זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אפרים הכניס את המטבע לארנקו וקרא בשנית את הפתק. בהתחשב באירועי היום, היתה לו השערה יחסית טובה לגבי זהות הנדבן שהתחייב להשאיר לו עוד כסף. ברגע זה הוא הרגיש חשק גדול למצוא את אותו האדם ולהודות לו מעומק ליבו, אבל הוא בלם את עצמו.
הנדבן הזה ביקש במפורש להשאיר את העניין בינו לבין אפרים, וכנראה מסיבה טובה. בכל זאת, היתה פה הפרה בוטה של העונש שהשופט גזר עליו.
אפרים לא היה בטוח לחלוטין אם הוא צודק לגבי ההשערה שלו, כך שאם יספר על מה שקרה לאדם הלא נכון, האמת תצא לאור במהירות, והנדבן כנראה ייפגע מכך קשות. עד כמה שהדבר כאב לו, לעת עתה היה עליו לשמור על מקור הכנסה זה בסוד מכל אדם נוסף בעיר.
הוא עשה את דרכו אל דלת הכניסה לפונדק, כאשר הוא קלט כמה מעט אנשים באמת יודעים על המצב החדש שבו הוא נמצא. במיוחד הוא נזכר באור. אפרים דיבר איתה בפעם האחרונה יום לפני שיצא עם צוות ההברחות. כנראה היא עדיין חושבת שהוא נמצא איתם, כך שאין סיבה שהיא תדאג לו שלא לצורך, אבל הוא עדיין חש במחויבות כלשהי ליידע אותה על מצבו. בכל זאת, הדאגה שלו כלפיה היתה אחת הסיבות העיקריות שעודדו אותו להישאר בעיר ולהצטרף לחלופה. אפרים החליט לדחות את ארוחת הערב לבינתיים, והלך לעבר ביתו של השופט.
כאשר הוא התקרב אל הבית, הוא זיהה מרחוק חבר של החלופה שומר על השער. אפרים ניגש אליו בציפייה.
“היי, מה אתה עושה כאן?” קרא השומר, והושיט את ידיו לכיוונו.
“אה… אני… קיוויתי שאולי תוכל לקרוא לאור.” אמר אפרים בהיסוס.
“בשביל מה? לא יכול להיות שהשופט שלח אותך להשיג אותה, כי הוא בדיוק נכנס פנימה בעצמו.”
“זה לא קשור לשופט, אני בסך הכל רוצה לדבר איתה.”
“מה כבר יש לך לומר לה… או…”
השומר התחיל לחייך בנבזיות.
“אה… עכשיו הבנתי. אתה הבחור הזה שהחבר’ה האחרים בשמירות הזכירו. רק באת בשביל ‘לדבר’ איתה, מה?”
הוא קרץ כשאמר את המילה ‘לדבר’. אפרים הביט בו בתדהמה מלווה בגועל. על מה בשם התאומים הוא רומז בדיוק? האם באמת אנשים רואים אותו ככה?
“אני מבטיח לך שבאמת אין לי איתה שום דבר מעבר לזה.” אמר אפרים בתגובה.
“כן, כן, שמענו אותך.” אמר השומר ובחן אותו בחשיכה. “זה אני, או שאתה לובש חולצה סגולה? מוזר, החבר’ה הקודמים לא אמרו לי שאתה חבר בחלופה.”
“זה לא משנה עכשיו! אתה יכול פשוט לקרוא לה?”
“תשמע גבר, גם אם הייתי רוצה, אין לי את המפתח לשער, ואני גם לא יכול לאפשר לך לטפס על הגדר או משהו. ר”ס תהרוג אותי במקום אם היא תשמע שנתתי למישהו לעבור.”
בזמן שהם דיברו, אפרים ראה דמות ענקית יוצאת מהבית אל עבר השער. כאשר היא התקרבה מספיק אל אפרים, הוא זיהה אותה בתור הענק.
“ענק!” אפרים קרא לו. “מה אתה עושה כאן?”
“כמו מה זה נראה לך?” הוא ענה והביט בו בבלבול. “אני ליוויתי את השופט אל הבית שלו. יותר מעניין אותי לדעת מה אתה עושה כאן. מה יש לך לעשות עם השופט?”
