זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אפרים יצא מן המנהרה אל תוך חדר עץ חשוך עם ריח אורוות חזק. הוא הביט סביבו בסקרנות, מנסה לבחון את המקום אליו הגיע, בזמן ששאר חברי הצוות חלפו על פניו ללא התייחסות. כולם, פרט לשתי החברות החדשות – לוכדת ולשנף. שתיהן הצטרפו אליו והביטו בחדר.

“זאת הפעם הראשונה שלכם פה?” שאלה שנף.
“למה את מתכוונת? את שואלת את זה כאילו כבר היית פה קודם.” העירה לוכדת בתגובה.
“האמת שכן!” חייכה שנף. “לומר את האמת, אני בת למשפחה שמחזיקה את האורווה הזאת.”
אפרים הביט בה בהפתעה.
“באמת?”
“טוב, יותר נכון שאני בת חורגת.” ענתה שנף. “אבל עדיין, אני הייתי באה לכאן דרך השער כמעט כל יום! השנה מלאו לי חמש-עשרה, אז ההורים שלי סוף-סוף הסכימו שאצטרף לחלופה! זה היה כל כך מרגש, להגיע לכאן בפעם הראשונה דרך הכניסה הסודית!
“בכל מקרה, למה אנחנו עדיין עומדים כאן? בואו נצא לאורווה, אחותי הגדולה מחכה שם. היא ממש נחמדה! אני בטוחה שתאהבו אותה!”
שנף יצאה יחד עם לוכדת מהחדר.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

השניים סיימו לסדר את החדר ויצאו בדממה מהבניין. הגשם עדיין ירד בחוץ, והם צעדו בזהירות אל מרכז הרובע המזרחי.
לירון וחן נעצרו בקרבת רחוב ראשי מול בניין עם דלת כפולה, שקירותיו היו עמוסים בדגלים כחולים התלויים עליהם. אפילו בגשם, הרחוב היה עמוס בעוברים ושבים, וחברי כנופיה חמושים הסתובבו בין פתחי הסמטאות.
“בסדר, הגענו.” אמר חן. “אז מה התוכנית?”
“אנחנו צריכים למצוא דרך להיכנס פנימה בלי שמישהו יבחין בנו. יש לך רעיון איך אפשר?”
“שום דבר. כל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה מה שלא הולך לעבוד. זה די ברור שפריצה מהדלת הקדמית או מהחלונות לא תעבוד, עם כמות האנשים שמסתכלים עלינו. לנסות לחפש כניסה צדדית או אחורית גם כן לא יצליח עם כל השדים שמסתובבים שם.”
“ומה אם ננסה מלמעלה?” שאלה לירון.
“כרגע, עם כל הגשם שיורד, זה לא נראה לי סביר, ואפילו אם לא היה גשם, אנשים היו שמים לב אם מישהו היה מתחיל כאן לקפוץ בין גגות. אני מצטער לומר את זה לירון, אבל אלא אם כן יש לך הצעה אחרת נראה לי שעדיף לוותר.”
לירון הביטה ברחבה בחשש. היא לא היתה יכולה להודות בפניו שלא היה לה מושג מה לעשות. היא הביטה מסביבה בחיפוש נואש אחרי פתרון, אך כמות השומרים שמסביב מנעה כמעט כל אפשרות. אם רק היתה לה דרך להיפטר מהם…
“אולי ננסה ליצור הסחת דעת?” היא שאלה את חן.
“איך?” הוא הגיב. “מה בדיוק יכול להסיח את הדעת שלהם?”
מה יכול להסיח את הדעת שלהם… לירון תהתה לעצמה. היא נזכרה בסיור שעשתה בשיתון הקודם. השדים הכחולים היו כל כך מרוכזים במשהו שהם כלל לא שמו לב לנוכחותה. וזה היה בגלל… זה היה בגלל…
בגלל שהם חיפשו את המסמכים ההם.
“מצאתי!” צהלה לירון. היא פתחה את התיק והוציאה ממנו את הניירות.
“נראה שהשתלם לנו לקחת אותם בסוף.”

