זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
כאשר בעל הפונדק בא להעיר את אפרים, הוא מצא את הלקוח שלו שוכב על המיטה עם עיניים פקוחות ומביט בתקרה.
“הכל בסדר, אדוני?” הוא שאל את אפרים.
“היה לי לילה די קשה, זה הכל.” ענה אפרים בלי לקום מהמיטה. “מעניין ששמת לב, רזי.”
“תשמע, אתה ישן כאן באופן קבוע כבר קרוב לשיתון, טבעי שאשים לב לדברים כאלה.” ענה רזי בחיוך.
אפרים קם מהמיטה, ולבש את מעילו.
“אתה מתכוון להישאר פה עוד הרבה?” שאל בעל הפונדק.
“ככל הנראה. למה אתה שואל? אני מפריע לכם?”
“בכלל לא. אבל אני פשוט מרגיש שחבל לך. גם עם ההנחה שאנחנו נותנים לך אתה עדיין תוציא עשרים לירות בחודש על לינה ומזון. יש כאן דירות לשותפים עם שכר נמוך מזה. לטובתך בלבד, הייתי מציע לך להקדיש קצת זמן בחיפוש דירה שכזאת.”
אפרים שלף את ארנקו והוציא משם את הלירה שאסף אמש מהקיר האחורי של הבניין.
“בינתיים הסידור הזה יותר מתאים לי.” הוא ענה והושיט את המטבע לבעלים. “זה על הלינה להיום.”
“כרצונך.” אמר בעל הפונדק ואסף את המטבע. “אבל תחשוב על זה. לוחות העבודה מפרסמים גם דירות להשכרה, אתה יודע.”
“כן, אני יודע איך הלוחות האלו עובדים.” השיב אפרים בחוסר סבלנות. “אשמח אם תאפשר לי לחשוב על הדברים האלה בעצמי מעכשיו.”
מאוחר יותר, כאשר הוא כבר התחיל לעבוד, אפרים שב להרהר לגבי נושא המגורים. לצערו, לוחות העבודה נטו להיסגר בשעה שבה סיים לעבוד, לכן הוא כנראה לא יוכל לברר שם לגבי דירות עד שייגמר העונש שלו. אם הוא באמת ירצה למצוא מקום יותר קבוע ללון בו, יהיה עליו למצוא אדם באזור שיקבל אותו בתור שותף, אבל האם הוא בכלל מכיר מישהו שיסכים לזה?
אפרים הרים את מבטו והסתכל מסביב. היה לו קשה להאמין שמישהו מהפועלים האחרים ירצה אותו בתור שותף, לאור המבטים החשדניים שהיו לכולם. עם בואה של חרושת השמועות עליו, נעלמה אווירת הסקרנות שליוותה את ימיו הראשונים במפעל. כמעט אף אחד לא דיבר איתו יותר, וגם מי שכן עשה זאת בעיקר לצורכי עבודה. מדי פעם אפרים הבחין בחלק מהעובדים מתלחששים ביניהם, ומקטעי השיחה ששמע הוא הבין שהם מדברים עליו. לפחות לעת עתה הוא לא שמע אנשים מדברים על הקטטה שהתחיל ביום שישי, והוא קיווה שהמצב יישאר כך.
המחשבות על השמועות מילאו את אפרים בתסכול. הן הפכו את החיים שלו ביובלים לקשים עוד יותר ממה שהם כבר היו. לא ייתכן שהשמועות האלו יתפשטו כל כך מהר באופן טבעי. היה חייב להיות מישהו שמזרז את התהליך, אבל מי זה כבר יכול להיות?
עד כמה שהיה ידוע לו, צוות ההברחות עדיין לא חזר ליובלים, כך שפרט לו ישנם ארבעה אנשים בלבד שידעו את האמת והיו יכולים להפיץ את ההאשמות נגדו – מיכל, השופט, ענק וצרעה, ולא לכולם יש הסתברות שווה להיות מקור השמועות:
מההיכרות שלו עם הענק, הוא לא היה דברן גדול, כך שהוא פסל אותו כמקור במהירות.
בהתחשב במה שציפורניים אמרה לו אתמול, גם אם צרעה ריכלה עליו, היא לפחות אמרה את האמת, כך שלפחות הוא היה יכול להתנחם בכך שיש מי שמחזק את הצד שלו. בכל מקרה, היא בוודאות לא האשמה במקרה הזה.
לא היה מפתיע אותו אם מיכל החליטה להשמיץ אותו, בהתחשב בעוינות שהיא הפגינה מולו ביממה האחרונה שבה ראה אתה. נכון לרגע זה היא החשודה העיקרית שלו.
מצד שני, גם השופט היה מסוגל להפיץ שקרים כאלה במטרה להחריף את העונש שהטיל עליו, למרות שאחרי מחשבה נוספת, אפרים התחיל לפקפק ברעיון הזה. בסופו של דבר ר”ס אמרה לו ש…
אפרים התנער במקומו. איך ייתכן ששכח מהאפשרות הזאת? הוא שמע מספיק על ר”ס בשביל להאמין שהיא מסוגלת לבצע מעשים שכאלו. היא בעצמה אמרה לו שהיא רוצה לשמור עליו קרוב, כך שלא היה לו קשה להאמין שהשמועות האלו הן כלי בְיָדה כדי לבודד אותו מאנשים אחרים. הוא חש את עצמו מתמלא בזעם… ואז הוא שאף נשימה עמוקה.
לא. מספיק להיכנע לרגש. אחרי שנחשף להתפרצויות של ציפורניים אתמול, היה לו קשה שלא לחשוב על כמה מזיק חוסר איפוק יכול להיות, והוא בהחלט לא רצה להיכנס להתקף זעם עם כל האנשים שמביטים עליו.
על מה הוא חשב קודם לכן? על חיפוש דירה, לא? אפרים החליט לחזור ולהתמקד בזה.
