זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
לבסוף, אחרי שעות עבדה רבות, הצליח אפרים יחד עם השאר לנקות את הגדה המזרחית. הוא עמד בתור לקבל את שכרו כאשר הבחין במחזה משונה.
הוא לא היה מסוגל להאמין לכך, אבל הוא היה בטוח שהוא רואה בצידו השני של הרחוב את דימונה. סוחרת הסמים עם העור הבהיר עמדה שם, מביטה לכל הכיוונים, ולבושה בבגדים צבעוניים. כמעט לבוש “אזרחי”, אם היה אפשר לקרוא לזה ככה, כשהשריד היחיד לצבע החום נותר בשערה ונעליה.
האם הטפסרים התחילו להתרחב דרומה? חשב אפרים בדאגה בזמן שקיבל את שכרו. הוא החליט לאזור אומץ ולבדוק בעצמו, בתקווה שהיחס החם שהעניקה לו דימונה קודם יישמר.
“רוח?” קראה דימונה בפליאה כשניגש אליה. “מה אתה עושה כאן?”
“עזרתי לנקות פה את השכונה בשביל קצת כסף מהצד.” אפרים ענה, מנסה להישמע אגבי ככל האפשר.
“באמת תהיתי לעצמי איך פתאום הכל נהיה כאן נקי כל כך.” היא העירה לעצמה, ואז בהתה באפרים למשך זמן מה.
“אז, אם סיימת עכשיו, זה אומר שיש לך קצת זמן פנוי היום?” היא הוסיפה.
“למה את שואלת?” תהה אפרים בדאגה.
“סתם רעיון שעלה לי עכשיו.” היא ענתה במעורפל. “אני לא בטוחה שהוא כזה טוב, אבל… אני מרגישה שאפשר לסמוך עליך.”
היא כחכחה בגרונה והביטה בו עם גב זקוף.
“אתה זוכר שנתתי לך לישון אצלי לפני כמה ימים? אני צריכה שתחזיר לי את הטובה עכשיו.”
“תשמעי דימונה, אני לא ממש במצב רוח לעזור לך עם סחר בסמים עכשיו-“
“-לא! לא! זה לא מה שדיברתי עליו! איך אני אגיד את זה?” אמרה דימונה, ונשפה בקול. “תגיד רוח, אתה לא ממש אוהב שפיכות דמים, נכון?”
“אני לא אוהב, בלשון המעטה.” העיר אפרים בציניות.
“העניין הוא שאתמול קצת ריגלתי אחרי השדים הכחולים, וגיליתי שהם מתכננים בקרוב פלישת ענק לשטח שלנו, והם לא מתכוונים להשאיר ניצולים. היום אני ועוד כמה חבר’ה ניסינו לחשוף עוד קצת מידע וגילינו שהם מחזיקים מצבור ענקי של אבק שריפה בשביל הפלישה, אבל אנחנו לא יודעים איפה הוא נמצא.”
“ואיך את מצפה ממני לעזור לכם?” שאל אפרים.
“הבעיה הכי גדולה שיש לנו כרגע, היא שאנחנו לא ממש יכולים לחפש בשטח שלהם במידה רצינית. אפילו עם התחפושת הזאת, עדיין סביר שיהיו אנשים שיזהו אותי, ואני לא צריכה להסביר לך מה השדים יעשו לי במקרה הזה.”
“אז תני לי להבין, את רוצה שאני אחדור כמו שאני אל השטח של השדים, ואביא לך מידע?”
תחושה מוכרת ומאוד לא נעימה החלה לעלות בגופו של אפרים.
“אם אתה יכול. אל תדאג, יש לי תוכנית פעולה:
“דבר ראשון אתה צריך למצוא את הסגן שלהם – שלום. הוא בחור גבוה ומקריח, והוא מארגן את הפלישה. ממה שאנחנו יודעים עליו הוא נוטה לעבור כל יום בסביבות רחבת השוק המרכזי, אז לכן אני פשוט מציעה לך שתישאר באזור עד שתראה אותו, ומשם פשוט לעקוב אחריו, ובטווח שמיעה אם זה אפשרי.
“משם אתה פשוט צריך להמשיך להאזין עד שתשמע את הכתובת או שתראה אותו מדבר עם מישהו שאחראי על האחסון, ותעקוב אחריו באותו האופן. זה יכול לקחת לך כמה ימים, אבל ברגע שאתה משיג את המידע, אתה חוזר אליי, ואני אדאג שתפוצה כראוי על הזמן הזה. מסכים?”
אפרים בהה בה כמעט בהלם. מילא הבקשה הפתאומית הזאת, אבל האישה הזאת הרגע שיתפה אותו מידע שכנראה היה עדיף לשמור בסוד. היו לו כמה דברים לברר לפני שהוא יסכים לכזה דבר.
“יש לי כמה שאלות.”
“בבקשה.”
“דבר ראשון, האם אני חייב לחכות ברחבת השוק? יש לי כל מיני סיבות שבגללן אני לא אוהב להסתובב שם הרבה.”
“ממה שאנחנו הטפסרים יודעים זה המקום שבו הכי סביר שתמצא אותו. אלא אם כן יש לך דרך אחרת, ואין לך כזאת, נכון?”
