רק עוד שני פרקים!
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
לירון פתחה בהיסוס את הדלת שהובילה אל תוך המקדש. היא הציצה בזהירות, ואז הסתובבה אל אפרים בהנחת הקלה. המרתף שמעבר לדלת היה ריק. היא סימנה בשקט לאפרים להתקדם והם צעדו בזהירות במרתף בעודם עולים לקומת הקרקע, שהייתה חשוכה וריקה מאדם.
“אם יהיה לנו מזל, דלתות הכניסה עדיין יהיו פתוחות.” לחשה לירון. “עובדי המקדש נהגו לא לנעול אותן בתקופה שבה היינו מסתובבים אצלם יותר.”
היא צעדה אל דלתות הכניסה ודחפה אותן. לשמחתם, הן נפתחו בתנועה חלקה, והיא ואפרים צעדו החוצה. כשאפרים צעד אל הרחוב, הוא הביט בנוף שסביבו בהשתאות. המבנים שניצבו באזור היו שונים מכל מה שראה בחייו: כל בניין היה צבוע בגוון אחיד וייחודי לסביבתו; מכל קומה יצא שיפוע מכוסה רעפים, ולא רק על הגג כמו שהיה נהוג; לרוחב הרחוב נפרשו חבלים שחיברו בין בית לבית, ועליהם היתה תלויה שורה של עששיות מתכת, אשר נעטפו בבדים צבעוניים. התחושה היתה כאילו הוא שב למטל בשיא חג הצבעים, תחושה מרגיעה ומעוררת בחילה בו זמנית, בהתחשב במה שקרה רק כמה ימים מאוחר יותר.
“נכון, זאת פעם ראשונה שלך פה.” אמרה לירון ונעמדה לצידו. “רוב תושבי השכונות הדרומיות של הרובע המערבי הם רוקפתיים. הם עיצבו את האזור כך שהוא ייראה כמו הערים באיי הרקפת. שמעתי שהם קוראים לאזור בתור ‘מַדָי הקטנה’, שאני מניחה מתייחס לעיר הבירה שלהם.”
“זה לא מה שהם מתכוונים אליו.” העיר אפרים. “עיר הבירה של איי הרקפת היא אֵנְלִיל. מדי זה השם של האי בו אנליל נמצאת.”
“באמת? טוב, נראה שהחכמתי קצת הלילה.” לירון הגיבה, וניגשה אל דגל ירוק שהיה תלוי ליד, ועליו הדפס של עלה עץ זית. “כמו שאתה יכול לראות, אנחנו עכשיו בלב השטח של משפחת מסיק. המחבוא של העורב נמצא צפונית לכאן, על הגבול עם החלופה. תחפש בניין עם רעפים צהובים מסביב.”
אפרים הפסיק להביט בנוף מסביבו, והלך יחד עם לירון בכיוון צפון, בחיפוש אחר הבניין.
“אני חושבת שכדאי לך לסגור את המעיל.” העירה לירון. “מי שדיברתי איתו הזהיר אותי שברגע שהם יראו מישהו מכנופייה אחרת הם יברחו, אז עדיף שהם לא יראו את הצבע של החולצה שלך.”
“הבנתי.” אמר אפרים ורכס את כפתורי המעיל שלו. “מה לגבי שאר התנאים שהוא הציב? הוא לא ביקש ממך גם לבוא לבד?”
“אתה צודק. אז מה אתה רוצה לעשות? אני מעדיפה שלא נתפצל יותר מדי.”
“תתקדמי בלעדי.” אמר אפרים. “אני אישאר במקום כמה זמן ואעקוב אחריך ממרחק. יש סיכוי שאחרי שהאנשים האלה יראו אותך נכנסת לבניין הם פחות ישגיחו על הכניסה, אז אוכל להצטרף אליך בלי שהם יידעו.”
“אני לא יודעת לגבי זה.” הגיבה לירון. “אבל אני לא חושבת שאפשר למצוא פתרון יותר טוב. בסדר.”
אפרים נעצר במקום, וטען את רעם בזמן שלירון המשיכה להתקדם, אך מבלי להדליק את הפתיל. הם בכל זאת היו רחוקים. כשסיים, הוא בקושי ראה את לירון בחשכה, והוא ניסה בזהירות לעקוב אחריה מבלי שזה יהיה ברור מדי.
ככל שהם המשיכו ללכת, התמעטו הבניינים הצבעוניים, והתחלפו לאיטם בכאלה שנבנו בסגנון הנפוץ ברוב צוניער.
לפתע הוא ראה את לירון נעצרת במקום, ואז מפנה את מבטה לעבר בניין תמים למראה, אך בעל רעפים צהובים. אפרים עמד במקום וצפה בלירון הולכת לעבר הבניין. אחרי שהיא נכנסה, אפרים הלך בעקבותיה, אך כאשר הוא הגיע אל פתח הבניין, אפרים הבין פתאום כמה מוכר האזור שמולו נראה. כל כך מוכר, שהוא לא היה מסוגל עוד לכבוש את כעסו. הוא צעד אל תוך הכניסה וחיפש אחרי לירון.
