זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
מהאופן בו הביט השופט באפרים אי אפשר היה לדעת אם הגבר נמוך הקומה היה יותר נדהם או יותר מבולבל.
“סליחה?”
“שמעת אותי.” ענה אפרים. “אני מעוניין להצטרף לארגון שלכם. מה אני צריך לעשות?”
השופט בהה באפרים למספר רגעים, מעווה את פניו.
“אתה לא יכול פשוט לבוא לכאן ולבקש מאיתנו לצרף אותך לשורות שלנו! אני לא מכיר אף אחד שהצטרף אלינו בצורה הזאת.” הוא אמר, ואז החטיף מבט לעבר ר”ס והוסיף, “לפחות לא אף אחד שפוי.”
“אז איך בדיוק אני יכול להצטרף?”
“בדרך כלל מי שרוצה מבקש ממישהו שהוא מכיר מהחלופה שימליץ עליו לפני אחד מאיתנו, ואז אנחנו קובעים איתו שיחה ובודקים אם הוא מתאים אלינו או לא, ובאיזה תפקיד.”
“מצטער, אני לא ידעתי.” אמר אפרים. “אבל כמו שאמרתי לך, אני חדש פה בעיר ואני לא מכיר אף אחד-“
השופט הרים את ידו ואותת לאפרים לשתוק.
“תקשיב בחור, אם אתה באמת רוצה להצטרף, תצא מכאן, תחזור בשקיעה ואז נקיים איתך את השיחה. לא רגע מוקדם יותר, אני לא רוצה עוד הפרעות.”
“תודה לך-“
“עכשיו!” צעק לעברו השופט.
אפרים יצא מהבניין בלי לומר מילה נוספת.
נותרו עוד מספר שעות לפני שהשמש תשקע. בעוד אפרים יוצא, הוא קלט שלהחלטה שלו להצטרף אל החלופה היו מספר השלכות שעליהן הוא לא חשב. בין היתר, היה עליו למצוא מקום לינה קבוע בעיר. לאכסנייה ההיא אפרים כבר לא יחזור גם אם היתה לו את האפשרות לזה, כך שהברירה היחידה שנותרה לו היתה למצוא פונדק בו הוא יוכל לשהות לעת עתה.
הוא יצא אל הרחוב הראשי וחיפש אחר מקום בו יוכל לישון באותו הלילה, עד שבניין גדול בין שלוש קומות משמאלו לכד את תשומת לבו. מבניין זה בקעה מוזיקה חזקה ותאורה שהשתוותה לצהריי היום. הוא התקרב אל חזית הבניין, וראה על קירותיו ציורים חוזרים של דובדבן חינני, כאשר מסביב לכל איור נכתבו באותיות גדולות המילים “מועדון הדובדבן“.
השם העביר באפרים אי-נוחות קלה, אך בהתחשב בגודל הבניין וקרבתו לרחוב הראשי, הוא שיער שעדיין מדובר במקום בו ניתן לשכור חדרים, ושהוא עשוי להיות יחסית מכובד.
אפרים פסע פנימה, ומיד הותקף בידי מערבולת ניחוחות של שיכר, זיעה ובשמים. הוא צעד לאחור בהיסוס ובחן את פנים המבנה.
קומת הקרקע של המועדון היתה מכוסה בעשרות שולחנות שהיו עמוסים עד אפס מקום, ומלצריות עם חולצות פתוחות חזה הסתובבו ביניהם והגישו אוכל ושתיה. בקצה אחד של האולם זיהה אפרים דלפק ולידו מדרגות שעלו לקומה השנייה, ובקצהו השני ראה להקה שהצליחה בקושי לגבור על קולות ההמון בנגינתה. אפרים הביט בהם בעודו הולך לעבר הדלפק, כאשר פתאום הבחין בדבר משונה. בין חברי הלהקה נמנה לא אחר משפירא, שישב על שרפרף וניגן על גיטרה. אפרים הלך אל קרבת הבמה והתמקד בהופעה. היה קשה לו להאמין שהבחור הנוקשה בו נתקל קודם היה מסוגל לשיר שירי אהבה מתקתקים שכאלו. בעודו מתבונן בריכוז, גילה אפרים לבהלתו ששפירא הבחין בו. הבחור פספס כמה תווים באותו הרגע, ומהבעת פניו אפרים הבין ששפירא היה מופתע מבואו בדיוק כמו אפרים.
שפירא סיים את השיר, הניח את הגיטרה, דיבר קצת עם שאר חברי הלהקה ואז פנה לקהל.