“לא יודע,” אמר אפרים. “תני לי לחשוב. אולי לא צריך אפילו לעקוב אחרי אף אחד בשביל למצוא את המקום. אולי אפשר אפילו… לחשוב בהיגיון איפה הוא נמצא?”
“איך? על מה אתה מדבר?”
אפרים צעד אחורה, בעודו מנסה לחשוב על דרך כזאת. “בוא נראה… ממה שאני יודע על אבק שריפה אי אפשר פשוט לאחסן אותו בכל מקום, במיוחד לא בסביבה הומת אדם.”
“תאמין לי שלשדים בכלל לא אכפת מהבטיחות של האנשים שכאן.” הגיבה דימונה.
“עדיין, תזוזה לא במקום יכולה להחריב ברגע את כל המצבור שלהם, ונראה לי שיהיה להם אכפת לפחות ממנו. הם כנראה מאחסנים את אבק השריפה במקום קר וחשוך, עם מידה מסוימת של לחות.”
“אז זה יכול להיות כל מרתף בעיר המזוינת הזאת. תודה, מאוד עזרת לנו.”
“רגע אחד, לא סיימתי. אני חושב שאפשר לצמצם עוד יותר את האפשרויות. זה בטוח לא יכול להיות כל מרתף בעיר הזאת, אפילו לא בשטח של השדים הכחולים. אני לא בטוח שהרבה אנשים ירצו לאחסן כזאת כמות של חומר נפץ מתחת לרגליים שלהם.”
“תאמין לי, יש מספיק סיבות לכך שאנשים יסכימו לאחסן אצלם אבק שריפה. יכול להיות שזו דרך לכסות חוב, או שסוחטים אותם, או שהם מקווים שיחזירו להם תמורה כלשהי על זה…”
“זה מה שעושים אצלכם בטפסרים?”
“לא, אנחנו פשוט הכנו מראש כל מיני מחסנים מיועדים לאבק שריפה. חוסך את כל ההתעסקות עם אנשים.”
כששמע את מה שדימונה אמרה, עלה לאפרים רעיון. הוא הרגיש עכשיו שהוא יצליח הרבה יותר בקלות למצוא את המאגר.
“תגידי דימונה, המחסנים שאת מדברת עליהם, כמה כאלה יש לכם?”
“היום? רק אחד. פעם היה לנו אחד כזה כל שכונה שניה או שלישית.”
“בשטחים שהשדים הכחולים לקחו מכם?”
“כן. לאן אתה חותר… או!” קראה דימונה בצהלה.
“האם את באמת חושבת שהשדים יטרחו לחפש אנשים שיסכימו לאחסן אצלם אבק שריפה כשיש להם את המחסנים בהישג יד?”
דימונה חייכה. “אני אוהבת את הדרך בה אתה חושב. אבל לא נראה שזה יהיה פשוט לעבור בכל אחד מהם, במיוחד לא כשחלק מהם נמצאים עמוק בשטח של השדים.”
“אז אולי אפשר לצמצם עוד יותר.” הציע אפרים.
“איך?”
“אני מניח שהשדים רוצים שהפלישה תגיע בהפתעה, ולכן הם יעדיפו להתארגן בכמה שפחות זמן, כדי שלכם יהיה עוד פחות זמן להגיב. מהסיבה הזאת אני משער שהם יאחסנו את אבק השריפה במחסן שהכי קרוב אליכם לשטח.”
דימונה זינקה במחיאת כף.
“אני יודעת איפה!” היא קראה ורצה צפונה כאחוזת טירוף. אפרים ניסה לעקוב אחריה ככל שהיה מסוגל.
דימונה ואפרים נעצרו לבסוף מול בנין קרוב לגדה הדרומית של נהר הכורים. דימונה התסכלה מסביב. לא היה אף אחד אחר באזור. אז היא ניגשה אל הדלת ובחנה את המנעול שהיה עליה.
“כמובן, הם כבר הספיקו להחליף את המנעול.”
היא פנתה לאפרים.
“אני צריכה שתשמור על המקום לכמה רגעים. אני מיד חוזרת.”
אפרים נשאר לעמוד מול הדלת למשך שעה קלה, עד שראה את דימונה חוזרת עם צרור כלים בידה.
“אני צריכה שתשגיח על המקום ותודיע לי אם מישהו בא.” היא אמרה ורכנה מול המנעול.
אפרים עמד וחיפש אחר אנשים שמתקרבים בזמן שדימונה פרצה את המנעול. למזלם, איש לא הגיע ודימונה נכנסה פנימה בזהירות.
בעוד שהשמש מתחילה לשקוע היא יצאה עם חיוך גדול על פניה.
“זה שם?” שאל אפרים.
“יש שם שורות של חביות, כולן מלאות באבק שריפה. אתה מדהים, רוח!”
היא קפצה אליו וחיבקה אותו בחום, להפתעתו המוחלטת של אפרים.
“עכשיו אני צריכה שתשגיח שוב בזמן שאני אנסה לנעול מחדש את הדלת, לפני שהשמש תשקע.” היא אמרה לאחר שירדה ממנו.
אחרי שהיא סיימה, היא ואפרים החלו לצעוד לעבר השטח של הטפסרים.