אז את מי הוא יהיה יכול לצרף בתור שותף? לציפורניים יש מקום פנוי בדירה, את זה הוא ידע בוודאות. אפרים היה משוכנע שהיא לא תתנגד אם הוא יתרום את חלקו בדמי השכירות. אחרי מחשבה נוספת הוא פסל את הרעיון. זה לא בגלל שהיתה שם רק מיטה אחת, את זה היה אפשר לתקן. הבעיה היתה שאם רק עצם הביקור אצל אור גורם לאנשים ללקט דובדבנים על שמם, רק המחשבות על מה שיאמרו אם יגור לבדו עם אישה בת גילו גרמו לו להתעייף. אם הוא מתכוון לחפש שותפים, לפחות אחד מהם חייב להיות זכר. אפרים ניסה לחשוב על הגברים בעיר שאותם הכיר, והופתע לגלות שהאפשרויות שלו היו מוגבלות ביותר. היחידים שעוד היה סביר שיסכימו לעבור לגור איתו היו שבע-עשרה ושפירא, אנשים שגם ככה הוא בקושי הכיר. הוא הרים את מבטו בשנית והביט על הפועלים האחרים. אפרים תהה האם היה אפשר לפתח קשר טוב עם מישהו מהם אם לא היו מפיצים את כל השמועות עליו. נכון לעכשיו הוא הצליח לחשוב רק על אדם אחד בבית החרושת שהיה מוכן לדבר איתו, ולצערו זה היה לא אחר מאשר-
“בוקר טוב אפרים! מה קורה!” קרא אריה מאחוריו וטפח על גבו.
“הכל בסדר.” מלמל אפרים. “אני די עסוק עכשיו עם העבודה.”
“אתה בטוח שהכול בסדר?” שאל אריה. “אתה נראה לי קצת מצוברח.”
“היו לי כמה ימים קשים בזמן האחרון, זה הכל. אתה לא צריך לדאוג לי.”
“אם אתה אומר. בכל מקרה, רציתי להציע לך משהו.”
“מה?” שאל אפרים בחוסר סבלנות.
“חשבתי ללכת הערב לבית המרחץ. רוצה להצטרף אליי? אני בטוח שזה ישפר לך את מצב הרוח!”
“יש כאן משהו כמו חמישים עובדים. למה אתה מציע דווקא לי?”
“כי אתה אחד משלנו! אתה מהחלופה! ואני לא יכול לראות חבר מהחלופה סובל! מה יש לך להפסיד?”
אפרים הביט בידיים שלו. אכן עבר יותר מדי זמן מאז שהתרחץ בפעם האחרונה. עם כל הדברים שעבר בחודש האחרון, הניקיון האישי שלו כמעט ונשכח.
“בסדר, אני אגיע.”
“יופי! אז חכה לי בכניסה עד שאסגור ונלך ביחד!”
הוא טפח שוב בעוצמה על גבו של אפרים והלך.
***
לירון טיפסה במעלה המדרגות של הבניין החשוך. הפעם, היא ויתרה על הבגדים החומים, אחרי שבפעמים הקודמות הם הביאו לה יותר נזק מתועלת. מאחר והיא לא ידעה לאיזו דירה בבניין הזה רוח הלך, היא נאלצה לפעול בשיטה הפשוטה ביותר עליה היא הצליחה לחשוב כדי למצוא אותה – לעבור מדלת לדלת עד שמישהו בצד השני ייתן לה תשובות.
היא כבר כיסתה את שתי הקומות הראשונות בבניין ללא הצלחה, והיא עלתה באילוץ אל הקומה העליונה כדי לנסות את מזלה שם.
היא נעמדה מול הדלת הראשונה בקומה, ופלטה אנחה של ייאוש. במהלך הבדיקה שלה הבוקר, חלחלה לראשה ההבנה שלא היתה לה דרך לאמת את מה שאמרו לה. במשך כל הזמן הזה היא פעלה לפי תחושות בטן והסתמכה על אנשים שלא היו ידידותיים כלפיה. איך היא יכולה לדעת שהיא לא הלכה בטעות לעבר מבוי סתום? מה באמת הסיכוי שלה למצוא את רוח בדרך הזאת?
היא הביטה במורד המדרגות, ותהתה אם שווה לה להמשיך. היא כבר עברה את כל הדרך לכאן, ולא היה לה ממש מה להפסיד. היא שאפה אוויר, ודפקה על הדלת.
דממה. אף קול לא נשמע מבעד לדלת.
לירון רטנה בשקט. חסר שלא יהיה אף אחד בפנים. היא דפקה בשנית, ואז הבחינה בפרט שאליו היא לא שמה לב קודם – הדלת היתה פרוצה. מודאגת, לירון פתחה בהיסוס את הדלת, וראתה מולה דירה כמעט ריקה, פרט לקומץ רהיטים, שרובם היו שבורים.
היא נכנסה בחשש פנימה, ותהתה לעצמה מה בשם האפלה קרה בדירה הזאת. היתה אפשרות סבירה שזאת לא הדירה אליה הלך רוח, ולירון בהחלט קיוותה שכך המצב. אחרת, היא תאבד בזה הרגע את העקבות היחידים שמצאה, והחשש שהיא הלכה אל מבוי סתום יהפוך לוודאי – לא יהיה לה שום מושג איך להתקדם משם.
היא הלכה באיטיות חזרה אל המסדרון. היו עוד שתי דירות בקומה הזאת, ואולי היא תצליח להוציא משם מידע. אפילו אם לא, עדיין ייתכן שזה לא הבניין שאליו רוח הלך, ויהיה לה סיכוי נוסף למצוא תשובות.
היא הריצה בראשה את המחשבות האלו, עד שלפתע הן נקטעו בידי קול ממולה.
“את מחפשת את ארנון?”
היא הביטה לצדדיה בבהלה. מהדירה הסמוכה יצאה אישה זקנה והסתכלה מבעד למשקוף.
לירון ניגשה אליה בזהירות.
“אני… רק חיפשתי את הכתובת הזאת. אני בכלל לא יודעת מי גר שם. הדירה ההיא שייכת לו?”
“היא היתה שלו, עד לא מזמן. עכשיו הוא כנראה לא ישוב אליה לעולם.” ענתה הזקנה.
“מה קרה?”