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

כבר חלף כמעט שיתון שלם מאז הכניס מרדכי לביתו את יעקב הנפח, ומצב רוחו של השומר השתפר פלאים. תחילה עדיין היה לו ספק אם זאת היתה החלטה טובה, במיוחד אחרי שבבוקר הראשון יעקב התעקש ללוות ממנו חמש לירות, שהיו חלק משמעותי מחסכונותיו. מרדכי חשש לתת לו סכום כזה, אבל הוא רצה לבטוח באיש הזה, לכן הוא הסתכן והלווה לו את הכסף.
להקלתו, הוא גילה באותו היום שהכסף נוצל כראוי. אחרי שמרדכי חזר מהעבודה, הוא גילה שעומד מולו אדם חדש לגמרי. יעקב השתמש בכסף בכדי לגלח את זקנו הפרוע, להסתפר, להתנקות בבית מרחץ, לרכוש בגדים חדשים, ואפילו כדי לקנות למרדכי במתנה שמן צבאי בשביל השריון שלו.
בימים שלאחר מכן, יעקב היה יוצא לקנות אוכל בשוק, ואז מכין ארוחות חמות שהמתינו למרדכי אחרי שסיים לעבוד. לפני שהוא שם לב לכך, ככל שהימים חלפו, הלך מרדכי והתמלא במרץ ושמחת חיים. הוא חייך אל העוברים והיוצאים דרך השער, והקדיש זמן רב בשיחות עם שאר העובדים. לא היה קשה למרדכי לנחש מה פשר השינוי: היה לו כעת בית חם לחזור אליו בכל ערב, שם תמיד היה נמצא מישהו שהתעניין בשלומו.
דבר אחר בכל זאת הפריע לו עם המצב החדש הזה. יעקב עוד לא מצא עבודה, ועל כן במהלך כל אותו הזמן מרדכי נאלץ לעבוד בשביל שני אנשים. היה קשה למרדכי להבין למה זה לוקח לו כל כך הרבה זמן, בהתחשב בכישורים ששמע מהאיש.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

מהאופן בו הביט השופט באפרים אי אפשר היה לדעת אם הגבר נמוך הקומה היה יותר נדהם או יותר מבולבל.
“סליחה?”
“שמעת אותי.” ענה אפרים. “אני מעוניין להצטרף לארגון שלכם. מה אני צריך לעשות?”
השופט בהה באפרים למספר רגעים, מעווה את פניו.
“אתה לא יכול פשוט לבוא לכאן ולבקש מאיתנו לצרף אותך לשורות שלנו! אני לא מכיר אף אחד שהצטרף אלינו בצורה הזאת.” הוא אמר, ואז החטיף מבט לעבר ר”ס והוסיף, “לפחות לא אף אחד שפוי.”
“אז איך בדיוק אני יכול להצטרף?”
“בדרך כלל מי שרוצה מבקש ממישהו שהוא מכיר מהחלופה שימליץ עליו לפני אחד מאיתנו, ואז אנחנו קובעים איתו שיחה ובודקים אם הוא מתאים אלינו או לא, ובאיזה תפקיד.”
“מצטער, אני לא ידעתי.” אמר אפרים. “אבל כמו שאמרתי לך, אני חדש פה בעיר ואני לא מכיר אף אחד-“
השופט הרים את ידו ואותת לאפרים לשתוק.
“תקשיב בחור, אם אתה באמת רוצה להצטרף, תצא מכאן, תחזור בשקיעה ואז נקיים איתך את השיחה. לא רגע מוקדם יותר, אני לא רוצה עוד הפרעות.”
“תודה לך-“
“עכשיו!” צעק לעברו השופט.
אפרים יצא מהבניין בלי לומר מילה נוספת.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

לבסוף, אחרי שעות עבדה רבות, הצליח אפרים יחד עם השאר לנקות את הגדה המזרחית. הוא עמד בתור לקבל את שכרו כאשר הבחין במחזה משונה.
הוא לא היה מסוגל להאמין לכך, אבל הוא היה בטוח שהוא רואה בצידו השני של הרחוב את דימונה. סוחרת הסמים עם העור הבהיר עמדה שם, מביטה לכל הכיוונים, ולבושה בבגדים צבעוניים. כמעט לבוש “אזרחי”, אם היה אפשר לקרוא לזה ככה, כשהשריד היחיד לצבע החום נותר בשערה ונעליה.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

חלומותיו של אפרים, שכבר ממילא לא היו שלווים זה זמן מה, נהיו מטרידים עוד יותר אחרי שאירועי הימים האחרונים החלו להופיע בהם במהלך הלילה. הוא קם מבועת ממקום משכבו, וניסה להבין מה התרחש באותו החלום, אך רובו כבר נדף מזיכרונו. כל מה שידע הוא שהבלונדינית המשוגעת מהחלופה גילמה בו תפקיד מרכזי.
הוא התבונן מסביב, על אף שלא הייתה לכך ממש תוחלת במרתף נטול מאורות. שאר הצעירים עדיין ישנו, כך שהשעה כנראה הייתה שעת לילה. הוא גישש באפלה אחר מדרגות היציאה, אך גילה לצערו שדלת היציאה לקומת הקרקע נעולה. הוא חזר מאוכזב אל השמיכה שלו וניסה לחזור לישון.
קול חד של פעמון העיר אותו בשנית כשהכוהן הראשי קרא לצעירים לבוא לארוחת הבוקר.

