עוד 4 פרקים נותרו!
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
תוך צעדים ספורים בלבד, נקטעה ירידתו של אפרים. בתחתית גרם המדרגות היה מסדרון קצר ביותר, שהיה ארוך מספיק כדי להכיל שולחן קטן ועליו נר, אך לא יותר מזה. מעבר לו היה קיר עם דלת סגורה במרכזו. אפרים אחז בזהירות בידית הדלת ודחף אותה. לשמחתו, הדלת לא היתה נעולה, והיא נפתחה במהירות אל תוך מתחם שרוי עלטה. בלי לחשוב יותר מדי, אפרים לקח את הנר, הדליק אותו וצעד פנימה.
החדר הפנימי היה נטול כל חלונות, כך שאפרים לא היה צריך לדאוג יותר מדי שמישהו יבחין בו. רק ליתר ביטחון, הוא סגר את הדלת מאחוריו והתחיל לחקור את החדר. תוך זמן קצר, הוא גילה שהחדר הפנימי היה קטן בהרבה מכפי שנדמה לו, ווילונות שחורים שהיו פרושים על כל קירותיו היו אלה שהעבירו את מרבית התחושה של אפלה בלתי נגמרת. בצמוד לקירות אפרים ראה מתלה ועליו סינר ארוך מכוסה בדם ישן, ושולחנות שעליהם מגוון כלי עינויים. אפרים עצם את עיניו בבעתה והסתובב למרכז החדר, שם הוא מצא את מה שקיווה לו.
היה זה כיסא עץ מחוזק במתכת שמוסמר בחוזקה אל רצפת החדר. לכל אורך דפנותיו היו מושחלות חגורות עור, שהיו מסוגלות לכפות כל אדם ביש מזל שהושב על הכיסא. בתוך הכיסא ישבה דמות מבלי לזוז. אפרים קירב את הנר לפניה בדאגה. עם הפנים מוארות הוא חש הקלה מועטה: זאת היתה דימונה. פיה היה מכוסה במטפחת, אך היא עדיין נשמה. עיניה היו עצומות, אך מתנועות עפעפיה אפרים ידע שהיא ערה ומודעת לנוכחותו.
“דימונה?” אפרים קרא ופרם את המטפחת מראשה. “דימונה? את שומעת אותי?”
הסוחרת פקחה את עיניה בהפתעה, והביטה בפניו המוארות.
“רוח?” היא שאלה. “מה אתה עושה פה?”
היא הביטה ארוכות בפניו, ירדה במבטה לעבר חולצתו, ואז פלטה צעקה.
“רגע אחד! סגול! אתה לובש סגול! אתה היית חלק מהחלופה כל הזמן?!”
“אין זמן להסברים!” קרא אפרים והתחיל לשחרר את החגורות שכבלו אותה. “ר”ס יכולה לבוא לכאן בכל רגע, והיא מתכוונת להרוג אותך!”
“רוח, שום דבר ממה שקורה פה לא נשמע לי הגיוני!” היא קראה. “אני לא מתכוונת לזוז מפה עד שתסביר לי מה לכל הרוחות קורה!”
אפרים נאנח, וניסה להסביר את המצב בקצרה בעודו ממשיך בשחרורה.
“אנחנו חושדים שר”ס בוגדת בחלופה. אם היא רוצה לפגוע בך אני בטוח שטובת החלופה תהיה לעזור לך לברוח.”
“אני עדיין לא מבינה שום דבר, אבל בסדר. אני אסמוך עליך בינתיים, אבל בתנאי שאתה עוזר לי עכשיו לצאת מהשטח שלכם.”
“בסדר גמור.” אמר אפרים בעודו פותח את החגורה האחרונה שכבלה אותה. “אבל לפני שנלך, אני חייב לדעת – מה את עשית בשטח שלנו? קשה לי להאמין שבאת לפה בניסיון למצוא עוד לקוחות.”
“אתה צודק.” אמרה דימונה בעודה קמה מהכיסא. “אני באתי לכאן כי רציתי להציע למנהיגים שלכם עסקה, למרות שכרגע אני בספק אם הם ירצו להקשיב.”
היא פשטה את מעילה, והתחילה לחטט בגבו.
“תודה לאלים, זה עדיין שם.”
“על מה את מדברת?” שאל אפרים.
“זה לא עניינ… בעצם, יכול להיות שכן. בכל זאת, אתה הייתה מעורב בזה… לפחות אם אני לא טועה.”
“על מה את מדברת?”
דימונה הוציאה מגב המעיל דף נייר והושיטה אותו לאפרים.
“זה המפתח לצופן של השדים הכחולים. בלעדיו אין לכם שום סיכוי לפענח את המסמכים שגנבתם מהם.”
אפרים בהה בה למספר רגעים, מנסה לעכל את מה ששמע.
“מה?! איך את יודעת על המסמכים האלה?! ואיך השגת את המפתח?!”
“סוד מקצועי.” היא ענתה באטימות, והחזירה את הדף למעילה. “התוכנית שלי היתה להציע למנהיגים שלך עסקת חליפין. הם יקבלו עותק של המפתח, ואנחנו נקבל עותק של המסמכים. השדים הכחולים הם אויב משותף לשנינו, אז קיוויתי שלא יהיה קשה לשכנע אותם. לצערי, נראה שזה לא יקרה בקרוב.”
