את יכולה לקרוא לי אפרים.”
“בסדר אפרים, יש לי עמדה פנויה בבית החרושת לעיבוד צמר. בוא אחרי.”
אפרים התלווה אליה בעודה הולכת לעבר בניין גדול סמוך, שבצדו גלגל מים. מתחת לגלגל היתה תעלה, ממנה זרמו מים מנהר התחייה, שהזיזו אותו באיטיות.
בתוך הבניין, ניצבה מכונה גדולה שדפקה בפטישים לתוך מיכל שבו מים, צמר וחומרי ניקוי.
“אז כאן נמצאת המבטשה.” אמרה תמר. “כאן אנחנו שמים את הצמר בתחילת התהליך. המכונה מנקה אותו ומוציאה את השומנים.”
היא הסתובבה לעבר זוג שולחנות ארוכים, בהם ישבו שורה של עובדים שסירקו את הצמר עם מברשות עבות ומים.
“כאן מיישרים את הסיבים של הצמר, ובדרך מנקים אותו פעם נוספת ונפטרים מהריח של חומרי הניקוי.”
לצד השולחנות היו מתלים גבוהים, עליהם נתלו רצועות ארוכות של צמר מעובד.
“פה תולים את הצמר לייבוש. בקומה למעלה חותכים את הצמר היבש וטווים אותו לחוטים, שאותם אנחנו מוכרים אחר כך לאנשים בעיר.”
“הבנתי.” אמר אפרים. “אז איפה אני אמור לעבוד?”
“חסרים לנו עובדים בצעד היישור. אתה הולך לשבת שם. עכשיו, כדי לוודא שאתה באמת עובד, אני אבדוק אם תפוקת הצמר המעובד היומית שלנו עולה בערך בחמישים מנות. זו בערך הכמות שעובד מספיק ליישר ביום.” תמר עיינה שוב במכתב. “השופט לא כתב פה מה יקרה אם אתה לא תעבוד, אבל עדיף שלא תנסה אותו, במיוחד אחרי שהוא התחשב בך ככה.”
“טוב. מתי אני מתחיל?”
“תתחיל עכשיו. אני או סרעפת נגיע לכאן מאוחר יותר כדי להגיד לך מתי לסיים.”
“בסדר.” אמר אפרים והתיישב ליד אחד מהשולחנות.
אפרים לקח מברשת, טבל אותה בדלי מים וניסה לחקות את הפועלים שלצידו. פרט לפועלים, הוא הבחין במספר אנשים נוספים לובשי סגול, שעמדו וצפו בפועלים. אפרים רצה לשאול אותם כמה דברים, אך לא הספיק, משום שהפועלים התחילו להתעניין מיד מדוע חבר בחלופה יושב ועובד יחד איתם.
“זה לא משהו שאני מעדיף לדבר עליו. זה פשוט חלק מהסכם שהיה לי עם המנהיג.” הוא ענה.
לאכזבתו, התשובה רק סקרנה את הפועלים עוד יותר, והם התחילו מיד לדרוש עוד פרטים עליו ומה שהוביל אל אותו ההסכם. אפרים ניסה להיצמד לסיפור הכיסוי אותו סיפר בעבר – שהוא רק תושב של חורשת העמק שבא לנסות את מזלו בעיר בשביל לסייע לאנשים שבה, ואת ההסתבכויות שבהן נתקל בדרך. הוא כמובן היה צריך לחשוב על סיבה לכך שהוא נאלץ לעזוב את המגורים במקדש, והחליט לספר שהיתה לו מריבה עם אחד הכוהנים שבעקבותיה הוא סולק, בלי לפרט עליה יותר מדי.
לאחר שהיה נראה לו שרוב השאלות נענו, פנה אפרים לשאול את הפועלים האחרים מה גרם להם להחליט לעבוד במפעל של החלופה. הוא קיבל מהם תשובות רבות, חלקן בלתי צפויות.
“זה לא שיש לי ברירה אחרת. אף מקום אחר לא הסכים להעסיק אותי.”
“המשכורת כאן לא גבוהה, אבל עם החלופה באזור, אני יכולה להרגיש בטוחה שלא ינסו לשדוד אותי בדרך הביתה.”
“אחרי שהבן שלי הצטרף לחלופה, החלטתי לבוא ולעבוד כאן כדי שהם יהיו מסוגלים להגן עליו יותר טוב.”
“אני סבלתי במשך כמה שנים מהתמכרות לכנפיים. העבודה הזאת עוזרת לי להתאושש, והחלופה דואגת שלא אתקרב יותר אל החומר הזה.”
