שלום לכולם. מקווה שכולם בסדר בימים האלה.
הפרק הבא הוא הפרק המוכן האחרון שיש לי. הפרקים הבאים ייכתבו בימים האלה ויועלו אל האתר ברגע שיהיו מוכנים.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אפרים שמח לקום שוב בבוקר במקום אחרי הצהריים, אך הוא חש בתחושת אשמה כבדה על כך שהוא לא באמת ביצע אתמול את המשימה שהוטלה עליו. מהתחושה הזאת הוא ניסה בכל כוחו להתעלם.
מה שאגלה יהיה שווה יותר מהמשימה הזאת, בזה אני בטוח.
הוא התארגן ואכל את ארוחת הבוקר, ואז קם וחיפש מקום לשבת בו בנוחות. הפונדק הזה לא היה מאובזר במיוחד, וזה היה נכון גם לחדר הכניסה. לא היו שם כיסאות או שולחנות כלשהם – דלפק הכניסה שימש גם בתור משטח לאכילה, והמושבים היחידים היו כמה שרפרפים ליד הדלפק, וערמת כריות שהיו מפוזרות על השטיח. אפרים לקח את אחת הכריות והתיישב עליה. הוא היה יכול לצאת בזמן הזה ולקחת את הכסף מהגומחה הסודית, אבל הוא לא רצה להסתכן בהיתקלות עם אחד ממכריו. הוא היה חייב להתרכז ביעד שלו מבלי שיפריעו לו.

אפרים התחיל לעבור בראשו על הסיבה שהמציא בערב לכך שהוא מחפש מידע על מיכל. זה היה הסבר די פשוט, כך שתוך זמן קצר הוא כבר חזר להמתין לבואה של שנף. לצערו, הזמן חלף, והוא לא ראה אף נפש חיה נכנסת אל תוך הפונדק. אפרים התבונן במבוכה ברזי, שבהה בו בחוסר סבלנות.
“אתה הולך לצאת בקרוב? אני לא יכול להשגיח עליך כל היום.” הוא שאל.
אפרים לא ענה. הוא חשב שהאיש ככל הנראה הולך להתעצבן עוד יותר אם הוא יספר לו שהוא מחכה למישהי.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

הגשם שוב ירד על רחובות יובלים הלילה, וניתז על מעילו של אפרים. במטל, עיר היוולדו, ערבים כאלה בדרך כלל הועברו בישיבה לצד האח, כאשר האנשים חדלו מעבודתם והעבירו את הערב בשיחה רגועה או במשחקי שולחן. אפרים לא תיאר לעצמו עד כמה יתגעגע לרגעים כאלה כעת, אפילו כשהזיכרונות מהבית המשיכו לכאוב. לא היה לו זמן לנוח כעת, כיוון שהיה זה הלילה השני בו היה עליו לצוד סוחרי סמים. אבל גם ללא אותה משימה, זה היה לילה מתוח במיוחד.

לא היה ברור לאפרים אם אבן היתה מודעת לעוצמת הנזק שהיא גרמה לו אמש. החשיפה שאחד מהחברים בחזית הצבאית עשוי להיות בוגד עוררה הדים בקרב הארגון כולו, ואולי אפילו גם מחוץ לו. הנזק הגיע לא רק מהפגיעה הנוספת במוניטין המדרדר של החלופה, ולא רק עקב החשד שהופנה נגד כל מי שבחזית הצבאית, אלא בעיקר מעצם ההבנה של אפרים, שמי שלא יהיה הבוגד, עכשיו הוא יודע שמחפשים אחריו, ואי אפשר לדעת כמה עקבות הוא כבר הספיק לטשטש.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