“אנחנו מיד נחזור.” אמר וירד מהבמה אל כיוון אפרים.
“נראה שהגורל החליט להפגיש בינינו שוב.” אמר שפירא בעודו נעמד מולו. “מה גרם לך לבוא אל הדובדבן? באת לחפש קצת תענוגות לפני שאתה עוזב?”
“אני יכול לשאול אותך את אותו הדבר.” השיב לו אפרים. אני לא ציפיתי ממך לצד אומנותי שכזה.”
“למה לא? אתה חושב שבגלל שאני בחלופה אסור שיהיו לי תחביבים? אני מנגן כאן בסופי שיתון כבר משהו כמו חמש שנים.”
“נראה שאתה ממש טוב בזה.”
“תודה לך. אני מקווה שיום אחד יהיה לי את האומץ לשיר כאן את השירים שאני חיברתי”.
“אתה גם כותב שירים?” שאל אפרים בתמיהה.
“מדי פעם, הם לא כאלו טובים למען האמת. זה הכל היה חלק מחלום ילדות שלי להיות פייטן מפורסם, אבל אני מרגיש שהוא כבר לא יתגשם יותר.”
“למה לא? נראה לי שיש לך כישרון.”
“אולי, אבל אני כבר כמעט בן עשרים וחמש, ועדיין לא התקדמתי לשום מקום. רוב הפייטנים המוכרים התפרסמו כבר בגיל ההתבגרות. אני לעומת זאת התחלתי לנגן על גיטרה רק בגיל שש-עשרה. וחוץ מזה, יש עדיין את כל עניין העבודה.”
“אתה מדבר על החלופה?”
“כן.” ענה שפירא ונאנח. “עד כמה שהייתי רוצה לצאת אל רחבי הממלכה, אני עדיין מחויב לרובע הזה, ועם כל מה שקורה עכשיו בגלל הסמים לא נראה שתהיה לנו מנוחה בקרוב.”
“למה? זה קשור למשימה ההיא שסיפרתם לי עליה?” שאל אפרים.
“בין היתר. היא לא בדיוק הלכה כמו שתיכננו, אפשר לומר.”
“אני יודע. שמעתי את קרצן אומר שהיא נכשלה. מה בדיוק קרה שם?”
“לא יודע אם זה משהו שאתה צריך לדעת, אבל זה כנראה לא ממש ישנה אם תדע. היינו אמורים ללכת לאיזה מבנה מחוץ לשטח שלנו שבו חלק מהסוחרים היו מתאספים, לפחות מהמידע שהיה לנו אז. מסתבר שזאת היתה מלכודת. לא היה שם אף אחד, אז נכסנו פנימה והתחלנו לחפש. בדיוק באותו הרגע מישהו נעל את הכניסה, והרצפה התחילה לקרוס. למזלנו שבע-עשרה מצא דלת לחדר אחר, אז כולם הצליחו לברוח לפני שמישהו נפל למרתף. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הוא לא היה מגלה אותה.”
“זה נשמע נוראי.” אמר אפרים. “תגיד שלפחות הצלחתם לתפוס את אחד מהאחראים.”
“לצערי לא. הם ברחו הרבה לפני זה. עכשיו כולנו עצבניים על ר”ס, כי היא זאת ששכנעה אותנו כמה משמעותית תהיה המשימה הזאת. היא אומרת שהיא מנסה לחקור בעצמה מה השתבש, אבל אני אישית בספק.”
“בכל מקרה, זה מספיק זיכרונות מהאירוע הזה בשבילי. אז מה איתך?” שינה שפירא את הנושא בהרף עין. “עדיין לא הבנתי מה אתה עושה כאן בדובדבן. הייתי בטוח שכבר עזבת את העיר.”
“אחרי שנשארתי כאן כמה ימים החלטתי שעדיף לי להישאר ולהצטרף אל החלופה.”
“באמת? לא חשבתי שתיקח ברצינות את ההצעה של צרעה. אתה כבר יודע לאיזה חזית תצטרף?”
“ממה שציפורניים הזאת אמרה לי, אני חושב על צוות ההברחות.”
“נחמד. אתה רוצה שאני אמליץ עליך?”
“אני לא חושב שיש צורך בכך. קבעתי כבר שיחה עם ההנהגה היום בשקיעה.”
מששמע זאת, שפירא נראה כאילו הוא עומד להתפקע מצחוק.
“מה? אתה קבעת איתם שיחה? איך?”
“אולי יותר נכון להגיד שהשופט קבע בשבילי.” תיקן אפרים.