מעדכן מראש שעקב מעבר דירה לא יהיה פרסום בשבוע הבא

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אפרים קם ויצא עם קרצן מבית המרזח. בעודם צועדים לכיוון המקדש, קרצן פנה לאפרים.
“תשמע אפרים, אתה בטח סקרן לדעת למה אני מבין כל מי שהיה ליד השולחן מתגורר באכסנייה.”
“לא ממש, האמת.”
קרצן השתהה מעט, והביט באפרים במבט מעט פגוע. “טוב. עדיין, האחרים שם בטח ירצו לספר לך, אז אני מעדיף שתשמע את זה ממני קודם.”
הוא נשם נשימה ארוכה, והמשיך.
“העניין הוא, שאני מכור לשעבר לסמים.”
אפרים הביט בו בהלם.
הוא גיחך. “לכד את תשומת הלב שלך, הא?”
“איך זה קרה?” שאל אפרים.
“זה התחיל כשהייתי בן חמש-עשרה. אני ברחתי מהבית שלי אחרי שנים שבהם הוא לא היה מקום שראוי לחיות בו. אני לא הסתדרתי בחוץ. למשפחה שלי לא היה את הכסף לשלוח אותי לבית ספר, כך שלא היו לי הרבה כישורים לעבוד איתם. הייתי בשפל, ואז גיליתי את הסם.”
“אבקיזוב?”
“לא. זה קרה שש שנים לפני שהסם הזה אפילו הגיע ליובלים. אני מדבר על קָרָמֶלוֹנִים. תשמע, לחומר הזה יש שם תמים מדי למה שהוא עושה לך למוח. בהתחלה הוא רק מסלק את כל המחשבות השליליות – עצב, פחד, כעס וכל אלה. אבל אחרי כמה שימושים הוא מתחיל לעבוד טוב מדי: קודם כל הוא מעלים רגשות ניטרליים, אחרי זה רגשות חיוביים, ובסוף אתה לא יותר מגולם חסר רגשות – פרט לתחושת שיכרות חזקה. החלק הכי גרוע הוא שברגע שההשפעה נגמרת כל התחושות האלה חוזרות בבת אחת – משהו שמרגיש כאילו המוח שלך עולה באש. עד כמה שאני יכול לזכור, ההתמכרות בשלב הזה פחות קשורה אל ההשפעה של החומר אלא יותר אל הפחד ממה שקורה כשהוא מפסיק לפעול. לא שזה לא ממכר לפני זה. ואם זה לא נשמע לך מספיק גרוע, אז תדע שזה חומר ממש מסריח, והריח יכול להישאר בחדר חודשים אחרי שהשתמשו בזה.
“אז מה שקורה לך בסוף הוא שאתה מאבד כל קשר עם העולם שבחוץ. לא אכפת לך יותר משום דבר שלא קשור להשגת עוד קרמלונים. תאמין לי, במצב הזה אתה היית מסוגל להרוג את האנשים שהכי יקרים לך אם זה אומר להשיג עוד מהחומר.
“בכל מקרה, שמונה השנים שאחרי ההתמכרות לא קיימות אצלי בזיכרון. לפעמים עולים לי פרטים בחלומות, אבל פרט מזה אין לי מושג מה קרה לי, כולל איך קיבלתי את הצלקת הזאת.”
הוא סיפר ואז הצביע על הצלקת שנתנה לו את הכינוי שלו.
“וואו,” פלט אפרים.” זה הרבה לעכל. אז איך יצאת מזה?”
“האמת שאין לי מושג.” ענה קרצן. “אני פשוט קמתי יום אחד עם קצת יותר הכרה מהרגיל וגיליתי מה המצב שלי. אני הבנתי מיד שאני חייב לברוח מהחיים האלה כמה שיותר מהר. אני רצתי לעבר המקדש והתחננתי בפני הכהן הראשי שיעזור לי. הוא כמובן היה שמח לעזור לי להשתקם. מסתבר שהוא מאכסן במקדש עוד הרבה צעירים במצבי, ושם אני גר עד היום, וגם פגשתי את בת הזוג שלי, נורית. בדיוק באותה התקופה החלופה החלה להתרחב לכל עבר, וכששמעתי על המלחמה שלהם בסמים, הרגשתי שזו תהיה לא פחות ממחויבות להצטרף אליהם במאבק. למנוע מאחרים לעבור את מה שאני עברתי, אתה יודע. מאז עברו כמעט שלוש שנים, ולא נגעתי כלל בקרמלונים.”