גופרית ועופרת – פרק 3

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

רובד עננים נאסף על יד האופק וחסם את השמש הזורחת, אך הוא לא עצר את קרני האור שחדרו דרכו. חלקן הגיעו אל עבר מיטת יחיד קשה, ופגעו באדם ששכב עליה. האיש קם ממיטתו ופתח את החלון דרכו הגיעו הקרניים. רוח בוקר סתווית נשבה על פניו.
לילה רדוף מחשבות עבר על מרדכי – תהיות לגבי חייו שהתערבבו עם זיכרונות מרים. מרדכי הרגיש שהוא יכול לשקוע במחשבות האלו במשך שעות ארוכות, ועל כן הוא החליט לשים להן סוף. הוא יצא מהמיטה והתלבש במהירות, ועבר במטבח רק כדי לאסוף כיכר לחם טרייה מהמזווה. הוא יצא לרחוב בעודו בוצע את הכיכר ומכניס חתיכות ממנה לפיו. הוא המשיך בדרכו לעבר השער הצפון-מערבי, ולתקוותו הרבה, הוא מצא אותו – אותו חסר הבית שהטריד את מנוחתו כל הלילה. הוא ישב על המדרכה בדיוק באותו מקום בו היה מקודם.

מרדכי ניגש אליו כדי להגיד לו את מה שבדעתו, אך חסר הבית זיהה אותו ופתח בשיחה:
“השבח לזָשָה, אם זה לא הצדיק על סף התהום! מה שלומך, חבר?”
מרדכי שאף אוויר ויישר את מבטו לעבר חסר הבית.
“תקשיב בנאדם, אני לא מוכן שתקרא לי ככה יותר. אני לא אדם טוב, בכלל לא. הרבה שנים שלא התחשבתי באף אדם חוץ ממני, ואני מעדיף להמשיך לחיות ככה. נתתי לך את האגס הזה אתמול רק כי במקרה הוא היה עליי, זה לא עושה אותי צדיק. בשם האלים, אתמול אני אפילו קיבלתי שוחד, למרות שמעולם לא הייתי מסכים לזה קודם! איך אתה בכלל מסוגל לקרוא לי אדם טוב?”
חסר הבית התמתח טיפה במקומו, ואז פנה אליו שוב.
“מה השם שלך אדוני?”
“מרדכי, למה?”
“תקשיב לי מרדכי, לרוב האנשים בעיר הזאתי כבר לא אכפת מכלום פרט לעצמם, אז אני לא מופתע מזה שזה משפיע עליך, אבל אתה באמת אדם טוב, אני יכול לראות את זה עליך. רוצה לדעת למה? אדם לא טוב לא היה נותן מזון שברשותו לאחרים, אפילו אם הוא לא היה במצב טוב. אדם לא טוב לא היה מרגיש חרטה על כך שקיבל שוחד. אבל חשוב מכל, אדם לא טוב לא היה מוטרד כלל מכך שמישהו אחר היה קורא לו טוב.”
מששמע זאת, מרדכי נשאר חסר מילים. הוא בהה בתדהמה בחסר הבית, מופתע מכמה שהיה לו לומר.
“אתה מסיים את הכיכר הזאת?” שאל אותו חסר הבית.

מרדכי מסר לו את שארית הכיכר והמשיך בדרכו לעבודה. הוא היה בטוח שאחרי שידבר עם חסר הבית הוא ירגיש יותר טוב, אבל עכשיו הוא אפילו לא היה בטוח מה הוא מרגיש.

***

אפרים התעורר ומצא את עצמו לבד בחדר זר. ידיו ורגליו היו קשורות לכיסא, ופיו היה מכוסה במטפחת בד. הוא הרגיש קל מהרגיל, ואחרי מבט חטוף הוא גילה לבהלתו שכל החפצים שנשא על גופו מקודם נלקחו ממנו. הוא ניסה להבין איך הוא הגיע למצב הזה – הדבר האחרון שהוא זכר היה שהשומר בבית החרושת קשר את גופו לאחת המכונות. הוא שיער שהעייפות מהיום הארוך שעבר הכניעה אותו והוא נרדם זמן מועט לאחר מכן.
אפרים התבונן סביבו. הרצפה והקירות היו עשויים עץ, ומפיזור האור על הרצפה הוא שיער שישנו חלון בקיר שמאחוריו שסיפק לו אור יום.  על הקיר שמימינו היו שורות מדפים עליהם היו מונחים ארגזים וחביות מכל הגדלים, ושורות דומות מילאו את תפקיד הקיר משמאלו, כשתכולתן מונעת ממנו להביט מבעד אליהן. ממה שזה נראה לו, הוא היה בתוך מחסן כלשהו.
לפתע שמע אפרים קולות מבעד הארונית משמאלו. הוא ניסה לזוז עם הכיסא לעבר הקולות אך ללא הצלחה. הוא סרק את הארונית בחיפוש אחר חלל שדרכו הוא יוכל להביט, ולשמחתו הוא מצא פתח קטן בין שני ארגזים בגובה החזה שלו. דרך הפתח, אפרים היה מסוגל לראות זוג רגליים, הפונות לכיוון הנגדי אליו היה מופנה הכיסא. הוא התבונן ברגלים וניסה להתרכז בקולות:

“קרצן, אתה אומר שנתקלת אתמול בעוד סוחר סמים?” שאל קול נמוך ומחוספס.
“כן, יצאתי אתמול לסיור שגרתי בשכונות שלנו.” אפרים זיהה את קולו של הבחור המצולק מאתמול.
“בפינה שבין רחוב הקדרים ורחוב הזאבים כבר נתקלתי במסוממים הראשונים, מכניסים את האבקה לתוך הריאות שלהם. לקחתי מהם את הבקבוקונים ושאלתי אותם מאיפה הם השיגו את החומר, והם הפנו אותי לאיזה בחור שמוכר אותם בסמטה ליד רחוב הקדרים. ממש בלב השטח שלנו! אתם מאמינים לזה?”
“ומה אתה עשית לאחר מכן?” שאל הקול המחוספס.
“מה אתה חושב? לקחתי לו את הסחורה ונתתי לו מכות רצח.”
“אתה יודע שזה לא יעצור אותו, נכון?” אמר קול נשי.
“זאת פעם ראשונה שאני רואה את הבחור כאן, אני מאוד מקווה שהוא למד את הלקח. בכל מקרה, אתם חייבים לעשות משהו. זה כבר השיתון החמישי שאנחנו מוצאים סוחרי סמים אצלנו בשטח. לכל אדם עם קצת שכל ברור שאלה השדים שדוחפים אותם אלינו.”
“אתה יכול להיות בטוח שנדון בזה בחומרה.” השיב הקול המחוספס. “אתה מוכן להביא את התיק אלינו שנראה בכמה נזק מדובר?”
הרגלים צעדו קדימה, אך לפתע הן מעדו, ואפרים ראה עוד חבילות קטנות שנפלו ונפתחו מהפגיעה ברצפה, ומתוכן יצאה אבקה לבנה שנשפכה עליה.
“אני אנקה את זה!” אמר הבחור המצולק.
“לא. יש לי רעיון יותר טוב.” אמר הקול המחוספס. “לך אל הבית שלי ותקרא לאור שתנקה את האבקה. היא צריכה לנצל כל הזדמנות לצאת מהבית. אחרי זה אתה משוחרר. הבנת?”
“כן אדוני!” אמר המצולק והסתובב בכיוון הנגדי.

“עכשיו לנושא הבא.” אמר הקול המחוספס. אפרים ראה כעת זוג רגליים נוספות צועד קדימה.
 “שפירא, אתה אומר שתפסת אתמול מישהו שניסה לגנוב מהחפצים הממושכנים שלנו, נכון?”
“כן אדוני.” אפרים שמע את קולו של השומר. “הוא בא אתמול עם קרצן לבית החרושת ונורא התעקש למשכן משהו. קרצן הלך איתו אחרי זה למצוא את סרעפת.”
“זה היה הבחור הזה?” נשמע לפתע קולו של סרעפת. “הוא הפריע לי באמצע ערב חשוב ואחרי זה הוא עוד  העז להתמקח איתי על סכין חלוד.” הוא אמר בקול רם. האופן בו סרעפת ניסה להציג את עצמו בצורה חיובית עצבן את אפרים במידה בלתי נסבלת. אפרים רצה לצעוק עליו באותו הרגע, אם רק פיו לא היה חסום.
השומר המשיך לדבר. “בכל מקרה, אחרי זה הוא כנראה שילם לאיזה ילד לשבור את אחד החלונות בבית החרושת, ונכנס פנימה בזמן שהיתי עסוק בלרדוף אחריו. אחרי כמה זמן אני איבדתי את הילד וחזרתי לבית החרושת, ואז ראיתי אור דולק בקומה העליונה, וזמן קצר אחר כך שמעתי קול התנפצות חזק של עץ.”
כשאפרים שמע זאת הוא חש בצמרמורת מהפזיזות שבה הוא נהג. הוא ידע שאין לו כל ניסיון בהתגנבות, ובכל זאת הוא לא עצר לרגע כדי לשקול את צעדיו. למה הוא לא לקח בחשבון את האפשרות שיראו או ישמעו אותו? למה הוא לא תכנן נתיב מילוט? ככל שחשב על כך, הוא היה יכול להיות בטוח שהיתה יכולה להיות עבורו דרך לגנוב את התליון ההוא מבלי להיתפס, אבל מה היא? אפרים התנתק מהשיחה שבחדר השני, ושקע בתהיות לגבי מה שהיה אפשר לעשות אחרת.