דימונה נאנחה, והלכה לכיוון הדלת.
“אז אתה מתכוון לעזור לי או מה? אני לא מוכנה לצאת מכאן לבד.”
אפרים נותר לעמוד בצדו השני של החדר. הרעיון שעלה לו היה מטופש, אך מצד שני הוא כבר הפר את החוקים של החלופה ממילא, אז מה יש לו להפסיד?
“את יודעת מה, דימונה? אולי אני אוכל לעזור לך לבצע את העסקה הזאת בכל זאת.”
“למה אתה מתכוון?” היא שאלה.
“אני זוכר שאמרו לי שכל אחד מהמנהיגים של החלופה קיבל עותק של המסמכים, אז אם אוכל להיכנס לבית של אחד מהם, אולי אני אצליח להשיג אחד, ואז נבצע את ההחלפה בעצמנו.”
“ואיך בדיוק אתה תסביר להם את זה שפרצת להם לבית?” שאלה דימונה.
“זה משנה לך? עד אז כבר נקבל את מה שרצינו.”
“הבנתי.” היא אמרה. “אז לאן אתה רוצה שנלך?”
“טוב…” חשב אפרים. “אני לא יודע איפה אבן גרה, ולבית של ר”ס עדיף שלא להתקרב בינתיים, מה שמשאיר לנו את הבית של השופט וסרעפת. בית שמוקף בגדר ברזל, ושומרים, ו…”
לאט-לאט התחילו להתחבר רעיונות בראשו של אפרים, כמו פסיפס. בראשו התחילה להתגבש תוכנית, תוכנית שאפילו עשויה לעבוד.
“יש לי רעיון.” אמר אפרים וסובב את הנר לעבר כלי העינויים.
“אבל אני אצטרך את כישורי הפריצה שלך. את רואה אם יש כאן משהו שיכול לעזור?”
דימונה ניגשה אל השולחן ובחנה את הכלים. היא לקחה מתוכם מחט עבה וקרס.
“זה יהיה קצת חובבני, אבל אני יכולה לעבוד עם זה. אז מה התוכנית?”
“אני אסביר בדרך. בינתיים אני חושב ששנינו רוצים לצאת מכאן כמה שיותר מהר.”
הלילה כבר ירד כאשר אפרים ודימונה עזבו את חדר החקירות. הם יצאו לרחוב, אל עבר התחנה הראשונה בתוכנית של אפרים – הדירה של ציפורניים. בדרך אפרים ניסה להסביר לה מה הוא בדיוק מתכנן, אך דימונה לא היתה מאוד מרוכזת בלהקשיב לו, והיתה עסוקה בלהביט לצדדים בלי הפסקה.
“אני לא מבינה את זה.” היא אמרה. “חשבתי שבשעה הזאת כל הרחובות ברובע יהיו מלאים באנשים של החלופה. איפה כולם?”
“כמעט כולם בחלופה מפגינים עכשיו מול הבית של ר”ס. כמו שאמרתי לך, אנחנו חושדים שהיא בוגדת בנו, ואנחנו רוצים לדעת את האמת.”
“הבנתי. לא יצא לי לשאול את זה קודם, אבל אתה יכול לספר לי מה החשדות נגדה?”
“אני לא יודע אם זה רעיון טוב לספר לך…” אמר אפרים.
“בחייך רוח! עד כמה שאני יודעת אתה עדיין יכול להוביל אותי למלכודת. אני סומכת עליך, אז לפחות אני מצפה ממך שתסמוך עליי!”
“בסדר.” אמר אפרים. “ממה שאנחנו יודעים, השדים הכחולים שכרו מישהו בשם העורב כדי שיקים רשת של סוחרי סמים שפועלים אצלנו בשטח. אנחנו חושדים שיש מישהו בחלופה שעוזר לו מפנים, וכרגע ר”ס נראית לנו בתור האדם הכי סביר לכך.”
“רגע אחד,” אמרה דימונה. “אתה דיברת עכשיו על העורב?”
“כן.” ענה אפרים. “זה משנה לך?”
“הבן זונה הזה!” היא צעקה לפתע. אפרים הביט בה בבהלה.
“מצטערת.” היא אמרה. “לטפסרים יש חשבון לא סגור עם העורב. הוא בא אלינו בשנה שעברה והציע לספק לנו שכירי חרב כדי לכבוש עוד שטחים, אבל בפועל הוא רק אסף עלינו מידע שאותו הוא מכר לשדים הכחולים. בגלל מה שהוא עשה איבדנו את רוב השטח שנותר לנו, והמשטרה הצליחה לעצור את רוב החברים הכי בכירים שלנו, כולל ההורים שלי. מיותר לציין שהוא המטרה הכי מבוקשת שלנו שלא חברה בשדים.”
“רגע אחד, עכשיו לי לא ברור משהו. ההורים שלך גם חברים בטפסרים?”
“כן. זה מפתיע אותך? חשבתי שהאנשים בעיר יודעים כמה אנחנו ותיקים.”
אפרים לא הספיק לשאול אותה מעבר לזה, כי הם בדיוק הגיעו אל פתח הבניין בו גרה ציפורניים.
“נכנסים פנימה.” אמר אפרים, והוביל אותה אל הקומה השניה.
