גופרית ועופרת – פרק 29

הפרק הזה הוא הפרק האחרון שלפני המערכה הסופית, וכתוצאה מכך הוא די עמוס. אשמח לשמוע את דעתכם לגבי התוכן, והאם הכל מצליח להתאים בפרק אחד.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

לירון ניגשה בלילה אל נקודת האיסוף מלאת ציפייה. למרות שהיא רצתה להישאר רגועה, היא הרגישה את לבה פועם בחוזקה ואת גופה מתחמם ככל שהתקרבה, והיא היתה צריכה לאחוז ברצועות התרמיל שעל גבה כדי להישאר ממוקדת.
הלילה היה רגע האמת. הרגע בוא יאושרו, או יופרכו סופית כל השערותיה. אם באמת היא צדקה, האפשרויות יהיו בלתי מוגבלות, אך אם היא טעתה – היא כנראה תהיה נושא ללעג בקרב הטפסרים במשך שנים רבות. לא תוצאה כזאת נוראית בהתחשב בכל הנסיבות, אך לירון ידעה שאם זה יקרה היא לעולם לא תוכל לסמוך שוב על תחושות הבטן שלה – ויהיה עליה להבין מחדש את מיקומה בעולם.

כאשר היא הגיעה אל המחבוא, עיניה זיהו בחשכה ארגז קטן שהונח במרכז. לא היה במקום שוב דבר אחר בעל חשיבות, כך שאם החלופה השאירה פה משהו, זה יהיה אותו החפץ.
היא התקרבה בזהירות אל הארגז. הוא היה עמוס עד סיפו בחבילות בגודל כף ידה. לירון רכנה לצד הארגז והוציאה ממנו שלוש חבילות באקראי – אחת מהשורה העליונה, אחת מהתחתית ואחת נוספת מהאמצע. אם שלושתן יכילו אבקיזוב, יהיה מאוד לא סביר שהחלופה ניסתה לרמות.
היא פתחה את החבילות אחת אחרי השניה, וטעמה קמצוץ אבקה מכל אחת. תחושת הפראיות שהציפה אותה היתה הוכחה מספיק טובה שזה הדבר האמיתי.
כעת נותרה רק בדיקה אחת אחרונה.
היא סגרה בחזרה את החבילות והתחילה לשקול אותן בידה. היא לא הייתה צריכה מאזניים – היה לה מספיק ניסיון עם סחורה כדי להעריך את המשקל דרך הכובד של החבילות. המספרים הצטברו בראשה, וכשסיימה, הסכום הכולל עמד על כמעט עשר מנות.

החלופה קנו את השקר שלה.

לירון היתה צריכה לאמץ כל שריר בגופה כדי לא לצהול בהתלהבות באותו הרגע. היא לא בזבזה אף רגע, ותחבה במהירות את כל החבילות לתרמיל. אז, היא הוציאה פרוטה מהארנק, הניחה אותה בתוך הארגז וחמקה מהאזור. החברים שלה היו חייבים לשמוע, והיא לא התכוונה להפסיק להטריד אותם עד שיודו שהיא צדקה כל הזמן.

היא הלכה במהירות לעבר השטח של הטפסרים. קצב הליכתה התגבר ככל שהתקרבה, וכשנכנסה אל תוך השטח היא כבר לא הצליחה להתאפק ורצה בהתרגשות בחיפוש אחר מאיה, אותה היא מצאה בסמטה, באמצע עסקה.
“אתם לא מקבלים יותר מחמש מעות, ברור? יותר מזה ואני מוכרת לכם במחיר הפסד! ושלא תחשבו לנסות לחפש אצל השדים, כי רק אצלינו עדיין מוכרים כנפיים! זה המחיר, ואם זה לא טוב לכם-“
מאיה לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שלירון ניתרה לכיוונה ונצמדה אליה בעוצמה.
“מאיה! מאיה! מאיה! את לא תאמיני! אני…”
לירון נעצרה לרגע כדי להתנשם, ומאיה הדפה אותה בעדינות.
“לי-אה… דימונה? מה בשם האופל את עושה! את לא רואה שאני נמצאת באמצע של עסקה?”
לירון הסתובבה וראתה את קבוצת הלקוחות, שהביטו בשתיים באי-נוחות. אחד מהם פנה אל מאיה.
“את יודעת מה, חדרה? אנחנו כבר נמצא טפסר אחר לקנות ממנו, נראה שאת באמצע של משהו.” הוא אמר והלך, כאשר האחרים עזבו בעקבותיו.
מאיה הביטה בלירון בכעס.
“מה שרצית לומר לי היה מספיק חשוב כדי להרוס לי עסקה?”
“אין לך מושג כמה!” לירון צעקה והשילה מעליה את התרמיל. היא פתחה אותו והנחתה את מאיה להסתכל.
“זה… אבקיזוב?”
לירון הנהנה בקופצניות.
מאיה בחנה את לירון התזזיתית.
“בבקשה אל תגידי לי שניסית קצת ממנו.”
“על מה את מדברת?” ענתה לירון והתחילה לשהק. “את חושבת שאני סתומה מספיק כדי לנסות את החומר?”
מאיה גלגלה את עיניה והתחילה לפשפש בתוכן התיק.
“לירון, ההתנהגות שלך כבר מתחילה להדאיג אותי. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי אותך כל כך חסרת אחריות כמו…”
מאיה השתתקה כאשר היא התחילה להיות מודעת לכמות החומר שיש בתיק.
“מה זה? לירון, מאיפה הצלחת להשיג כל כך הרבה אבקיזוב?”
“את לא זוכרת?” שאלה לירון, שהצליחה להירגע קצת. “המכתב שניסחנו לפני שיתון, שבו התחזנו למשטרה?”
מאיה פערה את פיה בתדהמה.
“לא נכון! זה החומר שסחטנו מהחלופה? מה שהצענו לקחת מהם תמורת פרוטה אחת?”
לירון הנהנה בחיוך פעור.
“תעזבי הכל! אנחנו הולכות למצוא את חן ובר, עכשיו!”

תוך זמן קצר הן מצאו את התאומים, והם התכנסו בסמוך לאחד המחסנים של הטפסרים ובחנו את השלל שהביאה לירון.
“אני לא מאמין. זה באמת עבד?!” שאל בר.
“כמו מה עוד זה נראה לכם?” ענתה לירון בעוקצנות. “אתם מבינים מה זה אומר, נכון?”
“שיש לנו עכשיו דרך לקבל אספקה כמעט בחינם?” שאל חן.
“לא, דביל! אתה בכלל זוכר למה ניסינו לסחוט אותם? רצינו לבדוק האם באמת הם גנבו את המסמכים של השדים הכחולים! עכשיו קיבלנו הוכחה! יש להם אותם, והם מספיק חשובים בשביל שהחלופה היתה מוכנה להשיג בשבילנו את כל האבקיזוב שכאן!”
“אז… מה עושים עכשיו?” שאל חן.
“זה לא ברור? עכשיו אנחנו יכולים ללכת אליהם ולהתחיל משא ומתן!” ענתה לירון.
שלושת האחרים קפאו במקומם והביטו בה כאילו היתה משוגעת.
“לירון, באמת… חשבתי שסוף סוף ירדת מזה…” אמרה מאיה בייאוש.
“מה הבעיה? להם יש את המסמכים, לנו יש את המפתח לצופן, שנינו נוכל להרוויח מהסיפור!”
“לירון, את זוכרת שהחלופה הם אויבים שלנו, נכון?” אמר בר. “בפעם האחרונה שמישהו מהטפסרים ניסה להיכנס אל השטח שלהם, הם הרגו אותו! למה שהם בכלל יטרחו להקשיב למישהו מאיתנו?”
“בר, אנחנו הרגע קיבלנו מהם עשר מנות של אבקיזוב. עשר מנות! נראה לך שהחלופה תסכים שכמות כזאת של סמים תהיה אצלה בשטח? אני בטוחה שהם ישמחו לכל עזרה שיציעו להם כדי לדחוק את השדים!”
“אני חושב שלפני שעושים משהו כזה, כדאי שנעדכן את שה. היא בהחלט תרצה לדעת לגבי כמות כזאת של אספקה שהגיעה אלינו.” אמר חן.
“אני לא בטוחה שזה רעיון טוב…” אמרה לירון. “אחרי הפעמים הקודמות שבהן ניסיתי לדבר איתה אני מרגישה ששה מתחילה לאבד סבלנות כלפי, שלא לדבר על כל מה שעשינו עכשיו מאחורי הגב שלה. היא בחיים לא תסכים שנפתח במשא ומתן עם החלופה.”
“מי אמר משהו לגבי הרעיון המטורף שלך?” הגיב חן. “בסך הכל נספר לה מה עשינו, בלי להציע עוד רעיונות. יודעת מה, תני לנו לספר, ואת תישארי בשקט. יכול להיות שהיא בכלל לא תדע שבאת. בסדר?”
“בסדר, אבל אנחנו הולכים עכשיו.” ענתה לירון.