בבוקר יום רביעי ישבה לירון ליד שולחן האוכל ולגמה באיטיות מי דבש מספל. באותו הזמן נכנס אל הדירה בר, התאום המגולח, וצעד לכיוון חדרי השינה.
“היי לירון, את הולכת לישון בקרוב?” הוא שאל אותה כשעבר ליד השולחן.
“אני לא יודעת.” היא ענתה. “אני לא ממש מצליחה להירדם למען האמת. ניסיתי כבר מהזריחה ולא הצלחתי.”
“למה? זה לא בגלל התוכנית שלנו, נכון?” שאל בר.
“זה בגלל התוכנית.” היא ענתה. “מאז ששלחנו את המכתב הזה אני כל הזמן חושבת על מה שיכול להשתבש. מה אם הוא לא הגיע? מה אם החלופה יחליטו להתעלם ממה שכתוב שם, או יותר גרוע, מה אם אין להם באמת את המסמכים, ככה שהם כבר יודעים שמישהו ניסה לסחוט אותם על כלום?”
“לירון,” אמר בר. “תירגעי קצת. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אז כל מה שאנו יכולים לעשות בינתיים זה לחכות. חוץ מזה, כבר הסברת לי בעצמך למה את חושבת שיש לחלופה את המסמכים, והאמת שזה לא נראה לי כזה מופרך. במקרה הכי גרוע, לפחות הצלחנו לגייס שוטרת ששיתפה איתנו פעולה, ולא בשביל משהו סתמי – אנחנו הצלחנו לשכנע אותה לגנוב אמצעי זיהוי ממשלתי! את יודעת מה העונש על זה?”
“חמש שנות מאסר, לא?” היא ענתה.
“וגם הרחקה מתפקידים ממשלתיים לצמיתות.” הוסיף בר. “אבל היא עדיין הסתכנה בשביל הכסף שלנו. אני חושב שיהיה אפשר לבטוח בה בעתיד.”
“כן.” חייכה לירון. “ההורים שלי אמרו שזה תמיד מרגש לראות את מעשה השחיתות הראשון של שוטר, במיוחד כשזה לטובת הטפסרים.”
“וזה עדיין רק במקרה הכי גרוע. יש גם סיכוי שצדקת, והחלופה באמת מאמינה שהמשטרה מאיימת עליהם. שיתון הבא, אנחנו נקבל עשר מנות של אבקיזוב במחיר של פרוטה! עשר! זה יכול להספיק לנו לחצי חודש וזה כמעט בחינם!”
“כן, אני ממש מקווה שזה יקרה.” אמרה לירון בחיוך. היא כבר הרגישה שמצב רוחה משתפר. “אני רוצה לראות את הפנים של שה כשהיא תשמע על זה. נראה לי שידברו על זה במשך כל הסעודה של מִמְטָרִים.”
“אה… לירון…” אמר בר במבוכה.
“הכל בסדר בר?” שאלה לירון וחזרה ללגום מהספל.
“לגבי הדבר האחרון שאמרת… אני לא כזה בטוח אם זה באמת הולך לקרות…”
“למה אתה מתכוון? זה הולך להיות ההישג הכי גדול שלנו בחצי השנה האחרונה! למה שלא ידברו עליו?”
“זה לא מה שהתכוונתי אליו.” אמר בר. “את לא יודעת על ההודעה האחרונה של שה?”
“איזו הודעה?” שאלה לירון בדאגה. “אני עבדתי אתמול מהצהרים, לא אמרו לי כלום.”
בר נאנח, והביט בלירון בעצבות.
“לירון, שה הודיעה שהטפסרים לא יחגגו יותר את ממטרים.”
לירון שמטה את הספל, והוא התנפץ על הרצפה לידה.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

“אז מה בא לך לעשות עכשיו?” שאל קרצן את ציפורניים.
“אם יש לנו קצת זמן פנוי, אני מעדיפה לשבת ולנוח איפה שהוא. בכל זאת עדיין לא ממש יצא לי להתאושש מאתמול. אולי אפשר באותו הזמן ללכת למצוא את צרעה. כבר כמה ימים שלא יצא לי לראות אותה.” היא ענתה.
“האמת שחשבתי בדיוק על אותו הדבר.” אמר קרצן. “אם אני זוכר נכון, הפעם האחרונה שבה ראיתי את צרעה היתה… יום אחרי הפגישה שלה עם אפרים, לא?”
שניהם הביטו באפרים, שהתנער במבוכה אחרי שהזכירו אותו בהקשר הזה.
“אה, כן.” אמרה ציפורניים. “אתה לא חייב לבוא איתנו אם לא בא לך.”
“כן.” הוסיף קרצן. “אני בטוח שיש כאן עוד אנשים שתרצה לדבר איתם עכשיו.”
אפרים חשב לרגע.
“כן, אני יכול לחשוב על כמה אנשים.” הוא אמר. “אני אראה אותכם במפקדה בערב, טוב?”
“אין בעיה. תשמור על עצמך!” אמרה ציפורניים בחיוך קל, ואז הלכה אל הרחוב הראשי עם קרצן.

