כמו שציינתי בשבוע שעבר, אנחנו מגיעים אל המערכה הסופית. נותרו עוד חמישה פרקים לסיום הפרק, כולל פרק זה.
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אפרים אכל בשקט את ארוחת הבוקר שהוגשה לו. זו היתה אותה המנה שהוא אכל כל בוקר בשלושת השיתונים האחרונים: שתי ביצי עין, פת לחם עם תוספת חמאה, קותלי כבש וגזר פרוס. לאורך הארוחה, אפרים חשב מחדש בכל השיחות שאי-פעם קיים עם ר”ס, מהיום בו הובא לראשונה אל מפקדת החלופה, ועד לתחקור שהיא עשתה לו שלשום בבוקר. אפרים ניסה להיזכר האם באחת מאותן השיחות היה משהו שהיא עשתה שהיה עשוי להסגיר את הנאמנות האמיתית שלה. על אף שהוא לא מצא רמז חד משמעי, הוא כן גילה לתדהמתו שרבים מדבריה קיבלו משמעות אחרת כאשר הוא ניסה לחשוב עליה בתור הבוגדת. במיוחד הוא נזכר בחקירה הצמודה שהיא ערכה לו כשהוא רק הגיע לעיר. זה היה אירוע שהוא לא רצה להתעמק בו, אך בכל זאת היה צרוב בזיכרונו. אפרים נזכר איך לקראת הסוף, כשהוא כבר היה ממוטט לחלוטין, ר”ס שינתה את אופייה ופשוט שחררה אותו. מקודם אפרים ראה זאת בתור סוג מעוות של רחמים, אך כעת הוא תהה ברצינות אם ר”ס שחררה אותו רק כדי שהיא תוכל להשתמש בו כמו בבובה, כמו שקרצן הציע.
בעודו מסיים את ארוחתו, אפרים הלך והתמלא בכעס כלפי ר”ס. הוא ציפה בקוצר רוח אל היום בערב, המועד שבו הוא ושאר החלופה ידרשו ממנה הסברים – להכול.
כאשר אפרים יצא מהפונדק, הוא גילה להפתעתו שכבר מחכים לו. שפירא, קרצן וציפורניים עמדו מול הכניסה ודיברו אחד עם השני ברצינות מטרידה בזמן שאפרים חלף דרך הווילון.
“אפרים, בדיוק עמדנו לקרוא לך!” אמר שפירא.
“למה אותי? אתם לא צריכים עכשיו להתארגן לקראת ה… הפגנה? זאת המילה הנכונה למה שאנחנו מתכננים?” שאל אפרים.
“בדיוק בשביל זה באנו.” ענה קרצן. “אם אתה זוכר, אנחנו רוצים גם לגייס את האנשים בחזית העסקית כדי שיצטרפו. אתה עבדת איתם איזה שיתון וחצי, אז חשבנו שאולי תעזור לנו לשכנע אותם.”
“אני לא יודע עד כמה אוכל לעזור.” אמר אפרים. “אם לומר את האמת, עם רובם לא כל כך דיברתי.”
“תשמע, אף אחד מאיתנו לא בטוח למה אנחנו נכנסים בערב, אז כל אדם שנגייס יכול לעזור.” הוסיף קרצן. “במיוחד מכיוון שמישהי כאן החליטה להבריז ברגע האחרון.” הוא המשיך בעודו מגלגל את עיניו לכיוון ציפורניים.
“זה לא היה ברגע האחרון, אתם ידעתם מראש שאני לא אוכל להשתתף!” התרעמה ציפורניים.
“ציפורניים, ההפגנה הזאת הרבה יותר חשובה מהתורנות שלך! אני בטוח שהשופט יסלח לכל מי שהבריז כשהוא ישמע את האמת על המפקדת שהוא מינה.” הגיב קרצן.
“קרצן, אתה יודע שאני מאמינה לך, נכון?” אמרה ציפורניים. ” אני בטוחה שאתה צודק, אבל בכל זאת, אין לך שום הוכחות. כל עוד יש סיכוי סביר שההשערה שלך לא תהיה נכונה, אני לא מוכנה להסתכן בעונש שהשופט ייתן למי שהפקיר את ההגנה על הבית שלו.”
“תגידי מה שתגידי, לי זה נשמע שאת לא באמת בוטחת בקרצן.” אמר שפירא בנימה כועסת.
אפרים כחכח בגרונו, והפנה את תשומת ליבם של השלושה אליו.
“חבר’ה, אין לנו זמן לבזבז. אפשר להמשיך לקיים את הדיון הזה בדרך לאזור התעשייתי.”
ארבעתם צעדו לכיוון האזור בו הם קיוו למצוא מישהו מהחזית העסקית, בזמן שקרצן המשיך בכל זאת לשכנע את ציפורניים להצטרף להפגנה.
“ציפורניים, ברור לך שאנחנו נמצאים במצב חירום, לא? החוקים הרגילים של החלופה חסרי משמעות עכשיו!”
“מי בדיוק החליט שאנחנו במצב חירום עכשיו? השופט? סרעפת? או שזה רק אתה?”