“הוא היה בא אלינו הרבה, הוא ואשתו. היינו אוכלים יחד בכל החגים, עד ליום שבו היא נפטרה. היא תמיד היתה המאורגנת יותר משניהם. היא ניהלה את התקציב של החסכונות שלהם עד יומה האחרון. אחרי שהיא מתה, אני התחננתי בפניו לא לנסות להתמודד לבדו עם התשלומים, אבל הוא התעקש. זאת היתה הטעות הראשונה שלו. בחורף האחרון כבר כמעט ולא נותרה לו לירה אחת, אז הוא עשה את הטעות השניה. אני בטוחה ששמעת על החלופה, נכון חמודה? הוא חיפש בית עבוט בשביל למשכן חלק מהחפצים של אשתו, והלך בתמימותו הישר אליהם. אני לא יודעת מה הוא מסר להם, אבל הם שילמו לו סכום עתק, כזה שחששתי שהוא לא יצליח לנהל. לפחות הפעם הוא ביקש את עזרתי עם התקציב. אני חשבתי שכאן נגמרו הדאגות, אבל אז הוא עשה את הטעות השלישית, עליה גיליתי רק לאחר מעשה.
מסתבר שהחלופה רימתה אותו, וקיצצה את מועד הפירעון בשלושה חודשים. בלי לספר לאיש, הוא פרסם מודעות ברחבי העיר על עבודה חשאית. הוא רצה לשכור גנב שיחזיר לו את החפצים, והוא היה מוכן להשתמש בכל חסכונותיו לשם כך. בתחילת החודש הגיע אליו שכיר שרצה בעבודה.”
“את יודעת במקרה איך הוא נראה?” שאלה אותה לירון.
“לא.” השיבה הזקנה. “כמו שאמרתי, בסיפור הזה בכלל לא הייתי מעורבת. בכל אופן, בלילה של הראשון לחודש, ככל הנראה, השכיר ההוא ניסה לבצע את המשימה, ונכשל. יום אחרי זה חבורה של בריונים מטעם החלופה פרצו את הדלת שלו ושדדו את כל מה שהיה אפשר לקחת. רק אז ארנון החליט לספר לי את מה שהוא עשה. למזלו, יש לו נכדה שגרה לא רחוק מכאן, בסמדינה. הוא נשאר אצלי במשך שיתון בזמן שיצרנו איתה קשר. ביום שלישי האחרון הוא כבר עזב את יובלים בכדי לגור איתה.”
לירון הסתכלה על הזקנה, ואז החטיפה מבט נוסף לעבר הדירה השוממת. עד כמה שהעציב אותה הסיפור, היתה לה קשה יותר הידיעה שהחוויה שעבר ארנון לא היתה ייחודית, ובמרבית המקרים, הסיפורים האלו נטו להסתיים באופן מר בהרבה מזה ששמעה עכשיו.
“אני מבינה.” אמרה לירון. “אני משתתפת בצערך.”
“זה בסדר.” אמרה הזקנה, ככל הנראה רק מתוך נימוס שהלך ונכחד מהעיר. “אם יורשה לי לשאול גברתי, מדוע באת לפה? מה בדיוק היה לך לחפש אצל ארנון? את לא נראית כמו אחת מאותם הנוכלים שהוא הסתבך איתם.”
לירון חייכה במבוכה. מזל שהיא בחרה להתלבש באופן אזרחי.
“אני אגיד את האמת. לא חיפשתי את ארנון. אני פה דווקא בגלל אותו השכיר שהזכרת מקודם. אני מנסה להתחקות אחריו.”
“באמת? למה? מי הוא בשבילך? חבר? אהוב? את מודאגת לגביו?”
“זה… די מסובך.”
“לצערי אין לי ממש איך לעזור. אחרי אותו יום נוראי לא ראיתי אף איש זר מגיע אל הבניין או אל סביבתו, לפחות עד שאת הופעת. אני חוששת שאם הוא נפל בידי החלופה, יכול להיות שכבר קרה לו הנורא מכל.”
“אני… מבינה.” אמרה לירון. “תודה בכל מקרה.”
“אין בעד מה. יום טוב חמודה.” אמרה הזקנה וסגרה את דלת הדירה שלה.
לירון ירדה אל היציאה מהבניין, מהורהרת. אם רוח אכן היה אותו השכיר, והוא נפל בשבי החלופה, היא באמת הגיעה למבוי סתום בחיפושים – התחקות אחרי עקבותיו לבדה בלב שטח עוין כבר היה מעבר לרמת הסיכון שהיתה מוכנה אליה. דבר אחד היא עדיין ידעה. אם רוח באמת נלכד בידי החלופה, הוא הצליח להימלט בחיים – עובדה שהיא עוד ראתה אותו בהמשך אותו שיתון, על אף שהיא כן זכרה צלקות על פניו שעליהן היא התאמצה שלא להעיר.
היא יצאה אל הרחוב, בעודה חושבת על מה יהיה הצעד הבא שלה. לעת עתה, היא תחזור לשגרה – מכירת סחורות בלילה ושינה במהלך היום. בזמן הזה היא תנסה לעכל את כל מה שלמדה בימים האחרונים ולגבש ממנו את הסיפור המלא על מה שקרה לרוח בתחילת החודש.
לירון קיוותה לתוצאה שתטיב עימה, כי מההשערות שעלו לה בדרך חזרה היא רק הלכה ונהייתה מוטרדת.
***
אפרים ישב בקומה השניה של בית החרושת וצפה באריה מחלק משכורות לעובדים. מאז שאריה הזכיר את בית המרחץ אפרים נהיה הרבה יותר מודאג מרמת הניקיון שלו. כמעט חודש כבר חלף מאז הפעם האחרונה שבה הוא התרחץ, אם הוא לא מחשיב מספר כניסות לנהר התחייה במהלך המסע שלו לעבר יובלים. הוא כמעט ניסה להריח מקרוב את כפות ידיו, אבל הוא העדיף להישאר בחוסר וודאות. יותר הטרידה את אפרים העובדה שעד כה איש לא העיר על הריח שלו. האם זה בגלל שהוא הצליח לשמור על ריח טוב באורח פלא, או שלאיש לא היה נעים לספר לו? או אולי הוא כן צבר על גופו ריחות, אבל הם נטמעו עם ריח הרובע כך שלא שמו לב לכך?