“זה כבר נשמע לי יותר הגיוני. אבל לפעמים הבאות אני ממליץ לך שלא לבוא אל השופט כל עוד הוא לא מזמן אותך. מהמעט שאני יודע עליו, אין דבר שחשוב לו יותר מאשר משמעת.”
“טוב לדעת.” ענה אפרים. “בעצם, אם אני כבר מדבר איתך, אולי תוכל להכין אותי אל השיחה הזאת?”
“אני לא חושב שיש לך הרבה מה להתכונן.” השיב שפירא. “הם הולכים לשאול אותך לגבי הכישורים שלך, ידרשו איזו הדגמה, ואז יחליטו ביניהם איזה תפקיד לתת לך.”
“אז מה אתה מתכוון לעשות עד אז?” שאל שפירא.
“אני לא יודע.” ענה אפרים. חשבתי רק להזמין כאן ארוחה וחדר ללילה.”
“זה הכל?” שאל שפירא. “לא חשבת נגיד, להזמין מהשירות המיוחד שלהם?”
“שירות מיוחד?”
שפירא צחק. “אתה באמת לא שמת לב עד עכשיו? תעיף מבט סביבך ואולי תבין.”
אפרים הביט מסביב. בעודו סוקר את אזור הדלפק, הוא הבחין בכך שכמות חריגה של זוגות עולה ויורדת במדרגות. הזוגות שירדו תמיד נפרדו זמן קצר אחרי שהגיעו לקומת הקרקע. בעוד אלו שעלו תמיד נפגשו מקודם ליד הדלפק. תחושה רעה עלתה בקרב אפרים בעודו פונה שוב אל שפירא.
“אתה מתכוון להגיד לי, שהמקום הזה הוא בכלל בית בושת?”
שפירא נשען אחורה בכיסאו, מחויך. “הכי גדול ברובע המערבי, והוא גם בין המעטים שנותן שירותים גם לבנות. המקום הזה כל כך חזק שאפילו החלופה לא מעיזה לגבות ממנו דמי חסות.”
“אל תגיד לי שאתה גם –”
“מדי פעם. אל תדאג, העובדים כאן זוכים ליחס טוב בהרבה מזה שהיו מקבלים אצל ברית האש או ראשי החץ, לפחות ממה ששמעתי.”
“ואני כבר עמדתי להזמין פה חדר ללילה.” פלט אפרים במבט מושפל.
“אתה עדיין יכול, שתדע.” השיב לו שפירא. “למרות שלא כדאי לך. הבעלים כאן לא אוהבים שתופסים להם חדרים שמשמשים להכנסה העיקרית שלהם, אז החדרים פה די יקרים. אם אתה רוצה, אני יכול להמליץ לך על פונדק שהרבה יותר זול.”
“איזה?”
“המספרה של רזי. זה די רחוק ממרכז הרובע, על הגבול עם המסיקים, אבל אתה יכול להשיג שם חדר ללילה ושתי ארוחות בשביל לירה אחת!”
“תודה על ההצעה, אני אבדוק אותה אחר כך.” אמר אפרים.
“בכיף. עכשיו, אם לא אכפת לך, נראה לי שלקחתי הפסקה מספיק ארוכה. אני צריך לחזור לבמה.”
שפירא אמר זאת, ואז עזב את אפרים אל מאחורי הבמה. אפרים החליט להישאר ולאכול ארוחת ערב גדולה לפני שייצא חזרה אל המפקדה של החלופה.
אפרים יצא מתוך הדובדבן. השמש היתה קרובה אל האופק, אך עדיין נותר זמן עד שתשקע. אפרים חשב על דבר מה נוסף שהוא יכול לעשות בינתיים, ונזכר בשיחה האחרונה שלו עם אור. היא הגיבה בצורה מאוד נסערת כשהוא אמר לה שהוא תכנן לעזוב. זה כנראה יהיה רעיון טוב להודיע לה שהוא שינה את דעתו.
כאשר הוא התקרב לגדר הבניין, אפרים שם לב שהשומר שליד השער היה שונה ממי שעמד מולו בפעם הקודמת. הוא העריך שכנראה השומרים אינם קבועים, ומתחלפים מדי פעם. אפרים עמד לבקש ממנו לקרוא לאור, אך הוא ראה שלא היה בכך צורך.
היא כבר היתה בקדמת החצר, מנכשת עשבים משביל הגישה. אפרים קרא אליה, והיא הרימה אליו את ראשה. אחרי שהיא ראתה אותו, היא קמה וצעדה לעברו באיטיות.