“חתיכת בן זונה!” הוא צעק כשמצא אותה.
“אפרים, הכל בסדר?” שאלה לירון בבהלה.
“המספרה של רזי נמצאת ממש לא רחוק מכאן! אני לא מאמין! כל החודש הזה העורב פשוט הסתתר משהו כמו שלושה רחובות מאיפה שישנתי, ולא היה לי מושג!”
“טוב, אתה יודע מה אומרים.” השיבה לירון. “לפעמים אתה פשוט צריך נקודת מבט חיצונית כדי להבין דברים.”
היא טענה במהירות את רובה הקשת שלה ודרכה את המיתר.
“אין לנו זמן לבזבז. ממה שאמרו לי, העורב נמצא בקומה השלישית, דלת ראשונה משמאל.”
אפרים ולירון עלו בהיסוס במדרגות הבניין. האוויר מסביבם היה כה מתוח שאפרים חשב שהוא מצליח לשמוע את פעימות לבה של לירון. אפרים שלף פתיל מהפונדה על חגורתו והצית אותו.
“אני מקווה מאוד שהם לא הכינו איזו מלכודת.” אמר אפרים בעודו מצמיד את הפתיל הבוער לרובה שלו.
“גם אני.” אמרה לירון בשקט.
חששותיהם התגברו כאשר הם עלו לקומה השלישית, והיו מסוגלים לשמוע רחש קולות משמאלם.
“נראה שמחכים לנו.” אמרה לירון בדאגה, והסירה את מעילה. “כדאי שנהיה מוכנים לקרב.”
“רעיון טוב.” אמר אפרים, והסיר גם הוא את המעיל. הם הניחו את המעילים ממול לדלת, ואפרים התכופף אל חור המנעול וניסה להאזין לקולות שבצד השני. שני קולות עיקריים בקעו מבעד הדלת – אחד גברי ומחוספס, והשני היה קול נשי שניסה לשמור על עידון. קול שנשמע לאפרים מוכר במיוחד…
זה לא ייתכן… מכל האנשים בעיר, דווקא היא?
הוא הצמיד את אוזנו אל הדלת, לוודא שהוא באמת שמע את מי שהוא חשב שדיברה:
תמר.
“אני אומרת לך, אני לא רוצה להיות חלק מזה יותר!” הוא שמע אותה קוראת.
“אני חושב שזה קצת מאוחר מדי להתחרט עכשיו, חמודה.” ענה הקול הגברי. “החלופה גם ככה גמורה. הם כבר עכשיו יוצאים אחד נגד השני. בקצב הזה יכול להיות שאפילו לא נצטרך להוציא לפעול את הטבח. שום דבר מזה לא היה קורה בלי העזרה שלך, אז תתעודדי!”
“אתה מקשיב לי בכלל, חתיכת מניאק?!” היא צעקה בקול חנוק מדמעות. “הם הרגו אותו! הם הרסו את כל העתיד שתכננו ביחד! אני בחיים לא הייתי מסכימה אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה!”
“מה כבר הייתי אמור לעשות, חמודה? אני לא יכול לבקש מהאנשים שלי לחוס על עוד מישהו חוץ ממך! את לא חושבת שהיו מתחילים לחשוד ככה? החלופה היתה מיד מגלה אותך!”
לירון התכופפה לעבר אפרים וטפחה על כתפו.
“שמעת משהו?”
“יש מצב שהעורב נמצא בפנים, והוא לא לבד.” ענה אפרים.
“בסדר.” היא אמרה, והחוותה לו לקום. “אתה מוכן?”
“על החיים ועל המוות…” אמר אפרים בעודו קם. הוא שאף אוויר, הצמיד את רובהו אל החזה, ופתח את הדלת בבעיטה. לירון צעדה בעקבותיו, עם רובה הקשת מורם אל פניה.
מה שאפרים ראה בפנים גרם לו להחסיר פעימה.
הם עמדו בפתחו של חדר גדול ורחב, מואר על ידי זוג נברשות, שכל הרהיטים בו הוסטו לצדדים. בכל צד עמדו תריסר אנשים עם נשקים שלופים, כולל שניים שאחזו ברובה קשת טעון שעמדו מימינם ומשמאלם. ממש מולם, לפני קיר עם חלון פתוח, עמדה תמר שהביטה בו בעיניים אדומות אך מבוהלות. משמאלה, עמד גבר נמוך שהיה לבוש כולו בשחור. פניו היו עטורות בצלקות ישנות, והיו מוקפות בזקן מכוער שעבר מתחת לסנטרו.
“נו, נו, נו, תהיתי לעצמי מתי תגיעו.” אמר הגבר בחיוך מרוצה.
“מזמן לא התראינו, עורב.” אמרה לירון בטינה וכיוונה את הקשת לעבר פניו. “יש לנו כמה חשבונות לסגור.”