הארבעה הגיעו אל בית משפחת סגמת, ודרשו מהשומרים להעיר את שה. הם נכנסו אל הבניין, ושם מאיה, חן ובר, סיפרו להם על כל התוכנית לסחיטת החלופה, בעוד לירון נשארה בשקט, בתקווה שהמנהיגה שלהם לא תדע שהיא הצטרפה.
“אני רוצה להבין,” אמרה שה. “אתם הערתם אותי באמצע הלילה, כדי לספר על מזימה שתכננתם וביצעתם נגד אחת הכנופיות הכי גדולות בעיר, מבלי לעדכן אותי או אף אחד אחר?”
“כן, אבל מה שחשוב הוא שהצלחנו!” אמרה מאיה. “אני לא חושבת שאי פעם הצלחנו להשיג כל כך הרבה אבקיזוב ביום אחד!”
“אני אחליט מה חשוב כאן!” אמרה שה והתקרבה אל הארבעה. “איפה טמט? היא באה איתכם, לא?”
“לא גברתי!” קרא חן. “היא עכשיו לישון בדירה שלנו! היא אפילו לא היתה מודעת שעשינו את כל זה!”
“באמת?” שאלה שה. “אז אתם רוצים לומר לי שמי שבחר להתחמק מעבודה, לאסוף מידע מחוץ לשטח שלנו, ולנסות לאיים על ארגון אויב, היו אתם ורק אתם? לשותפה שלכם לדירה, זאת שכבר נהיית ידועה בכך שהיא מסרבת לפקודות ועושה מה שבראש שלה, לא היה שום קשר למעשים חסרי האחריות שלכם?”
“תקשיבי לנו שה! היא לא בכלל לא היתה מעורבת!” ענה בר.
“אל תשחקו איתי משחקים!” קראה שה. “אתם רוצים לומר לי שסתם ככה חשבתם על התוכנית הפזיזה הזאת? ממה שאני שומעת, יש כאן שתי אפשרויות: הראשונה, היא שטמט הצליחה להדביק אותכם ברעיון הזה שלה, לעזוב את הכל כדי למצוא את המסמכים המזדיינים האלה! האפשרות השניה, היא שהבחורה הזאת גררה את כולכם עם הרעיון ההזוי שלה, ועכשיו אין לה אפילו את האומץ לעמוד מולי ולהודות בכך! האם אני צודקת?”
החבורה לא ענתה לה.
“לא משנה מה ההסבר, מה שעשיתם הוא בלתי נסלח. אתם צריכים להיענש על חוסר הצייתנות הזה!”
“אבל מה עם כל החומר שהצלחנו להשיג?” שאלה מאיה.
“היה לכם מזל, ולא יותר מזה. באותה המידה החלופה היו יכולים עכשיו לבוא לכאן ולתקוף אותנו. ורק שיהיה ברור, אף אחד כאן לא יוצר קשר איתם יותר! גמרנו עם הסיפור הזה. עכשיו בואו אלי, אני צריכה להעניש אותכם כראוי.”
לירון הביטה בצלליות של חבריה מתקדמות בחשכה. היא הרגישה את הדם שזורם בראשה.
זה לא היה אמור להיגמר ככה. זה לא היה אמור-
“רגע אחד!” התפרצה לירון. “אני כאן! מצטערת, הם הציעו לי להישאר בשקט. שה, כל התוכנית היתה רעיון שלי, הם בכלל לא רצו להשתתף. אני האשמה היחידה כאן!”
שה פנתה לעבר הקול שלה.
“לפחות נותרה בך קצת אחריות.” קראה שה ונעמדה מולה. “בסדר גמור, אם זה מה שאת אומרת. תוציאי את הארנק!”
לירון שלפה את הארנק שלה בחוסר נוחות, ושה חטפה אותו מידה.
“אני עדיין לא בטוחה אם את מבינה לאיזה צרות את יכולה להכניס אותנו אם תמשיכי לחפש את המסמכים האלה, אז את לא משאירה לי הרבה ברירות – אני אוסרת עליך לצאת משטח הטפסרים עד להודעה חדשה! יש לי תוכנית מסודרת לשיקום הארגון שלנו, ואין לי יותר סבלנות לאנשים שמנסים לסטות ממנה. עכשיו תצאו מכאן ותנו לי להמשיך לישון!”

הארבעה יצאו מתוך הבית והתרחקו ממנו באיטיות.
“אמרתי לכם שזה לא יהיה רעיון טוב.” אמרה לירון.

“לירון, אני מצטערת לומר לך, אבל די הבאת את זה על עצמך.” אמרה מאיה. “כמה פעמים אני ביקשתי ממך לרדת מהעניין הזה?”
“על מה את מדברת? אני לא זאת שהתעקשה לדבר עם שה!” לירון הגיבה. “אם לא הייתם דוחפים אותי לבוא אליה, היינו יכולים עכשיו להתחיל בתכנונים של-“
“די כבר לירון! נמאס לי מהשיגעונות שלך!” קטע אותה חן. “את לא רואה שאת נסחפת? את כל פעם רוצה לעשות משהו מסוכן יותר מקודם. אני לא מוכן לאפשר לך להסתכן יותר.”
“אני לא מאמינה לזה. עכשיו גם אתם נגדי?!” קראה לירון.
“על מה מדברת?” השיב בר. “אנחנו אף פעם לא היינו נגדך! אפילו שה לא היתה נגדך. זה שאנחנו לא מסכימים איתך לא אומר שלא אכפת לנו ממך!”
“לירון!” קראה מאיה, והושיטה לה את ידיה. “תנשמי עמוק, וקחי את הידיים שלי. הכל בסדר.”
לירון עשתה כדבריה בהיסוס מסוים.
“כולנו חברים פה, ובתור חברים, עלינו לשמור אחד על השני. תקשיבי לי, אני כבר מכירה אותך. זאת לא הפעם הראשונה שהיו לך חלומות גדולים, נכון? אנחנו כבר היינו בסיפור הזה, והדברים שאת רוצה לעשות אף פעם לא אפשריים. הפעם זה לא שונה כל כך. אולי רק הרבה יותר מסוכן.”
לירון הרגישה את גופה מתקשה.
“למה היית צריכה להזכיר את זה?” היא שאלה בקול חלש.
“לירון?”
“למה אתם כל הזמן מזלזלים בי?!” היא צעקה, ושמטה את ידיה של מאיה. “כבר שנים, שאני ניסיתי לזרוק רעיונות, להציע דברים חדשים, אבל בכל פעם שאני מנסה תמיד צוחקים עליי, או מתנשאים עליי, או מאשימים אותי בהתחמקות מעבודה! אז ניסיתי המון זמן להיות בשקט. זה לא שיפר את התחושה שלי, אבל חשבתי שאולי ככה אצליח לגרום לאנשים להקשיב, אבל מסתבר שלא, כי עכשיו, כשיש לי את הרעיון הכי טוב שאי פעם היה לי לשיפור המצב שלנו, לא קיבלתי שום תמיכה! את הכל הייתי צריכה לחשוב בעצמי, בזמן שכל מה שאתם עשיתם היה לעמוד בצד ולקרוא לי משוגעת!!!”
“אבל לירון-” הגיב חן.
“תחסוך ממני את ההתנשאות שלך! שמעתי כבר מספיק התנשאות בשביל החיים האלה!”
צעקה לירון, ואז הסתובבה והלכה.
“לירון! בבקשה תקשיבי רגע!” קראה מאיה פעם נוספת.
“עזבי.” אמר חן. “תני לה להתמרד עוד פעם אחת. אני בטוח שבבוקר היא כבר תירגע.”
לירון לא ענתה להם. היא הלכה אל הדירה זועמת. התחושה שכולם היו נגדה היתה הדבר היחיד שעליו היא הצליחה לחשוב, והיא הרגישה שהיא חייבת עכשיו קצת זמן לעצמה.