“מה אתה עושה כאן?!” היא צעקה עליו. “באת להתאכזר בי שוב לפני שאתה עוזב? תסתלק מפה! שיחקת מספיק עם הרגשות שלי!”
“אור, אני לא עוזב בסוף.” אמר אפרים, בעודו מנסה לחשוב על דרך להרגיע את הבחורה.
“אה כן?! אז למה יש עליך את הת-ת-תיק הזה? ז-ז-זה תיק של י-יציאות!”
אפרים נגע בתיק שלו במבוכה. הוא הרגיש שהוא בעצמו כבר הספיק לשכוח שהוא כבר עמד לעזוב עד לפני מספר שעות.
“אם לומר את האמת, אני כבר כמעט עמדתי לעזוב את העיר. אבל אז שיניתי את דעתי.”
“ר-ר-רגע… אתה ב-ב-באמת מתכוון לזה?” היא שאלה, כשחלק מהכעס שלה שוכך. “למה שינית את דעתך ככה?”
“בעיקר בגללך, האמת.”
אור הסמיקה בחדות ונרתעה לאחור, משלבת את ידיה במגננה.
“מ-מ-מה??? ל-ל-למה את-תה מת-ת-תכוון?”
“לא! זה לא מה שאת חושבת!” השיב אפרים במבוכה. “אני התכוונתי שאני לא מסוגל לראות אותך ככה, חסרת ביטחון במקום מסוכן שכזה. ואני בטוח שאת לא היחידה שמרגישה ככה. זה מה שאני רוצה, לעשות את העיר הזאת למקום שהוא קצת יותר בטוח למישהי כמותך.”
אפרים ראה שאור נרגעה קצת אחרי שאמר זאת, אך היא עדיין שמרה ממנו מרחק.
“אז… מה אתה מתכוון לעשות בדיוק?”
“חשבתי להצטרף אל החלופה.”
“אתה רציני?” שאלה אור בהפתעה גמורה.
“לגמרי. חשבתי על זה ברצינות כבר כמה ימים, והגעתי למסקנה שזאת הדרך הכי טובה לתרום לקהילה פה.”
“אה… אפרים…” שאלה אור במבט מושפל. “כמה זמן אתה נמצא ביובלים?”
“היום שבו נפגשנו היה היום הראשון שלי בעיר. למה את שואלת?”
אור התעלמה ממנו, התחילה לספור באצבעותיה.
“אז זה אומר שאתה נמצא כאן רק, שישה ימים! רק שיתון אחד! זה לא מספיק זמן בשביל להכיר את העיר הזאת! אתה בטוח שאתה תסתדר?”
“אני החזקתי מעמד עד עכשיו, לא? אני בטוח שאחזיק מעמד שם.”
“אם… אתה אומר.” אמרה אור והרימה את מבטה. “אז… בהצלחה לך, אפרים, ו…תודה.”
היא השפילה שוב את מבטה, הפעם בחיוך.
אפרים התרחק מהבית והביט סביבו. השיחה עם אור לקחה יותר זמן משתכנן, והשמש כמעט נעלמה מן האופק. הוא כבר היה אמור להיות עכשיו במפקדה. אפרים נתקף בהלה ורץ במהירות לשם. הוא דאג כל כך שלא להקדים, שהוא אפילו לא חשב על האפשרות שהוא יאחר. אפרים עצר מול דלת המפקדה והסדיר את נשימתו. אז הוא פתח את דלת הכניסה בניסיון לשדר ביטחון, וקיווה שלא ישאלו אותו למה הוא התעכב.
כל מנהיגי החלופה ישבו במקומותיהם. השופט בירך את אפרים בקרירות.
“אז המועמד החדש שלנו הגיע. שב בבקשה.” אמר והחווה לעבר כיסא שלאפרים היו רק זיכרונות רעים ממנו.
אפרים התקרב בהיסוס אל עבר הכיסא. הוא עדיין לא היה בטוח שהוא מעוניין לשבת בו.
“תוכל למהר בבקשה?” שאלה אבן בתסכול שלא אפיין אותה קודם. “יש לי לילה ארוך, אני מעדיפה לסיים עם זה בהקדם.”
קול נוסף הצטרף אליה, קול עמוק שאפרים לא זיהה. זה היה הענק, אחיו של שפירא, שאותו אפרים שמע בפעם הראשונה.
“אני לא מתכוון לחנוק אותך שוב, אם זה מה שאתה מפחד ממנו. שב כאן, תעשה מה שמבקשים ממך, ולא יקרה לך כלום.”