בעודו מהרהר על כך, שני אנשים נכנסו לחדר בו היה. אחד מהם היה שפירא – השומר מליל אמש, והשני היה גבר ענקי ושרירי שלא לבש דבר על חזהו מעבר לגופיה סגולה.
“או, אני רואה שהתעוררת.” אמר שפירא. “בוא, הגיע הזמן למשפט שלך.”
שפירא והאיש השרירי הרימו אותו בכיסא והוציאו אותו למה שנראה כחדר המרכזי במחסן. היה זה חלל גדול שכוסה בארוניות מכל צדדיו, כאשר כל מדף היה עמוס עד תום בארגזים וחביות. שני פתחים במרכז החדר הובילו לחדרי אחסון קטנים יותר, ביניהם זה ממנו הוא הוצא. בצידו האחד של החדר היו דלתות עץ כפולות סגורות, ובצידו השני נח שולחן עץ סגלגל, שצידו הרחב היה מקביל לדלתות. במרכז החדר היתה תלויה נברשת נרות, שסיפקה אור לרוב המבנה.
שפירא והאיש השרירי הושיבו את אפרים מול השולחן. ארבעה אנשים ישבו לידו:
בקצה השמאלי מכיוונו של אפרים ישבה אישה גבוהה עם שיער בלונדיני ארוך, שהיה אסוף מקודקוד ראשה. היא ישבה בשילוב ידיים עם מבט משועמם.
מימין לה ישב סרעפת, שהביט באפרים בזחיחות.
מימין לסרעפת, במרכז השולחן, ישב גבר נמוך קומה, עם מבט רציני בעיניו. הוא היה קירח ומגולח לחלוטין פרט לרצועת זקן מתחת לשפתו התחתונה, ולבש חליפת סוחרים סגולה.
מימין אליו היה כיסא ריק, ואחריו, בקצה הימני, ישבה אישה עם שיער חום קצר, ידיה מונחות על השולחן, שבחנה את אפרים באדיקות.
האיש השרירי הסיר את המטפחת מפיו של אפרים והתיישב בכיסא הריק.

“אז אתה הגנב המדובר? שאל הקירח, הקול המחוספס היה שלו. “אתה מוכן להסביר את עצמך לנו?”
אפרים קפא. כעת כשהוא היה מוקף בחברי כנופיה, ללא כל דרך להגן על עצמו, אפרים הרגיש שהוא נמצא בסכנה גדולה יותר מאשר כל מה שהוא חווה מימיו. הוא חש כל כך חסר אונים, שהוא בכלל לא שם לב למה שאמרו לו, לפחות עד שהאיש הקירח דיבר שוב.
“אין לי את כל היום, אתה יודע.” הוא אמר בנימה יותר כועסת. “אם אתה רוצה להגן על עצמך, כדאי שתעשה את זה לפני שתיגמר לי הסבלנות.”
אפרים ניסה לחשוב מה הוא יהיה מסוגל לומר, אבל לא היה לו מושג. ברגע שהוא התחיל לחשוב על טיעון, מיד עלתה בראשו התגובה של חברי הכנופייה אליו, והיא לא היתה טובה. מהר מאוד הוא הגיע למסקנה שלא משנה מה יגיד, זה עדיין יהיה הסוף שלו, ועל כן הוא העדיף לשמור על שתיקה.