“בחייך, אנחנו לא צריכים הכרזה רשמית כדי לדעת! אפילו הטפסרים התחילו לפלוש לשטח שלנו! זאת לא מספיק הוכחה בשבילך?”
“רגע, מה?!” קרא אפרים בתדהמה. “הטפסרים?! על מה אתה מדבר?!”
“נכון, אתה לא היית כשסיפרתי להם, אפרים.” אמר קרצן. “אתמול בערב בחורה מהטפסרים ניסתה להיכנס דרך ‘היד התמה’.”
אפרים נעצר במקומו ובהה בקרצן בעיניים פעורות.
“אל תדאג, אני ורוב הצעירים מהאכסנייה היינו במרתף באותו הזמן, אז הצלחנו לתפוס אותה לפני שהיא ברחה חזרה למערות הקבורה. גררנו אותה לחדר החקירות של ר”ס, ואז האחרים הודיעו לה על מה שקרה.”
“רגע, אתם אמרתם לר”ס?” שאל אפרים בבלבול.
“זה לא היה רעיון שלי, בסדר?” אמר קרצן. “אמרתי לך, אנחנו צריכים לשמור על ההפגנה הזאת בסוד, אז לא ממש הצלחתי לשכנע אותם שלא לערב אותה. אני כן הצלחתי לשכנע את ר”ס שתחכה עד היום בערב לפני שהיא תחקור אותה, אז אם יהיה לנו מזל נוכל להתעמת איתה לפני שהן בכלל ידברו אחת עם השניה.”
אפרים נאנח וחזר ללכת.
“אז ציפורניים, את עדיין בטוחה שאת לא רוצה להצטרף אלינו?” שאל שפירא. “אנחנו נמצאים במצב כזה גרוע שאפילו הטפסרים כבר חושבים שאנחנו טרף קל!”
“אני לא חושב שזה מדויק, בהתחשב במה שהבחורה אמרה.” העיר קרצן. “זה היה נשמע כאילו איכשהו הטפסרים התחילו להאמין שאנחנו בעצמנו התחלנו למכור סמים.”
“למה אתה מתכוון?” שאל שפירא.
“מהרגע שתפסנו אותה ועד הרגע שבו קשרנו אותה לכיסא החקירות, היא כל הזמן ביקשה מאיתנו שנביא אותה אל ההנהגה. היא אמרה שיש לה הצעה שיכולה להועיל לשני הצדדים. אני לא יודע על מה עוד היא יכולה לדבר חוץ מאיזו עסקת סמים.”
לאחר ששמע זאת, אפרים גילה שהוא שוב נעצר במקומו. המוח שלו התחיל לפעול עוד לפני שהוא עיכל את המידע. טפסרית שרוצה לשתף פעולה עם החלופה – הוא לא הכיר כבר מישהי כזאת?
“קרצן, אני יכול לשאול אותך משהו?” אמר אפרים. “הבחורה ההיא מהטפסרים, איך היא נראתה?”
“מה זה משנה?” שאל קרצן. “אתה עד כדי כך נואש למצוא בת זוג?”
“פשוט תענה לי.” אמר אפרים.
“בסדר.” קרצן הגיב ונאנח. “היא היתה בערך בגובה של שפירא, עם עור בהיר, שיער חום ארוך, ותליון חסות של למך. זה מספיק בשבילך, או שאתה רוצה לדעת גם את גודל החזה שלה?”
“זה מספיק, תודה.” אמר אפרים.
התיאור שהוא קיבל לא הותיר לו ספק. הבחורה שעליה קרצן דיבר היתה בוודאות דימונה. מכל הטפסרים האחרים שנתקל בהם, היא היתה היחידה שהוא האמין שחשבה על משהו מעבר למכירת סמים. האם באמת ייתכן שהיא רוצה לעזור לחלופה? אפרים ניסה לחשוב על מה בדיוק היא תוכל להציע שלא מערב סמים, אך דבר לא עלה בראשו. במקום זאת, הלך והתגבר בראשו הרעיון שהוא ייכנס בעצמו לחדר החקירות וישאל אותה. אפרים התנער מהרעיון הזה בכל כוחו. היו לו משימות חשובות יותר באותו היום, וממילא הוא לא היה מוכן לצעוד שוב אל אותו החדר כל עוד הוא חי.
לפני שהם הספיקו להגיע אל האזור התעשייתי, אפרים כבר זיהה זוג אנשים שאותם אולי יוכל לשכנע. תמר ואריה בעצמם, שעמדו יחד עם סרעפת ברחוב הראשי שמוביל אל בתי החרושת. עוד לפני שאפרים הגיע לטווח שמיעה, הוא כבר היה יכול לראות שהם נמצאים בריב טעון במיוחד.
“איפה היית ביומיים האחרונים?! אני הייתי צריכה להתמודד עם השביתה הזאת לבד!!!” אפרים שמע את תמר צועקת כשהתקרב.
“לא היתה לי שום דרך לדעת על השביתה הזאת, אברמי!” צעק סרעפת בחזרה. “וחוץ מזה, הייתי בטוח שאת מסוגלת להתמודד עם דברים כאלה בעצמך!”