עם בוא שעת הצהריים, חזרה תמר אל בית החרושת וקראה לעובדים לצאת להפסקה. אפרים יצא יחד עם שאר הפועלים החוצה, שם המתינו סלים ובהם לחמניות, פירות טריים ורצועות דג מיובשות. תמר ניגשה אל אפרים והושיטה לו לחמניה.
“קח אותה. אתה גם צריך לאכול, לא? אי אפשר לעבוד אם אין לך את הכוח.”
“תודה.” אמר אפרים ובצע את הלחמניה. הוא הניח מספר רצועות דג בין החתיכות ונגס.
“אני לא כל כך מבין משהו.” הוא אמר לתמר. “מי משגיח על המפעל הזה? אני מקבל את הרושם שאת וסרעפת צריכים לפקח בעצמכם על כל השכונה הזאת.”
“זה לא ככה. בעיקרון בכל מפעל בשטח שלנו יש חבר בחלופה שמנהל אותו, ועוד כמה אנשים ששומרים על הפועלים שלא יתמרדו. חוץ מלהיות העוזרת האישית של סרעפת, התפקיד שלי הוא גם לנהל את בית החרושת לפתילים בזמן שהוא לא נמצא. את בית החרושת לצמר מנהל בדרך כלל בן הזוג שלי, אריה, אבל כבר כמה ימים שהוא חולה ולא יכול לצאת מהבית. בגלל שאני המנהלת שנמצאת הכי קרוב לכאן, אני צריכה לנהל את שני המקומות במקביל עד שהוא יחלים.”
“לא יכולים למצוא מישהו אחר שיחליף אותו?”
“אם זה רק היה כזה פשוט. סרעפת די בררן כשזה נוגע למי מאיתנו הוא ממנה למנהל. אתה צריך לדעת קרוא וכתוב, לדעת חשבון טוב ולשמור על קור רוח מול הפועלים. עד שהיינו מוצאים מישהו שעומד בדרישות אריה כבר היה מחלים וחוזר לעבוד.”
“הבנתי.” אמר אפרים ולקח תאנה. “אז את מכירה טוב את סרעפת?” הוא שאל בזמן שפתח אותה.
“אני מכירה אותו כנראה הכי טוב מכל מי שלא חבר בהנהגה. או אחת מנערות הליווי שלו, אם לדבר בכנות. למה? מה אתה רוצה לדעת?”
“בתור התחלה, אולי לדעת למה הוא… כמו שהוא עכשיו. ממה שראיתי שאר האנשים בהנהגה לא באים לעבודה שיכורים.”
“אני חושבת שהסיבה היא שסרעפת לא מרוצה ממש מהחלופה.”
“למה את מתכוונת?”
“דבר ראשון, אני שמעתי שסרעפת יצא עם אבן כשהשופט החליט על ההקמה של החלופה, וככה היא והמשפחה שלה הצטרפו. שנה או שנתיים אחרי זה היא זרקה אותו מסיבה כלשהי, ומאז הוא לא הצליח להחזיק זוגיות יציבה. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך ההרגשה להמשיך לעבוד עם מישהי כזאת כל כך הרבה שנים.”
“נשמע נוראי.”
“כן, וזאת אפילו לא הבעיה האמיתית שלו. הדבר האמיתי שמפריע לו הוא עצם העובדה שאחיו הצעיר מקבל את כל תשומת הלב בחלופה. סרעפת מבוגר מהשופט בשלוש שנים, אבל השופט היה האיש עם החזון שדחף תמיד להתרחבות של הארגון, בזמן שהוא נדחק לשוליים. סרעפת אמר לי שהוא לא מעוניין בלהדיח את אח שלו, הוא פשוט רוצה לראות את ההכרה וההערכה למה שהוא עושה עבור החלופה, ואם לומר את האמת, הוא באמת עושה המון.”
“באמת?”
“כן. אתה שמעת על מדיניות ההברחות שלנו? עם הסימונים והכל? הוא חשב על כולה. מסתבר שזה מאוד מסובך, לחשב מאילו סוחרים לגבות דמי הגנה וכמה, ואיך להזיז מידע ככה שאף אחד לא יעלה על זה שכולנו משתפים פעולה. הוא מאוד גאה במערכת הזאת. תנסה לשאול אותו עליה פעם, אתה ממש יכול לראות את העיניים שלו נדלקות.”
אפרים סיים לאכול את התאנה ואז ראה את תמר קמה ומוחאת כפים בעוצמה.