אפרים הביט סביבו, מנסה להתמצא במרחב, ואז צעד לכיוון ביתו של השופט. הוא תהה לגבי המשפט האחרון של ציפורניים. זה לא הרגיש לו כמו משהו שהיא היתה אומרת לכל אחד, במיוחד במקום עוין כמו הרובע המערבי של יובלים. יכול להיות שהוא מצא לעצמו חברים מתוך החלופה מבלי להתכוון? הוא לא באמת התכונן לאפשרות הזאת כשבא אל העיר, וגם אז, הוא ציפה שימצא חברים במשמר העירוני שתכנן להצטרף אליו. צד מסוים בו התחיל לתהות האם מדובר בהתפתחות שלילית, והוא ניסה להתעלם ממנו.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אפרים חזר אל הפונדק בשעה מאוחרת. הוא, ציפורניים וקרצן נשארו לתצפת על כלב רועים עד אחרי השקיעה, עד שלבסוף אפרים הצליח לשכנע אותם ללכת למרפאה לפני שכולן ייסגרו. גם הרופא שאליו הלכו גער בהם על כך שדחו את הטיפול, ודרש מהם עמלה על השעה המאוחרת. אפרים חש בהקלה על כך שהשניים בחרו לשלם בעצמם, ולאחר שראה שמצבם משתפר, נפרד מהם בתחושת הקלה יחסית.

הוא קם מהמיטה מעט מוקדם יותר מהרגיל, שילם על ארוחת הבוקר, ויצא החוצה. השמש בקושי הספיקה לזרוח כאשר הוא יצא החוצה וחלף על פני צידו האחורי של הפונדק. שם, הוא ראה את תמר, שעמדה ליד הקיר והתנשפה באיטיות, כאשר כף ידה היתה מונחת באופן מחשיד על הלבנה הרופפת.
“אה… אפרים…” היא חייכה אליו באיטיות. “אני רואה שאתה עדיין ישן פה.”
“איפה אני עוד אמור להיות?” שאל אפרים. “לא מצאתי מקומות זולים יותר להישאר בהם.”
“זה קצת מפתיע אותי, האמת…” אמרה תמר. “כמה כסף עוד יש לך מהטובות האלה שהזכרת?”
אפרים הביט בה בחוסר סבלנות.
רק שנינו נמצאים כאן. למה את עדיין ממשיכה להיתמם?
תמר הסיטה את מבטה במבוכה.
“זה נושא רגיש מצידך? סליחה, לא התכוונתי לפגוע.”
“זה בסדר, לא קרה כלום.” אמר אפרים.
“טוב, לפחות על הדירה שלי אתה תצטרך לשלם פחות.” אמרה תמר, ואז ניתרה במקום.
“אה, כן! רציתי מתישהו למצוא אותך ולעדכן אותך לגבי הדירה.” אמרה תמר.
“קרה משהו?”
“לא, לא משהו רציני. רק שאני עדיין מחפשת עוד שוכרים שיחליפו אותנו. זאת בכל זאת דירה לשניים.”
“ומצאת כבר מישהו?”
“כן, יותר מאחד האמת. יהיה בסדר מצדך לחלוק את הדירה עם שני אנשים? זה גם יכול לעזור לך עם השכר דירה, לא?”
“אני לא חושב שזה יהיה כזה נורא. האמת שיש לי שאלה אחרת בנושא.” אמר אפרים.
“מה אתה רוצה לדעת?”
“למה את בכלל עוזבת את הדירה הזאת? היא מאוד טובה בשביל האזור, ממה שראיתי. אין לך איך לשלם עליה?”
“לא, לא.” ענתה תמר. “זה לא העניין. אני פשוט מצאתי דירה יותר טובה.”
“באמת?”
“כן, ואני מתכוונת לעבור אליה ממש בקרוב. תאמין לי, אני הייתי צריכה לעבוד מאוד קשה בשביל להשיג אותה, אני ממש מקווה שאוכל להניח מכל העניין הזה סוף סוף.”
תמר נעצרה ופיהקה בקול, ואז הביטה מעלה לכיוון השמים.
“או, נראה שאני כבר חייבת לזוז. נדבר אחר כך, טוב?”