זמן מה חלף בשקט. לבסוף האישה הבלונדינית התפרצה עליו בכעס.
“נו?! אתה מתכוון לדבר או שאתה צריך שאני אעזור לך?!” אפרים זיהה את הקול שלה מהדיון הקודם. משהו באופן שבו היא דיברה אליו גרם לו לאבד כל שביב תקווה שנותר לו.  נשימתו נעתקה ודמעות החלו לזלוג מעיניו.
האישה עם השיער הקצר פנתה אליו גם היא, אך בטון יותר רך:
“תקשיב, זה או שתדבר ותנסה לשכנע אותנו להתנהג אליך ברחמים, או שנעניש אותך בצורה הרגילה שבה אנחנו מענישים גנבים אצלנו. תאמין לי, המשפט הזה הוא לטובתך, אז אני ממליצה לך להתחיל לדבר”.
אפרים התנשם מספר פעמים, וניסה לחשוב על הדבר הראשון שעשוי להקל את גזר הדין שלו. הוא פנה אל השולחן בקול צרוד:
“אני לא גנבתי לטובתי האישית, שילמו לי כדי לגנוב משהו.”
“באמת?” אמר האיש הקירח, רוכן לעבר אפרים. “ומי זה היה בדיוק ששילם לך?”
אפרים שוב נאלם דום. הוא לא היה מוכן להקריב את ארנון לאנשים האלה.
שפירא, שעדיין עמד ליד אפרים לאורך המשפט, דיבר לפתע.
“מי שזה לא יהיה, יש לו עין טובה. אני אראה לכם.”
הוא נכנס לאחד החדרים הפנימיים במחסן, וחזר עם התיק של אפרים בידו, ממנו הוא הוציא את התליון.
“הלך ישר על החפץ הכי יקר שיש לנו.” אמר בעודו מניח את התליון על השולחן. האיש הקירח הרים אותו והתבונן בו.
“סרעפת, אתה זוכר למי החפץ הזה היה שייך?” שאל.
“איזה זקן אחד עד כמה שאני זוכר. ארנון, אני חושב, קוראים לו.” השיב.
הקירח הניח את התליון על השולחן והביט שוב באפרים. “זה היה ארנון? הוא זה ששילם לך לגנוב מאיתנו?”
אפרים הזיע והתנשם בכבדות. ללא שליטתו הוא הסיט את מבטו מהשולחן. הקירח חייך.
“נראה שצדקתי. ר”ס, אחרי שנסיים כאן תשלחי כמה מהאנשים שלך ללמד את הבחור לקח.”
“קיבלתי, אדוני.” אמרה הבלונדינית.
“ובינתיים, מה אתם מציעים לעשות עם הגנב?” שאל האיש הקירח.
“אני אומרת לשסף לו את הגרון, ואז לתלות את הגופה מחוץ לבית העבוט בתור אזהרה.” אמרה ר”ס, מצחקקת לעצמה.
“את לא רצינית ר”ס, נכון? זה לא פשע שמצדיק תגובה כזאת. אפילו בשבילך זה כבר מוגזם.” אמרה האישה עם השיער הקצר.
“אז מה הרעיון שלך, פרח עדין שכמותך?” השיבה לה ר”ס.
“לדעתי אם הוא היה מוכן לעבוד נגדנו, העונש המתאים יהיה לגרום לו לעבוד בשבילנו, בעבודה קשה וללא גמול.”
“עכשיו את זאת שלא מדברת ברצינות אבן.” אמר האיש הקירח. “לתת לו עונש כזה קל, על זה שהוא ניסה לפגוע בנו? יש לך שמץ של מושג איזה רושם זה יכול לתת?”
“אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל במקרה הזה אני מסכים עם השופט לשם שינוי.” אמר סרעפת. “הבחור הזה צריך ללמוד שלמעשים שלו יש השלכות. אנחנו צריכים לעשות ממנו דוגמה, כדי שכולם ידעו מה קורה למי שמנסה להתעסק אותנו.”
הקירח הנהן בהסכמה, ופנה לאישה עם השיער הקצר.
“בבקשה אבן, אפילו סרעפת חושב שאת מקלה מדי. קשה לי להבין לפעמים מה עובר אצלך בראש כשאת מציעה רעיונות כאלה גרועים. יש לנו מזל שאני מנהיג את הארגון הזה ולא את, אחרת כבר מזמן היינו מחוסלים.”
“באמת?” היא שאלה אותו בעוקצנות. “אתה בטוח בזה? נראה לי ששנינו יודעים שאם לא הייתי פה כדי לרסן אותך, אתה כבר היית מחסל את החלופה בעצמך עם ההתנהגות האנוכית שלך.”
“מה את כבר יודעת!?” צעק לעברה הקירח. “את מתחילה להגזים בחשיבות שלך, את צריכה שאני אזכיר לך ש-“
“היי! היי! אתם סוטים מהנושא חבר’ה!” התפרץ סרעפת.
“צודק.” אמר השופט. “מה אתה מציע שנעשה איתו, סרעפת?”
“אני אומר, שנגרור אותו לאחת הכיכרות בשטח שלנו, נזמין כמה שיותר אנשים לראות, ואז נרביץ לו בצורה כזאת שהוא לא יהיה מסוגל לעמוד במשך חודש.”
“זה לא טוב,” אמרה ר”ס. “כל עוד הוא לא מדמם זה לא עונש מספיק לטעמי.”
“זה יותר מדי!” אמרה אבן. “אנחנו לא נותנים עונשים כאלה לסוחרי סמים שנתפסים בשטח שלנו, אז למה שנעשה את זה לבחור כאן?”
“ואולי בגלל זה אנחנו מוצפים באבקיזוב? בניגוד למה שאת חושבת, אי אפשר לשרוד בעיר הזאת כשמתנהגים בנחמדות לכולם.” השיבה ר”ס.
-“היי, אני ממש לא מתנהגת בנחמדות לכולם כאן, למרות שבטח ככה זה נראה בראש המעוות שלך. רק שתדעי, אתמול-“
השופט קטע את אבן לפני שהיא הספיקה להמשיך. “אני חושב שזה מספיק. אני רוצה להודות לכל מי שיושב בשולחן על התובנות שלו…”
אפרים התבונן בפקפוק באיש השרירי, בתקווה שגם הוא יגיד משהו, אבל הוא נשאר דומם לאורך כל הדיון.
“…אבל כמו שכולכם יודעים, אני הוא זה שמחליט כאן, ואני החלטתי ש-“
דיבורו נקטע לפתע כאשר דלת המחסן נפתחה. אפרים שמע צעדים של פסיעה מהוססת על רצפת העץ, ואחריהן קול, שהיה נשמע לו מוכר מאיפה שהוא.
“אתה… ר-ר-רצית שאנקה פה, אדוני?”