“אני לא מאמינה,” אמרה דימונה. “מהבוקר אנחנו רבנו בינינו איפה השדים מחביאים את המאגר הזה, ואף אחד מאיתנו לא חשב שהם ישתמשו במחסנים שלנו. אני מרגישה כל כך מטומטמת!”
“תשמעי, יכול להיות שמנקודת המבט שלכם פשוט שכחתם מכך שיש להם גישה למחסנים. נראה שאתם פשוט הייתם צריכים מבט חיצוני.”
“יכול להיות. הקשבה לאָחֶר זה משהו שהרבה אנשים בעיר שכחו איך לעשות.”
“זה מזכיר לי משהו. לא היה לי מושג איך היה לך את הביטחון לשתף אותי במידע כזה רגיש. לא חששת שאני אולי אלשין לשדים שאתם יודעים על הפלישה?”
“להגיד את האמת, ממה שראיתי ממך אתה לא בדיוק נראה לי טיפוס בוגדני. חוץ מזה, באים בטוב לאנשים והם יביאו טוב בחזרה, זוכר? היתה לי תחושה שאתה תעריך אותי מספיק כדי לכבד אותי.”
הם המשיכו ללכת וכעת עברו מול כיכר מרכזית.
“אם כבר הזכרת נאמנויות,” אמרה דימונה. “אתה משויך לאחת הכנופיות כאן? לא ממש הבנתי באיזה צד אתה.”
“אני לא משויך לאף כנופיה פה. אני רק בצד של לבוא לטוב לאנשים.”
“באמת? זה די מפתיע. הייתי חושבת שכל הכנופיות פה היו רבות אחריך. תשמע, אתה חכם, אתה נאמן, ומלהסתכל על הגוף שלך נראה גם שאתה יודע להילחם. עם היכולות שלך, כל ארגון שהיית מצטרף אליו היה מרוויח.”
“את רומזת שאני צריך להצטרף לטפסרים?”
“אני לא אומרת כלום.” העירה דימונה בהתגוננות. “אני פשוט מרגישה רע על זה שאתה טורח לעזור לי בלי לקבל על זה שום דבר.”
“היי, אני רק מחזיר לך טובה, זה את אמרת.”
“נראה שאתה צודק.” דימונה אמרה, ואז נעצרה במקום.
“דימונה?”
“אתה יודע רוח, יש לי רעיון. מה דעתך שמחר אתה שוב תשגיח על המחסן, והפעם תקבל על זה משהו? מה אתה אומר? עשר לירות נשמע לך טוב?”
“נשמע לי מצוין.” אמר אפרים.
“מעולה. אז תפגוש אותי מחר בצהריים פה בכיכר, בסדר?”
“אין בעיה. אני מרגיש שכדאי לי לחזור הביתה כבר, אז נתראה מחר!”
“נתראה, רוח!” קראה דימונה, ונפרדה ממנו.
להפתעתו, כשאפרים הגיע אל המקדש, ארוחת הערב כבר כמעט הסתיימה. אפרים בקושי הספיק לקחת כמה לחמניות לפני שהשאר כבר התארגנו לישון.
“מה קורה כאן? למה כולם הולכים לישון מוקדם כל כך?” שאל אפרים את קרצן בעודם יורדים למרתף.
“אתה באמת שואל?” השיב קרצן בלעג. “תגיד לי אפרים, איזה יום היום?”
“חמישי?”
“בדיוק! אז אתה יודע איזה יום יהיה מחר, נכון?”
” כן. יום הבשורה, לא?”
“צודק, ואתה בטח יודע מה הולך אז. כל השכונה הולכת לבוא למקדש להתפלל ולשמוע את דברי הכוהנים. אז הם צריכים לקום מוקדם כדי להתארגן, ובגלל שכולנו אוכלים איתם, גם אנחנו צריכים.”
אפרים עמד לשאול את קרצן לגבי מה שקרה במבצע ההוא, אבל הוא כבר פרש את השמיכה שלו לצד האחרים ונשכב לישון. מאוכזב, אפרים עשה כמותו ועצם את עיניו. אולי מחר אחרי שיעזור לדימונה תהיה לו הזדמנות לברר את זה.
יום למחרת לוי העיר את הצעירים לארוחת הבוקר, כאשר השחר רק הפציע. ארוחת הבוקר הסתיימה מוקדם במיוחד, בשעה שבה היא רק הייתה מתחילה בימים הקודמים. עם סיום הארוחה, אפרים, כבר כמעט בהרגל, צעד לעבר הרחבה המרכזית. להפתעתו, לא אחר מאשר אבנר, הכהן הראשי בעצמו, קידם את פניהם.
“בשורות טובות לכם,” אמר לקהל. “כמו שאתם יודעים, היום הוא יום הבשורה. יום מיוחד כאין כמוהו, ולא רק מכיוון שאנחנו קמנו מוקדם יותר כדי להתכונן להמון שיבוא בקרוב. זהו היום שבו אנו זוכרים שאנחנו לא לבד. שיש מי שמאזין לתפילותינו, שזקוק למסירותינו. היום בו נערה אחת מיוחדת קיבלה את הבשורה על כך שאדונינו ניצחו את האפלה. אני רוצה שהיום נחזור על סיפור זה, ונלמד שוב על הקשר העמוק בינינו לבין מושיעינו.