היא חלפה על פני אפרים וצעדה לכיוון האזור התעשייתי. אפרים הביט לצדדיו ואז ניגש אל הלבנה הרופפת שבקיר האחורי. מטבע של לירה אחת שוב חיכה לו בפנים. הוא הכניס אותו בזהירות לארנק שלו, ואז יצא אל הרחוב והביט לכיוון שאליו הלכה תמר.
 למה היא עדיין ממשיכה להסתיר את העניין?
אפרים עדיין לא פסל את האפשרות שמישהו אחר תורם לו, אבל מי כבר יכול להיות במקום תמר? כל הסודיות הזאת כבר נמאסה עליו. הוא רצה לדעת כבר למי הוא צריך להודות על הנדיבות ההיא. באותו הרגע עלה לו הרעיון לכתוב פתק אל התורם ולהסתיר אותו באותו המקום, אך בשביל זה הוא יהיה צריך פיסת דף ודיו, שכרגע אין לו. אפרים העיר לעצמו להשיג כלי כתיבה ברגע שיהיה מסוגל, ואז יצא כדי לפגוש את ציפורניים וקרצן.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

ציפורניים צמצמה את עיניה ובחנה את הנערה שאפרים סימן.
“הבחורה הזאתי?” היא שאלה. “אני חייבת להודות שאני לא ממש רואה איך היא מתאימה. היא יושבת לבד, אבל חוץ מזה היא לא ממש מתנהגת באופן מחשיד.”
“זה כי לא היית איתה בצוות ההברחות.” ענה אפרים. “כשאני יצאתי איתם, היא הרגישה לי מאוד מרוחקת מהאחרים. היא הייתה כל הזמן מתוחה ועצבנית, והרגשתי שהיא בכלל לא מתייחסת למה שקורה סביבה. אחרי שאבן… אה… ‘פיטרה’ אותי, היא קפצה עליי והתנדבה לקחת אותי אל השופט לפני שמישהו בכלל חשב על זה. זה הרגיש לי שהיה לה חשוב במיוחד לחזור ליובלים. זה לא נראה לך מחשיד מספיק?”
“מה לגבי התנאים שקבעת? היא מתאימה להם?” שאלה ציפורניים.
“אני לא לגמרי בטוח, אבל מצד שני כבר כתבנו לא מעט שמות שלא היינו סגורים לגביהם. לא יזיק להוסיף גם אותה, נכון?”
“אני מניחה שאתה צודק.” היא ענתה. “קדימה, תרשום גם אותה.”
“חכו רגע.” קרא קרצן. “אם היא כבר נמצאת פה, יש לי איזה רעיון.”
“למה אתה מתכוון?” שאל אפרים.
“הבחורה עוד לא קלטה שאנחנו פה, נכון?” הוא השיב.
“עד כמה שאני רואה, היא לא הסתכלה לכיוון שלנו.” ענה אפרים.
“מעולה!” השיב קרצן. “אז מה דעתכם שננסה לעקוב אחריה?”
ציפורניים הביטה בקרצן בתמיהה.
“למה אתה מתכוון לעקוב אחריה?” היא שאלה.
“מה ששמעת.” ענה קרצן. “נשלם על המשקאות שלנו, נצא החוצה ונחכה שהיא תצא. אחרי זה נעקוב אחריה בזהירות ונראה אם היא הולכת למקום חשוד.”
“זה לא מה שר”ס ביקשה מאיתנו לעשות!” היא הוסיפה.
“אז מה?” הגיב קרצן. “לא הסכמנו כבר שמיצינו את כל השמות? אני לא רואה מה הנזק. עוד כמה שעות עבודה לא הרגו אף אחד.”
ציפורניים פנתה לאפרים במעין תחינה.
“אפרים, בבקשה תשכנע אותו לרדת מזה.”
“האמת שאני די בעד הרעיון.” ענה אפרים.
“מה?!” שאלה ציפורניים, פעורת פה.
“כבר יותר משיתון לא הייתי מסוגל לצאת לרחוב ולפתור דברים. אני מוכן לעשות כל דבר שיתאפשר לי.”
ציפורניים נאנחה.
“בסדר, אני נכנעת.” היא אמרה. “תעשו מה שבא לכם. רק אומרת שיש לי תחושה רעה לגבי זה.”