אפרים הביט אחורה. הוא לא היה מסוגל להאמין למראה עיניו –  מולו עמדה אותה האישה הבוכייה לה עזר אמש. היא הביטה בו גם, והיא נראה שגם היא זיהתה אותו. ידיה נשמטו לצידי גופה, וכך גם לסתה התחתונה. רגליה התחילו לרעוד, ואחר כך גם גופה העליון. היא ניסתה לדבר, אך כל מה שיצאו מפיה היו גמגומים.
“מ-מ-מ… מ-מה… מה את- מ-מה … מ-מ”
“אור, הכל בסדר?” שאל אותה השופט.
אור התנשמה והמשיכה לגמגם, ובסוף צעקה בקול חזק:
“מה קורה כאן?! מה אתם עושים לו?!“
“את מכירה אותו?” שאל השופט בבלבול.
אור עדיין התנשמה בכבדות, מנסה ליצור משפט בקול רם.
“א-אני… הוא… בערב… צ-צ-צלחות…”
אפרים החליט להיחלץ לעזרתה.
“פגשתי אותה אתמול בערב. היא ישבה על המדרכה בוכה, ליד ארגז חצי הפוך עם צלחות. היא סיפרה לי ששלחת אותה לקנות אותן והיא הפילה את הארגז. אני נחלצתי לעזרתה ושילמתי לה את העלות שלהן.”
שאר האנשים בחדר הביטו בו בתדהמה.
“אור, זה נכון מה שהוא אומר?”
אור התקרבה אליו באיטיות והנהנה, ואז שוב פרצה בבכי.
“אני כל כך מצטערת!!! אני לא חשבתי שתגלה!!! אתה עכשיו מעניש אותו על זה שהוא עזר לי, נכון?! זה לא מגיע לו! אני אשמה בהכול!”
השופט בהה בה לרגע, ואז נאנח וטמן את ראשו בכפו.
“מה? אור, תעזבי את עניין הצלחות, זה ממש לא משנה לי עכשיו.”
“אז… אז למה הוא נמצא כאן קשור? הוא היה כזה נחמד, אין לך שום סיבה ללכוד אותו!”
“אור, ה’בחור הנחמד’ הזה נתפס בהמשך הערב כשהוא מנסה לגנוב רכוש מהחלופה. על זה הוא חייב להיענש. בינתיים אני חושב על משהו בסגנון לכרות לו אחת מכפות הידיים.”
“מה?!” צעק אפרים באימה.
“לא!!! אתה לא יכול לעשות את זה!!! בבקשה!!” צעקה אור.
“על עבירות צריך לשלם,  אני לא יכול פשוט לתת לו לחמוק בלי עונש.”
דיי!!! אתה לא יכול לעשות את זה!!! בבקשה!!! אני אעשה הכל!!! בבקשה אל תפגע בו!!!” אור המשיכה לצעוק, דמעות זורמות מעיניה בקצב.
למרבה ההפתעה, היתה זאת אבן שדיברה כעת.
“תשמע אֶביֶָה, אני יודעת שלא תאהב את זה, אבל בחייך, אתה רואה כמה זה חשוב לילדה. אתה לא רוצה להביא לה עוד סבל, נכון? חוץ מזה, ממה שאני רואה, הבחור די חכם, ויש לו לב טוב. אני בטוחה שתוכל למצוא לו איזו עבודה הולמת כעונש, בצורה שתמצה את היכולות שלו.”
“כן? ועל איזו עבודה בדיוק את חשבת?” שאל אותה השופט.
אפרים לא ידע מה נכנס בו באותו הרגע, אבל לפני ששם לב פרץ את פיו:
“יש לכם איזו בעיה עם סמים נכון? אני מוכן לעזור לכם עם זה! כל מה שתרצו!”
“כל דבר, אתה אומר?” אמר השופט. הוא הרהר לעצמו לזמן מה. לבסוף הוא פנה לשפירא.
“שפירא, אני צריך שתצא מכאן עכשיו.”
“אממ… למה?” הוא שאל בבלבול.
“אתה מפקפק בפקודות שלי?”
“לא אדוני!” הוא אמר, ויצא מהמחסן. לאחר שיצא, חזר השופט להביט באפרים.