לשמחתו, הוא לא היה צריך לחשוב על כך יותר מדי. אפרים ראה את אריה משלם לאחרון הפועלים ונועל את קופת בית החרושת.
“בסדר, גבר! אתה בא איתי?” הוא אמר והושיט יד לאפרים. אפרים לחץ את ידו בחוסר חשק.
“אני כבר לא יכול לחכות. איפה נמצא המקום הזה?”
“בחלק הצפוני של הרובע, ליד גשר רביעית. אני מקווה שיש לך מספיק כסף, כן? יש דמי כניסה של חמישים פרוטות.”
“אל תדאג לי, אני יכול להסתדר בעצמי.”
הם יצאו מהמפעל, אריה נעל את הדלתות, ואז הצטרף אל אפרים בחציית הרובע. לאורך רוב ההליכה הם נשארו בשקט, פרט לשיחה קצרה שיזם אריה על העורב והמשמעות של מה שהם למדו עליו אתמול.
“אתה באמת חושב שאדם אחד מסוגל לעמוד בראש של מיזם כזה?” שאל אפרים.
“אם יש אדם אחד שמסוגל לכך, זה יהיה העורב. הכישורים שלו הולכים לפניו בכל העיר, ואפילו מחוץ אליה. אין הרבה אנשים עם חוש כמו שיש לו לאנשים. אומרים שהוא מסוגל לגלות סודות שאתה מעולם לא סיפרת רק מלהביט בך, ושהוא תמיד מצליח למצוא את המילים שיגרמו לך לעשות את מה שהוא רוצה. הוא נהיה כל כך ידוע שהוא כבר לא יוצא יותר לפומבי, והדרך היחידה להשיג אותו היא דרך נחשי השוהם.”
“כן, אבל בכל זאת, שמעתי שבעיות הסמים שלכם נמשכות כבר מהקיץ. קשה לי להאמין שהוא יארגן משהו כזה במשך כל כך הרבה זמן.”
“תשמע אפרים, עם העורב אי אפשר באמת לדעת. אם הוא באמת אחראי לכל מה שקורה אצלנו, זה בוודאי משימה יקרה במיוחד, ואני יכול לחשוב רק על גורם אחד שיהיה מוכן להשקיע כל כך הרבה בשביל לפגוע בנו.”
“ברית האש?”
“לא, הם די נוטים להישמר לעצמם. אם צלופחד היה רוצה לצאת נגדנו כבר היינו שומעים על כך ישירות. אני מדבר על השדים הכחולים, גבר. אין אפשרות סבירה יותר.”
בסופו של דבר הם הגיעו לשורת בניינים שעמדו לצד נהר התחיה. משמאלו ראה אפרים מקדש מוסיעי שעל משקוף הכניסה שלו היה כתוב “מקדש טוהר הנהר“. מימינו ראה אפרים מבנה מעגלי רחב אליו היה מחובר חדר מלבני גדול. בקדמת חדר זה ניצבו דלתות כניסה כפולות, ומעליהן הכיתוב – “בית המרחץ של משפחת פורת – מאז 1341“.
אפרים ואריה נכנסו אל תוך המבנה, שם היה חדר קבלה ולצידו זוג דלתות שעליהן היו עיטורי ארד. על דלת אחת היה עיטור בצורת גבר הלובש מכנסיים וחבוש בכובע, ועל השניה עיטור של אישה בשמלה ארוכה. הפרדה מגדרית, הסיק אפרים. הרעיון עצמו היה תמוה בעיניו. במטל אנשים לא חשו בושה מכך שבני המין השני יראו אותם ערומים, כל עוד זה נעשה בהסכמה. אפרים שמע על כך שאצל המוסיעים הדבר נחשב לסטייה, אך כשהתבגר למד שאפילו זה לא נכון, ורק אנשי הערים נוהגים כך.
אריה ניגש אל הקבלה ואפרים הלך בעקבותיו. הוא שילם את עמלת הכניסה וקיבל מהקבלה מגבת וגוש סבון קשיח.
הם נכנסו לרחבת הגברים, בה היו תריסר בריכות עגולות מסודרות בשלושה טורים. כל בריכה שכזאת היתה יכולה להכיל בסביבות שנים-עשר גברים, ובתחתיתן היה פתח שדרכו זרמו אליהן מי נהר. בצידו האחורי של החדר היה חדר ארונות לאחסון הבגדים. אפרים ואריה ניגשו אליו, ושם הם פשטו את לבושם ואחסנו אותו בתוך הארונות.
לבוש כעת רק במגבת, אפרים עקב אחרי אריה אל עבר בריכה פנויה בצידו השמאלי של החדר. הוא הסיר את המגבת, השפיל את גופו אל תוך המים, ואז ניתר בבהלה.
“מצטער, הייתי צריך להזהיר אותך מראש.” אמר אריה. “כבר כמה שנים שהם מחממים את המים רק בחורף. בשאר השנה זה כבר לא משתלם להם.”
אריה הסיר את המגבת מגופו ונכנס בזהירות אל הבריכה. אפרים צפה בו נכנס בעודו מנסה להסתגל למים הקרירים. אמנם הוא לא ראה את עצמו כאדם שטחי, אך אפרים חש שהוא מתמלא בקנאה באריה. במשך כל חייו הוא עסק בעבודה גופנית כזאת או אחרת, אך למרות זאת האיש שמולו שמר על גוף חטוב יותר משלו, והוא בכלל עוסק בעבודה משרדית! בעודו אוחז בסבון, אפרים אזר אומץ ושאל אותו בדיוק על כך.
“אני לא יודע אם זה עונה על השאלה שלך, אבל רוב היום אין לי כל כך הרבה עבודה. יש את התשלומים בסוף היום, ותיעוד של סחורות שנכנסות ויוצאות, ולפעמים גם צריך לענות למכתבים, אבל רוב הזמן אין לי ממש מה לעשות, אז אני מבצע תרגילי כושר בזמן הפנוי. כשאני מתעייף אני מסתובב לבדוק מה שלום הפועלים, כמו שיוצא לך לראות.”