“לא חשבתי אחרת.” העיר הגבר בנימה משועממת. “ידעתי שמשהו מסריח מהרגע שהבחורים שלי סיפרו לי שיש ברובע טפסרית שמחפשת אותי. לא הייתי בטוח שאצליח לאסוף את כולם בזמן, אבל הנה אנחנו. לפחות אלה שלא הרגתם. אה, ואם חשבת לרגע לקחת מפה אבקיזוב, איחרת את המועד. העברתי את כולו למחבוא אחר, כזה שאתם לא תגלו בכזאת קלות.”
“לא באנו לפה כדי לשוחח!” קרא אפרים, והרים את הקנה אל עינו.
“חבל.” אמר העורב. “לפני שניגש לעניין שלשמו באתם, תנו לי לשאול רק דבר אחד – פרלין שלח אותכם, לא? נראה שהאיש חסר סבלנות אפילו יותר ממכם. הייתי צריך להתחייב על פרק זמן ארוך יותר…”
לירון צעדה לכיוונו באיום.
“למה לכל השדים נראה לך שנעבוד עבור ה…שדים?”
“זאת בכנות האפשרות הכי סבירה, מתוקה.” חייך העורב. “אחרי הכל, אם אני יכול להשיג סוכנים מתוך כנופיות אחרות, למה שגם הם לא?” הוא המשיך, וטפח על ישבנה של תמר תוך כדי.
אפרים ולירון לא ענו לו.
“אתם מוציאים את כל הכיף מהמארב הזה, אתם יודעים?” אמר העורב בתסכול. “בסדר. חברים, בוא נתחיל לפרק אותם!”
אפרים הרגיש שהזמן נעצר מלכת ברגע שכולם הסתערו לעברם. הוא התחיל לחשב בראשו את סיכויו לשרוד את המתקפה. בסך הכל נעמדו מולו ומול לירון עשרים ושישה אנשים, אך משפת הגוף של תמר היה נראה שהיא לא עומדת להשתתף בקרב, כך שבפועל המספר היה רק עשרים וחמישה.
עשרים וחמישה נגד שניים אולי לא נראה כמו קרב שניתן לנצח בו, אך אפרים ראה ברוחו מספר גורמים שעשויים להטות את המתקפה לטובתם:
ראשית, מהאופן שבו האנשים אחזו בנשקים שלהם, היה ברור שאין להם ניסיון רב בלחימה.
שנית, כשכל כך הרבה אנשים התאספו בחדר סגור, מרחב התנועה שלהם היה די מוגבל, ולעומתם הוא ולירון היו חופשיים לתקוף כמעט בכל כיוון ולצפות שמישהו מיריבם ייפגע.
שלישית, כמעט כולם אחזו בפגיונות או חרבות קצרות, ועל כן לא יתרמו הרבה לקרב אם הם לא במרחק נגיעה מהם. אפילו השניים שאחזו ברובי קשת לא יתרמו הרבה כל עוד הם נמצאים מאחורי חבריהם.
ולסיום, לאפרים ולירון היתה ירייה חופשית אחת נגד כל מי שעמד מולם.
אפרים לא היסס לרגע, ולחץ על ההדק. הכדור שנפלט מהרובה פגע הישר במרכז חזהו של העורב, והדף אותו אל הקיר.
עשרים וארבע.
לירון ירתה את החץ שלה לעבר גבר שהתקדם אליה מימין, אך הוא הצליח לחמוק בזמן, ובמקום זאת החץ עף אל עבר כף ידה של תמר וחדר דרכו. החץ ננעץ בקיר מתחת לחלון, ותמר נפלה על הרצפה כשהיא צורחת מכאב.
לפחות היא פגעה במישהו, ותמר כנראה לא תוכל לעזור להם עכשיו.
אפרים הסתובב לעבר אדם שניתר לעברו עם חרב קצרה. הוא תקף אותו בבטנו עם קת הרובה ואז בעט בקרסולו. האיש נפל קדימה, וגרונו נחת על החרב בה אחז.
עשרים ושלוש.
אפרים הדף שני תוקפים נוספים באמצעות הרובה והצליח להניח אותו על גבו בעודו מתקדם אל תוך החדר. הוא ראה את לירון זורקת את רובה הקשת חסר השימוש מאחוריה, והוא פגע במצחה של תוקפת שנפלה על גבה, מחוסרת הכרה. אז היא שלפה את זוג הפגיונות ונעצה את שניהם בחזה של אישה אחרת שעמדה מולה.
עשרים ואחת.
אפרים שלף גם הוא את הפגיון שלו והתחיל לתקוף אנשים שניגשו אל גבה החשוף של לירון. הוא הצליח לשסף ירך של אחד מהם בעודו מפיל אדם אחר עם בעיטה סיבובית לראש. באותו הזמן לירון הצליחה בתנועה סיבובית לשסף את גרונותיהם של שני אנשים בבת אחת.
שבע עשרה.
אפרים נעמד יחד עם לירון, גב אל אב, והמתינו לבוא התוקפים, שנהיו יותר מהוססים לבוא לקראתם. לאחר כמה רגעים שלושה מהם רצו לכיוון אפרים, והוא התכונן להדוף את המתקפה שלהם, כאשר לפתע הוא שמע את לירון צועקת לעברו.