הוא לקח ספר ממרכז הכוננית, פתח אותו בסופו והתחיל לקרוא.
“חלפו מועדים רבים מאז החורבן, ולא רגעה הארץ. התפזרו יושביה בכל חלקה שלא נגע בה הפיח, אך לא מצאו הם מנוחה, כי טרשית הייתה הארץ הבריאה, ויבול לא צמח בה. רעב ומחלות הכו בכל יום ויום, ומתו אנשים באלפיהם. זעקו יושבי הארץ אל השמים ואל האדמה, ואין קול שעונה להם. חשבו אז האנשים, כי הרגה האפלה את כל האלים, וסוף עולמם אף הוא קרב. על כן שררו עצבות וייאוש בכל הארץ, ורבים מהאנשים חדלו מעבודה כליל.
בימים ההם חיה נועה, בת למיכל ויעקב. כל אותם ימים לא חדלה נועה מלהאמין שישנו אל ששרד ויציל את יושבי הארץ. גערו בה רבים ולעגו לה. מבזבזת אָת בתפילה את זמנך אמרו לה. אך המשיכה נועה באמונה, בעודה מקווה היא כי יבוא יום וייענו תפילותיה.
היה אז היום השישי, האחרון בשיתון. חלה יעקב, אבי נועה, ויצאה נועה להביא עשבים לרפאו. חשה נועה בצמא בעודה הולכת, ואז ראתה היא מעיין במקום בו היו רק סלעים בימים הקודמים. ניגשה נועה למעיין וכרעה לשתות, ונגלה מולה אור בוהק. בתוך האור הבוהק נגלו מולה פניה של זַשַה, שומרת הלידות, והיא קראה לנועה.
אל תראי נועה, כי שמעתי את תפילותיך. מצטערת אני על השתיקה, אך ניזוקה קשות ממלכת האלים מתקיפת האופל. דעי כי הובסה האפלה, ובקרוב תשוב ותפרח הארץ, אבל את נזקי התקיפה לא ניתן להשיב. מתו הוריי, והורי רבים אחרים בעודם מגינים על הארץ. נותרו כעת רק שנים עשר – עֶדֶן, טִימִיר, תֻעֵפַן, אנוכי זַשַה, כִסְלֵו, נוּנָא, נוֹגָה, גוֹשֶן, קָאָת, סִיוָן, יָגוֹת ולֵמֶך. מחפשים אנו עכשיו אחר ניצולים נוספים, וכן חילקנו בינינו את העבודה אשר ביצעו הורינו. נבחרתי אני להיות המתווכת בין לבבות האנשים. מעתה קראי לי זַשַה, כורתת הבריתות. שמעתי אני את כל תפילותיך, וכעת קוראת אני – צאי אל הארץ וספרי את הבשורה אשר קיבלת. אמרי לאנשים כי זקוקים אנו לתפילותיהם כדי להמשיך ולשמור על העולם, כי לא נכנע האופל, וישוב הוא לתקוף, ותפילות יושבי הארץ יביאו לנו את הכוח להביסו.
נתנה אז זשה, כורתת הבריתות לנועה את מטה הרפואה, ואמרה לה.
באשר לאביך החולה, שובי אל ביתך ושאי תפליה אל יָגוֹת, הוא אל הרפואה, ויחלים אביך.
חזרה נועה לביתה וסיפרה להוריה את כל אשר אירע, אך סירבו הם להאמין. אז אחזה נועה במטה ונשאה תפילה, וביום המחרת, החלים אביה. אז הבינו כל בני ביתה כי אמת אמרה, ושבו להתפלל. יצאה אז נועה אל הארץ, וסיפרה ליושביה את בשורת האלים. שבו אז יושבי הארץ להאמין, והארץ העקרה הניבה יבול, וכן חדלו המחלות והסבל. כך החל לו העידן החדש, עידן המוסיעים.”
אבנר החזיר את הספר לכוננית ופנה אל הצעירים:
“העולם שבו אנו חיים הוא מקום שורץ באפלה. אתם וודאי יודעים את זה יותר טוב ממני. אני יודע שרבים מכם צריכים להתמודד איתה מדי יום, ושיש ימים בהם אתם מרגישים שיהיה קל יותר פשוט להיכנע, לשבת במקום ולקוות שהאפלה תפסח עליכם הפעם. אבל אתם תמיד צריכים לזכור, שאסור להיכנע לאפלה. היו כמו נועה – גם כאשר המצב נראה אבוד, תמיד תמשיכו לחפש את האור. כי בכל אפלה יש אור, ואם תצליחו להיאחז בו, תוכלו להאיר את העולם.”
אפרים יצא מהמקדש לעבר הרובע המזרחי. בעודו מביט בשמים המעוננים, הוא הרגיש מסופק מכך שהוא לא צריך למהר אל עבר היעד. הוא צעד ברוגע, מביט על הרחובות שמצידו, ועל האנשים שצועדים לעבר המקדשים השונים בעיר. רק בנקודה אחת הוא מיהר, כאשר הוא עבר בשכונה של ארנון.
אפרים הגיע לכיכר בדיוק כאשר דימונה הגיעה אליה עם עוד כעשרה אנשים, כולם נושאים דליים.