“הבנתי, אני חושב.” אמר אפרים, שלא היה כלל מסופק מהתשובה. בכל זאת, היה חלק בתשובה של אריה שהזכירה לו דבר מוזר נוסף אצלו.
“אם כבר הזכרת את זה, יש עוד משהו שאני לא מבין. איך זה שאתה עדיין כל כך נחמד אליי? לא יצא לך לשמוע את מה שאומרים עליי? על זה שאני אדם אלים ומסוכן, ובחלופה נותנים לי להסתובב חופשי רק בגלל קשר שיש לי לכאורה עם אור?”
“כן, אני בהחלט שמעתי את הסיפורים האלה.” השיב אריה. “אבל אני גם שמעתי עליך שמועות אחרות. כאלה שאומרות שסילקו אותך מצוות ההברחות לא בגלל שהיית אלים מדי, אלא שלא היית אלים בכלל, וסירבת להשתתף בתקיפה בכל מחיר. אם אתה זוכר, ביום הראשון שבו נפגשנו אתה התווכחת איתי במשך כל הפסקת הצהריים על הקשר שיש לך עם אור, ככה שהגעתי למסקנה שאם שמירה על איפוק כל כך חשובה לך שאתה מוכן להתווכח עליה במשך כל כך הרבה זמן, אז כנראה שהגרסה השניה נכונה יותר.”
“תשמע אריה, אני מודה לך על הפתיחות, אבל למה אתה מתכוון בשמירה על איפוק? לא ממש הבנתי את החלק הזה.”
“אל תיתמם איתי אפרים.” אמר אריה בעודו קם לסבן את הגב. “אתה באמת רוצה להגיד לי שכל הדאגות שיש לך לגבי אור מגיעות רק מזוּלתנות? יש גבול למה שזָשָה מסוגלת להקרין על מישהו. בסופו של דבר, חלק מזה חייב לבוא גם מנוגה, אתה מבין אותי?”
אפרים לא היה בטוח במיוחד למה אריה התכוון במשפט האחרון, אבל היה נראה לו שהוא רומז שהמחשבות שלו על אור מגיעות מחשק מיני.
“תן לי להבין.” אמר אפרים בנחרצות. “אתה רוצה לומר לי שמבחינתך רצון לעזור לנשים מגיע רק מדחף לשכב איתן?”
“לא, אני רק אומר שאני לא שמעתי שאתה הולך לבקר אצל מישהו אחר באמצע הלילה בלי סיבה, חוץ ממנה. מה שיש ביניכם קצת מזכיר לי מה שהיה ביני לבין תמר לפני שהתחלנו לצאת. אני רק מנסה לעזור לך להשלים עם זה.”
אפרים העדיף שלא להגיב לכך, והתרכז בניקיון הגוף שלו. בעודו קם כדי לסבן את הגב, הוא הבחין בזוג פנים מוכרות יוצאים מחדר הארונות. את אחד מהם הוא זיהה בתור שפירא, עם הזקן המתולתל והשיער הנוקשה, ולידו היה הגבר הרחב עם השיער הקצוץ שאותו אפרים פגש ב”חתול האפור”. שבע-עשרה, אם הוא זכר נכון.
אפרים התרומם ונופף לעברם, והם הלכו לכיוון הבריכה והצטרפו אליהם.
“אריה!” קרא שבע-עשרה ולחץ את ידו. אז הוא הסתובב אל אפרים.
“ואתה… אפרים, נכון?”
“כן. יפה שאתה זוכר.”
שבע-עשרה חייך. “אני לא הייתי מי שאני אם לא הייתי זוכר פרצופים.”
“אז איך הולך אצלכם בחזית?” שאל אריה. “יש התקדמות עם סוחרי הסמים?”
“בקושי.” השיב שפירא בקרירות ונכנס לבריכה. ” אני מרגיש שעם כל צעד שלנו לעברם, הם מתחמקים בשניים. אני אומר לך, אתמול בערב לא ראיתי שום דבר חשוד בזמן הסיור שלי, אבל אז גיליתי שרגע אחרי שאני יצאתי מרחוב כלשהו, החלאות האלה נכנסו אליו והתחילו למכור דברים, וממה ששמעתי מאחרים אני לא היחיד שזה קרה לו. אני נשבע לך, הם איכשהו הצליחו לגלות את המסלולים שלנו לאותו הערב.”
“איך זה יכול לקרות? חשבתי שאתם מקבלים את המסלול רק בבוקר, לא?” הגיב אריה.
“בוא נקווה שזה היה רק צירוף מקרים.” ענה שבע-עשרה בזמן שנכנס גם הוא. “בכל מקרה, יש לי תחושה שכל הסיפור הזה יהיה מאחורינו בקרוב. אחד החברים שלי אמר לי שלפני כמה ימים ר”ס תפסה מישהו שקשור לאבקיזוב, והיא סחטה אותו עד טיפת הדם האחרונה. אני די בטוח שהיא עכשיו עובדת על תוכנית כלשהי להיפטר מכל הסוחרים אחת ולתמיד, והפעם בלי שניכנס למלכודת.”
“אני מקווה שאתה צודק, שבע-עשרה.” אמר אריה. “הייתי שמח לחזור סוף סוף לקצת שגרה.”
“גם אנחנו אריה, תאמין לי.” השיב שפירא, והביט אל עבר אפרים.
“אז,” הוא אמר בעודו מסתבן. “שמעתי שגרמת לאבן לסלק אותך מהצוות שלה. לא ידעתי שזה בכלל אפשרי. מה כבר עשית שגרמת לה להגיב ככה?”
“אני סירבתי לתקוף אנשים חפים מפשע. זה הכל.”
“ובגלל זה היא העיפה אותך?” שאל שבע-עשרה. “זה מנוגד לכל מה ששמעתי עליה.”
“אני לא יודע מה לומר לך, אבל אני מתחייב בפניך שזה מה שקרה.”
“טוב, נניח.” השיב שבע-עשרה. “אבל זה נכון שלא קיבלת שום עונש על זה?”
“בכלל לא.” ענה אריה. “הוא עכשיו מחויב לעבוד אצלי בבית החרושת עד להודעה חדשה.”