“זה לא נראה לך ברור?” אמר השומר. “הוא בא בשביל הקטע שיש לו עם אור.”
“אין לי איתה שום קטע!” צעק עליו אפרים.
“הבחור הזה אומר את האמת.” אמר הענק לשומר. “השופט היה אומר לי אם הוא היה בא לבקר אצלו ככה באופן קבוע.”
“לא אמרתי שהם עושים את זה אצלו.”
“אין לי איתה כלום!” אפרים צעק על השומר, כאשר הענק הניח בכוח יד על הכתף של כל אחד מהם.
“מספיק עם זה!” הוא קרא. “אני בעיקרון כבר סיימתי לעבוד היום, אז אין לי כוח לשטויות האלה שלכם.” הענק הביט בשומר. “אתה! תחזור לעבודה שלך. ואתה!” הוא הפנה את מבטו לאפרים. “תלך בחזרה אל… המקום שממנו הגעת. אני הולך הביתה.”
הענק עזב את בית השופט והתחיל ללכת אל הרחוב הראשי. לפתע עלה לאפרים רעיון. הוא הלך במהירות אל עבר הענק.
“היי! ענק!” אפרים קרא לו כאשר הוא הגיע אליו.
הענק הסתובב אליו בכעס.
“מה אתה רוצה עכשיו?”
“אתה אומר שאתה כבר לא עובד?”
“כן. למה?”
“חשבתי שאולי עכשיו נוכל לדבר.”
“עוד פעם העניין הזה? למה כל כך חשוב לך לדבר איתי?”
“פשוט כי אני חדש פה, זה הכל. אני רוצה להכיר את הסביבה שלי יותר טוב. יש לך בעיה עם זה?”
הענק פלט אנחה ארוכה.
“בסדר. אם זה יגרום לך לשתוק אחר כך. אתה יכול לשאול אותי כל מה שאתה רוצה, לפחות עד שאני מגיע הביתה.”
“טוב, אז בוא נתחיל במה שרציתי לשאול אותך אתמול.” אמר אפרים. “אתה אח של שפירא, נכון?”
“כן. השם המלא שלי הוא איתי שפירא, אבל כולם כאן מכירים אותי בתור ‘הענק’.”
“כמה זמן אתה עובד אצל החלופה?”
“משהו כמו עשר שנים, ממה שאני זוכר. באותה התקופה החלופה בדיוק התחילה להתבלט ברובע, אחרי שהם השיגו בעלות על בית החרושת לפתילים, והשופט החל למשוך אליו אש. אתה כבר יודע איך השופט נראה – הוא לא דמות מאוד מאיימת. בהנהגה הבינו שהוא צריך הגנה, וחיפשו אנשים שיכולים לפצות עליו. בסופו של דבר אני הייתי מספיק גבוה ומספיק שרירי בשביל התפקיד. אפילו אז זה עדיין לא היה מספיק בשביל להבטיח את ביטחונו. בתור שומר ראש אני נמצא לצד השופט במשך רוב שעות היום, ככה שאני שומע בערך את כל השיחות שיש לו. בגלל זה חלק חשוב נוסף הוא היכולת שלי לשמור על סודות. אני מניח שהשתקנות שלי היא חלק מהשיטה שפיתחתי בשביל זה.”
“אז אתה למעשה היית בחלופה לפני כמעט כולם, כן?”
“כן. זה בדיוק מה שאמרתי. יש לך סיבה מיוחדת לשאול כל כך הרבה שאלות מיותרות?”
אפרים נרתע מהתשובה שלו. מה היתה הבעיה במה שהוא שאל? זה לא שהוא ניסה להשיג ממנו מידע מסווג. איך הוא בדיוק אמור לענות על כזה דבר?
“אני פשוט רציתי להבין מה קרה לכל שאר האנשים בחלופה.” הוא אמר לבסוף. “אתה יודע, כמו אח שלך או האנשים האחרים שהצטרפו לחלופה יחד איתך.”