אפרים נענה לו בהיסוס, והתיישב בחשש על הכיסא, בעודו מנסה לחמוק מהמבט החודרני שהפנתה אליו ר”ס.
“עם מי יש לי את הכבוד לדבר?” שאל השופט בצורה מסוימת של רשמיות.
“אפרים צייד, אדוני.”
“זה השם האמיתי שלך?” שאלה אותו אבן.
“כן, מה הבעיה בכך?”
“אתה באמת רוצה שנקרא לך כך?” הוסיפה אבן. “הייתי מציעה לך למצוא איזה כינוי שהולם אותך. זה מראה על כבוד. כמו שאותי לדוגמה מכנים אבן כי אני יציבה ולא נשברת בקלות.”
“וכדאי גם שתחשוב על משהו טוב.” הוסיפה ר”ס. “יש אצלי בחור שהחליט להשתמש בגיל שבו הוא הצטרף בתור כינוי. עכשיו הוא תקוע עם הכינוי “שבע-עשרה” כבר משהו כמו שש שנים.”
סרעפת פלט אנחה ולקח לגימה ארוכה מכוס שאחז בידו.
“פשוט תתעלם מהן אפרים, אתה ממש לא חייב למצוא לעצמך כינוי אם אין לך משהו.”
“זה בסדר.” אמר אפרים. “כבר יש לי רעיון.”
“אז מה בחרת?” שאלה אבן.
“רוח.”
“שיהיה.” אמר השופט והביט בו.
“אז תגיד לי רוח, מה אתה יכול לתרום לחלופה?”
אפרים סיפר להם על הכישורים שפיתח בתור צייד, ועל ההשכלה הממלכתית שרכש בילדותו.
“האם יש לך ניסיון בעבודה מול אנשים?” שאל סרעפת.
“אני לא יודע עד כמה אפשר לקרוא לכך עבודה מול אנשים, אבל כן עבדתי בתור שכיר במשך כמעט שנה, אז יצא לי לשאת ולתת מול לקוחות.”
“טוב מספיק בשבילי.” אמר סרעפת.
“בכל מקרה, היינו מעוניינים בהדגמה של היכולות שלך.” אמר השופט, ופנה לענק.
“ענק, תוכל להביא לפה מהר רובה ומטרה לירי?”
הענק עזב את השולחן ונכנס אל אחד החדרים הפנימיים. הוא חזר כשהוא מחזיק כן ועליו בד לבן, אותו הניח צמוד לכניסה. אחר כך הוא חזר והושיט לאפרים רובה וחגורה עם פונדות.
אפרים הביט בציוד שהופקד בידו. היתה לו תחושה שהוא כבר ראה אותו. לא, זו לא היתה תחושה, הוא היה משוכנע בכך שזה הציוד שנלקח ממנו ביומו הראשון ביובלים. הוא לא חשב באותו הרגע ופנה אל השולחן.
“אני די בטוח שכל הציוד הזה שייך לי.”
“אני לא יודע על מה אתה מדבר.” היתמם סרעפת. “הרובה הזה נמצא בביתו של אדם תחמן שניסה לחמוק מתשלום כסף שהוא חייב לנו, והפונדות הוחרמו מאיזה טמבל שניסה לגנוב מאיתנו לפני כמה ימים. לא ייתכן שלאדם הגון שכמותך יהיה קשר לאנשים מפוקפקים שכאלו, נכון רוח?”
אפרים החטיף לסרעפת מבט זועף, חגר את החגורה על מותנו והתקרב אל המטרה.
“מרחק?” הוא שאל.
“עשרים צעדים.” השיבה ר”ס בחוסר הבעה.
אפרים נשם עמוק, וצעד אחורה. עשרים צעדים היו בערך המרחק מחזית השולחן אל המטרה. ראשית, אפרים פתח את הפונדה שהכילה את אבק השריפה. הוא הוציא מתוכה כפית עץ ייעודית, מילא אותה באבקה ורוקן את תוכנה אל תוך הקנה. אחר כך הוא סגר את הפונדה, שלף מתחתית הרובה מוט ברזל ארוך שהיה מוצמד לו ברצועות עור, והשתמש בו להידוק האבקה ברובה. אז, הוא פתח את פונדת הקליעים, שלף כדורית עופרת והשחיל אותה פנימה. אפרים סגר את הפונדה ופתח את השתיים הנותרות. מפונדה אחת הוא הוציא פתיל קצר, ומהשנייה פיסת אבן צור וכלי פלדה. הוא אחז ביד אחת בצור ובפתיל והכה בהם בפלדה שבידו השנייה. הפתיל ניצת והחל לבעור באיטיות. אפרים החזיר את כלי ההצתה למקומם וייצב את הפתיל במקום הייעודי לו בצד הרובה. אז, אפרים נשם עוד נשימה עמוקה, כיוון את הרובה אל עבר מרכז הבד ולחץ על ההדק. הלחיצה סובבה את הפתיל הבוער במקומו, והוא ירד אל תוך תא פתוח בתחתית הקנה אליו התפזר חלק מאבק השריפה. האבקה התלקחה, ובקול פיצוץ רועם נורה הקליע לעבר המטרה.