“תתכופף!!!”
הוא עשה כדבריה, ורגע לאחר מכן הוא שמע זוג חצים ששורקים מעל לראשו. הוא קם בדיוק בזמן כדי לראות את שני רובאי הקשת נופלים לאחור, כשהחץ של כל אחד היה נעוץ בחזהו של השני.
חמש עשרה.
הוא חזר להתמקד בשלושת התוקפים שהיו מולו. אחד מהם הניף גרזן יד לעברו, אך אפרים תפס אותו בקלות, לקח את הגרזן מידו ואז השליך את האיש לעבר לירון, שפתחה את בטנו בהנפת פגיון חלקה. את הגרזן שלקח הוא הטיח בגולגולתו של תוקף שני, אך באותו הזמן התוקפת השלישית ניתרה לעברו ונצמדה לגבו. היא ניסתה לנעוץ את הסכין שבו אחזה בגרונו של אפרים, אך לרוע מזלה היא היתה קלה ממנו בהרבה, ואפרים הניף אותה וזרק אותה ממנו בעוצמה. היא נפלה דרך החלון הפתוח, בעודה צועקת כל הדרך למטה.
שתים עשרה.
הוא הסתובב לבדוק את שלומה של לירון, וגילה שהיא הסתדרה מצוין עד עכשיו. שלוש גופות חדשות התפתלו מתחת רגליה, והיא נאבקה כעת בבחור אותו אפרים זיהה כזה שהרג את אריה הבוקר. הוא ניסה לאחוז בשיערה של לירון כדי לבלום אותה, אך בכך הוא השאיר את חזהו פתוח, ובתנועה מהירה לירון דקרה אותו בלב. אפרים תהה אם היא יודעת איזו תחושת צדק הוא הרגיש באותו הרגע.
שמונה.
בשלב הזה התוקפים שנותרו עברו להגנה, ונסוגו לצידי החדר, אך עדיין עם נשקים שלופים. אפרים שלף את הגרזן מראשו של האדם אותו תקף רגע לפני, ורץ לאחד הצדדים. הוא חמק בקלות מפגיון שהונף לכיוונו והטיח את הגרזן בזרועה של מי שאחזה בו. אדם נוסף ניסה לקפוץ על גבו של אפרים, אך הוא ראה את המתקפה והסתובב הצידה, בעוד האיש שניסה לתקוף אותו נפל כשעינו ננעצה בתוך ידית של ארון.
שבע.
אפרים שב אל התוקפת מקודם, שעמדה שפופה עם גבה אליו. הוא הטיח את הגרזן בעורפה, ואז התקדם לעבר שני התוקפים הנותרים שעמדו על הרהיטים בפינות החדר. אחד עמד על ספה, והשני על ארונית, ושניהם אחזו בחרבות, כך שאפרים לא היה יכול להתקרב מבלי להיפגע. הוא הביט סביבו במהירות, וניסה לחשוב על תוכנית. אפרים זרק את הגרזן אל כיוון הבחור שעל הארונית, ולמזלו הוא הצליח לפגוע לו בבטן. הבחור נפל על הרצפה, ואז אפרים מיהר לכיוונו ולקח ממנו את החרב. הוא זרק את החרב לכיוון האיש שעל הספה. האיש הצליח להתחמק, אך באותו הרגע הוא הסיט את מבטו מאפרים. בזמן הקצר הזה אפרים ניתר לכיוונו ונעץ בגבו את ברק.
ארבע.
הוא מיהר לעבר הצד השני של החדר, שם הוא ראה שלירון החליפה את הפגיונות שלה בחרב קצרה ששלפה מאחת הגופות. שניים מהתוקפים כבר נפלו, ולירון נאבקה מול שני הנותרים במקביל, בעודה מנסה לפרוק אותם מנשקם. אפרים מיהר לעזור לה. הוא שלף בעצמו חרב מגופה אחרת ותקף איתה את אחד מהשניים ברגלו. הוא נפל ואפרים חיסל איתו בבעיטה למפרקת. לירון ניצלה את הסחת הדעת כדי לבעוט במפשעתו של התוקף האחרון. הוא הפיל את החרב שלו ולירון סיימה אותו באבחה עוצמתית בחזה.
אפרים ולירון הפילו את הנשקים שלקחו ונשמו לרווחה.
“ברוך שפטרנו.” אמרה לירון בעודה מתנשפת. היא התחילה לצעוד אל מרכז החדר, כאשר לפתע אפרים ראה שאחד הגברים מאחוריה מתחיל לקום. הוא ניסה להזהיר אותה, אך הוא היה תשוש מדי מהקרב, ולירון הבחינה בו באיחור. הגבר תפס אותה בבטן והצמיד סכין לגרונה. לירון ניסתה לשלוח את ידיה אל הפגיונות שבחגורתה, אך בתגובה הגבר החל לנעוץ את הסכין אל תוך צווארה. לירון הביטה אל אפרים בתחינה.