“אני צריך שתפרצי לדירה הזאת.” הוא אמר והפנה אותה אל דלת הדירה.
דימונה רטנה, התכופפה מול חור המנעול והתחילה לעבוד. לאורך כל הדרך אפרים שמע אותה מתלוננת על האיכות של הכלים שאיתם נאלצה לעבוד, אך מבחינתו היה נראה שהיא מצליחה לפתוח את הדלת בצורה חלקה.
לבסוף נשמע צליל פתיחת המנעול, והדלת נפתחה פנימה.
“מעולה!” אמר אפרים ונכנס פנימה.
הוא לא התעכב, והלך הישר אל השידה שליד המיטה. הוא פתח את אחת המגירות והתחיל למשש בתוכה. לשמחתו, המפתח שאורן השאיר שם עדיין היה במקומו. הוא לקח אותו ואז יצא מהדירה, כשהוא נועל את הדלת מאחוריו.
“זהו, מצאנו את מה שרצינו.” הוא אמר.
“תן לי להבין, אתה רצית שאני אפרוץ לדירה הזאת רק כדי שתוכל לקחת ממנה את המפתח שלה?” שאלה דימונה בכעס.
“כן, זה היה חלק מהתוכנית. את לא הקשבת לי בדרך?”
דימונה המשיכה לדבר בזמן ששניהם יצאו מהבניין.
“אז בכל מקרה, לגבי העורב – אם אנחנו כבר עובדים ביחד, מה דעתך שאני אעזור לך למצוא אותו?”
“את יכולה לעשות את זה?”
“אני יכולה לנסות לשאול את הסוחרים האלה שהוא שכר. אני לא בטוחה אם הם יסכימו לגלות לי, אבל נראה לי שהסיכוי שלי יהיה טוב יותר מאשר של מישהו מהחלופה.”
“אני מניח שזה לא יזיק.” אמר אפרים. “ממילא השלב הבא בתוכנית שלי היה שתדברי עם אחד מהם.”
“סגור.” אמרה דימונה. “אני אשתדל לא לאכזב אותך.”
***
לירון ורוח הסתובבו בסמטאות הרובע בזמן שהוא חזר איתה על מה שהיא תגיד. רוח התעקש לדעת שהיא הבינה בדיוק מה היא צריכה לומר, והוא טען שזה מאוד חשוב.
בזמן שהם היו עסוקים בחיפוש. לירון ניסתה ליישב את עשרות השאלות שהתרוצצו בראשה. היא כבר הניחה שרוח שיתף פעולה עם החלופה, אבל התגלית שהוא היה חבר בארגון שלהם הוציא אותה משלוותה. האם הוא היה חלק מהם עוד מהיום הראשון שבו נפגשו? אם לא, מתי הוא הצטרף, ולמה? כל זה היה עוד לפני השאלות שהיו לה על הרובע המערבי. חלפו שנים מאז הפעם האחרונה שהיא היתה בו, והיה נדמה לה שהוא השתנה לחלוטין. במיוחד היא היתה מוטרדת מכך שהיה חבר בחלופה במרתף המקדש שאליו הגיע. איך הוא קיבל אישור להיכנס לשם? האם זה היה ככה גם בשאר המקדשים שברובע?
היא רצתה מאוד לשאול את רוח לגבי מה שהוא יודע, אך לצערה זה לא היה הזמן המתאים לכך, כי מהר מאוד הם מצאו שני סוחרים בסמטה ליד.
“הנה, את רואה אותם?” שאל רוח והצביע על זוג גברים שאחזו ברובי קשת.
לירון הנהנה בשקט.
רוח נתן לה את המפתח שלקח מהדירה. “תזכרי מה שאמרתי לך.”
“אל תדאג לגבי.” היא אמרה בחוסר סבלנות
לירון ניגשה באיטיות אל זוג הגברים, בעודה מנסה לשדר תחושת רוגע. היא ראתה שאחד הגברים הבחין בה, והוא החווה אל השני והצביע עליה.
“תגידי לי גברת, את לא חושבת שהתרחקת קצת מהשטח של הטפסרים?”
“אני חושבת שדווקא להיפך. אנחנו שמענו שהחלופה מאבדת את האחיזה שלה בשטחים האלה, אז באתי לבסס את הנוכחות שלנו לפני כל השאר.”
“אם ככה חמודה, אני חושב שהקדמת בכמה ימים.” אמר הגבר השני. “החלופה עדיין שולטת פה בינתיים. לפחות עד שנסיים את העבודה.”
“עד שתסיימו את העבודה? למה אתם מתכוונים?” שאלה לירון בכנות.
“זה לפחות מה שהמעסיק שלנו אמר. הוא רוצה שכולנו יהיו מתורגלים עד כמה שאפשר עם רובי קשת עד מחר. אנחנו לא ממש בטוחים מה הוא מתכנן, אבל הוא אמר משהו על זה שנגרום לכל האזרחים פה לקום נגד החלופה.”
“נשמע מרשים.” אמרה לירון וזייפה חיוך. “אז מי המעסיק הזה שלכם? נשמע שכדאי להיות איתו ביחסים טובים אם רוצים לשלוט פה על שטח.”
“אני לא בטוח שאת תרצי לפגוש אותו.” אמר הגבר הראשון. “ממה שהוא אמר לי, בפעם האחרונה שהוא קיים עסקים עם הטפסרים הם לא נפרדו ביחסים טובים במיוחד.”