אפרים התקרב יחד עם האחרים לעבר המטרה. בתחתית הבד היה כעת חור חרוך. ר”ס ואבן הביטו באפרים בהתרשמות. לא היה דבר מה בכך. עבור האדם הפשוט, שלא השתמש מימיו ברובה, הייתה רווחת האמונה שרובאים היו מסוגלים לפגוע בכל מטרה, מכל מרחק, בדיוק מרבי. בפועל, עצם העובדה שאפרים בכלל הצליח לפגוע במטרה מהמרחק שבו עמד היתה אות למקצוענות.
“יפה מאוד.” אמר השופט, וקרא לכולם לחזור לשולחן.
“אם לא אכפת לך, רוח, אני והאחרים מעוניינים להתייעץ קצת בינינו. בבקשה ממך, תחזיר לנו את הציוד ותחכה בחוץ.”
אפרים החזיר לחלופה את הציוד שלו בחוסר רצון, והמתין מחוץ לדלת. אפרים לא הבחין בדבר מה מעניין ברחוב, לכן הוא הפנה את מבטו מעלה. זריחת הירח כבר כמעט והסתיימה, ואור הכוכבים הבליט ביופיו את מראה העגום של השכונה בה הוא נמצא. אפרים התבונן ברקיע, מקווה בליבו שהוא עושה את הדבר הנכון.
תנועה פתאומית לכדה את תשומת ליבו. באור הכוכבים, הצליח אפרים להבחין בצללית של אדם הנושא תיק צד. אפרים נזכר בלילה הראשון שלו ביובלים. יכול להיות שמדובר בעוד סוחר סמים? זה לא בלתי סביר ממע שהוא שמע עד כה. בעודו תוהה על כך, הוא הבחין בדמות מביטה לצדדים, ואז צוללת אל תוך סמטה. אפרים הרהר לרגע אם לנסות לרדוף אחר הדמות, כאשר הדלת שמאחוריו נפתחה.
“סיימנו, אתה יכול להיכנס.” אמר לו הענק.
אפרים התיישב בחזרה על הכיסא שמול השולחן הגדול.
“ובכן רוח,” אמר לו השופט. “אחרי התייעצות, אנחנו הגענו למסקנה שכישורייך יכולים להביא תרומה משמעותית בכל תפקיד בחלופה, כולל אפילו תפקידים בכירים. אני לא אומר זאת הרבה, אבל אתה זכית בזכות הנדירה לבחור לעצמך תפקיד בכל אחת מהחזיתות שלנו. אם אתה מעוניין, אוכל לספר לך מה מציעים לך כל אחד מהאישים כאן:
“מצד שמאל שלי אתה תמצא את אבן.” אמר והפנה את מבטו אל האישה עם השיער הקצר. “היא ראש צוות ההברחות שלנו. זהו צד חשוב מאין כמוהו בארגון שלנו, שכן הוא מביא במסעות מסוכנים את הציוד והחומרים הנדרשים לתפקודה הבריא של החלופה. אבן מעוניינת לבחון את כישורייך במשימה אמיתית, ובמידה ותפגין בה כישורים יוצאי דופן כפי שאתה טוען שיש לך, תוכל לקבל קידום רציני בתוך החזית.
“מימיני, סרעפת, ראש החזית העסקית.” אמר והפנה את מבטו אל הגבר בעל המראה המרושל. “גם לו יש תפקיד חיוני, שכן הוא זה שמוציא את מירב הכסף ממה שאנו מבריחים. סרעפת מוכן להציע לך כבר עכשיו תפקיד של אחראי משמרת על חברי החלופה, גם כן עם אפשרויות לקידום.
“מימין לסרעפת תמצא את רי”ש-סמ”ך.” אמר והפנה את מבטו אל האישה הגבוהה עם ההבעה המבשרת רעות. “היא עומדת בראש החזית ההתקפית, שהיא הסיבה העיקרית הודות לכך שהרווחנו את המוניטין העוצמתי שיש לנו כעת. ר”ס אינה פירטה מולנו את התוכניות שלה לגביך, אך היא הבטיחה לקיים איתך שיחה אישית שבסיומה אתה עשוי לקבל תפקיד בעל חשיבות עליונה.