“קדימה! נגמרה ההפסקה! כולם לחזור לעמדות שלהם!”
אפרים קם ממקומו וראה את יתר הפועלים קמים אף הם ונכנסים אל בית החרושת. הוא צעד ביחד איתם וחזר לעבודה. אפרים הבחין כעת באנשים הלבושים בסגול חוזרים לעמוד ולצפות בהם. הוא נזכר שהוא רצה לשאול אותם משהו. הוא הסתובב אל אחד מהם ודיבר אליו.
“אני יכול לשאול אותך משהו?”
“מה?”
“אני די חדש כאן, אז רציתי לדעת כמה בתי חרושת יש בבעלות החלופה.”
“תן לי להיזכר – יש פה את בית החרושת לצמר, את בית החרושת לפתילים, את בית החרושת לכפתורים, בית החרושת לקלפי משחק – שאנחנו מרוויחים ממנו המון דרך אגב, ליד הנהר יש את המפעל לניקוי והמלחת דגים, ולידו יש את בית החרושת למסמרים. לדעתי זה הכול – אה, עכשיו נזכרתי. יש גם את בית החרושת לכלי חרס, רק אתמול סיימו להעביר אותו אלינו. אז שבעה בתי חרושת בסך הכול.”
“הבנתי. אז כמה אנשים נמצאים על כל בית חרושת?”
“בכל בית חרושת יש את המנהל, וחוץ ממנו יש שני שומרים על כל שלב בייצור. הכמות של התחנות משתנה בכל בית חרושת, אבל פה יש חמש תחנות, אז כאן נמצאים אחד-עשר אנשים מהחלופה.”
“אז בסך הכל יש בחזית העסקית שבעים ושבעה חברים, לא כולל את סרעפת. שמעתי מאנשים שיש בחלופה בערך שלוש-מאות אנשים, אז אתם קבוצה יחסית קטנה, לא?”
“לא כל החברים בחזית נמצאים במפעלים כל היום. יש גם קבוצה לא קטנה שמסתובבת בחוץ ואחראית על ההעברה של חומרי הגלם למפעלים ושל המוצרים הסופיים לשווקים. ביחד איתם אנחנו כבר בערך באותו הגודל של שאר החזיתות.”
“טוב, זה עזר לי לסדר את הדברים. תודה רבה.”
השומר הסתכל על אפרים בהבעה מוזרה, ואפרים חזר במהירות להתמקד בעבודה שלפניו.
בעוד שהוא המשיך לעבוד, אפרים הבחין בכך שאור השמש שינה את כיוונו. הערב עומד להגיע, ועד לרגע זה הוא בכלל לא חשב על לאן הוא ילך כשיסתיים יום העבודה. הוא חיטט באחד מהכיסים הפנימיים של מעילו, ונשם לרווחה כאשר הרגיש את הארנק שלו בפנים. מאז ההיתקלות שלו עם צלופחד הוא למד לשמור עליו טוב יותר, וכעת הוא השאיר את הארנק בקפדנות בתוך המעיל, שם הוא היה מוגן מכייסים ומנפילות הודות לצמד כפתורים ששמרו עליו סגור. לשמחתו, הוא החליט שלא להסיר את המעיל במהלך השהות שלו עם צוות ההברחות, כך שכאשר מיכל גררה אותו משם, הארנק נשאר צמוד אליו.
למיטב זכרונו, היו בארנק קצת פחות משתים-עשרה לירות. הוא נזכר גם ששפירא סיפר לו שלילה ושתי ארוחות במספרה של רזי עולים לירה, ושהוא קיבל שם הנחה של חצי מחיר על הלינה. אם הוא יקבל הנחה גם על הארוחות, ולא יוציא עוד כסף מעבר לכך, הוא יהיה מסוגל להמשיך ללון שם עד אמצע החודש הבא. כאשר השמש כמעט ושקעה, נכנס סרעפת אל המפעל, והפועלים עזבו את עמדותיהם.
“זהו, סיימנו להיום. בואו נראה כמה הספקתם.”
הוא עבר בין כל העמדות ובחן את התפוקה שלהן. כאשר הגיע למתלים, הוא נעצר וספר את כמות רצועות הבד שעמדו עליהן.
“תנו לי לראות… מהכמות שיש כאן נראה שיש פה בערך ארבע מאות מנות, שזה חמישים מנות יותר מאתמול… נראה שלא התעצלת, אפרים.”