“אתה רציני איתי?! הייתי צריכה להתחנן מהחזית הצבאית שהם יבואו לעזור, ואפילו הם לא הצליחו להזיז אותם!!! כל הדבר הזה הוא הרבה מעבר לתשלום שאתה נותן לי!”
“על מה את מדברת?!” השיב סרעפת. “ממתי את חושבת רק על התשלום שלך?! את יודעת למה אני בחרתי דווקא בך מכל המנהלים להיות העוזרת האישית שלי? כי עלייך אני יודע שאפשר לסמוך! את כבר חילצת אותי מצרות שהייתי בטוח שאי אפשר לצאת מהן. המקרה הזה לא שונה בשום צורה!”
“אז מה אתה מצפה?” התערב אריה. “שאנחנו נעשה בשבילך את כל העבודה הקשה בזמן שאתה הולך הביתה לשתות?”
“לידיעתך בחור, אני עכשיו נמצא בדרכי לשיחה מאוד חשובה של הנהגת החלופה, שיחה שבה נדון לא רק בנושא השביתה, אלא בכל משבר הסמים שמתרחש עכשיו, אז אל תעז לומר לי שאני לא עושה כלום! אני מצפה משניכם, ולמעשה מכל חברי החזית העסקית, שתעשו הכל כדי להחזיר את המצב בבתי החרושת לקדמותו. עכשיו אל תפריעו לי יותר!!!”
סרעפת עקף את תמר ואריה, והלך לכיוון המפקדה, בעודו מתעלם מהקריאות שלהם לעברו.
לאחר שהוא התרחק, אפרים וידידיו הרגישו מספיק בטוחים להתקרב אל השניים ולשנות נושא.
“חתיכת בן זונה!” קראה תמר. “קודם ר”ס, ועכשיו הוא! מה נסגר עם האנשים האלה?! משאירים אותנו לבד עם כל מה שקורה מסביב!”
“חבל שאבן לא נמצאת בעיר עכשיו.” אמר אריה. “מבין כל ההנהגה אני בטוח שהיא לפחות תהיה מוכנה לסייע איכשהו.”
“במקומם אני לא הייתי מנסה להסתמך על מישהו מההנהגה.” העיר קרצן. “אנחנו די בטוחים שכל מה שקורה עכשיו מסריח מהראש.”
“למה אתה מתכוון?” שאל אריה.
קרצן החווה לאפרים, והוא נעמד מולם והסביר את כל החשדות שיש להם לגבי ר”ס – ההחלטות התמוהות שלה, האופן שבו היא מסרבת בעקביות להסביר אותן, ואפילו ההתנהגות ההפכפכה שלה בכל מפגש איתו.
“אז עכשיו החלטנו שאנחנו צריכים לקחת את העניינים לידיים שלנו.” סיכם אפרים. “אנחנו רוצים שכל חבר בחלופה שנמצא בעיר יגיע אל הבית של ר”ס הערב וידרוש ממנה הסברים. אתם בעניין?”
“במצב הזה הכל כבר נראה לי סביר. אני איתכם.” אמר אריה. “מה איתך, תמר?”
תמר גלגלה עיניים ונאנחה.
“אני מצטערת, אבל נראה לי שאסרב.”
“מה?! למה?!” שאל אריה.
“אם לומר את האמת, אני מרגישה שכל הסיפור הזה על בוגד בחלופה יצא משליטה. לדעתי, בכלל אין שום בוגד. כל הדברים הנוראים שקרו בחודש האחרון היו תוצאה של שנים של חוסר אחריות מצד כולנו.”
“על מה את מדברת?!” צעקה ציפורניים. “מי את שתגידי לי שאני חסרת אחריות?!”
“אני ראיתי מספיק כדי לומר לך.” ענתה תמר. “לאף אחד מכם אין חזון. כל מה שאתם עושים הוא לשמור על המצב הקיים כדי שתוכלו להתבטל ולהדחיק את כל מה שלא מסתדר פה. לפעמים אני מרגישה שאני היחידה בחלופה שבכלל מנסה לחשוב על העתיד.”
“אז מה את רוצה שנעשה?” שאל שפירא.
“שתתאפסו על עצמכם, ותעזרו לנו לדכא את השביתה הזאת.”
תמר רטנה לעצמה, ואז הלכה לכיוון האזור התעשייתי. השאר נותרו לעמד שם, והביטו בה בכעס, עד שלפתע אריה זינק לעברה ותפס אותה בבטן.
“אריה! מה אתה עושה?!” צעקה תמר, אך אריה הניח יד על פיה והשתיק אותה במהירות.
“תהיי בשקט!” הוא לחש.
“מה קורה שם?” שאל אפרים והתקרב אליהם יחד עם האחרים.
“תסתכלו שם, אל הסמטה!” לחש אריה, והצביע אל סמטה בניצב לרחוב. אפרים הביט לעברה, וראה שם צללית של אדם, אשר החזיק מה שהיה נראה כמו רובה קשת, עם תיק צד על כתפו.
“תיק צד! כמו שיש לסוחרים האחרים! אנחנו חייבים לתפוס אותו!”