***

אפרים קם מהמיטה שלו מלא בכאבים. אלה לא היו כאבים מפציעות שקיבל, או סימן למחלה. אלו היו יותר כאבים שבאו מתחושה שהוא ישן כל כך הרבה, שהוא כנראה לא יצליח לישון יותר לעולם.
הוא התלבש במהירות וניגש אל הכניסה לפונדק, בעודו מנסה להיזכר מה קרה לפני שנרדם.
“רוצה שאביא לך ארוחת בוקר גבר?” שאל אותו בעל הפונדק.
“ארוחת… בוקר?” שאל אותו אפרים.
“כן, עכשיו מוקדם בבוקר, בערך הזמן שבו היית קם עד לא מזמן.”
אפרים לפתע נזכר במה שהוא קבע לעשות לפני שהלך לישון.
אוי לא.
הוא התעלם מבעל הפונדק ויצא בריצה מהפונדק. מולו הוא ראה את שפירא, שעמד בחוץ.
“היי שפירא, אני ממש מתנצל שלא באתי! משום מה אני פשוט ישנתי עד עכשיו ו-“
“זה בסדר אפרים, אתה לא היחיד.” אמר שפירא. “כולנו פחות או יותר חזרנו מהאזור התעשייתי מותשים, אז גם אני פספסתי את האימון שקבענו.”
אפרים נאנח בהקלה.
“הבעיה היא שעכשיו אין לנו הרבה זמן להתאמן עד הדו-קרב בצהריים. כבוד החלופה תלוי בזה!”
“אני מניח שאתה צודק.”
“בוא איתי.” אמר שפירא. “יש חצר ליד הבית שלי שאפשר להיות בה. שבע-עשרה כבר שם, הוא התנדב להיות השותף שלך לאימון.”
אפרים לא אמר דבר והלך בעקבותיו.

“אתה יודע אם קרה משהו לגבי השביתה בזמן שישנו?” שאל אפרים בדרך.
“איתי עזר לי להשלים פערים בזמן שהתארגנתי לצאת אליך.”
“איתי זה אח שלך, הענק, נכון?”
“כן. הוא היה במפקדה כשתמר באה עם אריה ורצתה לדבר עם ר”ס.”
“והיא ענתה לה?”
“ממה שהוא אמר לי, ר”ס אמרה שלהפעיל עוד אלימות כלפי אזרחים רק יוציא אותנו רע, ושאם היא רוצה שהם יחזרו לעבוד, אז שהאחרים בחלופה יעשו את העבודה שלהם כמו שצריך.”
“ברצינות? היא מכל האנשים אמרה את זה? מה, היא בצד של הפועלים עכשיו?” שאל אפרים.
“אני באמת לא מבין את זה.” ענה שפירא. “היא לא רואה שאנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים? מה היא עוד מצפה מאיתנו לעשות? זה כאילו שהיא לא באמת מודעת אלינו.”
אפרים הנהן, אך הוא התחיל להעלות ספקות בראשו. הוא באמת לא ידע מה עוד החלופה יכולה לעשות עם התנאים שהיא הציבה, אבל ברמה העקרונית הוא כן הסכים איתה שלתקוף את הפועלים לא יפתור שום דבר.
ובכל זאת אתה עכשיו עומד ללכת מכות עם אחד מהם…
“וזה לא הדבר היחיד שקרה עם ר”ס אתמול. מסתבר שאחרי הצהריים היא הכריזה על שינוי בנהלים, ומעכשיו אנחנו חופשיים להרוג סוחרי סמים אם אנחנו רוצים.” המשיך שפירא.
“באמת?” שאל אפרים. “מה השתנה פתאום?”
“אין לי מושג. היא לא הסבירה את עצמה כשהיא הודיעה על האיסור, ולא נראה לי שהיא הסבירה את עצמה גם עכשיו.”
“כל העניין הזה נהיה חשוד. אני מרגיש שכבר איזה שיתון לפחות היא מתנהגת מוזר.” אמר אפרים.
“אני לא ממש יודע. בתור מי שיצא לו להכיר אותה מהיום שהיא הצטרפה, היא תמיד היתה קצת מוזרה, אבל אני יכול להסכים איתך שבזמן האחרון היא התחילה להיות מוזרה בצורה אחרת.
“בכל מקרה, לפחות עכשיו אני מקווה שדברים יחזרו לעצמם. אתה עוד מעט תחזיר את כל הפועלים חזרה לעבודה, האחרים יחסלו את כל הסוחרים שהסתובבו כאן החודש, ואז אולי נתחיל לחשוב על מתקפת נגד.”
אפרים לא ענה לו. ככל שהם התקדמו הוא נהיה מודע יותר ויותר למה בדיוק הוא הסכים, והוא התחיל להרגיש מעט לחץ בחזה.
“אפרים? הכל טוב? עכשיו אמרתי שדברים ישתפרו, אז תתעודד קצת!” אמר שפירא.
“כן, אני מניח שאתה צודק.” נאנח אפרים, והמשיך ללכת לצידו בשקט.

כשהם הגיעו לחצר, אפרים ראה את שבע-עשרה שעון על קיר אחד הבניינים, משלב ידיים. הוא לא נראה מתוח במיוחד. אפרים תהה לעצמו מה שבע-עשרה בדיוק עשה במשך כל הזמן שהוא חיכה להם – הוא ככל הנראה לא נשאר לעמוד כאן מאז הערב הקודם.
“אפרים! מה קורה! מרגיש טוב?” הוא קרא והרים את ידו. אפרים התקרב אליו ולחץ את ידו בחוסר התלהבות.
“נראה לי… בוא פשוט נתחיל.”
“ישר ולעניין. חשיבה טובה! גם ככה אין לנו הרבה זמן.” אמר שבע-עשרה, והסתכל לכיוון השמש.
“אז מה בדיוק אתה רוצה לעשות? לא ממש דיברנו על תוכנית אימונים.” אמר אפרים.
“ממה שראיתי אתמול, נראה שבהגנה אתה יחסית טוב.” אמר שפירא. “אבל אני לא בטוח כמה אתה טוב בהתקפה. שבע-עשרה כאן הוא אחד הבחורים הכי חזקים בחזית. אם אתה תצליח להפיל אותו, לאיש הזה לא יהיה סיכוי!”
אפרים עמד במקום מהוסס.
“ואתה בסדר עם זה שאני אחטיף לך?” הוא שאל את שבע-עשרה.
שבע-עשרה גיחך. “אחי, אני התנדבתי להתאמן איתך. אין ממש סיבה בשבילי להיות בחלופה אם אני לא מסוגל לחטוף מכות מדי פעם.”
“הבנתי.” אמר אפרים. “אז מה החוקים?”
“בדרך כלל כשקובעים פה קרב מכות, ברגע שמישהו נופל על הגב, סופרים עד עשר, ואם הוא לא קם עד אז, השני מנצח. זה כנראה איך שזה יעבוד גם בקרב בצהריים. בוא פשוט נתחיל ונראה איך אתה מסתדר. מוכנים! עכשיו!”

שבע עשרה ניתר לכיוון אפרים, והתחיל לשלוח אגרופים. לאפרים לא היתה בעיה לקרוא את התנועות שלו, והוא התחמק בקלות. לרוע מזלו, שבע-עשרה היה כבד בהרבה מזבולון, כך שלהפיל אותו כמו שעשה אתמול לא יהיה קל. הוא חיפש אחר נקודות תורפה, וניסה לשלוח אגרוף לכיוון הבטן של שבע-עשרה, אך הוא ציפה לכך, תפס את ידו, ובעט ברגליו בניסיון להפיל אותו. אפרים הצליח לחזור לאיזון ברגע האחרון והטה את כל משקלו על ידיו של שבע עשרה, וכך הוא זה שאיבד שיווי משקל ונפל על הגב.
שפירא התחיל לספור בזמן ששבע-עשרה מיהר לקום, ובזמן הזה אפרים הביט סביבו, כאשר הבחין בפינת החצר בבקבוקון זכוכית. הוא התחיל לתהות לעצמו.
מה בדיוק אני עושה פה?
הוא הביט בבקבוקון כל כך הרבה זמן שהוא בכלל לא שם לב ששבע-עשרה כבר קם וזינק לעברו. הוא הפיל את אפרים לקרקע והצמיד את ידיו, ולאפרים לא ממש היה מה לעשות בהתחשב בכך שיריבו היה הרבה יותר חזק ממנו. בזמן שהוא ניסה להיאבק, שפירא הספיק לספור עד עשר, והקרב הסתיים.