“ללא תשלום, אם יורשה לי לומר.” הוסיף אפרים.
“ברצינות?!” קרא שפירא. “אז איך אתה מצליח לשרוד? אין סיכוי שתוכל לשרוד בעיר הזאת בלי כסף.”
“בינתיים אני ישן ואוכל אצל ‘המספרה’. יש לי עדיין קצת כסף שחסכתי. אבל אני חושב שאתה צודק. היום התחלתי באמת לחשוב שכדאי לי למצוא דירה לגור בה. הבעיה היא שאין לי מושג איפה אני אמצע מקום פנוי.”
“מה לגבי האכסניה שקרצן נמצא בה?” שאל שבע-עשרה. “למה לא ניסית לחזור אליה?”
“זה… זה די מסובך…” ענה אפרים בהיסוס. “אבל אני לא מרגיש שאני מתאים לשם. מהניסיון שהיה לי לא הצלחתי באמת להסתדר שם.”
“למה? מה קרה?” שאל שפירא.
“זה… זה די אישי. היתה לי אז שיחה עם הכהן הראשי, והוא אמר לי שעדיף שלא אחזור לשם.”
“למה אתה מתכוון?” שאל שבע-עשרה. “מה כבר היה יכול לקרות שגרם לך לעזוב את המקדש? לא שמעתי מקרצן שהיה אז משהו יוצא דופן.”
“זה לא משהו שאני רוצה לדבר עליו.” הגיב אפרים במגננה.
“למה? אתה יכול להיות פתוח מולנו אחי.” אמר שפירא. “אנחנו לא נשפוט.”
אפרים הרגיש בדופק שלו מתגבר. למה הם היו צריכים לשאול כל כך הרבה? הוא לא הצליח לחשוב על אף תשובה מספקת חוץ מהאמת, והוא בהחלט לא רצה לחשוף אותה מולם, במיוחד לא באותו הרגע.
למזלו, אריה נחלץ לעזרתו וענה בשמו.
“תקשיבו חברים, לא נראה לי שאפרים רוצה לדבר על מה שקרה שם, אז אל תלחצו עליו. חוץ מזה, אם במשך כל הזמן הוא בכלל לא חשב על לחזור אל המקדש, כנראה יש לו סיבה טובה.”
אפרים הרים את מבטו אליו.
“תודה.”
“בכיף. אתה יודע, אני חושב שיש לי פתרון לבעיית הדיור שלך.”
“באמת? למה אתה מתכוון?”
“אני ותמר מפנים את הדירה שלנו בסוף החודש הזה. בא לך להחליף אותנו?”
“אני אשמח!” קרא אפרים. “למרות שאולי עדיף שאראה את הדירה קודם.”
“אין בעיה, חכה לי מחר שוב עד שאני אסיים לעבוד, ואז נוכל ללכת ביחד כדי שתראה אותה.”
“סגרנו.” אמר אפרים.
“היי אחי, מצטער לבאס אותך, אבל יש עדיין עוד חצי חודש עד שתוכל לעבור, לא?” שאל שפירא. “מה אתה הולך לעשות בינתיים? אל תגיד לי שאתה תמשיך להישאר בפונדק.”
“אל תדאג לי שפירא.” ענה אפרים. “אני יכול להחזיק מעמד עד לסוף החודש.”
“אם אתה אומר.” אמר שפירא והחל להתנקות.
“בנושא אחר.” אמר שבע עשרה. “על מה דיברתם קודם, לפני שבאנו?”
“דיברנו על הקשר שיש לבחור הזה עם המשרתת של השופט.” אמר אריה.
“בפעם האחרונה, אין בינינו שום דבר!” קרא אפרים. “אני לא יודע מה סיפרו לך, אבל זה הכל דברים שיצאו מהקשר!”
“מצטער אחי, אבל ממה שאני שמעתי, כל העדויות יוצרות את הרושם ההפוך.” אמר שפירא, והתחיל לפרט.
“דבר ראשון, ביום שבו עמדת למשפט במפקדה, הבחורה נכנסה פנימה, וברגע שהיא ראתה אותך היא התחילה להתחנן שלא יעשו לך כלום. אני לא יודע מה קרה אחרי זה, אבל שמעתי ממי ששמר על השער באותו היום שהוא ראה אותך מלווה אותה בחזרה. יומיים אחרי זה, השומרים שוב דיברו על זה שבאת אל הבית של השופט, וברגע שהיא ראתה אותך, היא יצאה מהבית ורצה אליך במהירות, ואם מה שאמרו נכון, היא צרחה עליך בכעס אחרי שאמרת לה שאתה רוצה לעזוב את העיר. שוב חולפים יומיים, ואתה הולך אליה פעם נוספת, ערב לפני שאתה יוצא בפעם הראשונה למשימה עם אבן, ממש כמו חייל שבא להיפרד מאהובתו לפני קרב. קרה מה שקרה אצלה, ואתה חוזר מוקדם ליובלים, ומה הדבר הראשון שאתה עושה? בא לראות אותה. אל תגיד לי שאתה לא מבין מאיפה מגיעות כל השמועות.”
“טוב, אני מניח שבאמת לא חשבתי על זה ככה.” אמר אפרים. “אבל עדיין, הייתי מעדיף אם אנשים לא יתחילו סתם להמציא דברים. בסופו של דברים אנשים יכולים להיפגע מזה.”
“אל תיקח את זה ללב, אפרים.” אמר שבע-עשרה. “ככה זה ביובלים. מרכלים פה על כולם. אנחנו יחסית מנותקים משאר האזור, אז זה לא שיש לנו יותר מדי על מה לדבר.”
“אתה לא רואה את הבעיה בזה, שבע-עשרה?” שאל אפרים. “לא יצא לך אף פעם לשאול למה בשאר הממלכה מנסים להתרחק מהעיר הזאת? פגשתי הרבה אנשים בדרך לכאן, וכל אחד מהם סיפר לי סיפורי זוועות כלשהם על יובלים. לפעמים אני הרגשתי שהם מתחרים על מי מסוגל להמציא משהו נוראי יותר. עכשיו כשאני כאן ומכיר טיפה את העיר, אני יכול להבטיח לך שאף אחד מהם מעולם לא דרך פה.”