“רוח!” היא קראה כשהיא ראתה אותו. “באת בדיוק בזמן!”
“אני לא מאמינה, זה אשכרה הוא!” קראה חברת הכנופייה המתולתלת שהייתה עם דימונה בפעם הראשונה שפגש אותה.
“את בטוחה שזה רעיון טוב דימונה?” שאל חבר כנופיה אחר. “אני לא יודע עד כמה אפשר לסמוך על הבחור הזה.”
“תקשיב, אנחנו הולכים לחדור לשטח של השדים הכחולים, מישהו צריך לשמור עלינו, וזה לא יכול להיות אחד מאיתנו, נכון? מישהו יכול לזהות אותנו.”
“מה אם זאת מלכודת?” שאלה חברה אחרת. “מה אם המרתף הזה מלא בשדים שישחטו אותנו ברגע שניכנס פנימה?”
“תשמעי דִִי, אני סומכת עליו, בסדר? אני לא מאמינה שהוא יבגוד בנו. חוץ מזה, אם לא נעשה כלום, השדים ממילא הולכים לשחוט אותנו, אז מה נראה לך עדיף?”
דִי המשיכה להביט בה בחוסר שכנוע.
“בסדר, אז מה דעתך על זה שאני קודם איכנס לבד למרתף ואראה אם יש שם מלכודת?”
די נחרה והביטה בדימונה במבט לא מסופק.
“לעוד מישהו יש ספקות לגבי התוכנית?” שאלה דימונה.
הקבוצה נותרה דוממת.
“יופי. תקשיב טוב רוח, זה מה שאני רוצה שתעשה.”
אפרים הקשיב בריכוז כאשר דימונה פירטה לו את התוכנית שלה, ומה התפקיד שלו.
הוא יצא עם הטפסרים מעבר לשטח בשליטתם, והלך איתם לאורך הגדה הדרומית של נהר הכורים עד שראו את המחסן. ברגע זה דימונה סימנה לאפרים והוא התנתק מהקבוצה ונעמד בפינת הרחוב הקרובה. הרחוב היה שומם, ואפרים ניסה בכל כוחו להישאר עירני לאנשים לובשי כחול שעשויים לעבור בו. למרות זאת, הוא לא היה יכול להתאפק, והציץ מספר פעמים אל עבר המחסן. בפעם הראשונה הוא ראה את דימונה פורצת את המנעול ונכנסת לבדה. בפעם השנייה הוא ראה אותה יוצאת ומדברת עם האחרים.
בפעמים הבאות הוא ראה את הטפסרים ממלאים את הדליים שלהם מהנהר, נכנסים למחסן, יוצאים ממנו ואז חוזרים על הפעולות.
במשך כל אותו הזמן, אף נפש חיה אחרת לא התקרבה אל הבניין. תחילה אפרים חש מכך נינוח, ונהנה מהחשבה שהוא מקבל כסף קל. אבל אחר כך הוא התחיל לחשוד. זה היה נראה לו פשוט מדי. מה אם הטפסרית ההיא, דִי, צדקה, ובאמת מדובר במלכודת? מה אם השדים ברגע זה מתכננים לארוב להם, ולהרוג את כולם, כולל אותו? הוא התחיל להתבונן בלחץ, מחפש אחר כל מקום שבו מישהו עשוי להתחבא, ואז ראה זוג אנשים שצועדים לעבר הבניין.
הוא הביט בהם מקרוב, וראה שהם לבושים בכחול. הוא לא הצליח לראות פרטים רבים, אבל הוא הבחין בכך שמדובר בגבר ואישה. לגבר היה שיער בלונדיני ארוך וזקן קצר, ולאישה היה שיער שחור חלק.
זה היה הזמן שלו לפעול. הוא שאף אוויר, ואז צעק בקול:
“ברוך תהיה גושן, על יום נפלא זה!“
אפרים העביר מבט חטוף מאחוריו, וראה כיצד הטפסרים מתכוננים להימלט. הוא הסתכל לעבר הזוג, וראה בבהלה שהם מתקרבים אליו במהירות, הגבר בפרט מביט בו בעצבנות. אפרים רצה לברוח משם בהקדם, אבל הוא חשש מכך שהכחולים ייגשו מיד אל המחסן אם הוא לא יעמוד בדרכם. הוא היה צריך לעכב אותם איכשהו.
הוא התקרב אליהם, מנסה שלא לשדר את הפחד שהוא מרגיש. הגבר הבלונדיני נעמד מולו כועס.
“על איזה יום נפלא אתה מדבר בדיוק, הא? הסתכלת על השמים, מטומטם?”
אפרים הביט בו, המום. מכל הדברים שחשב שהבחור יגיד לו, זה לא היה אחד מהם.
“כל רגע עומד לרדת כאן מבול!” הגבר המשיך. “ואתה מברך את גושן? מה נסגר איתך?”
“במה אין לברך את גושן?” אפרים ענה באלתור. “אתה לא מכיר את הסיפור? גושן פשוט נח בזמן שטימיר שומר על הרקיע, וברגע שיסיים, ישחרר גושן קשת נפלאה מאין כמוה!”
הגבר בהה בו בגועל ואז פנה לאישה שלידו.
“רואה? זאת הבעיה שלי עם הדת הזאת. היא עושה אנשים מטומטמים.”