כאשר הוא סיים לעבור על כל התחנות, הוא ירד חזרה אל קומת הקרקע וקרא אל הפועלים.
“בסדר כולם, תעלו למעלה כדי לקבל את השכר שלכם!”
אפרים הביט בפועלים ובשומרים עולים אל הקומה השניה. לרגע הוא לא היה בטוח מה לעשות. הוא ראה את סרעפת מביט בו בחזרה ופונה אליו.
“אה כן. אפרים. אין לך סיבה להישאר כאן. אתה יכול ללכת.”
“תודה. ערב טוב אדוני.”
אפרים יצא מהמפעל באפיסת כוחות והלך אל כיוון ה”מספרה”. בדרכו לשם, הוא חלף על פני בית החרושת לפתילים, משם הוא שמע קולות רמים וכעוסים. מודאג, אפרים התקרב אל החלון השבור, ושמע מבעדו את תמר מתווכת עם אחד העובדים:
“חמודה, אני עבדתי פה עוד לפני שהכנופייה שלך השתלטה על העסק! מגיעה לי העלאה בשכר!” צעק הפועל.
“תקשיב לי מאיר, אני לא רשאית לשנות לכם את המשכורת! אפילו אם כן, אנחנו פשוט לא עובדים ככה. אם אני אתן לך העלאה אני אהיה צריכה לתת אותה לכל העובדים פה.”
“אז מה?! בלעדינו לא היו לכם בכלל מוצרים! אני דורש שתתייחסו אלינו בהתאם! זה לא הוגן!”
“מאיר, כל העיר הזאת לא הוגנת! לא שמת לב?” הגיבה תמר. “אלא אם יקרה פה איזה נס, גם אתה וגם אני נהיה תקועים פה עוד הרבה זמן. זה לא מקום לחלשים. כדאי שתפנים את זה, כי אחרת לעולם לא תוכל לעזוב. עכשיו קח את המשכורת שלך ולך הביתה! אתה מעכב פה את כולם.”
הצעקות הפסיקו בשלב הזה, ואפרים הבחין שמבית החרושת יצא פועל בהליכה מוטרדת. הוא קיווה שהאירוע הזה לא יוביל לשום דבר בהמשך. בכל אופן, הוא היה תשוש מדי כדי לחשוב על זה, והוא המשיך ללכת אל הפונדק.
כאשר אפרים הגיע לשם, הוא הזמין חדר ללילה וארוחת ערב, רק כדי לגלות לתדהמתו שעליו לשלם מחיר מלא על הארוחה.
“אני מצטער גבר, אבל אני לא יכול לעשות לך הנחה נוספת. אני עדייו צריך לשלם את השכירות על המבנה.”
אפרים המאוכזב שילם על הארוחה, אכל אותה ואז הלך אל החדר שהזמין. הוא חישב מחדש את התקציב שלו. לילה ושתי ארוחות יעלו לו עכשיו שבעים פרוטות במקום חמישים, כך שהכסף בבעלותו יאפשר לו להמשיך להישאר במספרה עד לכמה ימים לפני סוף החודש. הוא התלבט בשאלה אם כדאי לו לוותר על אחת מהארוחות עד שנרדם.
הוא קם עם שקיעת הלבנה, והחליט שבסופו של דבר ארוחת הבוקר שווה את ההוצאה. הוא שילם עליה ועל לילה נוסף בחדר, ואז יצא מהמספרה.
אפרים צעד החוצה, וגילה להפתעתו את תמר, צועדת לבדה ברחוב סמוך.
“היי! תמר!” הוא צעק ורץ לעברה.
תמר הסתובבה אליו במבט מבוהל.
“א-אפרים? מה אתה עושה פה?”
אפרים הצביע אל כיוון המספרה של רזי.
“אני ישן כאן.”
תמר הביטה באפרים, ואז בפונדק, ואז חזרה באפרים.
“חד פעמי או…”
“כל יום, כמו שזה נראה בינתיים.”
“באמת? אין לך איזה בית לגור בו?”
“לא באמת, ואני מעדיף שלא לדבר על זה עכשיו.” אמר אפרים. “מה איתך? מה את עושה פה? את נראית לי ממש מבוהלת כשקראתי לך.”
“אה, לא. זה כלום. אני הולכת לעבודה כל יום בדרך הזאת. בדרך כלל אף אחד לא נמצא כאן בשעה הזאת, אז פשוט הפתעת אותי כשקראת לי ככה. הרחובות האלה לא כל כך בטוחים, מזכירה לך.”
“הבנתי. זה בסדר אם אני אלך איתך?”