“הו לא, אנחנו כבר היינו בסיפור הזה.” הגיבה ציפורניים. “אני לא מתקרבת לשם עד שאני רואה שיש שם באמת סמים.”
אפרים והאחרים הנהנו בהסכמה לדבריה.
“אתם רציניים איתי?! לבחור הזה יש נשק! אתם באמת לא מתכוונים לעשות כלום?!”
“אריה, אם באמת יש לו נשק, זה יהיה רעיון מאוד גרוע להתעמת איתו עכשיו. עדיף שנתרחק ונחשוב על תוכנית.”
אמר קרצן.
“אני לא מאמין עליכם.” אמר אריה וצעד קדימה. “נראה שצדקת בסוף, תמר. בסופו של דבר אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו.”
הוא התחיל ללכת במהירות לכיוון הסמטה, כאשר תמר רצה אחריו בבהלה.
“אריה! מה אתה עושה! תחזור! זה מסוכן מדי!”
אפרים והאחרים הביטו זה בזה ואז רצו גם הם בעקבותיו.
“היי! חתיכת חלאה! מה אתה חושב שאתה עושה?!” אפרים שמע את אריה קורא. כשהוא הגיע לסמטה, הוא ראה שאריה נעמד מאחורי גבו של האיש, ואחז בשתי ידיו.
“אריה!!!” צרחה תמר. “תעזוב אותו ותן להם לטפל בזה!”
“אין זמן!” קרא אריה. “אני לא יודע כמה זמן אוכל להחזיק אותו! שמישהו יפתח לו את התיק!”
בהיסוס, ציפורניים חשקה את שיניה ופתחה את התיק. היא הוציאה מתוכו חבילה קטנה ובקבוקון זכוכית.
“ידעתי!” אמר אריה ולקח את החבילה מציפורניים. “עכשיו-“
זה קרה מהר יותר מכפי שאפרים הצליח לקלוט. כאשר אריה לקח את החבילה מציפורניים, הוא מבלי משים שחרר את האחיזה שלו מאחת הידיים של הסוחר. היד המשוחררת נעה במהירות לכיוון המותן של הסוחר, עליה ראה אפרים באיחור שהיה חגור נדן של פגיון. הסוחר שלף את הפגיון ובתנועה מהירה הסתובב ונעץ את הפגיון בליבו של אריה. בזמן שכולם הסתכלו באימה, הוא שלף את הפגיון ורץ במהירות מהסמטה.
“אריה!!!” צרחה תמר.
אריה השתנק ונפל על גבו.
“אריה!!!” המשיכה תמר לצעוק וכרעה לידו. “אריה!!! תגיד משהו!!! אריה!!!“
“כ…כואב…” היה כל מה שאריה הצליח לומר.
תמר הסתובבה לכיוון האחרים, פניה היו מלאים בדמעות.
“שמישהו יקרא לעזרה!!!“
שפירא, קרצן וציפורניים רצו כל אחד לכיוון אחר. אפרים נותר קפוא במקום. הוא לא הצליח להפסיק להביט בתמר שישבה כרועה לצד אריה, בזמן שהיא דיממה מהחזה.
רגע, היא?
לא היא, הוא!
למה הוא חשב עכשיו על היא?
“אריה! תישאר איתי!” תמר המשיכה לצעוק, וניסתה נואשות לעצור את הדימום בכפות ידיה. אריה לא ענה לה, והתחיל לפרפר, בעוד אור הכוכבים השתקף באדישות מלובן עיניו.
כוכבים? אילו כוכבים? עכשיו בוקר!
לרגע קט נעלמו כל הבניינים שמסביב, והשאירו מולם שמי לילה קיציים. אפרים נרתע במקומו וחש בחילה עוצמתית. הוא ניסה במאמץ להתרכז ולהביט סביבו.
תמר תפסה בפניו של אריה בידיים מגואלות מדם, וטפחה בעוצמה על לחייו, בניסיון למנוע מהעיניים להיעצם.
“אריה! אריה! בבקשה! אריה!!!“
היא לא היתה עוד מסוגלת לדבר. אפרים נותר לשבת ליד גופו החם ובכה בכי נוראי.
מה קורה כאן? זאת תמר שבוכה, לא אני! למה… למה זה שוב קורה לי?!
סחרחורת נוראית תקפה את אפרים. התמונה שמולו התחלפה לסירוגין. תמר והוא. יום ולילה. רחוב ומדשאה. אריה ו-.
לא! לא! מספיק! אני לא רוצה לראות את זה!
אך המחשבות לא הרפו, ועם כל רגע שחלף, ההווה הלך והתרחק מתודעתו. אפרים הרגיש שהוא לא מצליח עוד לשמור על שיווי משקל. הוא נד מצד לצד, מתאמץ שלא לעצום את עיניו, אך הוא לא הצליח לעצור את החולשה שתפסה את רגליו. הוא הרגיש את גופו נופל, ואת מחשבותיו מתערפלות, והצליח לחשוב מחשבה אחת צלולה לפני שאיבד הכרה:
אל… תגרמו לי… להיזכר…
***
ברגלים רועדות, אור צעדה אל תוך המפקדה.