“אני לא חושבת שאתם צריכים לדאוג לגבי זה.” אמרה לירון, והתאמצה שלא להראות את תחושת התיעוב שלה. “אנחנו יכולים להסתכל מעבר למטעני העבר. אם מה שאתם אומרים נכון, בקרוב ייפתחו לנו שפע של הזדמנויות חדשות. אני אשמח לפגוש את המעסיק הזה שלכם ולדון איתו בחלק מהם, אם לא אכפת לכם.”
שני הסוחרים הלכו הצידה ודיברו ביניהם. לירון התפללה בכל לבה שהיא תצליח לשכנע אותם. הגברים האלה לא נראו לה חכמים במיוחד, והיא קיוותה שהשיחה שלה איתם לא עוררה בהם חשד.
“יודעת מה? אני מוכן לתת לך הזדמנות.” אמר אחד הגברים. “למעסיק שלנו יש דירת מסתור לא רחוק מכאן. רוצה שנלווה אותך לשם?”
“מצטערת, אבל עכשיו אני ממש לא מוכנה לבוא למפגש כזה. אני לא רוצה לעכב אתכם יותר מדי. אולי תגידו לי לאן ללכת, ואני כבר אבוא לשם בהמשך הערב?”
הסוחרים הביטו שוב אחד בשני, והיה נראה שהם מהוססים. בסוף, אותו הגבר שדיבר מקודם נאנח ופנה אליה.
“בסדר. אנחנו ניתן לך את הכתובת, אבל בכמה תנאים.
תנאי ראשון: המידע הזה לא יוצא לך מהפה. ברגע שאנחנו רואים כנופיה כלשהי מתקרבת, אנחנו נבין שהדלפת את המידע, ונתחפף משם לפני שאחד מהם אפילו ייכנס אל הבניין. תסמכי על המעסיק שלנו – יש לנו דרכים לזה.
תנאי שני: את באה לשם לבד. אם מישהו נוסף נמצא איתך ברגע שאת נכנסת אל הבניין, גם אם זה רק ילד, זאת תהיה הפרה מבחינתו, ואנחנו ניערך כדי להעניש אתכם.
תנאי שלישי: את מגיעה לשם עד הזריחה. אנחנו גם ככה מסיימים את המשימה בקרוב, והתחלנו כבר לפנות. אנחנו ממש לא הולכים להתעכב בשבילך. אם את לא מגיעה, אנחנו עוזבים את הדירה לתמיד, ואת תצטרכי למצוא הזדמנות אחרת לדבר עם המעסיק שלנו.
תנאי אחרון: את באה רק כדי לדבר. אנחנו נהיה ערוכים לרגע שבו תנסי משהו אחר.
האם הכול מוסכם עליך?”
לירון הביטה בסוחר בהפתעה. היא לא ידעה אם להיות מורשמת או מתוסכלת ממידת הזהירות שלו. לא שזה משנה גם ככה. אם היא רוצה להתנקם בעורב היא ככל הנראה תצטרך להפר את רוב התנאים שלו.
“מסכימה.” היא אמרה. “אתה יכול לתת לי עכשיו את הכתובת?”
“בסדר גמור.” ענה הסוחר. “הדירה נמצאת בשטח של משפחת מסיק, על הגבול עם החלופה. היא בבניין עם רעפים צהובים מצפון לצומת המרכזי. קומה שלישית, דלת ראשונה משמאל. אבל חסר לך שאת לא באה הלילה, ברור?”
“תהיה בטוח שאני אהיה שם.” ענתה לירון בחיוך רחב.
בסדר. עכשיו למה שרוח ביקש ממני לעשות.
“שאלה אחת אחרונה.” אמרה לירון. “אחרי שתסיימו את המשימה שלכם, מה אתם מתכוונים לעשות?”
“אם לומר את האמת, לא ממש תכננו. אנחנו די מדלגים בין עבודות. למה את שואלת?” ענה הגבר השני.
“כי אם הטפסרים רוצים להשיג אחיזה כאן, כדאי שיהיו לנו כמה שכירים מקצוענים. אתם נראים לי יחסית מוכשרים. אולי תרצו לעבוד אצלנו? אני בטוחה שנוכל לתת לכם תנאים טובים בהרבה ממה שיש לכם עכשיו.”
“אני חייב להודות, סקרנת אותי.” אמר אותו הסוחר וצעד קדימה. “כמה את מציעה?”
“לא כאן. עדיף לדבר על זה במקום שקט.”
היא שלפה את המפתח לדירה והראתה אותו לסוחרים.
“האמת שגם לי יש דירת מסתור, לא רחוק מכאן. אם אתה באמת רוצה לשמוע עוד, עדיף שנעשה את זה שם.”
“אני מניח שיש לי זמן לזה.”
“מעולה.” חייכה לירון, והניחה את המפתח בידו. “אני עדיין צריכה לעשות כמה סידורים, אז מה דעתך שתיכנס לפני? זה בסדר, יש לי עוד מפתחות.”
הסוחר הביט לעבר חברו, שסימן לו משהו בידיים.
“בסדר, אבל אני לא אחכה הרבה, טוב?”