“בכיף, זה כבר לא יכול להזיק.”
אפרים ותמר הלכו אל כיוון האזור התעשייתי.
“אז אפרים, יש לך איזו הכנסה נוספת?” שאלה אותו תמר.
“לא, וגם לא נראה לי שיהיה לי הרבה זמן לזה, עם העבודה במפעל והכל.”
“באמת? ואתה עדיין ממשיך לישון בפונדק הזה? אין איזה מקום אחר שתוכל להישאר בו בחינם?”
“ממה שהבנתי, המחיר ללילה הוא די זול בהשוואה למקומות אחרים, וגם אם הייתי מוצא מקום לישון בו בחינם, עדיין הייתי צריך לשלם על אוכל, אז זה לא באמת היה עוזר-“
לפתע אפרים הרגיש שהוא דורך על משהו חלקלק ומעד לפנים. הוא הרים את רגלו וגילה שנדבקה אל הנעל שלו פיסת בד ירוקה, שהיתה כעת מכוסה בבוץ שהיה על הסוליה.
“מאיפה זה הגיע?” שאל אפרים.
תמר התבוננה בפיסת הבד.
“אין לי מושג, אבל יש לי תחושה רעה לגבי זה. כדאי שתשאיר את זה על האדמה.”
הם המשיכו ללכת, ואפרים הביט בבד. הוא לא רצה שהבד יתלכלך עוד יותר, לכן בניגוד לעצתה של תמר, הוא קיפל את הבד ותחב אותו לכיס מעילו.
בצומת הסמוכה הם נתקלו באדם עם שיער אפור ולבוש ירוק מהודר.
“סלחו לי, תוכלו לעזור לי לרגע?” הוא שאל אותם.
“מה אתה צריך?” שאל אפרים.
“איבדתי את מטפחתי אתמול באזור. הייתכן שראיתם אותה?”
אפרים הכניס יד אל הכיס שלו, ותמר אחזה מיידית בידו השניה.
“אל. תאמר. כלום” היא לחשה לו.
אפרים התעלם ממנה והוציא את פיסת הבד ממעילו.
“אתה מתכוון לזה?”
תמר אחזה בפניה בכוח.
הגבר החל לצעוק.
“מה?! זאת מטפחתי! מה זה?! מי עשה זאת לה?!”
“אדוני, אני מתחייבת לך שככה מצאנו אותה!” התנערה תמר.
הגבר הביט בהם בזעף.
“האמנם כך? אז על מה היו הלחישות מקודם? טימאתם אותה, משוכנע אני בכך!”
הוא התקרב אל אפרים.
“ענה לי!” הוא צעק בפניו.
אפרים בלע רוק ונשאר דומם.
“אינך יודע מי אני?” המשיך הגבר. “האם הבגדים שלי לא חושפים זאת? עד שלא אדע אחרת, מבחינתי אתם אלה שאחראים לטינופה! התוודו ברגע זה, או שאדאג לכך שכל משפחת מסיק תרדוף אחריכם עד ליום מותכם! האם זה ברור?”
אפרים השפיל את מבטו.
“אני… ממש מצטער אדוני, אבל כן, אני דרכתי עליה, לגמרי לא בכוונה.”
הגבר המשיך להביט בו בכעס.
“יש לך מושג כמה הוצאתי על טווית מטפחת זו? שש וחצי לירות! אין זה איזה סכום שאוכל להוציא ככה סתם! אתה זה שהרסת אותה, אז אתה זה שתשלם. ברור?”
הוא הושיט את ידו.
“קדימה! ברגע זה!”
אפרים פתח ברעד את ארנקו, והוציא ממנו בהיסוס את הסכום. הוא הניח את המטבעות בכף ידו של הגבר, והוא הלך אל כיוון דרום העיר.
תמר הביטה בארנק הפתוח של אפרים.
“זה כל מה שיש לך?”
אפרים סגר את הארנק והחזיר אותו לכיס מעילו.
“אני מעדיף שלא לדבר על זה, אם אפשר.”
הוא ותמר השלימו את הדרך אל המפעל בשקט.
***
גל ישבה ליד שולחן המורה, ובידה אקדח שאותו טען פרלין רגע לפני. מולה, נעמדו כל הסוחרים הבכירים של השדים הכחולים. היא הביטה עליהם דרך העדשה שנותרה במשקפיה. על אף שכולם עמדו בשלווה, היה לה קשה להאמין שהם לא רועדים מפחד בליבם.