“באמת אור, כבר דיברנו על זה. את היית בתוך המפקדה כבר כמה פעמים. איך לך שום דבר לפחד ממנו.” אמר השופט בחוסר סבלנות.
“זאת לא המפקדה שמ-מ-מפחידה אותי, אד-ד-דוני. זה כל מה שבד-ד-דרך.” היא ענתה.
בסופו של דבר, היא הצליחה להיכנס אל תוך הבניין, ונשמה לרווחה. היא שוב היתה מוגנת.
“קדימה, אין לנו את כל היום!” קרא השופט. “האחרים מגיעים עוד מעט. ככל שתסיימי מהר יותר, ככה תוכלי להגיע יותר מוקדם בחזרה הביתה.”
“כ-כ-כן אדוני.” היא אמרה והלכה להשיג מטאטא.
לאחר שהשיגה אחד, אור הלכה בחוסר חשק אל האגף שמשמאל לכניסה, שם היתה מפוזרת לאורך כל הרצפה שכבה דקה של אבקה לבנה.
אור הביטה בגועל באבקה, וניגשה אל מלאכת הניקיון. היא הרגישה שזה היה המעט שהיא יכלה לעשות בהתחשב בכל המאמץ שהחלופה עשתה כדי לשמור על ניקיון הרובע.
לפחות אם מה שהיא שמעה באמת היה נכון.
בעודה מנקה, היא שמעה את דלת הכניסה נפתחת פעמיים נוספות, והיא הציצה מבעד למדפים כדי לראות מי נכנס. הראשון שבא היה סרעפת, ואת זה היא כבר ידעה לפני שהסתכלה, רק מריח השיכר שעל בגדיו. אחריו באה הבחורה הגבוהה והבלונדינית – ר”ס. בימים האחרונים היא שמעה את השומרים מחוץ לבית מתלוננים עליה הרבה, והיא היתה סקרנית לדעת מה היא בדיוק מתכננת. למרות שהיא פחדה, היא נזכרה במה שהבטיחה לאפרים, אז היא החליטה להפסיק לעבוד ולהציץ מבעד המדפים אל השולחן העגול שמול הכניסה.
“נראה שכולנו כאן.” אמר השופט. “אני מקווה מאוד שיש לשניכם חדשות טובות.”
הוא הביט לכיוון סרעפת, שישב משמאלו.
“סרעפת, יש עדכון לגבי השביתה?”
“שום דבר לא השתנה. ניסיתי לדבר איתם אתמול בערב, אבל הם רק צחקו עליי ואמרו לי שהם לא יקשיבו לכלום אם אני אפילו לא מסוגל לשלוט באנשים שלי. הבוקר ניסיתי לפנות לכמה מהמנהלים שלי ולדרוש מהם לעשות משהו, ואז הם צעקו עליי בגלל שאני מטיל עליהם את כל העבודה. אני מרגיש שאני הולך במעגלים.”
ר”ס נשענה לאחור וצחקה בזלזול.
“תגיד לי סרעפת, ניסית פעם אחת להישאר באזור התעשייתי מבלי לעזוב באמצע? אני רק אומרת, לא יזיק לך לנסות לתפוס אחריות מדי פעם.”
“בניגוד אלייך, ר”ס, אני לא צריך להפעיל מעקב צמוד על האנשים שלי כדי לדעת שהם עושים את מה שצריך. את באמת רוצה לומר לי שיצא לך משהו מזה שכל הזמן צפית בהם?” שאל סרעפת.
“תתפלא, אבל יש לי תוצאות טובות.” אמרה ר”ס. “לא רק שהצלחנו לבלום את ניסיון הסחיטה של המשטרה, אפילו הצלחנו לתפוס סוכנת זרה!”
“ר”ס, למה את מתכוונת? זאת פעם ראשונה שאני שומע על הדבר הזה.” אמר השופט.
“זה קרה אתמול בערב. אחד האנשים שלי תפס סוחרת סמים של הטפסרים שניסתה להסתנן אל השטח שלנו, והוא גרר אותה הישר למרתף שלי. אני לא יכולה להיות יותר גאה בו.”
“מעניין.” אמר השופט. “הצלחת להוציא ממנה משהו? מידע שיכול לעזור לנו עם מכת הסמים?”
“למען האמת, עדיין לא תחקרתי אותה.” ענתה ר”ס. “חשבתי שלתת לה להתייבש עד השקיעה הבאה יגרום לה יותר לשתף פעולה, למרות שלדעתי כבר עכשיו היא תוכל להועיל לנו מאוד.”
“למה את מתכוונת?” שאל השופט.
“ישר אחרי שקמתי היום כתבתי מכתב להנהגת השדים הכחולים. הצעתי להם את הראש שלה בתמורה לכך שהם יפסיקו להפיץ אבקיזוב בשטח שלנו.”
“מה?!” צעק השופט. “את לא יכולה לעשות דבר שכזה בלי אישור שלי!”
“אדוני, אם לא שמת לב, אנחנו נמצאים עכשיו בזמנים קשים. אין לנו את הזמן להתייעצויות ארוכות. חוץ מזה, כבר שלחתי להם את המכתב.”