“אל תדאג, זה לא ייקח יותר מדי זמן. רק קח בחשבון שגם לי יש תנאים. אתה מגיע אל הדירה לבדך, ואתה משאיר את הרובה שלך בחוץ כשאתה נכנס. אני לא עומדת לשאת ולתת עם חצים מכוונים אליי.”
***
“הצלחת לשכנע אותם?” שאל אפרים כשראה את דימונה חוזרת לכיוונו.
“אני מקווה.” היא ענתה. “לא היה נראה לי שהם לגמרי השתכנעו. הם אמרו לי שהם לא מתכוונים לחכות יותר מדי.”
“אז כדאי שנמהר.” אמר אפרים. “בואי אחריי. הגיע התור שלי לפעול.”
אפרים הלך והוביל אחריו את דימונה לכיוון היעד הבא בתוכנית – ביתו של השופט. מה שתכנן לעשות עכשיו דרש לא מעט אלתורים, והוא ניסה להריץ כל מיני תרחישים בראשו, לפחות עד שדימונה התחילה להפגיז אותו בשאלות.
“בזמן שאנחנו ממשיכים, אני יכולה לשאול אותך כמה דברים?”
“כמו מה?”
“קודם כל, אני זוכרת שאמרת לי שאתה גר ברובע הצפוני. למה אתה מעורב עם החלופה כשאתה בכלל לא מתגורר אצלם בשטח?”
“על מה את מדברת? אני אף פעם לא הזכרתי משהו כזה.” תהה אפרים.
“אני די בטוחה שכן.” אמרה לירון. “אני שאלתי אותך מאיפה אתה, ואתה אמרת לי מהצפון.”
“אה…” אמר אפרים במבוכה. “כנראה שלא הבנת אותי נכון. אני לא התכוונתי לומר שאני תושב הרובע הצפוני. מה שהתכוונתי אליו הוא שאני במקור מאחד הכפרים בצפון הנפה, ליד מטל.”
“רגע, מה?!” קראה דימונה בהלם. “מטל זה לא בצד השני של הנפה?! ואתה עשית את כל הדרך משם עד לפה? ליובלים?!“
“שקט!” קרא אפרים. “אני יודע שחשוך עכשיו, אבל עדיף שלא תמשכי יותר מדי תשומת לב. עדיף שיהיו כמה שפחות אנשים שישימו לב לצבע הבגדים שלך.”
“אתה עדיין לא ענית לי על השאלה.” אמרה לירון, בקול שקט בהרבה. “למה לכל השדים עשית את כל הדרך לכאן? יש לך פה משפחה או משהו?”
“אני לא רוצה להתעכב על זה יותר מדי עכשיו.” אמר אפרים. “אבל בקצרה – אין לי משפחה פה, באתי כי אני רציתי לעזור לתושבי העיר, וממה שראיתי החלופה נותנת לי את האפשרות הכי טובה בשביל זה.”
“זה אפילו יותר מוזר ממה שחשבתי!” היא אמרה בפליאה. “אולי חוץ מהחלק האחרון. ממה שאני יודעת החלופה באמת עושה עבודה יותר טובה מהמשטרה. לא בהרבה אבל עדיין.”
“תשמעי דימונה, הייתי שמח לענות יותר בפירוט, אבל אנחנו ממהרים עכשיו ואני לא רוצה שנלכוד תשומת לב מיותרת. מה את אומרת שבינתיים נישאר בשקט?”
“בסדר.” היא נאנחה. “אבל אני עוד לא סיימתי לשאול.”
הם המשיכו את שארית הדרך בשקט, להקלתו של אפרים, עד שהגיעו לסמטה בצד רחוב, ומעברו השני נראה הבית המפואר והמגודר.
“תישארי כאן.” אמר אפרים לדימונה. “אני אחזור עוד מעט עם המסמכים.”
בעודו חוצה את הרחוב, עיניו נדדו באופן בלתי נשלט לכיוון דרום. שם, הוא היה יכול לראות בצורה די טובה את קהל חברי החלופה, שהתאספו מחוץ לבית של ר”ס. כשבחן את גודל הקהל, באמת היה נראה שכל מי שהיה אז בעיר התכנס שם.
עבודה טובה, חברים. אל תתפזרו לי עכשיו.
אפרים חזר ללכת אל צידו השני של הרחוב, ומשם אל ביתו של השופט. כשהתקרב, הוא התחיל לרוץ אל עבר הגדר האחורית. לשמחתו, הוא ראה שם את ציפורניים, כמו שקיווה, עם נדן של חרב חגור למותנה.
“אפרים?!” היא קראה. “מה אתה עושה פה? חשבתי שאתה מפגין עם כל השאר!”
אפרים נעצר מולה והתנשף. “ציפורנים! אין לי הרבה זמן! תשמעי! אני החלטתי בסוף ללא ללכת להפגנה ולבדוק אם הגיעו עוד סוחרי סמים.”
“לבד? אתה השתגעת? אתה לא זוכר מה הם עשו לאריה הבוקר?”
“זאת בדיוק הסיבה שרציתי לבדוק. כשכולם שם, מי יודע מה הם יכולים לתכנן?”
“טוב… אז מצאת משהו?” שאלה ציפורניים בהיסוס.