לפני שהפרק הנוכחי מתחיל, אני רוצה להזהיר שבפרק ישנו אזכור לתקיפה מינית. מדובר באזכור המופיע במשפט אחד ובאופן מרומז בלבד, אך עדיין חשוב לי לציין זאת במידה ומישהו מהקוראים אינו חש בטוב עם האזכור. אני אשמח מאוד לדעתכם לגבי כתיבה שכזו, ואם יש לך הצעות לשיפור האופן בו תוכן שכזה מוזכר בעתיד.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

גשם קל ירד על גג מפקדת המשטרה בשעה שמרדכי צעד לתוכה. היתה זו הפעם הראשונה שבה הוא היה במקום מאז שיצא לחופשה הקצרה שקיבל, והוא הופתע ממה שראה כאשר נכנס לשם שוב. הבניין היה עמוס מהרגיל, עם עשרות שוטרים ושוטרות משוטטים במסדרונות. התאספות כזאת גדולה הוא לא ראה מאז המסיבה של עילי.
הוא נדחק בין האנשים ועלה אל הקומה השניה, שהיתה עמוסה רק קצת פחות מהקומה שמתחתיה. כשעלה, הוא הבחין בשוטרת שהוא לא הכיר יוצאת מאחד החדרים בעודה תוחבת חפץ קטן אל כיס בגלימתה. המבט הלחוץ על פניה הספיק בשביל שמרדכי יחשוד במעשיה. הוא אזר אומץ ונעמד מולה.
“מה את חושבת שאת עושה, גבירתי?”
“סליחה?” היא שאלה.
“מה עשית עכשיו בחדר הזה?”
“שום דבר. תרד ממני בבקשה, אני ממהרת.”
היא הסתובבה והתרחקה ממרדכי. הוא שקל ללכת אחריה, אבל הוא החליט שעדיף לו לא לעשות מזה ענין כל עוד אין לו הוכחות שקרה כאן משהו לא בסדר, וחוץ מכמה מבטים חשודים לא באמת היה לו טיעון. הוא החליט לשחרר מהמקרה, ונכנס למשרד של יפתח.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

לאור הירח הקלוש, אשר בקושי חמק ממעטה ענני הגשם הכבד, אפרים ישב בחדר הקטן שבפונדק וספר את המטבעות בארנקו. שמונה וחצי לירות, בסך הכל, וזה אחרי שהוא שילם השיתון הזה על רחצה וארוחה יוקרתית. למרות שזו היתה כמות מרשימה של חסכונות בהתחשב במצב שלו, אפרים עדיין היה לחוץ. הסיבה היחידה שיש לו כרגע מעט ביטחון כספי היא אך ורק הודות לתורם האלמוני שלו, שהמשיך בנאמנות למסור לו לירה מדי ערב. יותר ממספיק בשביל לינה מלאה בפונדק הצנוע שלו, כך שהוא למעשה קיבל ממנו הכנסה. לפי החישוב שלו, אילולא התרומה, מעט הכסף שנותר לו היה אוזל בעוד שלושה ימים מהיום, וזה עוד בתנאי שהוא לא היה מוציא אף פרוטה מחוץ לדלתות הפונדק. אז הוא היה נאלץ לישון ברחוב, בלי אף פרוטה בודדת בידו.
היום היה הלילה השביעי ברציפות בו הוא מצא מטבע נחושת בקיר האחורי. שבע לירות שהוצאו למענו, והיד עוד נטויה. אפילו בשביל אנשים אמידים מדובר בסכום כבד. מי שלא יהיה התורם שלו, מדובר במישהו עם מספיק כסף בשביל להוציא כמויות כאלו בלי דאגה, או מישהו שחשוב לו מאוד שאפרים יישאר בסביבה, או גם וגם. בכל זאת, זה לא יכול להימשך לנצח, אפרים היה בטוח בכך. כמה זמן ייקח עד שהתורם ירגיש שהספיק לו? כמה זמן ייקח עד שאחד מהמכרים שלו ייבצע חישוב דומה, ויגלה שאין סיכוי שלאפרים יש כמות כזאת של כסף? מה ייקרה אם הוא ייאלץ להודות בקיומו של התורם? הוא חווה על בשרו את כוחן של השמועות בעיר הזו. התורם ביקש ממנו במפורש לשמור על הדבר בסוד, וכנראה שיש לו סיבה טובה לכך.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

למחרת היום בו הלך אפרים להתרחץ, הגיע שפירא אל בית החרושת, ובישר לו שצרעה הסכימה למפגש. זה היה מספיק בשביל לסקרן את הפועלים האחרים, שהציפו אותו בשאלות לאורך כל אחר הצהריים. אפרים ניצל את ההזדמנות, ובאותו הזמן ניסה להציג את הצד שלו לגבי מה שקרה בצוות ההברחות.