לידה, על במת המרצים, עמד מנהיג הארגון. שמעון פרלין, שהיה זועם מתמיד. כולם חיכו לרגע בו יגיע סגנו, שלום לוי, אז יהיה ניתן להתחיל בחקירה של מה שאירע אתמול.
בינתיים גל סובבה את האקדח בידיה ובחנה אותו. היתה זאת הפעם הראשונה בה היא זכתה להביט בנשק החדיש הזה מקרוב. היא כיוונה את קנו אל עבר עינה הלא ממשוקפת והביטה פנימה, בניסיון להבין מה קורה בתוכו.
בדיוק באותו הרגע שלום נכנס אל החדר. הוא העיף מבט יחיד בגל, ואז חטף את האקדח מידה.
“מה את חושבת שאת עושה, גל? הדבר הזה הוא לא צעצוע! את לא יכולה סתם ככה לכוון אותו לפרצוף שלך! את קולטת שהדבר הזה יכול להרוג אותך?”
“רק רציתי להבין איך זה עובד! חוץ מזה, אין פה בכלל פתיל, אז-“
“אני אשמע את התירוצים שלך אחר כך, גבירתי! יש לנו דברים חשובים יותר לעסוק בהם.”
שלום השחיל אצבע אל אזור ההדק, ואז סובב את האקדח על אצבעו מספר פעמים. לאחר מכן הוא הצית פתיל, חיבר אותו לאקדח ומסר אותו לפרלין.
“בסדר. עכשיו כשכולם פה, בוא נעשה סדר.” אמר פרלין. “ברגע זה, היינו צריכים להיות בשיאו של קרב אחרון נגד טפסרי הדוב. קרב שבסיומו היינו מוחקים אותם ממפת יובלים אחת ולתמיד, ומבססים בצעד נוסף את השליטה שלנו בעיר. במקום זה, קמתי אתמול בבוקר כדי לגלות שארבעים חביות של אבק שרפה אבדו לנו אחרי שמישהו מילא אותן במים! ארבעים! ועוד יום לפני מועד התקיפה! נאלצנו לבטל את כל התוכניות שלנו! ואתם יודעים למה?”
הוא כיוון את האקדח אל קהל הסוחרים.
“כי מישהו מכם לא עשה את העבודה שלו! כל מה שאתם הייתם צריכים לעשות היה לבוא למחסן פעם ביומיים, לוודא שהכול בסדר, ולדווח אם קורה משהו חריג! משימה פשוטה במיוחד, ועדיין הצלחתם איכשהו לפשל בה! אני דורש הסברים!”
הסוחרים כולם עמדו מבלי לזוז. אף אחד מהם לא העז לפצות את פיו.
פרלין הניף את האקדח והתהלך מול הסוחרים.
“אף אחד מכם לא מוכן לשאת באחריות? חבל מאוד. אני הולך לספור עד עשר. אם אף אחד מכם לא מוכן להתוודות בטעות עד אז, אני אבחר מישהו באקראי ואעשה ממנו דוגמה! ברור לכם? אחת!”
אחד מהסוחרים התקדם אל עבר פרלין. היה לו שיער שחור פרוע ועגיל גדול על אוזנו השמאלית. פרלין הסתובב אליו.
“ליעד, אתה רוצה לומר לי משהו?”
“כן פרלין. אני רוצה שתבין, הייתי אמור להשגיח על המחסן ביום שני. העניין הוא שלאחרונה נולד לי ילד, ובדיוק באותו יום הוא התחיל להרגיש לא טוב, אז הייתי צריך לרוץ בין רופאים ברחבי העיר כדי למצוא לו תרופה. כשסיימתי סוף-סוף, הייתי כל כך עייף שכבר שכחתי לגמרי מהמחסן. אני מצטער, זה לא הולך לקרות שוב.”
“זה בעוד איך לא הולך לקרות שוב!” אמר פרלין, ואז הצמיד במהירות את האקדח למצחו של ליעד, ולחץ על ההדק. דם ניתז לכל עבר, וגופתו של ליעד נפלה בקול רם. שלום התסכל על יתר הסוחרים.
“פעם אחרונה שאתם מאפשרים לטעות שכזאת לקרות, ברור?! אתם משוחררים, וכדאי לכם לחשוב טוב מאוד על מה שקרה עכשיו!”
הסוחרים יצאו בשקט מתך הבניין. פרלין הטיח את האקדח על השולחן והביט בשלום בכעס.
“אמרתי לך שהפלישה הזאת היא בזבוז של המשאבים שלנו!”