“כן, וזה לא טוב!” ענה אפרים. “אני הסתובבתי ברחוב שליד הבית שלך, וראיתי עוד סוחר סמים עם רובה קשת. הוא לא היה טעון, אז ניסיתי לרדוף אחריו, אבל האיש הזה היה מהיר מדי. הוא נכנס לבניין שלך, ו… מסתבר שהיו גם עליו כלי פריצה. עד שהגעתי אליו, הוא כבר פרץ לדירה שלך ונעל אותה מבפנים.”
“הוא מה?!“
“אני אומר לך שזה מה שקרה! אני לא ידעתי מה עוד לעשות, אז באתי אלייך! את חייבת לעזור לי!”
ציפורניים הרכינה את ראשה בכעס, ונשימותיה נהיו קצרות.
“סוחר סמים… אצלי בבית… מטנף אותו…”
היא הסתובבה ובעטה בסורגי הגדר בכעס.
“תורנות מטומטמת! למה הייתי חייבת ליפול דווקא על היום הזה?”
היא פנתה חזרה לאפרים.
“מה אני אמורה לעשות? אני לא יכולה לנטוש את העמדה הזאת!”
“יש לי רעיון.” ענה אפרים. “מה דעתך שאני אחליף אותך, ואת תטפלי בזה בעצמך? נראה שאת יותר מוכנה לזה ממני.”
“זה לא בדיוק משהו שעושים פה… אבל… שהאפלה תיקח אותי! אני לא יכולה לשבת בצד! בסדר, אני מסכימה! אני חייבת לך, אפרים.”
היא טפחה על גב כף ידו ורצה לכיוון הבית. אפרים נאנח לרווחה. עד כה התוכנית עבדה בצורה חלקה, ונראה שהוא אפילו הרוויח מזה טובה. בכל אופן, עדיין לא היה לו הרבה מאוד זמן. הוא התכופף לעבר הלבנה החבויה בתחתית הגדר, הוציא אותה ומשך בחוט שקרא לאור.
עכשיו רק לקוות שהיא תשמע.
למזלו, לא עבר הרבה זמן, והוא ראה את אור יוצאת דרך הדלת האחורית. ברגע שהיא ראתה אותו, היא רצה הישר לעברו.
“אפרים? מה אתה עושה פה? איפה השומרת שהיתה קודם?” היא שאלה אותו.
“תקשיבי אור, אין לי הרבה זמן. אני מנסה לעשות משהו שיעזור לחלופה, אבל אני צריך את העזרה שלך. את סומכת עליי?”
“ברור שאני סומכת!” קראה אור. “מה אתה צריך?”
“את זוכרת את ערמת הדפים שדיברתי עליה בשיתון שעבר? זאת שנמצאת אצלך בחדר?”
“כן. הם עדיין שם. למה אתה שואל?”
“אני צריך שתביאי לי אותם. עכשיו. ותדאגי שהשופט וסרעפת לא יראו שלקחת אותם.”
“אל תדאג לגבי זה, הם בדיוק הלכו לישון. אני מיד חוזרת.”
היא הסתובבה ונכנסה פנימה. אפרים הביט באחורי הבית בחוסר סבלנות. עיניו נדדו שוב לכיוון דרום. מהמקום שבו הוא עמד הוא היה יכול לראות דרך הגדרות לכיוון הבית של ר”ס. על מפתן הדלת עמדה דמות גבוהה, שהושיטה יד מפיצת אור לכיוון הקהל. זה לא היה סימן טוב. מהניסיון שלו הוא הסיק שר”ס הציתה פתיל של אקדח, וכעת היא כיוונה אותו אל המפגינים.
אם מישהו מהם יחטוף כדור הלילה…
אפרים התנער מהמחשבה הזאת, וחזר להסתכל על הדלת האחורית. תוך זמן קצר היא נפתחה בשנית, ואור יצאה עם חבילת דפים בידה השמאלית.
“הנה.” היא אמרה והושיטה לו אותם מבעד הסורגים. אפרים לקח את הדפים, וגילה להפתעתו שהם היו כעת מחוררים בצד, וכרוכים באמצעות חוטים.
“אה… אני מצטערת! אחרי שדיברת על הדפים בפעם האחרונה, אני הנחתי שהם כנראה חשובים, אז ניסיתי לאסוף אותם ככה שהם לא יתפזרו. אתה לא כועס, נכון?”
“ממש לא!” חייך אפרים, ודחף את המחברת המאולתרת לכיס מעילו. “עשית עבודה מעולה!”
“תודה!” אמרה אור וחייכה חיוך רחב. “אתה צריך עוד משהו?”
“זה הכל. את יכולה לחזור פנימה.”
“ש-ש-שמחתי לעזור!”
אפרים צפה באור עד שהיא נכנסה בחזרה פנימה, ואז הפנה את גבו לגדר. בדיוק באותו הרגע הוא ראה את ציפורניים יוצאת מעבר לפינת בניין, עם כתמים כהים על הבגדים, ורובה קשת בידה.
“הבעיה נפתרה.” היא הכריזה בסיפוק כשהיא התקרבה אליו.
“הצלחת להיפטר ממנו?” שאל אפרים.
“לא היה לו סיכוי מולי.” היא ענתה בחיוך והוציאה מעט את חרבה מהנדן. אפילו בשמי הלילה, אפרים הצליח לראות שהלהב היה מכוסה דם.
“אני מקווה שלא היו איזה תקריות בזמן שלא הייתי, נכון?” שאלה אותו.