“מה בדיוק אתה יודע על המצב?” שאל השופט.
“אממ… כלום האמת…” אמר אפרים במבוכה.
“אתה שמעת על ‘השדים הכחולים’, נכון בחור?”
“אממ… לא.” השיב אפרים. “אני לא תושב העיר האמת.”
השופט נחר. “הבנתי. בוא נתחיל מההתחלה. עד לאחרונה המצב כאן היה די סביר. אנחנו הצלחנו לשמור על השטחים שלנו נקיים יחסית. אבל למרבה הצער רוב הכוחות בעיר פועלים נגדנו. לפני חמש שנים כנופיה של סוחרי סמים בשם ‘השדים הכחולים’ הופיעה בעיר משום מקום, והביאו יחד איתם חומר חדש – אבקיזוב. סם יותר חזק ויותר ממכר מכל מה שהיה מוכר בעיר קודם. כמו שאתה בטח יכול לצפות, לא לקח הרבה זמן לפני שהם השתלטו כמעט על כל הרובע המזרחי, ונהיו עשירים מספיק כדי לקנות את שתיקתם של המשטרה לכמות זמן בלתי מוגבלת. עד לאחרונה לא היתה לנו ממש סיבה להתערב בעסקים שלהם, אבל אז הם החליטו לחצות את הגבול.
“רק בשלושת השיתונים האחרונים תפסנו חמישה סוחרי אבקיזוב בשטח שלנו, כאשר את הסחורה של האחרון אתה יכול לראות על הרצפה לפניך.” הוא השתהה לרגע והעביר את מבטו אל אור.
“כ-כן אדוני, מ-מיד”. היא אמרה וניגשה לעבר מטאטא שהונך באחת השידות. השופט חזר לדבר.
“בינתיים לא הצלחנו להוכיח שהסוחרים האלה קשורים לשדים, אבל זו ההנחה המקובלת פה בארגון,  ואפילו אם אין ביניהם קשר, השדים הכחולים הם היחידים עם הגישה לחומר הזה, מה שאומר שהסוחרים האלה תלויים בהם במידה רבה. אנחנו מאמינים שיש לנו את היכולת ההתקפית כדי לפגוע משמעותית בעסקים של השדים, אבל אנחנו זקוקים למידע.”
“איזה סוג מידע?” שאל אפרים.
“מאיפה השדים משיגים את האבקיזוב, ממי הם קונים אותו, איפה מייצרים אותו, איפה הם מאחסנים אותו. מידע בסגנון הזה. משהו שיאפשר לנו להשבית את הפעילות שלהם להרבה זמן. ברור?”
אפרים הרהר לרגע. “ואיפה בדיוק אני משיג את המידע הזה?” הוא שאל.
השופט צחק בקול רם. “אם הייתי יודע את זה, אתה חושב שהייתי צריך לבקש ממך?”. לאחר מכן הוא השתעל מעט וחזר לדיבורו הרגיל. “בכל מקרה, יש לך עד מחר בערב לחזור אלינו עם פרטים. אחרת, יהיה מאוד עדיף עבורך לא לדרוך בשטח שלנו יותר אף פעם, אם אתה מבין את הכוונה שלי.” השופט פנה לאיש השרירי שמשמאלו. “ענק, שחרר אותו.”
האיש השרירי קם, ניגש אל אפרים והחל לפרום את הקשרים שהצמידו אותו לכיסא. בעודו עושה זאת פנה אפרים לשופט.
“שאלה, מה מונע ממני לברוח מהעיר בזה הרגע?”
“שום דבר.” ענה השופט. “אם לא תחזור אלינו עד מחר בערב עם פרטים, כל מי שלא נמצא עכשיו בחדר הזה כבר יניח שהענשנו אותך כמו שצריך. מאותו הרגע כבר לא תצטרך לדאוג לגבינו יותר אף פעם, אלא אם כן תיתקל באחד מאיתנו בעתיד, אבל קשה לי להאמין שזה יקרה. מובן?”
הענק בדיוק סיים לשחרר את אפרים. “מובן.” אמר אפרים וקם מהכיסא. “אני יכול לקבל את החפצים שלי בחזרה?”
“אולי אחרי שתוכיח לנו שאתה ראוי להם” השיבה אבן.
“הבנתי.”
אפרים עמד לצאת כששמע את קולה של אור.
“חכה!”
אפרים הסתובב לעברה. “מה?”
“אתה יכול ב-בבקשה לחכות לי מחוץ לדלת עד שאסיים? זה ח-חשוב!”.
“אממ… בטח.” אמר אפרים ויצא מהמחסן.

הוא פתח את הדלת הראשית וצעד החוצה. הוא עמד בתוך סמטה רחבה וקצרה, והוא היה יכול לראות מימינו רחוב ראשי כלשהו. לא היה לו מושג מה לעשות עכשיו. הוא נשען על קיר המחסן וחיכה שאור תגיע.
היה לו קשה להאמין שהמצב שלו ידרדר תוך זמן כל כך קצר. רק אתמול הוא כבר היה מוכן לצאת ולהמשיך בדרכו. אם הוא רק היה פועל כמו שצריך, הוא כבר מזמן היה יכול לעזוב את העיר הזאת…
אבל מה הוא היה יכול לעשות? אפרים נזכר ברעיונות שעליהם חשב לפני שנלקח למשפט, והתחיל לבחון אותם לעומק:
מה אם הייתי מנסה לעלף את השומר ולגנוב את המפתחות שלו?
זה לא היה עובד. אפרים לא היה מצליח לעשות דבר כזה בידיים חשופות.
מה אם לא הייתי מדליק אש, ומנסה לפרוץ אל התיבה בצורה יותר שקטה?
זה היה לוקח יותר מדי זמן, והשומר היה מחפש בתוך הבניין בכל מקרה.
מה אם הייתי דוקר את השומר לפני שניסיתי לברוח?
גם לשומר היו כלי נשק, וייתכן שאפרים היה נפצע קשה אם הוא היה מנסה להרוג אותו. אפילו אם השומר היה מת במקום, אפרים היה נאלץ לצאת מהעיר בפחד מכך ששאר הכנופייה היתה רודפת אחריו לאורך כל הדרך לצורך נקמה.