אפרים הביט בו בהפתעה. הוא לא ציפה למצוא מישהו ביקורתי כל כך לגבי הדת המוסיעית במקום הזה. ההערה שלו עכשיו היתה דומה לזאת שאחד מהכוהנים השולמיים היה עשוי לומר. כאשר הוא חשב על כך, עלה לו רעיון כיצד לעכב אותם עוד. הוא ניסה להיזכר בכל אותם הדברים שאמרה לו רות אתמול.
“מה אתה אמרת עכשיו?” הוא פנה אליו באיום.
“מה ששמעת.” הגבר המשיך בתקיפות. “הדת שלך מטומטמת, ואתה מטומטם בכך שאתה מאמין לה.”
“תגיד, אין לך בושה?” אמר אפרים בניסיון להישמע כנעלב. “איך אתה מעז לזלזל במוסיעים שלך? יש לך מושג כמה הם הקריבו כדי שאתה תוכל לעמוד כאן ולהשמיץ אותם?!”
“מי הקריב?” הגבר צחק בלגלוג. “כל האלים שלך בכלל לא קיימים! זה הכל הונאה של הכוהנים כדי להוציא ממך ומפתיים כמוך כסף.”
“איך אתה מעז? קודם אתה מעליב אותי, ועכשיו את הכוהנים? אלים, אם אתם שומעים, אנא מכם הענישו את הכופר הזה עכשיו!”
הגבר נשף בזעם.
“תקשיב לי, בכלל יצא לך לקרוא את ספרי הקודש? יש לך מושג כמה חורים יש באגדות שמספרים לך במקדשים? אתה יודע, בדיוק כמו בסיפור ההוא על-“
האישה קטעה את הגבר במשיכה חזקה בידו.
“די עם זה, אברם!” היא אמרה לו. “לא שווה לך להתפוצץ עליו.”
אז היא פנתה אל אפרים.
“מה אתה עושה כאן בכלל?”
“אני בדיוק הייתי בדרכי הביתה מהמקדש.”
“באמת? זה די מוזר, פעם ראשונה שאני רואה אותך פה.”
“אני החלטתי היום לצאת לסיבוב ארוך בעיר, מה הבעיה? את לא רואה אותי שואל אותכם מה אתם עושים פה.”
“לידיעתך,” אמרה לו האישה בכעס, “המעסיק שלנו שלח אותנו לעשות ספירת מלאי במחסן שבבעלותו, ואם תסלח לי, אנחנו התעכבנו מספיק.”
היא דחפה את אפרים והחלה לצעוד, אך הגבר נשאר במקום. האישה התסובבה אליו.
“מה הבעיה, אברם?”
“עזבי אלונה, הדביל הזה הוציא לי את כל הכוח מזה. בואי פשוט נלך מכאן ונעשן כנפיים או משהו.”
“אבל מה עם המלאי?”
“פשוט נגיד להם שהכול בסדר, ונחזור לפה שיתון הבא לספור. מה כבר יכול להשתבש פה?”
“טוב.” היא אמרה.
השניים צעדו בכיוון הנגדי. אפרים הביט סביבו, וראה את דימונה מציצה מפינת בניין, מאותתת לו לבוא. אפרים בא אליה, והלך איתה לעבר הכיכר.
“זה, היה, מדהים!” היא אמרה לו בהתלהבות. “אני חזרתי לבדוק ברגע ששמעתי את הצעקות. אני לא מאמינה שהשדים מגייסים אנשים כאלה טיפשים, במיוחד לא כופרים כמוהו.”
“אני די מרגיש שהיה לנו יותר מזל משכל במקרה הזה.”
“זה פשוט אומר שהאלים נמצאים לטובתנו סוף כל סוף. נראה שאנחנו עושים משהו נכון.”
“כמו מה בדיוק?”
“אני לא יודעת. אולי המנהיג הקודם שלנו הכעיס אותם כשהיה בחיים, ואיכשהו הבת שלו הצליחה להרגיע אותם?”
היא הרהרה ברעיון לרגע.
“לא, אין מצב שזאת הסיבה.” היא סיכמה אחרי כמה רגעים.
“יכול להיות שזה דווקא בגלל שהפסקנו להסתגר, והתחלנו לשתף פעולה עם אנשים מבחוץ, כמוך”
“את חושבת?”
“אני די משוכנעת. זה בערך השינוי היחיד שהיה כאן, חוץ מההתחלפות של ההנהגה.”
הם המשיכו ללכת עוד, ואז דימונה פנתה אליו שוב.
“אתה יודע? נראה לי שאם אני הייתי מנהיגה את הטפסרים, אני הייתי מנסה לעשות את זה יותר. אתה יודע, לשתף פעולה עם האחרים. אולי אפילו עם החלופה.”
אפרים ניסה להגיב לה, אך היא המשיכה לפני שהספיק.
“כן, כן, אני יודעת מה אתה הולך להגיד עכשיו. איך אני בכלל יכולה לחשוב על כך כשהם רוצים להוציא מכאן את כל הסמים? להגיד את האמת, אני בעצמי לא כזה מתלהבת מהרעיון, אבל החלופה היא אחת מהכנופיות הכי גדולות כאן, ובניגוד לכנופיות הגדולות האחרות, אפשר קצת לסמוך על המילה שלהם. איך שאני רואה את זה, הדרך היחידה לשנות את המצב שאנחנו נמצאים בו עוברת דרך החלופה.”