אפרים הביט בה בבהלה. אם הוא לא יזוז ברגע זה, לירון עלולה למות. זה חייב להיות הוא – הפעם לא יהיה מישהו שיבוא לעזרתו. הוא הרגיש פרץ של כוח שממלא את גופו. מה שהיה אז לא יכול לקרות יותר. הוא רץ לכיוונם, ותפס את ידו של הגבר שאחזה בסכין. אפרים הפיל את הגבר על ברכיו ופרק אותו מנשקו. הגבר ניסה להימלט מאחיזתו של אפרים, אך לפני שמישהו משניהם הספיק לעשות משהו, הם שמעו את לירון צורחת ומסתערת לעבר הגבר. היא תפסה אותו בחזה וזרקה אותו אל מעבר לחלון, והוא נפל בצעקה לכיוון שותפתו.
“בוא נקווה שעכשיו באמת סיימנו.” אמרה לירון וסרקה את החדר. אפרים עשה כמוה. אף אחד מעשרים ושלושת התוקפים לא זזו ממקומם – כולם היו מתים או מחוסרי הכרה. גם אם מישהו מהם עוד היה בהכרה, ככל הנראה הוא לא ינסה לעשות משהו אחרי שהיה עד לניסיון התקיפה האחרון.
לירון נעמדה מול גופתו של העורב, שישבה מתחת לחלון עם חור קליע במרכז גופה.
“זין, אני רציתי להיות זאת שהורגת אותו.”
“לא היינו מוצאים אותו בלעדייך, אז אני מניח שעדיין יש לך קצת זכות על החיסול.” אמר אפרים והביט בתמר, שעדיין היתה תקועה במקומה והסתכלה על המתרחש בהבעה קפואה.
“מוכנה להסביר מה את עושה כאן?”
הוא ציפה להתנגדות, אך להפתעתו תמר שיתפה פעולה. מהאופן שבו היא רעדה כשהביטה בו, ייתכן שהיא החליטה להיכנע אחרי שראתה את הקרב.
“העורב מצא אותי לפני חודשיים וחצי בערך. הוא אמר שהוא שמע כמה אני שונאת לעבוד אצל החלופה, והציע לי שארגל עבורו. כל מה שהייתי צריכה לעשות היה למסור לו מידע לגבי החלטות של ההנהגה, והוא הבטיח בתמורה להפוך אותי לעשירה יותר משאוכל לחלום, ולקשר אותי עם האנשים הכי משפיעים ביבשת.”
“אז את פשוט הסכמת?! איך היית מסוגלת?!”
“האמת שזה לא היה כזה מסובך. המטומטם הזה סרעפת נמצא כמעט בכל דיון של ההנהגה, והוא מספר לי בערך כל דבר שאני מבקשת ממנו, אפילו כשהוא לא שיכור.”
“זה לא מה שהתכוונתי אליו!” הגיב אפרים. “את בגדת בחלופה! את ניצלת את האמון של האנשים! אין לך שום בושה?!”
“בושה?” תמר חזרה על המילה בזלזול. “למה שיהיה לי אכפת מכנופייה של גנבים חסרי כיוון? לא אמרתי לך כבר כמה אני שונאת את הרובע הזה? מהרגע הראשון שבו התחלתי לעבוד אצל החלופה כבר חלמתי על היום שבו אעזוב את העיר המסריחה הזאת. בעולם הזה אי אפשר להתקדם בלי לדרוך על אחרים, אפרים. הייתי בטוחה שאתה יודע את זה.”
“ומה לגבי אריה? הוא ידע מה את עשית כל הזמן הזה? את חושבת שהוא היה מסכים איתך?”
תמר הסיטה את ראשה מאפרים, וענתה בקול רועד.
“אריה… אני תכננתי להסביר לו אחרי שהעורב היה מסדר לנו בית חדש… הייתי בטוחה שהוא יבין אחרי שהוא היה רואה את כל מה שהשגתי בזכות התפקיד הזה…” היא התייפחה. “אבל אז הם רצחו אותו! הם רימו אותי! והעורב פשוט התעלם! אפילו לא ניסה לפצות אותי!”
היא הזילה שוב דמעות. אפרים כמעט רצה לרחם עליה, אבל העובדה שהיא כמעט הובילה לנפילה של החלופה, אחד הארגונים היחידים בעיר שניסה לשמור על הסדר, מנעה ממנו להזדהות איתה בכל צורה. הוא עמד לעזוב אותה, אבל לא לפני שהוא יברר מולה דבר אחד אחרון.
“יש עדיין משהו שאני לא מבין, תמר. אם את כל כך שנאת את החלופה, ואת כל האנשים שהיו בה, למה עדיין תרמת לי כל כך הרבה כסף?”
“מה?” שאלה תמר בבלבול. “על איזה כסף אתה מדבר?”
“נו, הלירה שהחבאת כל יום בקיר האחורי של ‘המספרה’. זאת שכתבת עליה במכתב ההוא שנתת לי, אחרי שהתחלתי לעבוד.”
“אפרים, אין לי מושג על מה אתה מדבר. אני בחיים לא כתבתי לך שום מכתב. חוץ מזה, למה שאני אעזור לך? גם ככה אני בקושי מכירה אותך!”