“אחי, מה זה היה שם?” שאל שבע-עשרה לאחר שקם מעליו. “אתה לגמרי היית מנותק מהקרב עכשיו!”
“אני פשוט קצת… מוטרד מכמה דברים, זה הכל.” הוא ענה.
“אפרים, כדאי שתתאפס על עצמך. מה אם זה היה הקרב האמיתי עכשיו? כבוד החלופה תלוי בך!”
“בסדר. בוא ננסה שוב.”

אפרים ושבע-עשרה נאבקו עוד כמה פעמים, אך הספקות של אפרים רק התגברו. הוא נזכר שוב ושוב בסיבה שלשמה הוא החליט לבוא ליובלים – לעזור לתושבי המקום, ולא משנה איך ניסה להביט על המצב, הוא לא הצליח למצוא גישה שלפיה ללכת מכות עם אדם שמפגין על תנאיו תפתור משהו. על כן, לא רק שהוא לא היה מאוד מרוכז באימונים, הוא גם לא הצליח למצוא הרבה חשק בהם, והוא נפל על גבו פעם אחר פעם.

“זה אבוד.” הכריז שבע-עשרה. “אנחנו בחיים לא ננצח כשהוא ככה.”
“אפרים, זה די ברור שמשהו מטריד אותך. אתה חייב לומר לנו, כי אחרת אני לא חושב שיהיה לנו הרבה סיכוי.”
“הקטע הוא שאני לא ממש מבין את ההיגיון כאן.” אמר אפרים. “אתם רוצים לומר לי שאם אני ארביץ לבחור ההוא, הכול יהיה בסדר? הפועלים האחרים פשוט יפסיקו עם השביתה למרות שהם לא השיגו כלום?”
“אפרים, זה עניין של כבוד.” אמר שבע-עשרה. “כבוד והיגיון לא תמיד הולכים ביחד. אני לא יודע איך דברים עבדו אצלך בצפון, אבל פה ביובלים החוקים עובדים אחרת. גם אם זה לא נראה ככה, תאמין לי שזאת הדרך הכי טובה לפתור את המצב.”
אפרים קם והביט בהם. ההיגיון של שבע-עשרה הזכיר לו מה קרה בפעמים הקודמות בהן הוא ניסה לעמוד על העקרונות שלו – גם בצוות ההברחות, וגם לפני מספר ימים, כשהוא החליט לחקור את מיכל. בשני האירועים האלו התוצאה לא היתה לטובתו. עד כמה שזה כאב לו להודות, אולי הפעם היה עדיף לו להקשיב להם.
“בסדר.” הוא נאנח. “אם זה מה שאתם אומרים. אני מוכן לעוד סיבוב.”
“חסר לך אם אתה מפסיד עכשיו, כי אני לא הולך להקל עליך!” קרא שבע-עשרה, ונעמד מולו עם אגרופים שלופים.
הוא רץ לכיוון אפרים והניף אגרוף לכיוון פניו. אפרים חמק מהמכה, תפס את מפרק ידו והשליך אותו לכיוון קיר הבניין שמאחוריו. הפעם הוא ניסה לדחוק הצידה את כל המחשבות והספקות, אחרי הכל, לא ממש היתה לו דרך לברוח מזה הפעם.
כן, הפעם באמת אין לך איך לברוח.
עם המחשבה הזאת בראשו אפרים נהיה הרבה יותר מרוכז. הוא נזכר בכל מה שלמד לגבי הגנה עצמית, והסתער בכל כוחו לעבר שבע-עשרה. הוא חמק בזהירות מכל מתקפה שנשלחה לעברו, הצליח להתקיף אותו כמה פעמים בחזה, ואחרי אגרוף מתוזמן לסנטרו, שבע-עשרה נפל על גבו ולא הצליח לקום.
“ידעתי שאתה הבחירה הנכונה!” קרא שפירא.
“שבע-עשרה? יש לך כוח לעוד קרב?” הוא שאל את הגבר שהיה שכוב על האדמה.
“אולי נתחלף, שפירא? אני חושב שאני צריך לנוח קצת.” אמר שבע-עשרה, ונשאר באותה התנוחה.

***

מרדכי פתח באיטיות את דלתות המבנה.
“אתה רוצה לומר לי שכל המקום הזה שייך לך?” הוא שאל ונכנס פנימה.
“כן. קיבלתי אותו בירושה מאבא שלי.” ענה גבר צעיר בחליפה מהודרת, שנכנס בעקבות מרדכי, יחד עם יעקב. “הוא היה נפח במקצועו, והוא די ציפה שאלך בעקבותיו, אבל בסוף הלכתי בעקבות אמא שלי ונהייתי סוחר. לא ממש ידעתי מה לעשות עם הנפחייה, אז ניסיתי להשכיר אותה לאנשים, אבל לא הצלחתי לעמוד בעלויות התפעול, ככה שכבר כמה שנים המקום הזה פשוט עומד ריק.”
“אתה רוצה לומר לי שהמתוקה הזאת פשוט היתה כאן שנים, עם כל הציוד, ואף אחד לא השתמש בה?” שאל יעקב, עם חיוך רחב על פניו.
“פחות או יותר. שוב, אני הייתי צריך לשאת בעלויות התפעול, ועד עכשיו לא ממש היה לי נעים למכור את הנכס, אז לא יכולת לצפות ממני פשוט לתת למישהו לעבוד כאן.”
יעקב הסתובב לכיוון מרדכי, עדיין עם חיוך רחב.
“אם לא אכפת לכם, אני אלך לבדוק את המקום בזמן שתדברו.”
“לך על זה.” אמר מרדכי, ויעקב רץ ברחבי הנפחייה כאילו היה ילד קטן.

“אז מה השתנה?” שאל מרדכי את הסוחר. “למה פתאום החלטת למכור?”
“אני אומר לך את האמת, עד לא מזמן אני הנחתי שעוד אפשר לגור בעיר הזאת. כן, יש כנופיות בכל מקום, אבל חשבתי שאני גר במקום מספיק בטוח כדי לחיות כאן חיים סבירים. מסתבר שהייתי תמים מדי. הכי גרוע, אני נפגעתי דווקא מהיחידים שחשבתי שעוד אפשר לסמוך עליהם – המשטרה.”
“מה קרה?” שאל מרדכי, וחש הקלה מכך שלא היה במדים.
“זה היה לפני כמה שיתונים. אשתי חזרה הביתה באמצע היום, וכולה דמעות. היא אמרה לי שחבורה של שוטרים עצרו אותה, והכריחו אותה באיומים להתפשט מולם, באמצע הרחוב.”
“אני… מצטער לשמוע.” אמר מרדכי.
“אין צורך, זה לא שהיית מעורב במשהו מזה.” אמר הסוחר. “אחרי מה שהיא סיפרה אני הבנתי שזהו, אנחנו לא יכולים להישאר בעיר הזאת יותר. אני הצלחתי למצוא בית ליד סמדינה בשביל לעבור אליו, ואחרי זה אני החלטתי להיפטר מכל הנכסים, כדי שלא יישאר לי פה עוד כלום.”
“אז אתה החלטת להחליף את הנפחייה הזאת… בחווה? מה בדיוק אתה מתכנן לעשות איתה?” שאל מרדכי.
“למכור אותה, מה אתה חושב? אני סוחר, אחרי הכל. תשמע חבר, אני קראתי לגבי המיקום, וזאת די מציאה – שטח שקרוב לדרכים הראשיות, אזור מישורי יחסית, גישה קלה למי תהום… אני בטוח שאוכל למצוא מישהו שיסכים לקנות את הקרקע הזאת. חוץ מזה, אין הרבה אנשים פה בעיר שיכולים לקנות נכסים במזומן, אז כל עסקת חליפין תעזור לי לצאת מכאן בהקדם.”
הסוחר השיט את ידו למרדכי.
“אז מה אתה אומר, שנחתום על ההעברה?”
“זה תלוי.” אמר מרדכי. “יעקב, מה דעתך?”
“מרדכי, זה חלום שהתגשם!” אמר יעקב והלך לכיוונו. “אני חושב שהמקום הזה אפילו יותר טוב מהנפחייה הישנה שלי! אני חולם על היום הזה כבר יותר משנה! אנחנו לא יכולים לוותר על ההזדמנות הזאת – אני רוצה להזמין כבר היום חומרי גלם!”
מרדכי חייך לעבר הסוחר.
“אני חושב שעשינו עסק. איפה אני חותם?”