הם הגיעו לכיכר, שם המתינו להם שאר הטפסרים. דימונה נעצרה מול אפרים והושיטה לו ארנק מלא במטבעות.
“עשר לירות, כמו שהבטחתי. אתה יכול לספור כאן, אבל אני מקווה שאתה סומך עליי מספיק.”
“זה בסדר. אני מאמין לך.”
הוא עמד ללכת, אבל לפני כן היה דבר מסוים שהוא רצה לברר עם דימונה. אחת ההערות שלה מקודם סקרנה אותו.
“אז תגידי, הדברים האלה שאמרת שאת רוצה לעשות בתור מנהיגה, חשבת להציע אותם למישהו?”
דימונה צחקקה במקום.
“נראה לך? זה סתם רעיונות טיפשיים שעוברים לי בראש לפעמים. חוץ מזה אני לא בנויה להנהיג, אף אחד אף פעם לא מקשיב לי.”
“גם לא עכשיו?”
“או, לא. לא הייתי מצליחה לגייס אף אחד בלי חדרה כאן.” היא הצביעה לעבר הסוחרת עם השיער המטולטל.
“בכל מקרה, נראה לי שדיברנו מספיק. כדאי שאחזור אל האחרים לפני שהם מתחילים לחשוב שיש בינינו משהו.”
היא עזבה אותו והצטרפה אל האחרים. אפרים חש מעט חמיצות בליבו על כך שנותר לעמוד לבד, לפני שהוא נזכר בכך שהוא עדיין שיתף עכשיו פעולה עם סוחרי סמים. נראה שהוא בילה איתם קצת יותר מדי, וזה היה הסימן לכך שהוא צריך ללכת.
כאשר אפרים הגיע לפאתי המקדש הוא הרגיש מספיק בטוח לספור את הכסף. הוא פתח את הארנק. דימונה לא שיקרה לו. היו שם עשר לירות בסך הכל. הוא פלט אנחת רווחה ונכנס אל המקדש.
הוא ראה מולו את אבנר, הכהן הראשי, עומד על הרחבה.
“אפרים!” הוא קרא. “אתה יצאת מיד אחרי הדרשה. לאן הלכת?”
“במקרה מצאתי אתמול עבודה שהתחילה היום בצהריים. לא היה לי זמן להישאר.”
“חיכיתי לך.” אמר אבנר. “רציתי לדבר איתך אחרי הדרשה בבוקר. האם יש לך זמן עכשיו?”
“יש לי זמן.” ענה אפרים. “על מה אתה רוצה לדבר איתי?”
“עדיף שאסביר לך במשרד.” הוא אמר ואותת לו לבוא איתו.
אפרים ואבנר נכנסו למשרד, ואפרים התיישב בכיסא שליד השולחן. לא היתה לו תחושה טובה לגבי השיחה הזאת.
אבנר התיישב מול השולחן.
“בוא… ניגש ישר אל לב העניין, בסדר?” הוא אמר, ואז פלט אנחה כבדה.
“אפרים… אתה… לא באמת מוסיעי, נכון?”
“מה?” שאל אפרים בלחישה. “מה גורם לך לחשוב ככה?”
“אל תיתמם מולי. אני ראיתי שאתה לא בנוח כאן מהרגע שהגעת למקדש. איכשהו אתה תמיד מוצא סיבות להתחמק מטקסי קודש, וכשאתה לא, נראה שאין לך מושג מה עושים בהם. אחת הצעירות כאן, לא אחשוף מי, סיפרה לי שהיא ראתה אותך מניח מנחה בלי להגיד אף מילה נכונה במהלך טקס, ואתמול אחד הכוהנים בא אלי להתייעצות אחרי שלטענתו אתה הודית בפניו שאתה לא יודע להתפלל.
המצב היה כזה מחשיד שהיום החלטתי להעביר בעצמי את הדרשה היומית ולנסות לאשש את מה שחשדתי. בכוונה אני בחרתי בסיפור שכל אדם מוסיעי שמע מאז הילדות. אני רגיל לראות מאנשים מבטים של שעמום או של השתאות כאשר אני מספר אותו, אבל ממך, כל מה שראיתי הוא רק בלבול, כאילו זו הפעם הראשונה ששמעת את הסיפור הזה. אני צודק, נכון?”
אפרים השפיל את מבטו בבושה.
“אם יורשה לי לנחש,” המשיך אבנר, “הייתי משער שאתה למעשה שולמי ממטל. האם זה נכון?”
אפרים הנהן בשקט.
“אל תדאג, אני לא אספר לאחרים. אבל אני לא יכול לתת לך להישאר כאן יותר, ולא רק בגלל שאתה מטמא את המקום הזה בנוכחותך. גם אם הכוהנים יעזרו לך להשתלב פה, במוקדם או במאוחר מישהו מהצעירים פה יגלה את האמת, ואני לא יכול להבטיח את שלומך אז. אני נותן לך עד השקיעה לאסוף את החפצים שלך ולעזוב. אם מישהו מהצעירים שואל למה, תגיד להם שחסכת מספיק ושאתה מוכן להמשיך הלאה.”