“חוץ מבצוות ההברחות, רוב האנשים שהיו בחלופה איתי לא נמצאים יותר. לפני שר”ס הגיעה, אלה שהיו בחזית הצבאית נטו להיהרג בעימותים הרבים שהיו לנו ולאנשים בחזית העסקית הייתה נטייה מעצבנת לפרוש ולהקים כנופיות משלהם ברגע שהיו להם את האמצעים בשביל זה. אפשר לומר שבאותה התקופה, הנוכחות שלי לצד השופט עזרה לו לשרוד במידה רבה.
“לגבי החבר’ה החדשים, אני לא ממש מכיר אותם מספיק טוב כדי לענות לך, אבל בנוגע לאח שלי, בהתחלה לו ולאמא שלי לא היה ממש אכפת ממה שעשיתי, כי השכר שלי הספיק בשביל שני אנשים. לשפירא באותה תקופה בכלל לא היה אכפת מכל מלחמת הכנופיות. החלום שלו היה בכלל להיות פייטן, אבל לאלים היו תוכניות אחרות. חמש שנים אחרי שהצטרפתי לחלופה, כשהוא היה רק בן תשע-עשרה, אמא שלנו חלתה במחלה קשה, ולא הייתה יכולה לעבוד יותר. היינו חייבים להשיג עוד כסף כדי לממן את הטיפול שלה, והדרך היחידה שמצאנו היתה לצרף את שפירא לחלופה.”
“אני… משתתף בצערך” אמר אפרים. הוא התחיל להרגיש צינה חריגה מסביב, אך התחושה נקטעה לאחר שהענק המשיך לדבר.
“אל תדאג. יָגוֹת עשה איתנו חסד, והיא החלימה, אבל היא עדיין לא מסוגלת לעבוד יותר, ככה שכנראה שפירא כבר לא יגשים את החלום שלו. אני מניח שלרוב האנשים בחלופה יש סיפור דומה.”
אפרים הביט סביבו בעצב למשמע הסיפור. הענק עדיין המשיך ללכת, כך שכנראה עדיין היה לו זמן לעוד כמה שאלות. הוא ניסה לבחור אחת שתיתן לו כמה שיותר מידע על הסביבה.
“אתה הזכרת קודם את ר”ס. אתה יכול לספר לי עוד עליה?”
“אני לא יודע עליה הרבה, וחלק גדול ממה שאני יודע אסור לי בכלל לומר מטעמי סודיות. היא באה אל השופט ערב אחד לפני שלוש שנים, והבטיחה לו שתנצל את ההיכרות שלה עם הרובע כדי לאפשר לו שליטה מלאה עליו. היא אפילו לא ביקשה הרבה בתמורה. לשופט היו ספקות, אבל הוא החליט לתת לה הזדמנות, ואפשר לה לתכנן מתקפה על אחד היריבים הוותיקים שלנו. ביום ההתקפה הבסנו אותם באופן מוחץ, אבל במהלך הקרב נהרג ראש החזית הצבאית שלנו.
“השופט היה צריך למצוא מהר מישהו שיחליף אותו, ומינה בהיסוס את ר”ס. בסופו של דבר זו היתה ההחלטה הנכונה. ר”ס הביאה אותנו לשליטה על אזורים שמעולם לא דרכנו עליהם, ואנחנו הצלחנו להגדיל משמעותית את ההשפעה שלנו. זאת היתה התקופה שבה השגנו שליטה על רוב הנכסים שלנו: רוב בתי החרושת, רוב העסקים שמשלמים לנו דמי חסות, אפילו הבית הגדול של השופט בא רק אז.”
“באמת?”
“כן. עד אז הוא גר בדירה צנועה סמוך למפקדה, אבל היה קשה לשמור עליה מאובטחת. השכונה שבה הבית הגדול נמצא נכבשה רק בתחילת השנה שעברה, ואחרי הכיבוש גילינו שהוא היה שייך למשפחה של סוחר שעזב לא מזמן את העיר. השופט ניצל את ההזדמנות ועבר לשם בהקדם, אחרי שדאג שיעמדו שם שומרים לאורך כל שעות היממה. הבעיה היחידה שיש לי עם המבנה הזה היא שלדעתי הוא גדול מדי בשבילו.”