***

השעה היתה מעט לפני הצהריים כשלירון קמה. היא צעדה בזהירות במסדרון הדירה והציצה לחדרי השותפים שלה. כולם ישנו עמוק, וכנראה שלא יקומו בקרוב. המילים של שה ושל מאיה עדיין הדהדו בראשה. היא הבינה את הדאגה שלהן, אבל היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לציית. לא כשהיא הייתה כל כך קרובה. בידיה היתה הוכחה לכך שבידי החלופה יש גישה למסמכים סודיים של השדים הכחולים, ובהם מידע שהיה עשוי להטות את הכף לטובתם, והיא לא היתה מוכנה לתת להם פשוט להישאר במחסנים שלהם ולהעלות אבק.
לא משנה מה שה אמרה, היא היתה חייבת לסיים את המשימה הזאת. ואם היא תאלץ לעשות אותה לבד, אז שיהיה.
לירון לקחה מהשולחן את אחד מהעותקים של המפתח, קיפלה אותו והניחה בכיס מעילה. היא לקחה איתה רק מעט חפצים נוספים, ואז יצאה בשקט מהדירה.

כשהיא יצאה מהבניין היא הציצה ימינה ושמאלה, ובדקה אם מישהו מהטפסרים נמצא בסביבה. היה לה קשה להאמין שהיא מנסה עכשיו להתחמק מחבריה, אבל אי אפשר לדעת כמה מהם כבר הספיקו לקבל את הפקודה החדשה של שה.
אחרי שהיא ראתה שהשטח נקי, היא רצה במהירות לכיוון מקדש “לב העיר”, תוך כדי שהיא מסתכלת לכל כיוון בלי הרף. למזלה, היה נראה שאין מישהו מהטפסרים שהבחין בה.
לירון לא בזבזה אף רגע ונכנסה אל תוך המקדש, שהיה ריק בשעה הזאת פרט לכוהנים וללוויים.
“צהרים טובים, לירון.” אמר אחד הכוהנים. “מה מביא אותך לפה בשעה הזאת?”
“אין לי זמן לדבר.” ענתה לירון. “אני צריכה שתוביל אותי למנהרות, עכשיו!”
“כרצונך.” אמר הכוהן וליווה את לירון אל המרתף.
“אל תשכחי – לא לשפוך דם במערות הקבורה, גם לא את דמך שלך.”
ללירון לא היה עכשיו את החשק להעיר לו שהיא כבר יודעת את זה. היא פשוט חיכתה שהוא יפתח את הדלת, הודתה לו במהירות, וצעדה אל הצד השני.
היא שמעה את הדלת נסגרת מאחוריה, והרגישה את פעימות לבה מאיצות.
זהו. מכאן כבר אין דרך חזרה.
היא שלחה את ידה לכיוון אחת העששיות שעל הקיר, אבל לפתע נעצרה. היתה לה תחושה שהיא עדיין לא היתה מוכנה, והיא ניסתה להבין למה. אחרי זמן קצר היא נזכרה. לירון הוציאה את המפתח המקופל מאחד הכיסים במעיל ויישרה אותו. אז היא הסירה את מעילה, ופתחה כיס מוסתר בצידו הפנימי של גב המעיל. עד לאותו הרגע היא לא ממש הצליחה למצוא שימוש לכיס הזה, אבל עכשיו זה נראה לה הגיוני. היא הכניסה בעדינות את המפתח לתוך הכיס הסודי, וסגרה אותו.
ליתר ביטחון.

***

השמש כבר עמדה במרכז השמים, ואפרים מיהר יחד עם שפירא ושבע-עשרה לכיוון האזור התעשייתי. הם היו עסוקים מדי בלהגיע כדי לפתח שיחה, ולאפרים נותר מעט זמן כדי לחשוב לעצמו. למרות שהוא הצליח להשתיק את החששות שלו לזמן מה במהלך האימונים, באותו הרגע הם שבו והציפו אותו, כמו פצע שנפתח מחדש. למרות שהוא ניסה שוב לדחוק אותן, הוא לא הצליח שלא לחשוב על כך שהוא לא בא ליובלים בשביל להגיע למצב הזה. הוא הזכיר לעצמו שוב ושוב מה קרה בצוות ההברחות, וניסה להתרכז בהבסת היריב שיעמוד מולו.

כשהגיעו, גילה אפרים שאל המקום הגיעו הרבה יותר אנשים: נראה שפועלים מכל בתי החרושת של החלופה באו לצפות בקרב, ומהצד השני היו יותר מחמישים חברים של החלופה, וביניהם כמעט כל מי שהכיר בשם, חוץ מתמר ואריה.
“איחרתם.” אמר מאיר. “כבר חשבנו שהשתפנתם ברגע האחרון.”
“נראה לך שהחלופה תברח מקרב?” צעק שבע-עשרה.
“בזמן האחרון זה די נראה ככה.” אמר פועל אחר, ובתגובה פרץ גל צחוק בצד של השובתים.
אפרים נאנח בכעס וצעד קדימה.
“בוא נסיים עם זה כבר.”
חורש, הפועל הרחב שנבחר להילחם נגדו, צעד קדימה ונעמד מולו. כעת, כשאפרים היה מסוגל לבחון אותו, הוא נראה כיריב רציני בהרבה משבע-עשרה, ואפרים הרגיש שביטחונו מתערער. הוא לא הרגיש שיצליח להילחם בצורה כזאת. הוא היה חייב להרגיע את הספקות שלו.
“לפני שנתחיל, אתם יכולים לחזור על התנאים לקרב?” שאל אפרים.
“רעיון טוב.” ענה מאיר, והרים את קולו.
“בסדר כולם! תקשיבו טוב! אנחנו התכנסנו כאן כדי לראות אחת ולתמיד אם האנשים שקוראים לעצמם החלופה הם באמת אלה שראויים להחליט על חיינו! כל אחד מאיתנו שלח את הלוחם הטוב ביותר שלו, כדי שכולם בעיר יידעו מי חזק יותר! אם הנמושה הזאת יצליח בדרך כלשהי להביס את חורש שלנו –”
קולות בוז נשמעו מקהל השובתים.
” – אז אנחנו נוותר על כל הדרישות שלנו, ונחזור להיות העבדים האומללים שלהם. אבל, אם חורש מנצח,
אנחנו ניקח בעלות על כל בתי החרושת שלהם, ונראה לתושבי יובלים מי באמת מחזיק את הרובע המערבי!”
קהל השובתים הגיב בשריקות עידוד.
“תראה להם מה זה, אפרים!” התפרץ מקבת מאחוריו.
“עכשיו, לחוקים.” המשיך מאיר. “אתם תיאבקו אחד בשני עד שאחד נופל. בלי אגרופים מתחת לחגורה, או בעיטות מעל לחגורה. ברגע שמישהו נופל, אני סופר עד שלוש. אם מי שנפל לא מצליח לקום עד אז, הוא מפסיד.”
“עד שלוש?!” צעק שפירא בפליאה. “כל כך מעט?! אתה הופך את זה לקרב הפלות!”
“גבר, זה לא קרב רגיל פה!” ענה מאיר. “אם אתם לא מסוגלים להתמודד עם תנאים קשים יותר, אין לכם סיבה להישאר! כולם מוכנים? למקומות!”
אפרים נעמד במרחק מספר צעדים מחורש, שפשט את בגדיו העליונים. הוא חש לפתע ברעד בכל גופו. האם זה בגלל שהוא חשש מלהפסיד?
הוא פשט את המעיל שלו ומסר אותו לשפירא. התחושה שלו לגבי האירוע עדיין לא השתפרה.
“היכון!” קרא מאיר והניף את ידו מעלה.
חורש צעד אחורנית בפישוק. מבט חטוף של אפרים היה לו מספיק כדי להבין שזה לא הקרב הראשון של האיש. אפרים חיקה את התנועה שלו בהיסוס. למה הוא עדיין מוטרד? אולי זה בגלל שהוא הזדהה עם הפועלים במידה מסוימת?
לא, גם זאת לא היתה הסיבה. משהו בכל הסיפור הזה הרגיש לו מוזר מההתחלה. אפרים חזר שוב בראשו על צורת הדיבור של מאיר, ועל האופן שבו הוא פיקד על האירוע, שאותו הוא מיהר להכחיש. מאיר לא סתם רוצה לשפר את התנאים של הפועלים. לא, הוא רוצה להקים כנופיה משלו. זאת הסיבה שהוא היה כל כך נלהב לקרב. אפרים, וכל שאר אנשי החלופה אתמול, הלכו בדיוק לפי התוכנית שלו והם לא היו מודעים לכך. אפרים התחיל לחשוב שאפילו אם הוא ינצח בקרב הזה, זה לא יהיה הסוף. הקרב הזה עלול לדרדר את הרובע למלחמה נוספת, שאין דרך לדעת מה יהיו ההשלכות שלה. הוא היה חייב לנטרל את המצב איכשהו. זה לא יכול להימשך.
לא היה לו הרבה זמן. מאיר עמד להפיל את ידו בכל רגע ולהתחיל בקרב. צריך לעשות משהו עכשיו.