“החלק הזה דווקא נכון.” ענה אפרים וקם מהכיסא. “אני אתחיל להתארגן ליציאה.”
“עוד מילה, ברשותך?” אמר לו אבנר.
אפרים התיישב בחזרה.
“אני רק רוצה שתדע, שאתה אולי חוטא, אבל אני מסוגל לראות שבכל זאת יש בך טוב. אני מאמין שיש לך את היכולת להפוך כל מצב שתהיה בו לטובה. אני לא יודע מה אתה מחפש בדיוק, אבל אני מקווה שאתה תמצא אותו. מכל מה שאתה תזכור מהתקופה שלך בעיר שלנו, אני רוצה שתזכור קודם כל את מה שאמרתי לך עכשיו.”
“תודה לך.” אמר אפרים ויצא.
לאפרים לא ממש היה ציוד לקחת, ועל כן הוא יצא מהמקדש בתסכול. לא היו לו אשליות לכך שזהותו לא תתגלה, אבל עדיין הוא היה מאוד מאוכזב מהתגובה של ראש המקדש. כל הדרשות של הימים האחרונים על הקרבה ושיתוף פעולה איבדו חלק ניכר מעוצמתן כעת. למזלו, הוא עדיין הצליח להרוויח עשרים לירות בזמן הזה, כך שלא יהיה לו קשה להתכונן למסע אל עבר סמדינה. הוא יצא לעבר השוק הקרוב וחיפש צידה לדרך.
הוא קנה תרמיל שהיה קטן יחסית ומרופט, אך נראה במצב טוב יותר מכל תרמיל אחר שראה. לתוך התרמיל הוא הכניס כמות מכובדת של אוכל יבש, כלי הצתה חדשים ומימיה, אותם רכש בכמה לירות. נשק חדש, לצערו, הוא לא הצליח להשיג. רובים ותחמושת, כך אמרו הרוכלים, ניתן היה להשיג רק בשוק השחור, ולאפרים די נמאס מהאנשים שסיפקו סחורה שכזאת. פגיונות דווקא כן היו, אך הם היו די יקרים, ואפרים רצה שיישארו לו לפחות עשר לירות לשכירת סוס טוב, ואולי עוד שתי לירות נוספות ליתר ביטחון, אם היה מסוגל לכך.
עם הצידה מוכנה, אפרים עשה את דרכו לעבר השער הדרום מערבי. בעודו הולך, הוא חשב על כך שלפחות הוא לא יהיה צריך לראות עוד את המראות האלו.
מראות של קבצנים שמתחננים לנדבות ברחוב הראשי.
של פושעים שסוחטים בעלי עסקים.
של בני נוער ששודדים זקנים בשביל מנות סמים…
של נערות שמוכרות את גופן כי אין להן ברירה אחרת…
של תושבים שחיים בכל יום בפחד מכך שכנופיה תפלוש לרחוב שלהם באמצעות סוחרי סמים…
או באמצעות כוח…
של אנשים פגיעים שאין מי שיעמוד לצידם…
אנשים כמו אור…
אפרים האט את קצב ההליכה. משפטים מהימים האחרונים עלו בזיכרונו ללא שליטה:
בכל אפלה יש אור, ואם תצליח להיאחז בו, תוכל להאיר את העולם
נחמד לראות שיש כאן מישהו שחושב גם על התושבים שגרים בשטחו
עם היכולות שלך, כל ארגון שהיית מצטרף אליו היה מרוויח
אל תהססו להקריב את ההרגלים שלכם אם אתם יודעים שהתמורה שתקבלו תהיה משמעותית בהרבה
החלופה גורמת לאנשים להרגיש בטוח, וזה מה שחשוב בסוף, לא?
אני מאמין שיש לך את היכולת להפוך כל מצב שתהיה בו לטובה
כאשר אתם עובדים עם אחרים על אותו היעד תוכלו להשיג הרבה יותר מאשר בעבודה לבד
הדרך היחידה לשנות את המצב שאנחנו נמצאים בו עוברת דרך החלופה
מתי תהיה הפעם הבאה שיגיע לכאן מישהו כמוך?
אפרים נעצר. הוא סירב להאמין שהוא חושב על זה ברצינות. היתה לו הזדמנות להגשים את מה שרצה, אבל היא לא הייתה בדיוק לטעמו. האם הוא באמת התכוון עכשיו לעזוב רק בגלל זה? האם הוא באמת לא מוכן לנסות להתגבר על הקושי הזה?
האם הוא באמת רוצה להחמיץ את ההזדמנות להוכיח למה הוא מסוגל?
אפרים פלט אנחה ארוכה, ואז פנה חזרה אל לב הרובע.
“שוב פעם אתה?” קרא השופט בהפתעה. “חשבתי שכבר ברחת מכאן!”
שאר חברי ההנהגה ישבו במקומם הקבוע בשולחן כאשר אפרים נעמד מולם.
“אנחנו נמצאים עכשיו באמצע דיון חשוב.” אמרה אבן. “אם אתה צריך משהו מאיתנו אישית, תגיד את זה עכשיו ותלך.”
אפרים נשם עמוק, ואז דיבר.
“אני… אני רוצה להצטרף לחלופה בבקשה.”