“שום דבר.”
“כמו שחשבתי.” היא רטנה. “תורנות מטופשת. עכשיו, לגבי מה שאני חייבת לך…”
היא הושיטה לו את רובה הקשת, וצרור חצים שהסתבר שהיא אחזה יחד איתו.
“מצאתי את זה זרוק מחוץ לדירה. כנראה היה שייך לחלאה ההיא. אני מקווה שאתה יודע איך להשתמש בזה. להבא אתה לא הולך לסיורים כאלה לבד, ברור? האנשים האלה נהיים מסוכנים יותר בכל יום.”
“תודה!” אמר אפרים. “אני אהיה יותר זהיר להבא.”
הוא שב אל המקום בו הוא אמר לדימונה להישאר, ולשמחתו הוא ראה שהיא נשארה שם בסבלנות.
“אני רוצה לדעת מה היה הקטע של הבחורה מהחלופה שחלפה עכשיו ליד?” היא שאלה אותו כשנכנס אל הסמטה.
“אני לא חושב שזה מאוד חשוב לנו.” הוא ענה. “מה שכן, הוא שיש לי עכשיו את המסמכים.”
הוא הוציא את המחברת מכיס המעיל והראה לה אותה.
“אז שנתחלף?”
“עדיין לא.” ענתה דימונה. “חשבתי שקודם נוכל להרוג את העורב.”
“איך? אנחנו אפילו לא יודעים איפה הוא!”
“האמת שכן. כשדיברתי עם הסוחרים הצלחתי לשכנע אותם לספר לי איפה הוא מסתתר.”
“באמת?” התפלא אפרים. “הם פשוט סתם ככה גילו לך?”
“טוב… לא בדיוק…” השיבה דימונה, וסיפרה לאפרים על התנאים שהציבו לה.
“כמו שזה נשמע ממנו, אם אנחנו רוצים לתפוס את העורב, נהיה חייבים לעשות את זה הלילה, ולא ממש נוכל להיעזר באף אחד אחר. אני חייבת להודות שאני עדיין רוצה לנסות, אבל אם זה מרגיש לך מסוכן מדי זה בסדר מצידי שנתחלף עכשיו ואני אצא לבד.”
“אין שום סיכוי!” קרא אפרים. “לא סיכנתי את הכל לשחרר אותך רק כדי שתמותי מיד אחרי זה באיזו משימת התאבדות. אם את הולכת לעשות את זה, אני בא איתך.”
“רוח, אני ממש שמחה לשמוע אותך אומר את זה.” חייכה דימונה. “אז מה שאתה חושב שכדאי לעשות?”
“אני לא ממש חושב שיש משהו שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלהשיג עבורך כמה כלי נשק. מה דעתך שנחזור לחדר העינויים וניקח עוד סכינים?”
“עדיף שלא. ” ענתה דימונה. “הסתכלתי על הסכינים שהיו שם, הם לא נועדו ללחימה. אתה מכיר אולי מקום אחר עם כלי נשק?”
אפרים שלף את ‘ברק’ והביט בו. הוא ידע רק על מקום אחד בסביבה שיש בו נשקים זמינים, אבל להביא אליו חברה מכנופייה אויבת נשמע לו כמו טעות חמורה. למרות זאת, הוא הרגיש שאין לו ברירה. המחשבה על כך שלירון תצעד על משימה כזאת מסוכנת לא מוכנה היתה קשה מדי עבורו. זאת היתה תחושה לא מאוד מוסברת, אבל עמוק בפנים אפרים ידע שיש לה הסבר – הסבר שהוא ממש לא רוצה להתעמק בו. לא היתה לו ברירה אלא לוודא שתרחיש שכזה לא יקרה.
אפרים חגר את הפגיון, ואז הוליך את דימונה לכיוון יעד אחד אחרון – המפקדה.
ההליכה לשם לא היתה ארוכה, ותוך זמן קצר הם נעמדו מול דלתות המחסן, שהיו סגורות במנעול.
“אז מה זה המקום הזה?” שאלה דימונה. “לי זה נראה כמו מחסן מאוד גדול.”
“כי זה מה שזה.” אמר אפרים, בעודו משמיט את הפרט על כך שזהו גם מרכז התקשורת של החלופה.
“את יכולה לפתוח את המנעול?”
“זאת לא תהיה בעיה, אפילו עם הכלים שיש לי. מנעולים גדולים כמו זה הם הדבר הראשון שפורצים מתאמנים עליו.”
היא רכנה ליד המנעול והתחילה לעבוד, בזמן שאפרים נעמד ליד היציאה אל הרחוב הראשי, ושמר כדי לוודא שאין מישהו שמגיע במקרה.
“סיימתי.” היא אמרה, ודחפה את הדלתות. “אז שניכנס?”
“אני חושב שיהיה עדיף אם אני אכנס לבד. אני כבר הייתי פה כמה פעמים, אז אני יכול להתמצא בחושך. מה את רוצה שאני אביא לך?”
דימונה חשבה לרגע.
“אם תביא לי את רובה הקשת הזה, אני חושבת שאסתדר עם פגיון או שניים.”
“הבנתי. חכי פה.”