“רגע! רגע! רגע!” צעק אפרים, ויצא מתנוחת הלחימה.
“מה קרה? נתפס לך הגב?” לעג חורש.
“אני מצטער, אבל אני לא מוכן יותר לקחת חלק בשטות הזאת.” אמר אפרים.
קולות של תדהמה וכעס נשמעו מצד חברי החלופה, אבל אפרים התעלם מהם, והביט במאיר.
“היה לנו הסכם.” מאיר אמר. “אם אתה מוותר עכשיו, זה אומר שאתה פורש. זה לא ברור?”
“ולמה שאני אקשיב לך?” שאל אפרים. “אני הייתי אתמול כשקבענו את הדו-קרב. לא דיברנו על החוקים. לא דיברנו על מה קורה אם מישהו לא מוכן להילחם. יש לך חוצפה לעמוד כאן ולהכריז על דברים כרצונך, ואז להתנהג כאילו כולנו הסכמנו עליהם!”
“אני מייצג את התושבים כאן!” קרא מאיר. “ההחלטות שלי מוסכמות על כולם!”
“זה באמת נכון? או שזה רק מה שאתה רוצה שנחשוב?” השיב אפרים, והביט בשאר הפועלים. הייתה לו תחושה שמה שנאמר עכשיו לא היה כל כך מדויק.
“האם האיש הזה התייעץ עם מישהו מכם על החוקים של הקרב?” שאל אפרים. אף אחד מהקהל לא ענה.
“האם האיש הזה שאל אותכם מה תוספת השכר שעליה אתם רוצים להיאבק?” אפרים המשיך. שוב לא היתה תגובה.
“האם יש מישהו מכם שבחר לתת לאיש הזה להנהיג את המחאה? כמה מכם בכלל מכירים אותו? האם הוא זה שיזם את השביתה?”
“אין לך מושג על מה אתה מדבר!” צעק מאיר בפנים אדומות. “מה אתה מנסה לרמוז כאן?! רק שתדע לך, שהשיחות על שביתה אפילו לא התחילו מבית החרושת שאני עובד בו! תשאל את החברים שלי, הם יכולים להגיד לך שהיית בין האחרונים להצטרף!”
אפרים ראה כמה הנהונים בקרב קהל הפועלים. כנראה שלפחות המשפט האחרון היה נכון. למרות זאת, אפרים עדיין הרגיש בטוח בעצמו. מבלי לשם לב, מאיר חשף כעת פרט מידע שכמעט והוכיח את מה שאפרים חשד בו. הוא רק היה צריך לבחור את המילים הנכונות כדי להסביר זאת.
“אז אם אני הבנתי נכון, האיש הזה בכלל לא היה שותף להחלטה שלכם להכריז על מחאה? הוא פשוט ניגש אליכם בלי התרעה מוקדמת, תפס פיקוד על המחאה, התחיל לחלק לכולם פקודות, ואתם סתם ככה אפשרתם לו?”
“רגע אפרים, מה אתה אמרת עכשיו?” שאל קרצן לפתע.
אפרים הסתובב אליו בהפתעה. הוא כמעט שכח מכל האנשים בחלופה שמקשיבים לו עכשיו. לא היה לו זמן לענות עכשיו. מאיר נראה כאילו הוא עומד להתמוטט. אפרים היה חייב לערער את כל הסמכות שעוד נותרה לו.
“תגידו לי, מה שקורה עכשיו נראה לכם סביר? אתם מוכנים לסכן את כל העתיד שלכם בגלל ששני גברים ילכו מכות? אתם באמת חושבים שזה בסדר לוותר על כל הדרישות שלכם אם הנציג שלכם יפסיד?”
“אתה לוקח את הצד שלהם עכשיו?!” הוא שמע את ציפורניים צועקת מאחוריו.
“איזה צד? ממתי אנחנו אחד נגד השני פה? שכחתם מי האויב האמיתי שלנו? בסופו של דבר כולנו רוצים את אותם הדברים. למה אתם נותנים לבחור הזה לסכסך בינינו? מה הוא כבר יודע שאנחנו לא?”
מאיר התקרב אליו באיטיות. הוא לא היה במצב טוב – גופו רעד, ופניו היו שטופות זיעה.
“אתם… אפילו… לא נתתם לי… להוכיח את עצמי!”
“על מה אתה מדבר?” תהה אפרים. “אתה מתכוון למה שאמרת אתמול, על זה שהצעת לפתור דברים בעצמך? תן לי לנחש, אתה לא הצעת לשתף איתנו פעולה. אתה דרשת לעשות את זה בדרך שלך, ולא היית מוכן להקשיב למה שאמרו לך. אין פלא שסירבו לך.”
מאיר התנשם בכבדות. הוא שלח לעבר אפרים מבט מלא בשנאה. אפרים הביט מסביבו בדאגה. ברגע זה הוא אמר את כל מה שהצליח לחשוב עליו, והוא לא היה בטוח אם כדאי לו להמשיך. נותר לו רק לקוות שהדברים שאמר נקלטו אצל האחרים.
“שמישהו יראה לבחור הזה!” שאג מאיר.
חלפו מספר רגעים, אך איש לא נענה לקריאה. אפרים נשם לרווחה. נראה שלפחות את הדו-קרב הזה הוא ניצח.

“הבחור מהחלופה צודק, כל הרעיון של הדו-קרב היה מטומטם מההתחלה.” אמר אחד הפועלים.
“למה בכלל נתנו לאיש הזה להוביל?” שאלה פועלת אחרת.
כמה אנשים נוספים הסכימו אותם, וחלקם התרחקו מהאזור.
“חכו רגע! לאן אתם הולכים?!” צעק מאיר. “אל תיתנו לו להרעיל אותכם עם המילים שלו! הקרב עדיין קורה!”
“שמענו ממך מספיק!” קרא פועל נוסף, ודחף את מאיר לתוך הקהל. “חברים! אנחנו חוזרים לשבות כמו קודם! בלי הסחות דעת!”
“רגע! רגע!” קרא שבע-עשרה ונדחף לפני אפרים. “אל תתייחסו אליו! הוא סתם נלחץ! אני אלחם במקומו!”
“מאוחר מדי בשביל זה, גבר. סיימנו עם הגחמות.” אמר חורש והצטרף אל האחרים.