“למה אתה מתכוון?”
“בחודשים הראשונים למעבר השופט היה גר שם לבד. רוב היום הוא נשאר במפקדה, ואל הבית הוא הלך רק בשביל לישון, בלי אפילו לבשל לעצמו. מהר מאוד הבניין התחיל להיראות מאוד מוזנח. אבן וסרעפת רבו איתו במשך זמן רב על כך שהוא צריך לאכסן בבית עוד אנשים, או לכל הפחות לשכור עוזר בית. בסופו של דבר השופט התפשר, ואפשר לסרעפת לעבור לגור איתו. כמה ימים מאוחר יותר גם פגשנו במקרה את אור.”
אור?
אפרים לא ציפה לשמוע את השם שלה מהענק. הצינה שהרגיש מקודם שוב חזרה.
“למה אתה מתכוון שבמקרה פגשתם אותה?”
“בערך באותו הזמן שבו סרעפת עבר לגור עם השופט, ר”ס כבשה שכונה שהיתה שייכת לכנופייה מקומית. יום לאחר מכן אני והשופט הלכנו אל הבית של המנהיג שלהם בשביל לשאת ולתת על הכניעה שלו. במהלך השיחה אור נכנסה לחדר בהיסוס. האיש ההוא אמר שהוא לקח אותה אליו בתור עוזרת בית, אבל היא מביאה לו יותר נזק מתועלת. השופט הציע לקחת אותה ממנו, למרות שלדעתי לא היתה לכך אף סיבה הגיונית.”
“למה אתה אומר את זה?”
“זוכר איך אור מתנהגת? עם כל הגמגומים, התפרצויות הזעם והתקפי החרדה? מה אם אני אומר לך שזה עדיין שיפור משמעותי מהיום שבו היא התחילה לעבוד אצל השופט? היא הייתה אז צולעת מחדר לחדר, רועדת בלי שליטה, קופצת מכל רעש קטן, ולא היתה מעזה להביט לאיש מאיתנו בעיניים. עד תחילת השנה הנוכחית היא אפילו לא היתה מדברת. אני הייתי משוכנע שהיא שבורה באופן בלתי הפיך, והשופט לקח אותה רק כי הוא פחד שמישהו עם תפקוד יותר טוב היה בוגד בו. אבל השופט הכריח את כולנו להיות סבלנים כלפיה, ובמה שאני הייתי מגדיר בתור נס היא לאט-לאט התחילה להשתקם. בחודש האחרון היא אפילו הצליחה לצאת מהבית לתקופות קצרות.”
אפרים הביט סביבו בעיניים פעורות, ואז בענק. הוא כבר חשד שמשהו קרה לאור שגרם לה להתנהג כמו שהיא מתנהגת, אבל אחרי שהוא שמע את זה…
הוא לא רצה להתחיל לתאר לעצמו מה עבר עליה.
“זה… וואו… אני לא ידעתי…”
“מה אתה עושה?” שאל הענק. “אתה מנסה להתנצל בפניי?”
“אני לא יודע. אני פשוט… זה די קשה לי להאמין.”
“כמה פעמים ראית את אור? פעמיים או שלוש? יצא לי לראות אותה כמעט בכל יום, אז אני חושב שאין לך את הזכות לשפוט אותה.”
אפרים לא הגיב. הוא רק חשב על כך שעכשיו הוא חייב לפגוש את אור שוב. אם מה שהענק אמר באמת נכון, היא זקוקה לתמיכה יותר מאשר שהוא אי פעם חשב.
הענק כחכח בגרונו.
“הכל בסדר?”
“אני פשוט… עבור המון זמן מאז שדיברתי כל כך הרבה. בכל מקרה, כבר הגענו לדירה שלי.”
אפרים הביט סביבו, וראה את הענק נכנס אל בניין באמצע סמטה.
“לילה טוב, גבר.” אמר הענק ועלה במדרגות הבניין.