“ואני אמרתי לך שצריך לאחסן את הציוד במקום יותר בטוח! אמרתי לך או לא אמרתי לך שהמחסן הזה יהיה המקום הראשון שהטפסרים יחפשו בו?”
“מה, היית מעדיף שהיינו סוחבים לשם את הכל היום?”
“לא. מה שאני היית מעדיף זה שהיית מראה קצת יותר רצינות בתכנון של המתקפה. מילא לאחסן את אבק השריפה כל כך קרוב אל השטח של הטפסרים, אבל לבוא ולבדוק אותו רק פעם ביומיים? זה כמעט וכאילו אתה רצית שמשהו כזה יקרה!”
פרלין התקרב אל שלום.
“אולי באמת רציתי שהמבצע הזה יבוטל, חשבת על זה? אולי לא רציתי להקריב כסף, ציוד ואנשי צוות על חיסול של כנופיה שכולנו יודעים שהיא הייתה בכל מקרה מתה מעצמה עד סוף השנה! אבל מסיבה כלשהי, אתה ממשיך להתעקש לזרז את התהליך. למה! מה כל כך חשוב לך ש-“
לפתע גל קמה ממקומה ודפקה בכוח על השולחן.
“אולי מספיק עם זה כבר?! תסתכלו על עצמכם! אתם נשמעים כמו ההורים שלי כשהייתי ילדה! מה שקרה קרה, אין יותר על מה להתעכב על זה! יש לנו דברים חשובים יותר להתעסק בהם! הגנב שלקח את המסמכים עדיין מסתובב חופשי! הוא פרץ לבית שלי לפני שלושה ימים וגנב משם את כל ה-“
שלום סטר בגל בעוצמה.
“מספיק עם זה! אין שום גנב! הגיע הזמן שתיקחי אחריות על הרשלנות שלך, ותפסיקי להמציא את ההזיות האלה!”
“היא עדיין צודקת בדבר אחד.” אמר פרלין. “אנחנו צריכים להביט קדימה מהאירוע. עדיין יש לנו עוד כמה תוכניות, לא?”
“אתה מתכוון לבחור ההוא מנחשי השוהם? זה שהפגשתי אותך איתו אז?” שאל שלום.
“כן, הבחור ההוא. הוא לא הבטיח לנו אז שהוא יפרק את החלופה תוך שלושה חודשים?”
“להגנתו עדיין נשארו לו עוד כמה שיתונים.”
“זה לא מעודד אותי.” אמר פרלין והסתובב אל גל. “תארגני לי עוד פגישה איתו. אני רוצה לשמוע את ההתקדמות שלו.”
“כן אדוני.” אמרה גל בכניעה.
פרלין יצא לכיוון היצאה מהחדר, עד שהוא מעד על הגופה של הסוחר, שעדיין שכבה באותו המקום.
“אה, כן. ותיפטרו מהגופה הזאת.”
הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת.
***
אפרים סירק את הבד שמולו בחוסר חשק. התקציב שהוא תכנן כלל לא לקח בחשבון אירועים כמו אלו שהיו בבוקר. אם מקודם היה לו מספיק כסף בשביל ללון בפונדק עד סוף החודש, כעת, אחרי שאיבד יותר מחצי מהחסכונות שלו בתקרית עם המטפחת, הכסף שנותר לו יספיק בקושי לשיתון נוסף. הוא תהה בכמה זמן הוא יוכל לדחות את הקץ באמצעות דילוג על ארוחות הערב, אך לאחר החישוב הוא התאכזב להבין שזה יעניק לו רק עוד חצי שיתון נוסף.
הוא הסתכל על יתר הפועלים. לרובם, הוא שיער, יש קורת גג לחסות תחתה, בין אם היא בבעלותם, שייכת לקרובי משפחה שלהם או לחברים. רובם כנראה גם גרו יחד עם אדם נוסף לפחות, כך שאם אחד מהם לא קיבל שכר, האחר יהיה מסוגל לתמוך בו. אבל אפילו במקרה כזה, חשב אפרים, האם הפועלים באמת יחזיקו מעמד בלי שישלמו להם? אתמול העובדים סיפרו לו שהם מרוויחים רק שתי פרוטות למנת צמר, כך שאין להם הרבה חסכונות, אם בכלל. כמה זמן מישהו יהיה מסוגל לחיות ככה אם ייקחו ממנו את הפרנסה היחידה שלו? ככל שחשב על כך יותר, כך הוא גילה שהעונש הזה, העדין לכאורה, שאבן גזרה עליו, הוא למעשה אכזרי יותר מאשר כל ענישה אחרת שמנהיגי החלופה חשבו עליו. אפילו הרעיון של ר”ס, לשסף את גרונו, לפחות היה מאפשר לו מוות מהיר. האם אבן באמת היתה מודעת לסבל שהעונש שלה עשוי לגרום? אם כן, האם היא הציגה אותו כעונש רחמני, רק בשביל להסוות עוד יותר את העוקץ שלו?