הוא נכנס פנימה והלך לכיוון האגף הימני, שם הוא זכר שהחזיקו את כלי הנשק. הוא חלף על פני ערימה אחת של חרבות וערימה נוספת של אלות, עד שמצא את מה שחיפוש – הארגז בו אוחסנו הפגיונות. הוא לקח שניים מראש הערימה, ואז יצא מהמפקדה. הוא מסר לדימונה את רובה הקשת עם החיצים, ואיתו את זוג הפגיונות.
“אם את רוצה, אני יכול להביא לך משם גם חולצה סגולה, שלא תתבלטי.”
“לא, שום סיכוי בעולם.” היא השיבה בנחרצות. “יש גבול לכמה אני מסוגלת לחצות את הגבול.”
“בסדר.” אמר אפרים, והתקדם אל הרחוב הראשי. “תנעלי בחזרה, ואז נוכל להתקדם ד…”
הוא קפא במקומו כאשר הוא הסתכל בהמשך הרחוב. הוא לא האמין למה שהוא ראה.
“רוח? קרה משהו?” שאלה דימונה והלכה לכיוונו.
אפרים השתיק אותה, ואז הצביע אל מה שראה.
בצידו הדרומי של הרחוב, עמדו כעת עשרות חברים מהחלופה, והלכו לכל הכיוונים.
“אני לא מאמין! ההפגנה התפזרה! עוד מעט הם יהיו שוב בכל מקום!”
“לא!” קראה דימונה בלחש. “מה נעשה? בחיים לא נוכל לחצות ככה את הרובע!”
“תסיימי לנעול, ואני אנסה לחשוב על פתרון. מהר!”
דימונה חזרה לעבוד, ואפרים ניסה לחשוב על מסלול שיצליח להביא אותם אל מעבר לשטח החלופה בלי שהם יימצאו. לרוע מזלו, עם האופן האקראי שבו חברי החלופה התפזרו עכשיו היה בלתי אפשרי לדעת איזו דרך תהיה בטוחה. אלא אם כן…
“בסדר, סיימתי.” קראה דימונה ונעמדה מולו. “בבקשה תגיד לי שיש לך פתרון.”
“רק אחד.” הוא אמר. “הבית של ר”ס נמצא דרומית מכאן, אז אני מאמין שאם נלך צפונה עדיין לא יהיה מי שיראה אותנו. יש מקדש באזור הזה, אז אולי נוכל להסתתר במערות הקבורה.”
“אתה מדבר על מקדש ‘טוהר הנהר’, כן? בטוח שזה רעיון טוב? מה אם גם שם יהיו עוד אנשים שנאמנים לחלופה?”
“אני בספק.” ענה אפרים. “אם אני זוכר נכון, הכוהן הראשי של “היד התמה” אמר לי שהמקדשים האחרים עדיין נאמנים לטפסרים.”
“בסדר, נניח שאתה צודק. אני עדיין לא חושבת שהם יסכימו להכניס אותך.”
“יש לנו ברירה אחרת?” שאל אפרים. “אנחנו חייבים לנסות!”
“כן, אתה צודק.” נאנחה לירון.
הם רצו את כל הדרך עד לנהר התחייה. במהלך כל אותה העת אפרים ודימונה הביטו לצדדים מחשש שמישהו מהחלופה כבר הגיע לפניהם, אך נראה שהם הקדימו כל אדם אחר.
הם הגיעו לאזור בית המרחץ מבלי להיתקל באנשים נוספים, ואחרי שנאנחו בהקלה, הם נכנסו אל המקדש.
בפנים היה רק לוי אחד, שאסף את הכסף שהונח לפני הפסלים.
“המקדש סגור עכשיו. תגיעו מחר.” הוא אמר.
דימונה ניגשה אליו במהירות וסובבה אותו כך שיראה את בגדיה.
“אין לנו זמן. אנחנו צריכים שתכניס אותנו למטה, עכשיו!”
הלוי הביט בה באכזבה.
“חשבתי שאתם כבר לא באים לפה…”
“מה אמרתי הרגע? אין לנו זמן לזה! זוז כבר!” הגיבה דימונה בכעס.
הלוי רטן בשקט ואז הביט על אפרים.
“ומה איתו? הוא לא מהטפסרים.”
“הוא איתי. אז תכניס אותנו כבר!”
הלוי הביט בשניהם. אפילו בחשיכת המקום היה ברור להם שהוא לא מרוצה.
“בסדר! בסדר! אני יורד!”
הוא ליווה את שניהם אל המרתף, שהיה זהה במבנהו למרתף בו אפרים ישן אז, אבל ריק בהרבה. הלוי צעד עד לקצה החדר ופתח את הדלת שהיתה מקובעת בו.
“עכשיו תקשיב לי טוב, בחור. אני מניח שהחברה שלך כבר יודעת, אבל לך זאת כנראה הפעם הראשונה למטה. כפי שציווה לנו תעפן, אדמות המתים קדושות הן. על כן, שפיכות הדמים בהן אסורה בהחלט. אפילו את דמך שלך אין להוזיל. האם זה ברור?”
“כן.” ענה אפרים בחוסר סבלנות. “אני אזכור זאת.”
“האלים המושיעים עדי, אנא וודאו שזאת תהיה הפעם האחרונה שנאלץ להתמודד עם טפסרים.” אמר הלוי, העביר את שניהם דרך הדלת, וסגר אותה מאחוריהם.