אפרים הביט בתמר בפליאה. בהתחשב בווידוי שהיא סיפקה לו הרגע, לא נראה שהיה לה מניע לשקר עכשיו, אבל אם היא לא היתה התורמת האלמונית שלו, מי כן?
המחשבות בנושא נקטעו לאחר שאפרים שמע את לירון מכחכחת בגרונה מאחוריו. הוא הסתובב וראה אותה עומדת עם המעילים של שניהם בידיה.
“אני מצטערת לקטוע את השיחה ביניכם, אבל אני לא מעוניינת להישאר פה עוד הרבה. עדיין נשאר לנו עוד חלק בהסכם שצריך לכבד.”
היא זרקה לאפרים את המעיל שלו, ואז הוציאה ממעילה את הדף עם המפתח.
“אז מה אתה אומר? שנעשה את זה בצורה רשמית?”
אפרים הוציא מכיס המעיל שלו את צרור המסמכים הגנובים, ומסר אותו ללירון, שנתנה לו בתמורה את המפתח.
“שמחתי לעשות איתך עסקים, אפרים.” אמרה לירון בחיוך, בעודה מכניסה את המחברת לכיס חיצוני במעיל. “מי ייתן ונזכה לעבוד ביחד שוב.”
“גם אני, לירון.” אמר אפרים וקיפל את הדף. הוא הכניס אותו לכיס מעילו, ועמד לברך את לירון לשלום כאשר הוא שמע צעדים שעלו במדרגות לעבר הקומה. אפרים ולירון עמדו דוממים בעוד מול הכניסה נעמדה דמות גבוהה, אותה אפרים היה יכול לזהות בקלות עם אור הנברשות. הדמות לבשה מכנסיים סגולים, על צווארה הייתה קשורה מטפחת בד סגולה, ושיערה הבלונדיני הארוך היה אסוף מקודקוד ראשה.
ר”ס עמדה מתחת למשקוף וירתה בכולם מבט מצמית.
“נתראה אפרים!” קראה לירון במהירות ורצה אל החלון. אפרים הסתובב וראה אותה קופצת לצידו השני ומתחילה לטפס למטה. הוא הסתובב חזרה רק כדי לראות שר”ס סגרה מאחוריה את הדלת, ועמדה עכשיו ממש מולו ומול תמר.
“ר”ס? מה את עושה כאן? איך מצאת את המקום הזה?”
“אתה צוחק עלי? עם הר העקבות שהשארת מאחוריך, אני יותר מופתעת מזה שאף אחד אחר לא הגיע לפה לפני.” היא ענתה.
אפרים לא הבין על מה היא דיברה. חצי מהדרך לכאן הוא העביר מתחת לקרקע, אז איך היא היתה מסוגלת לעקוב אחריו?
לא היה נראה שהיא מעוניינת לפרט על כך. היא המשיכה לעמוד מול שניהם בתנוחה מאיימת.
“שניכם! מה הלך כאן?! תסבירו עכשיו!”
אפרים הביט מסביבו בלחץ. ברגע שר”ס נעמדה מולו, כל האומץ שהפגין לאורך הלילה התפוגג, וברחו ממנו כל המילים. בעודו מנסה לגבש הסבר למה שקרה, תמר פתחה בגרסה משלה.
“אפרים הוא הבוגד!” היא קראה והצביעה עליו בידה החופשית. “הוא שיתף פעולה עם העורב, ואני באתי לעצור אותם!”
“מה?!” קרא אפרים בכעס. “ר”ס, היא משקרת! היא זאת שבגדה בחלופה! באתי לכאן כדי לתפוס את העורב ואז מצאתי אותה! היא הרגע התוודתה לפני על הכל!”
“את באמת מאמינה לו?” הגיבה תמר. “לא ראית שהייתה איתו סוחרת סמים?”
“מספיק!” ר”ס צעקה על שניהם. “שניכם נשארים בשקט עד שאני נותנת לכם רשות לדבר!”
היא הביטה בתמר.
“את, הבחורה של סרעפת. ספרי לי את הכל מההתחלה.”
“טוב, אני עבדתי היום עד מאוחר ועברתי על המשכורות, עד שגיליתי שמישהו השתמש בבית החרושת לפתילים כדי להעביר בכל יום כסף אל הפונדק שאפרים נמצא בו. הכתובת של המוען היתה בבניין הזה, אל הלכתי לשם כדי לחקור, ואז מצאתי את אפרים בפנים, יחד עם הסוחרת ההיא והעורב. אני נלחמתי בהם והצלחתי להרוג את העורב, אבל הם הצליחו ללכוד אותי, והם אמרו לי איך הם מתכוונים להפליל אותי בכל מה שהם עשו.”