אור ראתה את השופט רותח מזעם, והתכווצה במקומה. הוא מעולם לא הביע כזה כעס כלפיה, אך רק הבעת הפנים שלו העבירה בה צמרמורת, והזכירה לה דברים שהיא לא רצתה לראות.
“ומה לדעתך ייקרה בפעם הבאה?! את לא שמה לב שכל הפעולות האלו גורמות לנו להיראות סחיטים?! בפעם הבאה שאני אשמע שאת נכנעת לגחמה שכזאת, את עפה מפה כל הדרך למקום שממנו באת! זה ברור?”
“אני חושבת שקודם כדאי לך לדאוג אם תהיה פעם הבאה.” הגיבה ר”ס. “בכל אופן, היום בערב אני אוציא ממנה את מה שאני יכולה ואז נחסל אותה. עכשיו, לגבי הסוחרים שמסתובבים פה…”
אור הפסיקה להקשיב וחזרה לטאטא. היא לא רצתה לצותת יותר מדי מחשש שמישהו יתפוס אותה, וחוץ מזה היה לה קשה להתרכז אחרי מה ששמעה. האם באמת יגיע עכשיו סוף למכת הסמים? היא היתה יכולה רק לקוות.
***
“אפרים?”
קול מוכר החזיר את אפרים להכרה. הוא פקח את עיניו וראה שהוא שכב על ספה, בתוך חדר לא מוכר.
“אפרים? אתה שומע אותי?”
אפרים קם, התיישב על הספה, וראה מולו את שפירא. הוא עדיין לא הצליח להבין איפה הוא.
“שפירא? מה קורה פה? איפה אני?”
“מצאנו אותך מחוסר הכרה ברחוב. לא ידענו לאן לקחת אותך, אז הבאתי אותך לבית שלי. אתה נמצא בחדר הכניסה. אתה זוכר מה קרה?”
אפרים ניסה להתרכז, ובבת אחת קפצו כל האירועים לראשו. הוא נרתע לאחור בבהלה.
“אריה! תמר! הם בסדר? תגיד לי שהם בסדר!”
“אפרים, אריה מת.” ענה שפירא ברצינות מוחלטת.
“מה?!”
“לא הצלחנו להגיע אליו בזמן. כשחזרנו עם עזרה, כבר לא היה לו דופק. אחרי שקבענו את מותו, תמר פשוט קמה וברחה. אנחנו לא הצלחנו למצוא אותה בשום מקום.”
אפרים שקע במושבו. היה לו קשה להאמין. רק הבוקר הוא ניסה לשכנע את אריה להצטרף להפגנה, ואז פתאום…”
“האידיוט הזה!” קרא אפרים. “ללכת ולהילחם לבדו עם סוחר סמים. מה הוא חשב לעצמו?”
“אני חושב שהיה לנו מזל גדול שלא היו לנו אבדות בגללם עד עכשיו.” אמר שפירא. “ממה שציפורניים סיפרה לי, גם אתם הייתם קרובים למות על ידם פעם אחת.”
“זה היה שונה. לנו לפחות יש ניסיון בלחימה.”
“מה שהיה כבר היה.” אמר שפירא. “בינתיים אני צריך שתהיה מרוכז. עוד מעט ההפגנה מתחילה.”
“עוד מעט? כמה זמן הייתי מעולף?”
“רוב היום, אפרים. אל תדאג, אנחנו השלמנו את העבודה. הצלחנו לגייס כמעט את כל מי שבחלופה, למרות שהיו כמה שלא הסכימו להשתתף.”
“כמו מי?”
“ציפורניים. ושאר האנשים שבתורנות שמירה הלילה, האמת. זה לא צריך להדאיג אותך, עדיין נהיה לפחות מאתיים.”
“אז מה התוכנית?”
קבענו להתאסף מחוץ לבית שלי, במקרה והיית מתעורר רגע לפני. משם אנחנו נצעד בגוש אחד אל הבית של ר”ס. נחשוף את הזהות האמיתית שלה, ננקום את מותו של אריה ונציל את החלופה. נשמע טוב?”
“אני לא בטוח.” אמר אפרים. “זאת לא נשמעת לי תוכנית מאוד מגובשת.”
“זה כל מה שיש לנו.” השיב שפירא. “ועם זה אנחנו ננצח. הכנתי קערת מים במטבח. מציע שתשטוף את הפנים ותתכונן.”
אפרים קם מהספה והסתובב לכיוון המטבח, כאשר לפתע נשמעה דפיקה בדלת הכניסה. אפרים הסתובב שוב לכיוון הדלת, בעוד שפירא ניגש לפתוח אותה. מה שהם ראו בצד השני הכה את שניהם בהלם.
במסדרון מחוץ לדירה עמדה לא אחרת מאשר אור, בעודה מתנשפת.
“אפ… אפרים כאן?”
“אור?” שאל אפרים בקול. “מה את עושה כאן?”
“אני שמעתי מאחת הבנות שבאו לשמירה שהתעלפת.” אמרה אור. “אני לא ידעתי מה לעשות.”
“אבל איך הגעת לפה? חשבתי שאת לא מסוגלת לצאת מהבית לבד!”