זה נמשך כך למשך זמן קצר. אפרים ניסה להעלות אפשרות שבה לא היה נתפס, ומיד לאחר מכן הוא פסל אותה. אחרי כמה פעמים, מחשבה לא צפויה עלתה בראשו:
מה אם לא היתה עבורך אפשרות להצליח? מה אם היה עדיף לך לסרב?
אפרים הרגיש שלבו צונח. הוא עמד להשלים בצער עם המחשבה הזאת, כאשר מחשבה נוספת, מטרידה בהרבה, צצה במוחו.
אולי גם מה שקרה בקיץ האחרון היה יכול להימנע אם לא היית מתערב…
אפרים התנער בפראות. זה בוודאות לא היה נכון. מה שקרה אז לא היה קשור אליו בשום צורה. בזה הוא היה משוכנע יותר מבכל דבר אחר.
למזלו הוא לא היה צריך לחשוב על זה יותר, כי בינתיים הדלת נפתחה, ואור יצאה ממנה.

“אתה באמת נשארת!” אור אמרה באנחת רווחה. “תודה לך!”
לא ידעתי מה לעשות.” השיב אפרים. “מה את רצית?”
אור שאפה אוויר מספר פעמים והתקרבה אליו.
“תקשיב, אני יודעת שאתה בטח לא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלברוח מכאן כמה שיותר, אבל אתה חייב לעשות את מה שהאדון שלי ביקש.”
“למה?”
“השופט אירח אתמול את הבלונדינית לארוחת ערב. אני הייתי שם כדי להגיש להם את האוכל. יצא לי לשמוע אותם מדברים. הם דיברו על הסוחרים. הם לא תפסו חמישה סוחרים, אלא שנים-עשר, והם משוכנעים שיש עוד שמסתתרים אצלם בשטח.”
“טוב, ולמה שהוא ישקר לי לגבי זה?”
“נראה לי שהוא לא רוצה שתדע עד כמה המצב גרוע.”
“למה את מתכוונת?”
“אתה ב-באמת שואל? אתה לא זוכר מה היה פה לפני, אה… שלוש שנים?”
“אם לא שמעת קודם, אני לא תושב העיר.”
“אה.” אור השתהתה, מביטה בו בהפתעה.
“אבל אני כן. אני חייתי פה עשרים וחמש שנים, כאשר ברובן לא היה אף אחד שעשה משהו לגבי הסמים ברובע. אתה לא היית רוצה לחיות במקום כזה. לא הייתי מאחלת לאף אדם שאכפת לי ממנו לחיות במקום כזה.”
היא שאפה אוויר פעם נוספת והמשיכה. “שמעתי את הבלונדינית אומרת שאם המצב יימשך ככה, זה רק עניין של זמן עד שהם יאבדו שליטה על השטח. אני לא רוצה שהרובע הזה יחזור למה שהוא היה. אתה לא יכול לתת לזה לקרות.”
“אבל מה בדיוק את מצפה שאני אעשה? אני לא מכיר את המקום הזה ואין לי שום דבר שיכול לעזור!” הוא השפיל מבטו. טיכו צדק, זו באמת לא היתה המלחמה שלו.
אור פסעה עוד צעד לכיוונו. “אתמול אתה אמרת לי שאתה רוצה לעשות את העולם הזה למקום יותר טוב, לא? אתה לא יכול לוותר כל כך מהר! היית מספיק אמיץ כדי בכלל להגיע לפה וכדי להציע לאדון שלי לעשות משהו, אני בטוחה שתצליח לעשות משהו! בבקשה ממך, אתה חייב לנסות, אני מתחננת! אם לא בשבילם… אז לפחות בשבילי.”
אפרים הרים את מבטו אליה. היא הביטה בכמעט תחינה, ומים החלו להצטבר בעיניה הכחולות. הוא פלט נשיפה ארוכה.
“אני מניח שאני יכול לנסות.”
אור חייכה. היא עמדה להתקרב עוד לאפרים, אבל היססה ונסגה צעד אחורה.
“יש לך מושג איפה אני אמור להתחיל?”
“א-אני… אה… אני ל-ל-ל… לא ממש. כל מה שאני יודעת זה שהשדים הכחולים האלה מהרובע המזרחי. האמת שאני אפילו לא בטחוה אם אי פעם הייתי שם.”
“טוב, תודה בכל מקרה. איך אני מגיע לרובע מכאן?”
היא הצביעה לעבר הרחוב הראשי. ” תפנה שמאלה מכאן. אני לא חושבת שהרחוב הזה מגיע כל הדרך לגשרים, אבל זה מספיק קרוב.”
“תודה.” הוא אמר והתחיל ללכת. אור קטעה אותו.
“היי! אממ… אנ-ני רציתי לבקש ממך ע-עוד משהו בעצם.”
“מה?”
“אתה… יכול ללוות אותי הביתה? זה בדרך לרובע ממילא.”
“בטח. תראי לי את הדרך.” ענה אפרים וצעד לכיוונה.