אפרים הביט בקהל הפועלים מתפזר, וחש הקלה. האחרים אולי יכעסו עליו, אבל לעת עתה היה נראה שהוא הצליח לעמוד על העקרונות שלו, והפעם איש לא נפגע מכך. הוא היה בטוח שהאנשים בחלופה יסלחו לו אחרי שהוא יסביר את קו המחשבה שלו.
רגע לאחר מכן מקבת גרר אותו בכוח לכיוון בניין מגורים סמוך והפריך לחלוטין את הרעיון.
“חתיכת בן זונה! בשביל מה זה היה טוב?! היינו ככה קרובים לשבור אותם!” הוא צעק עליו בעודו דופק את גבו שוב ושוב על קיר הבניין.
“מה אתה רוצה? שנפתח עכשיו חזית מול הפועלים? אין לנו מספיק בעיות גם ככה?” ניסה אפרים להתגונן.
מקבת החטיף אגרוף לפניו של אפרים.
“מצחיק שאתה מזכיר בעיות, אפרים, כי זה כל מה שאנחנו רואים מאז שבאת לפה!!!”
הוא הרביץ לו כמה פעמים נוספות, ואפרים ראה שבזמן הזה שאר חברי החלופה שבאו לדו-קרב התאספו סביבם.
“אחי! אני לא יודע מה לומר לך, אבל אין לי שום קשר למה שאתם עוברים עכשיו!”
מקבת הרביץ לו בבטן בתגובה.
“אל תקרא לי ‘אחי’, חתיכת חוצפן! לא הרווחת בשום צורה את הזכות לקרוא לי ככה! אני לא יודע מה המשחק שלך, אבל אני כן יודע שבכל מקום שהיית בו בחלופה, אתה הבאת רק צרות! קודם הבלגן שעשית אצל צוות ההברחות, אחרי זה כל הבנות שלנו שפגעת בהן, ועכשיו זה! לאף אחד כאן לא ברור מה הקטע שלו?!”
אפרים הביט בקהל שסביבו. חלקם ניסו לשמור על שקט, אבל היו גם אחרים שהתחילו להתלחש בשקט, ומכולם שמע אפרים מילה אחת.
“בוגד”.
זה התחיל מכמה לחישות בודדות, אבל תוך זמן קצר אחרים הצטרפו בקול רב יותר, עד שלבסוף היה נדמה לאפרים כי כל מי שהסתכל צעק פה אחד.
“בוגד! בוגד! בוגד! בוגד!”
“בדיוק ככה! אתה הבוגד! אין כאן שום הסבר אחר!”
מקבת הושיט את ידו מאחורי הגב, ושלף משם פגיון.
“נגמר הזמן למשחקים אפרים, אם זה באמת השם שלך. אתה הולך עכשיו לשפוך את כל מה שאתה יודע, או שאני אכריח אותך. אתה חושב שר”ס היא היחידה שיכולה לגרום לאנשים לדבר?!”
הוא הניף את הלהב באוויר, ואפרים עצם את עיניו בהכנה לפגיעה, אך להפתעתו הוא לא הרגיש דבר. אפילו הקהל השתתק פתאום. הוא פקח את עיניו בזהירות, וגילה להפתעתו שקרצן אחז בפרק כף ידו של מקבת, ומונע ממנו להתקדם.
“מה אתה עושה?” צעק מקבת.
“אתם מבזבזים את הזמן שלכם.” אמר קרצן בנחישות. “אפרים הוא לא הבוגד.”
“איך לכל השדים אתה יודע?” שאל מקבת.
“זה לא המקום לדבר.” ענה קרצן. “אנחנו צריכים ללכת למקום שקט יותר.”
“מה, המרכז הסגול?” שאלה מישהי מהקהל.
“לא. מקום שבו נוכל לדעת שלא מקשיבים לנו.”
הוא הנמיך את היד של מקבת והסתובב כדי לצאת מהאזור התעשייתי.
“בואו אחרי.”

אפרים עקב אחרי קרצן, בעודו מנסה להתאושש מניסיון התקיפה שחווה לפני רגע. הוא תהה לעצמו לאן קרצן מתכוון להוביל אותם, ולהפתעתו, הסתבר שהוא הלך דווקא אל “החתול האפור”.
הוא פתח את הדלת וניגש היישר אל המוזגת.
“תודיעי לכולם פה שיש לנו שיחה חשובה של החלופה, ואנחנו צריכים פרטיות מוחלטת!”
המוזגת לא היססה, וצעקה לעבר כל חלל בית המרזח.
“כולם להתפנות! תנו לאורחים שלנו קצת שקט!”
בתנועה מסודרת, אפרים ראה שכל העובדים והלקוחות בקומה יצאו החוצה, והמוזגת הורידה תריסים על חלונות הראווה לפני שיצאה וסגרה מאחוריהם את הדלת.
“אני לא ידעתי שאפשר לעשות דבר כזה.” אמר אפרים.
“זה תנאי לא מדובר אצל כל מי שמשלם לנו דמי חסות.” צרעה ענתה לו בלחש. “אל תנסה לנצל אותו יותר מדי, כי הם מאוד לא אוהבים כשעושים להם משהו כזה.”

“בסדר, קרצן! תסביר לי עכשיו למה לי לא לחתוך את הבחור הזה לחלקים!” צעק מקבת כשחברי החלופה היו לבד. “אתה לא רואה שהבחור הזה מתנהג בצורה מחשידה מהרגע שהוא בא?”
“זה בדיוק העניין.” אמר קרצן. “אתה לא חושב שהוא אולי חשוד מדי?”
“מה זאת אומרת חשוד מדי? אתה חושב שמישהו ביקש ממנו להתנהג ככה?”
“לא, זה לא מה שהתכוונתי אליו. מה שאני אומר הוא שמישהו בנה על כך שאפרים יבוא לפה ויעורר אצל כולנו חשדות, ובזמן שכולנו נתרכז באפרים הוא יוכל לעשות מה שהוא רוצה מבלי שנהיה מודעים.”
“אז אם ככה אפרים עדיין זומם משהו נגדנו, לא?!” צעק מקבת.
“אני לא אמרתי כזה דבר.” העיר קרצן. “לדעתי, אפרים אפילו לא יודע שמנצלים אותו. הבוגד האמיתי רק הכווין את אפרים ללכת לאן שהוא צריך, והתמימות שלו היתה מספיק בשביל שכולנו נסתכל לאותו הכיוון.”
“אבל, איך אתה באמת יודע שזה מה שקורה?” שאלה צרעה.
“אני חושבת שהבנתי.” ענתה ציפורניים וצעדה קדימה לכיוונו. “קרצן, אתה גילית מי הבוגד, נכון?”
“כן, ואני מניח שגם את, לא?” השיב קרצן בקודרות.
“על מה אתם מדברים?” שאל אפרים. “איך פתאום גיליתם כזה דבר?”
“אפרים, מפתיע אותי שעד עכשיו לא הצלחת להבין את זה.” אמר קרצן. “בכל זאת, היא בעצמה ביקשה ממך לחשוד בה.”
אפרים הביט בו בתדהמה. האם הוא באמת חושב שזאת היא?
“מה?! אתה לא מתכוון ל-“
“חברים,” המשיך קרצן מבלי להתייחס אליו. “בשיתון שעבר אני וציפורניים ניסינו להבין בינינו מי עשוי להיות הבוגד, וחשבנו על מספר תנאים שהוא חייב לעמוד בהם. בין היתר, הבנו שהבוגד חייב להיות מישהו עם קשרים נרחבים בחזית הצבאית, וכך הוא יהיה מסוגל למסור לעורב את כל המידע על הסיורים שלנו. יש לי שאלה אליכם: מכל האנשים בחזית, האם יש למישהו יותר קשרים מאשר למפקדת עצמה?”
קולות של תדהמה נשמעו לאורך כל הקומה.
“אתה אומר שר”ס היא הבוגדת?”
“יש לך בכלל הוכחות?”
“לצערי אין לי הוכחות מוצקות, אבל ככל שאני חושב על זה, כך היא נראית לי יותר ויותר כמו האפשרות הכי סבירה. בואו נעבור על התנאים האחרים שחשבנו עליהם:
“תנאי ראשון, הסוחרים הראשונים שחצו אל השטח שלנו הגיעו לפני שלושה חודשים בערך, ככה שהבוגד צריך להיות כאן לפחות שלושה חודשים. ר”ס נמצאת כאן כבר כמעט שלוש שנים – מספיק זמן כדי להיטמע ולא ולעורר חשד.
“תנאי שני, הבוגד ככל הנראה יודע קרוא וכתוב, ואנו יודעים שזה נכון לכל צמרת החלופה.
“תנאי שלישי, הבוגד לא נמצא תחת השגחה אחרי הצהריים, אחרת הוא לא יוכל למסור לעורב את המידע על הסיורים שלנו ללא הפרעה. אתם בטח זוכרים איך ר”ס עקבה אחרינו כל השיתון האחרון, אבל האם היה מישהו שהשגיח עליה?”
חברי החלופה הגיבו בהינד ראש.
“ותנאי אחרון, הבוגד חייב לשמור על סודות בצורה טובה מאוד, ולשקר בלי שאף אחד יוכל לדעת. שאלה אחרונה – האם מישהו מכם יודע משהו על העבר של ר”ס? משהו שניתן להוכיח? תחשבו רגע על מה שאפרים אמר קודם – על הפועל ההוא שבא משום מקום והתחיל לחלק פקודות לא הגיוניות. זה לא נשמע לכם מוכר?”
הקהל נותר שקט.
אפרים הביט בקרצן, ולא היה מסוגל להאמין לדבריו. האם ר”ס באמת היתה הבוגדת כל אותו הזמן? במהלך כל ההיכרות שלו איתה, היא מעולם לא נראתה לו כמישהי שלא נאמנת לחלופה. הוא זכר כמה היא כעסה עליו אחרי שחשף בטעות את המעורבות של העורב בפרשה. אלא אם כן…
“האמת שעכשיו אני נזכרתי במשהו.” אמר אפרים. “לפני כמה שיתונים, ר”ס קיימה איתי שיחה פרטית ושאלה אותי אם אני יודע משהו לגבי העורב. כמה ימים אחרי זה כולם בעיר שמעו על כך שהעורב עוזר לסוחרים, ור”ס האשימה אותי בהדלפה. מה אם זאת היתה התוכנית שלה? ככה היה לה תירוץ ללמה היא לא מתקדמת בעצירת הסוחרים, והיא יכלה להפיל עליי את האשמה!”
“רואים? על זה בדיוק אני מדבר!” הגיב קרצן. “היא מנצלת אותו, בדיוק כמו שחשבתי.”
“אני באמת תהיתי לעצמי איך זה ייתכן שהצלחנו לתפוס את רוב הסוחרים רק אחרי שהיא אסרה עלינו להרוג אותם.” אמרה ציפורניים.
מקבת קם באיטיות מכיסאו, בעודו מחזיק את ראשו בידו.
“אני לא מאמין שכל הזמן היא הצליחה לרמות אותנו, אבל אני חייב להודות שמה שאמרת נשמע לי יותר הגיוני מכל האשמה אחרת ששמעתי. קרצן, אני חושב שאתה צודק! קדימה כולם! בואו נלך להעניש אותה!”
“לא!” צעק שבע-עשרה. “לא עכשיו! אנחנו לא מוכנים. אתה זוכר עם מי אנחנו מתעסקים כאן? אם אנחנו רוצים שיהיו לנו סיכוי לחשוף אותה, אנחנו צריכים שכולם בחלופה יהיו איתנו!”
“שבע-עשרה צודק.” אמר קרצן. “לכולכם יש משימה מאוד חשובה. אתם חייבים לשכנע את כל החברים בחזית הצבאית והעסקית לקחת חלק, אבל אסור שמילה מזה תגיע להנהגה או לכל מי שעשוי להלשין להם. מחר בערב, כולנו נתאסף מחוץ לבית של ר”ס ונדרוש ממנה תשובות. מי איתי?”
שפירא קם מכיסאו והניף אגרוף.
“למען החלופה!”
“למען החלופה!” החלו לקרוא האנשים בבית המרזח אחד אחרי השני. למרות שהוא עדיין התקשה להאמין בכך, אפרים לא היה יכול להרשות לעצמו שלא להשתתף, במיוחד אחרי שקרצן הציל אותו ככה. הוא הניף אגרוף וצעק.
“למען החלופה!”