אפרים לא היה צריך לחשוב יותר מדי על מה לעשות. הוא הסתובב במקום, והלך בחזרה אל בית השופט. לאכזבתו, השומר לכניסה עדיין עמד במקום. אפרים החליט לבדוק את הגדר האחורית, בתקווה שאולי כמו מקודם, אור תוכל לראות אותו, אך לצערו, חלונות הקומה השניה היו חשוכים מכדי שיהיה מסוגל למצוא אותה. אפרים עמד לוותר, עד שגילה שצרעה היתה זאת ששמרה על הגדר. הוא התקרב אל הצעירה עם השיער הקצר וקרא לה.
“אפרים?” הביטה בו צרעה בהפתעה. “מה אתה עושה כאן? חשבתי שאתה נמצא עם אבן.”
“לצערי אני לא ממש הסתדרתי איתה.” אמר אפרים, וסיפר לה את מה שקרה.
צרעה הביטה אל הקרקע, מהורהרת.
“אתה יודע, זה די מדאיג אותי… לא ידעתי שהחלופה יכולים להיות כאלו קשוחים.”
“על מה את מדברת? שמעתי שאצל ר”ס זה אפילו יותר גרוע, לא?”
“אני לא מדברת על זה. אני פשוט, במשך כל הזמן שאני עובדת בחזית הצבאית, מעולם לא נלחמתי באף אחד, אתה מבין?”
“את רצינית איתי?”
“אני לא אוהבת אלימות. בכלל לא. אני הצטרפתי לחזית הצבאית רק כי משלמים פה יותר, זה הכל. לא היתה שום סיבה אחרת. איכשהו, אני לא מבינה איך, הצלחתי להתחמק מכל משימה אלימה שביקשו ממני לבצע, אבל אני תמיד חיה בחשש מהיום שבו יגמר לי המזל.”
“אז מה יקרה אם יגיע עכשיו מישהו לכאן וינסה לעבור מעל הגדר?”
“אני כנראה אנסה להחזיק אותו כמה שיותר חזק ואז אצעק לעזרה.”
אפרים הביט בה בשקט, וחשב מה לעשות בינתיים.
“היי, אפרים?” היא פנתה אליו.
“מה?”
“אתה מבטיח שלא תספר לאף אחד את מה שאמרתי לך? אני לא רוצה להסתבך.”
“אני מבטיח.”
“תודה לך. חוץ ממך כל מי שישב איתנו אז בחתול האפור יודע את האמת עלי.”
“את גורמת לזה להישמע כאילו מדובר כאן באיזה סוד נורא.”
“עם ר”ס בתור מפקדת, עדיף לי לא להיות פזיזה.”
היא נשמה לרווחה והביטה לשמים, ואז חזרה להביט בקפיצה באפרים.
“אוי, כמעט שכחתי! מה אתה בכלל עושה כאן?”
“אני באתי לראות את אור, אבל כמו שזה נראה עכשיו, אין לי ממש איך ליצור איתה קשר.”
“טוב, אני חושבת שיש לי רעיון.”
“באמת? על מה את חשבת?”
“זה לא כזה מסובך.” היא אמרה, והתכופפה אל בסיס הגדר. “בשיתון שעבר, השופט שלח את קרצן שיביא את אור אל המפקדה, אבל בגלל שלא היתה לו דרך ליצור איתה קשר, היה לו בלגן גדול עם שאר השומרים. אחרי האירוע הזה, השופט ביקש מכמה אנשים שיתקינו מערכת שתאפשר לאנשים לקרוא לאור מבחוץ.”
היא הסירה לבנה מבסיס הגדר, וחשפה שרוך שבצבץ מבפנים.
“החוט הזה מחובר לפעמון בחדר שלה. אז אם אתה רוצה, אתה יכול אפילו לקרוא לה עכשיו. אני לא אשפוט.”
“טוב, תודה.” אמר אפרים והלך בזהירות אל הגדר. הוא משך בחוט והמתין. תוך זמן קצר הוא ראה את אור יוצאת דרך הדלת האחורית של המבנה, אך מצבה לא היה כזה שהוא היה מוכן אליו. היא הלכה אל הגדר באיטיות, בוכה בקול וראשה שמוט. גם כאשר היא הגיעה אל מול אפרים, היא המשיכה לבכות, ולא הרימה אליו את ראשה.