“אז אמור לי רוח, במה תבחר? יש תפקיד שאתה מעוניין בו?”
אפרים לא היה צריך להתלבט. ממה ששמע על החלופה, יש רק מקום אחד שהוא היה חושק בו.
“אני אנסה את מזלי בצוות ההברחות.”
“יפה, אז ברוך הבא לחלופה, רוח.” אמר השופט והצביע אל אחד החדרים הפנימיים. “בחדר הזה ישנו ארגז עם בגדים סגולים בכל המידות. תמצא בגד שמתאים לך ותחזור לפה. אתה כעת חלק מהחלופה, אז אתה צריך לייצג אותנו כראוי.”
אפרים נכנס פנימה ומצא חולצה סגולה עם שרוולים ארוכים שהתאימה לו בדיוק. הוא לבש אותה במקום החולצה האפורה שלבש וחזר אל החדר הראשי.
“אני חייבת להגיד שפנית אלינו בדיוק בזמן הנכון.” אמרה לו אבן. “כבר מחר הצוות שלי יוצא למשימה. אם היית מגיע לכאן רק יום אחד מאוחר יותר, היית צריך לחכות יותר מחצי חודש עד למשימה הבאה.
“בכל מקרה, אני יוצאת אל בסיס המבצעים שלנו עכשיו בשביל הכנות אחרונות. זהו המחסן של המבשלה הנטושה שסמוך לחומה. פגוש אותי שם הישר בזריחה. אל תאחר.”
“תודה לך.” אמר אפרים ויצא מהמפקדה.
אפרים יצא אל הרחוב הראשי, עודנו ממשש את בגדו החדש. חלק מסוים ממנו עדיין הרגיש שזאת היתה טעות, וגרם לו להעלות תהיות לגבי מה מכריו במטל היו אומרים על ההחלטה הזאת. אפרים החליט להתעלם מהקול הזה לעת עתה, ובחן את תגובת האנשים שסביבו למראהו. למרבה הפתעתו, הוא כלל לא הבחין בהבדל במבטים שקיבל מהסביבה. הוא שיער שמה ששמע מתושבי הסביבה היה נכון, ואכן הם מקבלים בשלווה את נוכחות החלופה באזור מגוריהם.
לפתע צפה בזיכרונו הדמות החשודה שראה מקודם. אפרים נזכר במה ששפירא סיפר לו אחרי הצהריים. עכשיו שהוא היה רשמית חבר בחלופה, הרצון שלו לעצור את הסוחרים האלה נהיה למחויבות. אחרי הכישלון שעליו הוא שמע, הוא ידע שעליו לעשות את כל מה שאפשר כדי לתרום את חלקו.
אפרים נכנס אל תוך הסמטה שאליה ראה את הדמות נכנסת. במרכז הסמטה עמדה אישה מבוגרת במעיל פרווה ועישנה חומר עם ריח מחניק.
“היי גבר, אתה מחפש ריגושים?” אמרה לאפרים כשניגש אליה.
“אני מחפש מישהו שעבר מכאן קודם עם תיק צד.”
“אה, אתה אחד מאלה.” היא אמרה באנחת אכזבה.
“כן, הוא עבר כאן קודם. מכר לי את השאכטת כנפיים הזאת במחיר מבצע.” היא הוסיפה בעודה מפנה את החומר המגולגל לעבר פניו של אפרים.
“לאן הוא הלך?” שאל אפרים בחוסר סבלנות.
“ראיתי אותו פונה ימינה בהמשך ואז שמאלה בצומת הקרוב. חסר לך שתפגע בו, אתה שומע? תאמין לי, אתם והצדקנות שלכם. אפילו קצת להירגע אתם לא נותנים-“
אפרים התעלם מהמשך דבריה של האישה ורץ אל הרחוב שאליו היא כיוונה. ברחוב ההוא הוא הבחין בחבורת אנשים מוזנחים שהיו מקובצים סביב נער עם תיק צד. אפרים ראה את הנער מוסר חבילה קטנה לאחד מהאנשים, שפתח אותה ושפך ממנה אבקה לבנה אל תוך בקבוקון. אבקיזוב, אפרים היה בטוח בכך.
הוא התקרב בזהירות אל הנער.
“היי! מה בשם האלים אתה חושב שאתה עושה!” הוא צעק לעברו כשהרגיש שהתקרב מספיק.