***

החדר בו נפגשו השניים היה קטן ואפל. פרלין ישב עם גבו אל החלון היחיד ופכר את אצבעותיו.
“אני מאבד סבלנות, עורב. נשארו עוד שלושה ימים בקושי עד למועד שקבענו, והחלופה עדיין עומדת.”
“מר פרלין, אתה מסתכל באופן רחב מדי.” ענה קול מחוספס מצידו השני של החדר, צד שהיה מוסתר כמעט לחלוטין מהאור. “האנשים שלי מספרים שמעמדה של החלופה בעיר מעולם לא היה רעוע יותר. בתי החרושת שלהם הפסיקו לתפקד, התושבים הפסיקו לפחד מהם, והם עצמם יותר מדי עסוקים בלריב אחד עם השני בשביל לעשות משהו. אם יורשה לי לומר, אני לא רואה שיש מפה דרך חזרה.”
“עם כל הכבוד, אני לא שילמתי לך עשרים וחמש אלף לירות כדי לערער את מעמדה של החלופה. רציתי שתשמיד אותם. תש-מיד. פניתי אליך בתקווה שעד החודש הבא כבר לא יונף אף דגל סגול ברחובות העיר.”
“מר פרלין, אני לא חושב שזה רעיון טוב להאיץ את התהליך בכוח.” אמר העורב. “סמוך עליי, תן לדברים לקרות בצורה טבעית.”
“מה הבעיה? אתה בעצמך אמרת שאין להם דרך חזרה. אני חושב שכדאי שתבקש מהבחורים שלך להתחיל לשלוף סכינים.”
פרלין רכן לעבר האיש שמולו, וראשו נבלע בחשכה.
“עורב, אני יודע איך אתה עובד. אתה תמיד בצד של מי שמשלם לך יותר. אני גם יודע שבדרך הזאת צברת לא מעט אויבים. כרגע אתה מוגן, הודות לנו. אתה לא רוצה שנצטרף לרשימת השרופים שלך, נכון?”
“מר פרלין… אני אשקול את מה שאמרת.”

***

השמש עמדה לשקוע, וקרצן פיהק באריכות. הוא צעד אל הכניסה למקדש “היד התמה” ופתח את הדלתות. בצד השני כל צעירי האכסניה עמדו וחיכו לו, כולל אהובתו נורית.
“מה קורה פה? ערכתם לי מסיבת הפתעה?” שאל קרצן.
“תומר, אנחנו צריכים לדבר.” אמר אחד הכוהנים ברצינות.
“מה הבעיה? אני לא עשיתי שום דבר!”
“תומר, אתה יודע שהתקופה הזאת קשה לכולנו.” אמרה כוהנת נוספת. “יותר מצעיר אחד פה כבר נתפס עם סמים. אבנר רוצה שכולם פה ישמרו אחד על השני, אבל איתך זה כמעט בלתי אפשרי.”
“מה אתם רוצים ממני? אני עובד בלי הפסקה כדי להרחיק מפה את כל הסמים שאני יכול למצוא! מה אתם רוצים? שאני פשוט אישאר פה כל היום ואתן לסוחרים להסתובב בלי הפרעה?”
“מאמי, כולנו פה דואגים לך. לאף אחד מאיתנו אין שום דרך לדעת מה אתה עושה כל היום. אתה יכול להבין את זה, לא?” אמרה נורית.
“אני לא מאמין. גם את חלק מזה?” שאל קרצן בכעס.
“כולנו חלק מזה, קרצן!” ענה צעיר אחר. “אבל אתה תמיד מתנהג מרוחק, כאילו אתה לא אחד מאיתנו!”
קרצן רטן בקול. הוא עקף את החבורה שעמדה מולו וצעד הישר למרתף, אך הם לא הרפו, וצעדו בעקבותיו.

“שיהיה ברור: אני כבר מוכן לעזוב. בשיתון הבא יעברו שלוש שנים מאז שבאתי לפה, ואני מרגיש שכבר התגברתי על בערך כל מה שאתם חווים. הסיבה היחידה שאני עדיין כאן היא כי אני לא רוצה לגור בנפרד מנורית.”

“הזמנים השתנו, תומר.” אמרה צעירה נוספת. “אם לומר את האמת, הייתי בסדר עם זה שתלך, אבל עכשיו אני שמחה שנשארת. עם כל הסמים ששוטפים את הרובע, כולנו צריכים להישאר אחד עם השני.”
“תראו חבר’ה, אם כל כך חשוב לכם לוודא שאני לא אתפתה, מה שבוודאות לא יקרה, תרגישו חופשי להצטרף לחלופה! אני מציע לכם כבר שנים, וכמעט אף אחד לא רצה!”
“מאמי, אתה יודע שרוב הצעירים כאן מפחדים לחזור לעולם הזה.” אמרה נורית.
“מה הבעיה? כל מה שאתם צריכים לעשות זה לחפש סוחרי סמים, וברגע שאתם רואים אותם, פשוט לתקוף! זה לא כזה מסובך! אם עכשיו הייתם רואים סוחרי סמים, לא הייתם עושים את זה?”
בדיוק ברגע בו הוא סיים לדבר, נשמעו קולות חריקה חזקים מהדלת בקצה המרתף – הדלת שהובילה למערות הקבורה. כל הצעירים שהיו שם הפסיקו את מה שעשו והביטו לכיוונה. כמה חריקות נוספות נשמעו, ואז הדלת נפתחה לרווחה, ומצדה השני יצאה בחורה לבושה בחום, עם תליון חסות על צווארה.
“אני… לא ציפיתי שיהיו פה כל כך הרבה אנשים. אתם מתכוננים להלוויה?”
“אולי רק לשלך!” ענה קרצן והסתער לכיוונה.

<< לפרק הקודם                                                                           לכל הפרקים                                                                           לפרק הבא >>