אפרים הביט בה בדאגה, ואז בצרעה, שנראה שלא היה לה רעיון למה לעשות.
“אור?” קרא לה אפרים. היא עדיין לא הרימה את הראש, אך נראה שלפחות היא הפסיקה לבכות.
“אור!” הוא קרא בקול רם יותר.
“מה?!” אור צעקה עליו בזמן שהיא הרימה את ראשה. “מה אתם רוצים ממני?!” היא הביטה באפרים ואז השתתקה בתדהמה, אך לפני שאפרים הספיק לומר מילה נוספת היא הסתובבה והתחילה לבכות שוב.
“לא! לא! למה?! למה אני כזאת מטומטמת?!” היא צעקה בעודה מטיחה את אגרופיה על קיר הבית.
“אור! תפסיקי עם זה! אף אחד לא שופט אותך!”
היא הפסיקה שוב לבכות והסתובבה שוב אל אפרים. אפרים ראה שהשיער שלה היה פרוע אף יותר מהרגיל ואפילו אור הכוכבים החלש הספיק בשביל לראות שעיניה אדומות.
“מה אתה רוצה?” היא יבבה.
“אור, מה קרה לך? אני אף פעם לא ראיתי אותך כזאת נסערת.”
“אני פשוט… אני ס-ס-סיימתי עם הת-ת-תורנויות שלי, ואני הלכתי למיטה, א-א-אבל אז נזכרתי שאני שכחתי ל-ל-לשטוף את הכ-כ-כלים שלי, ואז… אה… אני התחלתי לחשוב לעצמי… אור, את חסרת תועלת! איך אפילו את זה את לא מצליחה לעשות?! כל הטעויות שעשית קרו בגללך! לא מגיע לך שאנשים יהיו כאלה נחמדים אליך!“
אור התחילה לבכות פעם נוספת.
“אור! מספיק עם זה, זה לא מתאים לך.”
“שקט! אתה לא יודע עלי כלום!“
“אור…” אמר אפרים, והושיט את ידו אל כתפה.
“אל תיגע בי!!!” היא צרחה עליו, ואז רצה בחזרה אל תוך הבית.
אפרים הסתכל על צרעה מודאג.
“אני אף פעם לא ראיתי אותה נסערת כל כך.” הוא אמר.
“גם אני לא.” אמרה צרעה. “אני לא נמצאת כאן כל יום, אבל שמעתי מאנשים אחרים שיש לה הרבה פעמים ימים כאלה. לפחות פעם בשיתון, ממה שאומרים.”
“זה נראה נוראי. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות?”
“לא שידוע לי. אני חושבת שהדבר הכי טוב שתוכל לעשות הוא לתת לה יום או יומיים להירגע ואז לנסות לדבר איתה שוב, בתקווה שלא יהיה לה עוד התקף חרדה כזה.”
“אני… אני מבין.” אמר אפרים. “אני אלך עכשיו לישון, אם לא אכפת לך. תודה שעזרת לי לדבר עם אור בכל מקרה.”
“אין בעיה. לילה טוב!”
אפרים הגיע מאוחר בלילה אל המספרה. נראה היה שהעובד בדלפק הלך כבר לישון, אז אפרים פשוט צעד אל החדר שהזמין מראש, ונשכב על המיטה. עד כמה שניסה, הוא לא הצליח להירדם. מה שאירע באותו הלילה עם אור הטריד את שלוותו.
מבלי משים אפרים קם מהמיטה והתהלך במעגלים ברחבי החדר. למרות שהוא לא רצה להתעמק בזה, מחשבותיו נדדו בעצמן לעבר תהיות לגבי מי, או מה גרם למצבה הנפשי של אור להידרדר ככה, והאם יש משהו שהוא יכול לעשות בשביל למנוע מאותו גורם לחזור בשנית. עם המחשבות הכבדות האלו הוא המשיך להסתובב בחוסר נוחות בחדר, עד שלבסוף התעייף ונרדם בשעת לילה מאוחרת.