“האמת שאני ל-ל-לא יודעת. הבחורה הזאת אמרה לי איפה אתה נמצא. בהתחלה אני מ-מ-ממש פחדתי לצאת, כמו שקורה בדרך כלל, אבל אז ממש התחלתי לפחד שמ-מ-משהו קרה לך, אז אני פ-פ-פשוט… אני פשוט יצאתי מהדירה ורצתי! אני לא יודעת איך! אני פשוט רצתי לאיפה שאמרו לי שאתה נמצא ולא ניסיתי לחשוב על שום דבר אחר!”
“אור… זה פשוט מדהים!” אמר אפרים. “אני ממש שמח בשבילך!”
“באמת?” אמרה אור והרכינה את ראשה. “אני לא ממש מבינה למה.”
“אור, תפסיקי סתם לעמוד פה בקור. תיכנסי פנימה!” אמר שפירא. “את רוצה לאכול? אני יכול לבקש מאמא שלי להכין לך משהו.”
“בעצם, אולי כדאי שאחד מאיתנו ילווה אותה בחזרה?” הציע אפרים. “גם ככה לא נהיה פה הרבה זמן, ואני לא רוצה שהיא תישאר כאן לבד.”
“זה יהיה רעיון טוב.” אמרה אור. “אני לא חושבת שאצליח לחזור בעצמי. אבל אני צריכה שזה יהיה אפרים. אני חייבת לדעת שהוא בסדר.”
שפירא הביט באפרים בדאגה.
“אתה חושב שתספיק ללוות אותה ולחזור לכאן בזמן?” הוא שאל.
“גם אם לא, אני כבר אמצא אותך שם. סמוך עליי.” אמר אפרים.
“בסדר. נתראה שם.” אמר שפירא, וסגר את הדלת מאחוריהם.
“על מה הוא דיבר? לאן אתם הולכים?” שאלה אור בזמן שהם צעדו בחזרה אל ביתו של השופט.
“זה לא משהו שקשור אלייך.” ענה אפרים. “עדיף לך שלא לדעת.”
“אה… טוב…” ענתה אור בראש מורכן.
לאחר כמה פניות שעשו בשקט היא שבה לדבר.
“אז אתה באמת התעלפת היום?” היא שאלה.
“כן.” ענה אפרים בקצרה.
“למה? מה קרה? אתה לא חולה, נכון?”
“לא, זה לא העניין. אני פשוט… נזכרתי במשהו…”
“נזכרת במה?”
“משהו כואב.”
“האם זה היה… משהו שהוא כל כך כואב שאתה מקבל בחילה רק מלחשוב עליו, והיית מעדיף שלא להיזכר בו יותר בחיים?” שאלה אור.
אפרים הביט בה בהפתעה.
“זה היה… בדיוק מה שהרגשתי.”
“אני מבינה.” אמרה אור והביטה בו. “אתה לא חייב להמשיך לדבר על זה.”
אפרים נותר בשקט לאחר מכן, בניסיון להפנים את הדרך שבה אור דיברה עכשיו. היא, לעומת זאת המשיכה לדבר.
“אפרים, תתעודד! המצב הולך להשתפר מכאן!”
“מה זאת אומרת? איך את כל כך בטוחה?”
“אני… עשיתי היום את מה שהבטחתי, אפרים. אני צותתי להנהגה בזמן שניקיתי את המפקדה.”
“ברצינות?”
“כן. אל תדאג, הם בכלל לא הסתכלו לכיוון שלי!”
“אז מה שמעת?” שאל אפרים.
אור פירטה לאפרים את מה ששמעה באותו הבוקר, בפרט לגבי העסקה המסתמנת עם השדים הכחולים.
“אתה לא חושב שזה חדשות טובות? הולכים להוציא מפה את כל הסמים!”
“זה… באמת נשמע מעודד…” אמר אפרים בחצי חיוך.
“אתה לא נשמע מרוצה מדי…” העירה אור.
“אני פשוט קצת בספק שהשדים יסכימו לעסקה כזאת…” אמר אפרים. זה לא היה שקר, אבל זה בהחלט לא היה הדבר העיקרי שהטריד אותו.
“אני מעדיפה שכן. זה לא שיש לי אפשרות אחרת.”
“אני מבין אותך, אור. אני מבין.”
אפרים המשיך ללוות את אור בשקט. מחשבה אחת טרדה בראשו שוב ושוב לאורך כל הדרך: ר”ס תהרוג את דימונה הלילה.
באותה העת שוב עלה אצל אפרים הרעיון מהבוקר – הרעיון ללכת לחדר החקירות ולמצוא את דימונה.
אפרים לא הבין למה הרעיון הזה חזר. לא היה שום היגיון בדאגה לדימונה: בסופו של דבר, היא הייתה עוד סוחרת סמים. אויבת של החלופה. מישהי שהמוות שלה היה אמור לשמח אותו. חוץ מזה, גם אם הוא יבחר לחלץ אותה, מה תהיה התועלת בכך? זה לא שהיא באמת יכולה לסייע בצורה כלשהי לחלופה. גרוע מכך, אם מישהו בארגון יגלה שאפרים עשה מעשה שכזה, זה יהיה הסוף של אפרים. אף אחד כבר לא יוכל יותר לטעון לחפותו, או לבקש שירחמו עליו. זה יהיה לא פחות מנס אם הוא יצליח להיחלץ ממצב כזה חי.