“באמת? זה מה שקרה?” שאלה ר”ס בחוסר סבלנות ושילבה את ידיה. “כי תני לי לומר לך, יש כמה פרטים שפשוט לא מסתדרים לי. דבר ראשון – הכניסות לכל בתי החרושת היו חסומות בידי השובתים, אז אני די מופתעת מזה שהצלחת לעבוד בהם היום. דבר שני – לא התייחסת בכלל לערמת הגופות שנמצאות פה בחדר, ודבר שלישי – אם את זאת שהרגת את העורב, למה יש לו חור קליע ענקי באמצע החזה?”
“אני יכולה להסביר.” אמרה תמר. “כשאמרתי שאני עבדתי, אני לא התכוונתי לזה שהייתי בבית החרושת. אתמול בלילה, אחרי שהשובתים הלכו, אני נכנסתי לבית החרושת כדי לקחת טפסים, והיום אני טיפלתי בהם מהבית. עכשיו, לגבי הגופות… אה… אני לא לגמרי בטוחה מה קרה, אבל ממה ששמעתי מבעד לדלת לפני שנכנסתי העורב ציווה על אפרים והסוחרת השניה להרוג את כולם. לגבי הדבר השלישי, מה הבעיה? אני יריתי בו! כשהגעתי לכאן, אפרים איים עליי עם הרובה דולק, אז אני רצתי אליו, חטפתי ממנו את הרובה והשתמשתי בו כדי לירות בעורב. אחרי זה אבל, אפרים לקח בחזרה את הרובה והחברה שלו ירתה עליי את החץ ביד.”
ר”ס הסתכלה עליה במבט בוחן, והביטה ברחבי החדר. אפרים לא הצליח לקרוא מהבעת פניה אם היא קונה את הגרסה של תמר.
“בסדר, תני לי להבין משהו.” אמרה ר”ס וצעדה לכיוון דלת הכניסה. “כשהגעת לפה, את עמדת בערך כאן. נכון?”
“כן.”
“ואני מניחה שאפרים עמד בדיוק מולך, כי אחרת אני לא רואה איך היית יכולה לחטוף ממנו את הרובה לפני שהוא היה מספיק להשתמש בו נגדך.”
תמר הנהנה.
“אז אם מה שאת אומרת נכון, כשאת החזקת את הרובה עמדת ממש כאן. עכשיו, אפרים עדיין היה לידך, וממה שאני יודעת עליו לא היה לוקח לו יותר מדי זמן לנטרל אותך, לכן את היית חייבת להשתמש ברובה באותו הרגע, מה שאומר שכשאת ירית בעורב את עמדת ליד הדלת. אני צודקת?”
“אה… כן?” הגיבה תמר.
“ובאותו הזמן העורב עמד ליד החלון, בצד שבו את נמצאת עכשיו, נכון?”
“כן. למה את שואלת?”
“זה חתיכת מרחק בשביל יריה. צריכים להיות מאוד מנוסים עם רובה כדי להצליח לפגוע בכזה דיוק מהמרחק הזה. אני לא ידעתי שיש לך ניסיון עם רובים.”
“מה את מנסה להגיד?!” צעקה תמר בהתגוננות. “את אומרת שאין לי ניסיון עם רובים? את לא מכירה אותי! יש לי מלא ניסיון!”
ר”ס חייכה בצורה נבזית. אפרים עדיין לא הצליח להבין על מה היא חשבה, אבל זה לא נראה לו טוב.
“באמת?” היא אמרה והתקרבה אל שניהם. “אם ככה, יכול להיות שהיה בזבוז לשים אותך בחזית העסקית.” היא נעמדה מול אפרים ושלפה ממנו את רעם. “מה דעתך להדגים לי את הכישורים האלה שלך?”
ר”ס כרעה מול תמר ושלפה את החץ שהיה נעוץ בכף ידה. תמר צעקה שוב מכאב וניערה את ידה. ר”ס הקימה אותה ונתנה לה את הרובה.
“אני רוצה שתשחזרי מולי את הרגע שבו הרגת את העורב.” היא אמרה וגררה אותה אל הכניסה. ר”ס לקחה אז מאפרים את הפונדות והניחה אותן מתחת לרגליה. “אם את תצליחי לירות מכאן שוב בחזה של העורב, אני אולי אאמין לך. קדימה, תראי לי מה את מסוגלת לעשות.”
בידיים מהוססות, תמר התכופפה והתחילה לחטט בפונדות. אפרים נעמד בצד, הרחק מטווח האש. הוא לא ידע מה עדיף לו לקוות – אם תמר באמת יודעת להשתמש ברובה או שלא. אם היא לא יודעת, היא עוד עלולה להרוס את רעם בניסיון להשתמש בו, אבל אם כן, ר”ס תקבל את הגרסה שלה, ואז מי יודע מה עשוי לקרות? בכל אופן, ברגע זה הוא לא היה יכול לעשות משהו טוב יותר מאשר לעמוד ולהסתכל.
תמר הוציאה קליע ברזל והשחילה אותו לתוך הקנה. אפרים רצה לצרוח עליה שהיא לא טוענת את הרובה נכון, אך הוא היה חייב להישאר בשקט. כל מה שהיה מסוגל לעשות היה לכעוס בראשו.
מה את עושה?! קודם מכניסים את אבק השריפה!