אפרים הבחין ששבע-עשרה ניסה לומר משהו בתגובה, אך נעצר בהיסוס. לאחר הרהור נוסף, הוא בסוף דיבר.
“אני חושב שאני מבין את הטענה שלך. באמת לא יצא לי לחשוב על דברים כאלה. יודע מה? אני מכיר הרבה אנשים פה ברובע, אני אולי אצליח לשכנע כמה מהם להפחית את כמות הרכילויות.”
“תודה, אני מאוד מעריך את זה.” אמר אפרים. “אני לא יודע עד כמה זה יעזור לי להילחם בשמועות, אבל אני מקווה שזה ישפיע.”
“אתה יודע, אפרים? אני חושב שיש לי רעיון.” אמר שפירא.
“רעיון למה?”
“איך לפתור את בעיית השמועות עלייך. לפחות את אלו שקשורות אליך ואל המשרתת.”
“למה אתה מתכוון?”
“אתה צריך לצאת עם מישהי באמת!”
“מה? איך זה אמור לעזור?”
“אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון, שפירא.” אמר אריה. “אם אנשים יידעו שאפרים בקשר עם מישהי, הם יהיו פחות שיפוטיים לגבי היחסים שלו עם המשרתת.”
“בדיוק!” הוסיף שפירא. “הביקורים שלך אצלה יראו הרבה פחות מוזרים אם תהיה לך עוד בחורה בחיים.”
“לא יחשבו פשוט שאני בוגד באור איתה? או להפך?”
“לא אם כל אחת תהיה מודעת לקשר שלך עם האחרת.” אמר אריה. “אי אפשר לחשוד בך שאתה מסתיר משהו אם אתה חושף אותו לכולם.”
אפרים הביט בגברים שמולו. נראה שכולם היו בעד הרעיון, אך לו עדיין היו ספקות.
“בסדר, אני יכול לנסות. יש לכם רעיון עם מי? מהחוויות שלי ברובע רוב הבנות כאן לא בדיוק לטעמי.”
“למה אתה מתכוון?” שאל שפירא.
“ממה שראיתי, יש לבנות כאן נטייה להיות מאוד אלימות – ר”ס, ציפורניים, רוב הבנות בצוות ההברחות.”
“כן, אני מסכים איתך.” אמר שפירא. “לציפורניים קל מדי להתפרץ בזעם.”
“מה עם צרעה?” שאל שבע-עשרה. “היא נראית לי האדם הכי פחות אלים בכל יובלים.”
“כן!” קרא שפירא. “כשאני חושב זה, אתם ממש יכולים להתאים! שניכם רגישים, מקשיבים לאחרים, ונראה לי גם צנועים. ממש כדאי לך, גבר!”
“בסדר.” אמר אפרים. “כמו שאמרתי, אני מוכן לנסות. אז מה אני צריך לעשות בשביל זה?”
“אל תדאג, אנחנו כבר נטפל בהכול.” אמר שפירא, ופנה אל שבע-עשרה. “מה דעתך על יום חמישי? יום מתאים לפגישה לא?”
“נראה לי שכן.”
“בסדר. אנחנו כבר נדבר איתה. אפרים, אם יש שינויים אנחנו כבר נשיג אותך. בינתיים תתכונן למפגש ביום חמישי אחרי שאתה מסיים לעבוד. היא כבר תחכה לך מחוץ לבית החרושת.”
“קיבלתי.” אמר אפרים. “אני מקווה שזה באמת יעבוד.”
זמן קצר מאוחר יותר אפרים יצא לבוש מבית המרחץ. הרחצה, יחד עם השיחה שקיים, עזרו לו להרגיש הרבה יותר משוחרר, למרות שהוא עדיין התגעגע לזרם של מים חמים. ממה שאריה אמר, ייקחו כנראה עוד כמה חודשים טובים עד שהדבר יתאפשר לו.
הוא צעד אל עבר הרחוב הראשי. בעיקרון, השעה כבר היתה יחסית מאוחרת, והיה עדיף לו היה כבר חוזר אל הפונדק, אך בכל זאת היתה לו הבטחה לקיים. אפרים הרהר על השיחה שקיים בבית המרחץ. עם הדיבורים על מציאת דירה וזוגיות, היה נראה כי הגורל מכוון את אפרים להשתקע ביובלים. הוא חשב מחדש על כל הדברים שרצה לעשות בעיר, שבשבילם הוא בחר להישאר. את מרביתם הוא לא הצליח להגשים. יכול להיות שיש כאן סימן מהאלים התאומים? אולי עוד מעט יבוא המועד שבו הוא יוביל לשינוי? למרות שהוא לא היה מאמין אדוק, אפרים קיווה שקרנה ועליטה רואים את המאמץ שלו.
מתחת לאורו הבוהק של הירח, אפרים הלך אל הגדר האחורית של בית השופט. במרכזו עמדה שומרת של החלופה אותה הוא לא זיהה, אך היא חייכה בנבזיות כאשר התקרב. אפרים התעלם מהמבט שלה וניגש לעברה.
“תן לי לנחש, באת לדבר עם החברה שלך?” היא שאלה בעוקצנות.
“פשוט תקראי לה וזהו.” אמר אפרים בחוסר סבלנות.
השומרת משכה בכתפיה, ואז הסירה את הלבנה מהגדר ומשכה בחבל החבוי. אפרים והשומרת בהו בצידו האחורי של הבית למשך זמן קצר, שאחריו הופיעה דמות שצעדה לעבר הגדר בראש מורכן. אפרים זיהה שזו היתה אור בעיקר בזכות השיער השחור והפרוע שכיסה את פניה. אור הרימה את ראשה בעייפות, וקפאה במקומה כאשר מבטה התלכד עם אפרים. היא ניתרה לאחור ושחררה צעקה. השומרת פסעה צעד לאחור ותפסה ניצב פגיון מחגורתה, ואז הביטה באור.
“א-א-אפרים? את-ת-תה חזרת-ת?”
אפרים לא אמר דבר, ורק חייך.