אפרים ואור צעדו יחדיו בסמטאות. בעודם צועדים אפרים ניסה להכיר את אור ואת הסביבה שלה יותר לעומק.
“אז… כמה זמן בדיוק את עובדת בשביל השופט?”
“שנה בערך, קצת יותר.”
“ומה את יודעת עליו?”
“אני שמעתי אנשים מזכירים את השם שלו מאז שהייתי ילדה, אבל לא יצא לי להיתקל בו עד ליום שבו הוא ה-העסיק אותי. אם אני זוכרת, בהתחלה לא היתה לו הרבה השפעה, אבל, אה… ממה ששמעתי, בשלוש שנים האחרונות הוא התחיל לכבוש מלא שטחים.
“בתור מעסיק הוא בסדר, הוא לא כזה נוטה להתייחס אליי והוא לא מעניש אותי אם אני עושה טעויות. מהבחינה הזאתי הוא הרבה יותר טוב מ-מ-“
אור נעצרה במקום והתחילה לרעוד.
“אור, הכל בסדר?”
“אני לא רוצה לדבר על זה.” היא פלטה חרישית.
“בסדר,” השיב אפרים. “מה לגבי האחרים? יש משהו שחשוב לי לדעת לגביהם?”
“אה… סרעפת הוא אח של השופט. הוא גר איתו בבית למרות שחצי מהזמן הוא בכלל לא נמצא. אני מנסה לא להתקרב אליו יותר מדי, הוא נותן לי תחושה מוזרה. לגבי האחרים.. אני… אני, לא כזה מכירה אותם. לא יוצא לי הרבה לצאת מהבית. מצטערת.”
“אין לך על מה.” השיב לה אפרים. הוא ניסה לחשוב מה עוד לשאול אותה אבל אור התחילה לתשאל אותו.
“אתה אמרת שאתה לא מפה. אז מאיפה אתה?”
זאת היתה שאלה שאפרים היה מעדיף שלא להישאל לגביה. התשובה היתה יכולה לחשוף בקלות את העובדה שהוא בן לדת מיעוטים, וכתוצאה מכך הוא היה עשוי למצוא את עצמו בקלות מנודה ע”י רוב האנשים שסביבו. למזלו, הוא כבר הכין מראש תשובה שתהיה קרובה מספיק לאמת מבלי לעורר חשדות מיותרים, או כך הוא לפחות קיווה.
“אני באתי מחורשת העמק, זה כפר מוסיעי בצפון הצמרת, סמוך לנהר התחייה.”
“אה… ואיפה זה הצ-צ-צמרת?” שאלה אור בבלבול.
“את באמת לא יודעת?” שאל אפרים בתדהמה. “זאת הנַפָּה שאנחנו נמצאים בה ברגע זה. היא הנפה הכי דרומית בצוניער, אם לא מחשיבים את איי הרקפת.”
“הבנתי.” אמרה אור והשפילה את ראשה. “אני… אני מצטערת שלא ידעתי. אני בקושי מכירה את העולם שמחוץ לעיר הזאת.”
“אני לא ממש רואה למה את צריכה להתנצל על זה.”
“טוב… אבל עדיין יש משהו שלא ברור לי. למה היית צריך לציין שאתה מכפר מוסיעי? זה לא אמור להיות מובן מאליו?”
אפרים החסיר פעימה. זה כנראה היה ניסיון בוטה מדי להדגיש את כך שהוא לא בן מיעוטים.
“זה פשוט… בסביבה של הכפר שלי יש הרבה מאוד שוֹֹלָמִים, אז רציתי להבהיר שאני לא אחד מהם.”
“שוֹֹלָמִים? סליחה שאני ש-ש-שואלת, אבל מה זה?”
“קבוצה של אנשים שלא מאמינים באלים שלנו. הם מאמינים במקום זה בשני אלים אחרים. אם לומר את האמת, ממה שיצא לראות הם הרבה יותר נחמדים ממה שנוטים לספר עליהם.”
“טוב, אם אתה אומר.” אור הגיבה. ” אז מה אתה עושה פה ביובלים?”
“אני שמעתי עד כמה גרוע המצב אצלכם, ולא הייתי מסוגל לשבת בנחת בזמן שפה סובלים. אז החלטתי לעזוב ולנסות לעזור בכל דרך שבה אהיה מסוגל.”
“או, וואו, זה מאוד אמיץ מצדך. רוב האנשים שאני מכירה היו מעדיפים להסתלק מכאן ברגע שהם היו יכולים”
אפרים לא ידע מה להשיב, אז הוא נשאר דומם.
תוך זמן קצר שניהם הגיעו לבניין דו-קומתי עם חצר מלבנית, שהיה מוקף בסורגי ברזל. לפני כל צלע בגדר הסורגים עמד אדם לובש סגול שהיה חמוש בנשק.
“הגענו.” אמרה אור, ופנתה אל שער בקטע הגדר הדרומי. השומר שעמד ליד הביט על שניהם מבלי לדבר. אור פתחה את השער במפתח שהוציאה מכיס פנימי בשמלתה. לאחר שפתחה אותו, היא הסתובבה.
“אמ… אני לא חושבת שיצא לי לדעת מה השם שלך.”
“השם הוא אפרים”
“אז אפרים…” היא הישירה את מבטה אליו. “בבקשה ממך, אל תיכשל.”
היא סגרה את השער מאחוריה ונכנסה פנימה. בזמן שאפרים צפה בה נכנסת אל הבית, עלתה בו תחושה מדאיגה, לפיה הוא נכנס הרגע למשהו שהיה גדול בהרבה ממה שהוא ציפה לו.

<< לפרק הקודם                                                                           לכל הפרקים                                                                           לפרק הבא >>