הטענות האלו היו אמורות להספיק כדי לשכנע את אפרים לשכוח מהרעיון הזה ולהפקיר את דימונה לגורלה, אך משום מה אפרים לא הצליח לשחרר. הוא נזכר בדרך שבו דימונה התייחסה אליו – יחס הוגן ומכבד, כזה שרואה מעבר לצבעי הכנופיות. מכל סוחרי הסמים שבעיר, היא היתה האחרונה שרצה לראות מתה. נוסף לכך, היתה כל המעורבות של ר”ס. כל עוד יש סיכוי סביר שהיא בוגדת בחלופה, הוא הרגיש שהוא חייב למנוע כל דבר שהיא מתכננת. אפילו עם ההפגנה שתהיה בקרוב, אפרים הרגיש שהוא לא יכול להתעלם מהאפשרות שהיא תחמוק מהם בלי פגע.
כאשר הוא הגיע לביתו של השופט, וראה את אור נכנסת מבעד לשער, אפרים השתהה.
כפי שזה נראה כעת, היה עליו לבחור פעם נוספת מה הוא מעדיף – להיצמד לערכים שלו או להקריב אותם עבור רצונם של תושבי העיר. בחירה שהוא כבר נאלץ לבצע לא פעם מאז שבא אל יובלים. עד כמה שהוא זכר, כמעט תמיד הוא העדיף לדבוק בערכים שלו, אך בכל פעם התוצאה הסופית היתה לרעתו. הוא סבל מלעג, מחשדנות, ולעיתים אפילו בסכנה לחייו. האם היה כאן איזה מסר מהאלים? האם הם רומזים שהישארות במסלול הזה תביא לאפרים רק סבל? אולי כבר היה כדאי לו לוותר, ולהמשיך את חייו מבלי להיאבק על מה שנראה לו נכון?
המחשב היתה מפתה, אבל אפרים זכר את כל מה שהשיג מאז שהגיע. את כל האנשים שאת חייהם הוא הצליח לשנות, אפילו בקצת. אולי הוא סבל בגלל הערכים שלו, וייתכן מאוד שהוא ימשיך לסבול, אך בכל זאת הוא מצליח לגרום לשיפור מסוים. הוא מצליח לעזור לאנשים. בסופו של דבר, זאת לא היתה המטרה שלשמה הוא בא?
כעת, אחרי שהרהר בנושא, הוא כבר ידע מה עליו לעשות. אפרים היה חייב להציל את דימונה, ולא משנה מה. הוא ידע שהאחרים מעולם לא יסכימו לכזה דבר, אבל זה לא עצר אותו. הוא פשוט יהיה צריך לעשות זאת לבד.
השמש כבר התחילה לשקוע. לא יהיה לו הרבה זמן אם הוא ירצה להספיק להגיע להפגנה אחרי זה. הוא התרחק מבית השופט, ואז רץ במהירות לחדר החקירות.
כשהוא הגיע אל החצר שמחוץ לאותו החדר, עוד היה אור בחוץ. אפרים ניגש אל הדלתות. הן היו נעולות, כצפוי. לא היה לו זמן לבזבז. הוא היה חייב למצוא דרך לפתוח אותן, אפילו בכוח, אם יש צורך. הוא הסתכל סביבו, כדי לראות אולי במקרה מישהו השאיר כלי שיכול לעזור לו, אך לשווא. החצר היתה ריקה לחלוטין. מסביבו לא היה אף אחד, אז הוא החליט על צעד נועז. הוא התרחק כמה שהיה יכול מהדלתות, רץ לעברן במהירות, קפץ והטיל את כל משקלו על רגל אחד, בעודו בועט בעוצמה בדלת.
אפרים הוטח אחורה מעוצמת המכה. הוא התעלם מהכאב וניגש לבחון את הדלתות. הן עדיין היו סגורות, אך הוא שם לב שהדלת שבה בעט התעקמה מעט פנימה. נראה שהשיטה הזאת בכל זאת קצת עבדה. הוא לא בזבז זמן וניסה שוב לקפוץ על הדלת באותו האופן. הפעם הוא שמע מעט קולות של עץ נסדק, וראה שהדלת התחילה להתפרק באזור המנעול.
רק עוד קצת.
הוא נעמד מול הדלת ורמס אותה מספר פעמים בנקודות השבר, עד שבסוף היא כשלה, וחלקים שלה נפלו פנימה. אפרים פתח את הדלתות, והתבונן לעבר גרם המדרגות האפלולי שהיה מאחוריהן.
אפרים נעצר לרגע. מעבר למדרגות האלה היה אותו החדר שהוא מעולם לא רצה להיכנס אליו שוב, החדר שבו ר”ס עינתה אותו, אך הוא ידע שמי שנמצאת בו כעת תעבור בטח עינויים קשים בהרבה, שלא לדבר על מוות.
אפרים נשם נשימה עמוקה, ואז ירד במורד המדרגות. הוא הולך להציל את דימונה.