לשמחתו של אפרים, רצף המחשבות הציניות האלו נקטע עם כניסתה של תמר אל בית החרושת. היא ניגשה ישירות אל העמדה שלו.
“אפרים?”
“כן?”
“הגיע עכשיו שליח לכאן. הוא מסר מכתב שמיועד אליך. לא כתוב כאן מי המוען, אבל אני לא פתחתי את המכתב, אז אי אפשר לדעת אם הוא באמת אלמוני.”
“באמת?”
“כן.” אמרה תמר ונתנה לו את המכתב. “הוא גם אמר שהמחבר ביקש ממנו להודיע לך שאסור לאף אחד חוץ ממך לקרוא אותו. יש לך מושג מה הקטע של זה?”
“שום דבר.” אמר אפרים והתבונן במכתב. חותמת השעווה שעליו הייתה לבנה, ואף סמל לא הוטבע עליה.
“טוב, תודה לך בכל מקרה.” הוא אמר לתמר.
“אין בעד מה. אני אראה אותך בהפסקת הצהריים, טוב?”
היא יצאה מהמפעל, ואפרים חזר לעבודתו.
עם בוא ההפסקה, אפרים הלך הצידה ופתח את המכתב.
המספרה של רזי. קיר אחורי. חפש לבנה רופפת בגובה החזה שלך.
תוודא שאף אחד לא מסתכל.
אפרים עיין שנית בתוכן המכתב, ואז הפך אותו וסרק אחר תוכן נוסף. פרט להודעה הקצרה, לא היה רשום שם דבר, אפילו לא את שם המוען. הוא קיפל את המכתב והכניס אותו לכיס.
על מה היה מדובר כאן? למי כבר היה מספיק חשוב להעביר לו הודעה כזאת קצרה, ולמה הוא היה צריך להעביר אותה עם שליח?
הוא חזר אל קבוצת הפועלים. תמר עמדה לידם וחייכה אליו כשהגיע.
“נו? אז על מה היה המכתב?” היא שאלה אותו.
“אני לא בטוח שמותר לי לענות.”
“היה שם משהו חשוב?”
“אני צריך לבדוק את זה בעצמי.”
“טוב. אם זה משהו שקשור לעבודה שלך כאן, אל תשכח לעדכן אותי, בסדר?”
עם בוא הערב, אפרים יצא מבית החרושת וקרא שוב את המכתב. על אף שזהות המחבר לא היתה ידועה, זה היה חייב להיות מישהו שיודע על כך שהוא עובד עכשיו אצל סרעפת. מאז אתמול, הוא לא הספיק לספר לאף אדם אחר שהוא מכיר בעיר על המצב החדש שלו, כך שמספר האנשים שהיו מסוגלים לדעת לאן לשלוח את המכתב היתה מצומצמת ביותר. נוסף לכך, זה היה חייב להיות מישהו שיודע לכתוב, וככל הנראה יש לו מספיק אמצעים בשביל שיהיה מוכן לשלם את העלות של מכתב רגיל עבור כל כך מעט תוכן. אפשרות אחרת היא שאולי המוען למעשה כלל לא שילם על ההעברה של המכתב, וחתם אותו במקום המסירה, אבל אם זה באמת מה שקרה, זה מותיר רק אדם אחד שהיה מסוגל לכתוב אותו…
בעודו תוהה על זהות המוען, אפרים עשה את דרכו אל פתח הפונדק. הוא מילא אחר ההוראות שבמכתב והלך לצידו השני. לאחר שווידא שאין אף אחד באזור, הוא מישש את הקיר עד שמצא לבנה רופפת. הוא הסיר אותה ועיניו נפתחו בתדהמה.
בתוך הגומה, היה מונח מטבע ארד בשווי לירה, ולצידו פתק מקופל. אפרים פתח את הפתק וקרא אותו:
אפרים,
אני אשאיר כאן מטבע בכל יום
אבל זה נשאר בינינו, ברור?
אפרים חייך. נראה שלפחות לבינתיים, יש מישהו בעיר שמוכן לבוא לקראתו.