מקולות צלצול שנשמעו מכיוון הרובה אפרים הסיק שהקליע התגלגל אל בית ההצתה.
רואה למה? עכשיו לא תצליחי לירות אותו!
תמר פתחה את פונדת אבקת השריפה ושפכה אל הקנה מספר כפיות של החומר.
לא! את שמת יותר מדי! הקנה יתפוצץ ככה!
היא לקחה פתיל והציתה אותו, ואז ניסתה להצמיד אותו לצד הרובה.
היא אפילו לא דחסה את האבקה…
בידיים רועדות, תמר הזיזה את הרובה וכיוונה אותו אל עבר גופתו של העורב. על אף שלאפרים לא היתה דרך לדעת את זה, הוא היה משוכנע שהיא כיוונה היישר אל מרכז החזה, מבלי להתחשב בסטיות עקב משקל הקליע.
תמר אז עצמה – את שתי עיניה, חשקה שיניים, ולחצה על ההדק.
הפיצוץ היה כה חזק שאפילו אפרים נפל מההדף. תמר נהדפה בעוצמה לאחור, וראשה התנגש בדלת בקול נפץ עז. רגעים ספורים לאחר מכן היא נפלה לרצפה, וחלק גופה העליון התמוטט לפנים, וחשף קרקפת מלאה בשברי עץ ובדם. הרובה, שבאורח נס נשאר בחתיכה אחת, נשמט מידיה, ומיד אחריו נפל הקליע לצדו כשהוא מעלה עשן.
ר”ס לקחה כמה רגעים כדי להתאושש ואז מיהרה לבחון את גופה של תמר.
“יופי, היא עדיין בחיים.” היא אמרה ואז חייכה לעבר אפרים. “זאת הולכת להיות חקירה מהנה.”
“אז עכשיו את מאמינה לי שהיא שיקרה?”
“אני נתתי לך רשות לדבר?!” היא צעקה ואז קמה לעברו. “כבר עכשיו אני יכולה לדעת ממש טוב את מה שעשית הלילה. בזמן שהחברים היו עסוקים בלהטיח בי האשמות הזויות כל הערב, אתה התגנבת לחדר החקירות שלי, שברת את הדלת, ושחררת את השבויה שלנו. האם אתה מודה שזה מה שקרה?”
“כן.” אמר אפרים. “אבל תקשיבי, הייתה לי סיבה טובה לעשות את כל זה!”
“סיבה טובה?! מה בדיוק היה יכול להצדיק הפרה של כל כך הרבה חוקים שלנו?!”
“טוב, דבר ראשון, בזכותה הצלחתי למצוא את העורב, ולחסל אותו יחד עם כל הסוחרים שלו. חוץ מזה, הצלחתי להשיג את זה-“
אפרים הוציא את המפתח והציג אותו לר”ס.
“-המפתח למסמכים של השדים שלקחתי אז. הטפסרית הזאת הצליחה להשיג עותק ורצתה לסחור אותו באחד מהעותקים של המסמכים שהיו לנו.”
“תביא לי את זה!” צעקה ר”ס וחטפה ממנו את הדף. היא פתחה את הקיפולים ועיינה בתוכן. “אז איך בדיוק הצלחת להשיג את זה ממנה? אני מקווה שלא הסכמת לעסקה שלה, נכון?”
“אה…” אפרים נסוג ממנה בחשש.
“אתה גנבת את המסמכים מאיתנו ונתת לה?!“
“אם זה עוזר, לא לקחתי את העותק שלך-“
ר”ס סטרה לו עם גב ידה.
“מה חשבת לעצמך?! אם לא היית משחרר אותה, אתה לא חושב שהייתי מצליחה להוציא ממנה את המפתח הזה בעצמי?! אתה מסרת עכשיו מידע מסווג לכנופייה אויבת!!! אתה באמת חושב שהתנהגת בצורה יותר טובה מהבוגדת הזאת?!”
היא הצביעה לעבר תמר, שלתדהמתם פקחה עיניים והרימה את ראשה באיטיות. ר”ס אחזה בבגדיו של אפרים וקירבה אליו את פניה.
“יש לך מזל שאתה לא בעדיפות עליונה עכשיו. אבל שיהיה לך ברור, השופט הולך לשמוע על כל מה שקרה כאן, מאוד בקרוב. אל תחשוב אפילו על לברוח מכאן, כי אני מוכנה לרדוף אחריך עד קצה העולם!”
ר”ס שיחררה את אחיזתה, הכניסה את המפתח לכיס מכנסיה, לקחה את הרובה שהיה מונח מול תמר ורתמה אותו על גבה. אז היא ניגשה אל תמר, והרימה אותה מהבטן.
“את ואני הולכות לקיים בינינו שיחה מאוד ארוכה.”
היא השעינה את תמר על הכתף, כך שהיא היתה תלויה עליה במהופך, ואז יצאה כשהיא טורקת אחריה את הדלת.
אפרים הביט סביבו, בדירה המלאה בגופות, ולאט לאט התחילה לחלחל אצלו ההבנה שזה עשוי להיות היום האחרון של חייו.