אור רצה אל הגדר ופרצה בבכי.
“אני כל כך מצטערת! לא רצית-ת-תי לצעוק עליך כ-כ-ככה! חשבתי שאתה ש-ש-שונא אותי!”
“אור,” אמר אפרים ברכות. “הכל בסדר. את לא צריכה להאשים את עצמך בשום דבר.”
אור המשיכה להתייפח צמוד לגדר.
“אתה… באמת… אומר את זה?”
“באמת.” אמר אפרים.
אור הרימה את מבטה. היה נראה לאפרים שהיא נאבקת שלא לחייך.
“אז את-ת-תה חזרת מהמשימה של הזאת-תי, נכון? איך היה?”
“לא משהו, אם לומר את האמת.” אמר אפרים. “דברים די הסתבכו.”
אפרים סיפר לה בקצרה על מה שהוא עבר מאז שיצא עם צוות ההברחות, וכן על השמועות שהופצו על אותו האירוע.
“תקשיבי אור. חשוב שתדעי שכל דבר אחר שאומרים עליי הוא שקר. אני בחיים לא הייתי עושה דברים כאלו.”
“אני מאמינה לך.” אמרה אור והרכינה את ראשה. “אז, נראה ששנינו… כלואים כאן עכשיו, מה?”
“כלואים? למה את מתכוונת אור? השופט לא מרשה לך לצאת?”
“לא! הוא כ-כן מרשה ל-ל-לי… אבל… ברגע שא-אני יוצאת מהשער… פתאום נהיה לי נורא קר ואני מרגישה שכל הבניינים מנסים לאכול אותי ואני שומעת כל מיני קולות מאחורה ומהצדדים וכולם צועקים עליי ואומרים שאני חסרת ערך ושמגיע לי למות וכולם ברחוב מסתכלים עליי אז אני נופלת ומתחילה לבכות ואז כולם בורחים ממני ו-“
אור התחילה להתנשף בכבדות, ודמעות זלגו על לחייה.
“אני לא יכולה לצאת מהבית הזה, אפרים. אני לא מסוגלת.”
“אני לא מסכים איתך אור.” אמר אפרים. “מה עם הפעם ההיא שנפגשנו, כשיצאת לקנות צלחות? או יום אחרי זה, כשבאת אל המפקדה? מה לגבי הפעמון בחדר שלך? אני לא חושב שהיו טורחים להתקין אותו אם לא היו הרבה בקשות בשבילך לצאת מכאן.”
“אתה לא מבין אותי, אפרים. אתה לא מבין! כל פעם מחדש, שאני צריכה לצ-צ-צאת מכאן, אני חייבת לשרוד את ה… ה… הסיוט הזה. אני רצה, ואני בורחת, ואז אני רצה שוב חזרה לכאן, ואני לא מסוגלת אפילו לצאת מהחדר שלי אחרי זה!”
אפרים הסתכל עליה מבעד לגדר. הוא רצה לומר משהו, כל מה שאפשר, בשביל לנחם אותה, אבל הוא לא ידע מה. להפתעתו, השומרת התקרבה אליהם ופנתה אל אור.
“היי, אם זה כל כך מפחיד אותך לצאת לבד מהבית, למה אף פעם לא אמרת לנו? היינו יכולים ללוות אותך.”
אור הסיטה את מבטה מהשומרת.
“אני לא סומכת עליכם. אף אחד כאן לא מבין אותי!”
היא הסתובבה ופנתה אל הקיר האחורי.
“אני שונאת את העיר הזאת.” אור אמרה כשגבה לגדר. “אני שונאת, שונאת! שונאת!!!”
היא הסתובבה בחזרה אל אפרים.
“אתה יודע מה החלום שלי? שיום אחד אני כבר לא אגור בעיר המסריחה והמגעילה הזאת. אני רוצה להיות באיזה כפר, להרגיש את הד-ד-דשא בכפות הרגליים שלי, להיות מוקפת באנשים שא-א-אכפת להם ממני. אנשים כמוך, א-א-אפרים.”
אפרים הביט על אור, ואז על השומרת. הוא התכוון לדבר הערב עם אור גם עם מה שהוא קבע עם הבחורים בבית המרחץ, אבל עכשיו הוא לא היה בטוח אם זה יהיה מתאים.
“אור,” הוא שאל אותה. “את סומכת עליי?”
“כן.” היא אמרה. “אתה לא מפה. אתה לא כמו האחר-ר-רים.”
“תשמעי, כמה חבר’ה קבעו לי מפגש ביום חמישי עם בחורה שהמליצו לי לצאת איתה.”
“ואתה… מ-מ-מתכוון ללכת לזה?”
“כן. אני רוצה לבדוק אם ייצא מזה משהו. אני רק רציתי להודיע לך מראש.”
“אז…” תהתה אור. “אם אתה עומד לצאת איתה זה אומר שאתה מתכוון להישאר פה, לא? אז אני מאוד מקווה שזה יצליח.”
“תודה!” אמר אפרים.
“רגע, מה?!” קראה השומרת בהפתעה. “אבל חשבתי שאתם, אתם יודעים…”
היא הצמידה את קצות אצבעותיה זה לזה.
“מה?” קראה אור, והרימה אתה ידיה במגננה. “לא לא לא לא לא! בחיים לא! אני אפילו לא חשבתי-“
“אתם רציניים איתי?!” קראה השומרת בנימה שרימזה על מידה של נבגדות. “אז מה זה היה כל ה… נו… כל המפגשים האלה ביניכם?”
“רק קשרי ידידות, אני אומר לך.” אמר אפרים. “אבל משום מה כולם ברובע כבר קפצו למסקנות.”
השומרת עמדה קפואה במקום. ככל הנראה היה לה קשה לעכל את מה שגילתה.
“בכל מקרה אור, אני אעדכן אותך אחרי המפגש איך היה. לילה טוב!”
“תודה!” אמרה אור ברכות, ואז חזרה אל תוך הבית.
אפרים הסתובב והלך לכיוון “המספרה”, אך לא לפני שהחטיף מבט אחרון בשומרת, שהביטה בו כאילו הוא הצמיח כנפיים.