הנער הבחין באפרים, ואז סגר במהירות את התיק והחל לברוח. אפרים רדף אחריו בכל יכולתו.
השניים רצו בתוך מבוך הסמטאות שהרכיב את השכונות במרכז הרובע המערבי. לתסכולו הרב של אפרים, הנער רץ באותה המהירות כמוהו, כך שאפרים לא הצליח לצמצם אפילו ברגל אחת את הפער ביניהם. בסופו של דבר ראה אפרים את הנער נכנס לרחוב בו לבתים היו רעפים צבעוניים. אפרים עמד להיכנס, ואז הבחין בדגל ירוק שהיה פרוס על קיר הרחוב ועליו הדפס של ענף עם זוג זיתים. אפרים הבין שהנער הצליח לברוח משטחה של החלופה. הוא העריך שזהו השטח של משפחת מסיק, וכיוון שלא היה בטוח אם הם יאפשרו לו להמשיך במרדף, החליט לוותר עליו. הוא ניחם את עצמו בכך שלפחות הצליח לגרש את אותו הסוחר.
אפרים הסתובב אחורה וחצה מספר צמתים בניסיון למצוא את הרחוב הראשי, עד שהוא הבחין בקושי בשלט שהיה תלוי על צד בניין שמולו. המילים “המספרה של רזי” היו כתובות בכתב מרושל על השלט ומתחתיו היו זוג וילונות שכיסו מדרגות שהובילו אל המרתף. אפרים נזכר בדבריו של שפירא, וכן שעליו לקום מוקדם בבוקר המחרת, וירד במדרגות.
בקומת המרתף היה חדר כניסה קטן ובו דלפק מואר באור נרות. מאחורי הדלפק עמד גבר מזוקן שהציג את עצמו בתור אותו רזי שהוזכר בשלט. משראה הגבר את בגדיו של אפרים הציע לו חדר בשלושים פרוטות, והבטיח לו שמדובר בהנחה של חצי מחיר לאנשי החלופה. אפרים שילם על החדר וביקש שיעירו אותו עם שקיעת הלבנה.
לפנות בוקר קץ אפרים משנתו ויצא מהפונדק. הוא התכוון לשאול את האנשים שסביבו לגבי המבשלה הנטושה אך גילה שהרחובות היו שוממים בשעה זאת, ולכן החל פשוט לצעוד אל כיוון החומה ולנסות להתמצא משם.
למזלו הרב, אפרים לא היה צריך לשאול אף אחד. כשהתקרב לחומה הוא הבחין בכמות משמעותית של צעירים לובשי סגול שהתכנסו אל תוך מבנה שהיה סמוך לה. אפרים עקב אחריהם אל תוך המבשלה ונכנס לחדר מוארך שהכיל עשרות ארגזים וחביות שהיו מונחים בצידי החדר. גרם מדרגות שירד אל מתחת לרצפה נבנה בקצה אחד של החדר, וצמוד אליו עמדה אבן, שהייתה כעת מכוסה בשריון עור וחגרה על מותניה חרב קצרה ושורת פגיונות.
אפרים השתחל אל תוך הקבוצה הגדולה של הצעירים שעמדה בצידו הנגדי של החדר. אבן התחילה לדבר.
“אני רואה שכולם הגיעו. עכשיו, לפני שנתחיל, הגיעו אלינו היום מספר חברים חדשים. אני מבקשת מאותם חברים שיבואו אליי בבקשה.
אפרים ושתי נערות נוספות יצאו מהקהל ונאספו לפני אבן.
“תסתובבו אל האחרים, בבקשה.” אמרה להם אבן ונעמדה לפניהם.
“תכירו:” אמרה והתקרבה אל כל אחד מהם.
“שנף.” אמרה וטפחה קלות על כתפה של נערה נמוכה עם שיער בלונדיני מתולתל.
“לוכדת.” אמרה וטפחה קלות על כתפה של נערה גבוהה עם שיער אדמוני.
“רוח.” אמרה וטפחה קלות על כתפו של אפרים.
“אני מצפה מכם שתקבלו אותם יפה לחבר המשפחה שלנו.” אמרה ופנתה אל החדשים. “אתם רשאים לחזור.”
אפרים ושתי הבנות עשו כדבריה וחזרו אל הקהל. אבן פנתה לעברם ופתחה בנאום קצר.
“עכשיו, כמה מילים עבור המצטרפים הטריים: אתם נמצאים כאן כי אתם האנשים הטובים ביותר שיש לחלופה. האנשים המוכשרים ביותר. האנשים האמיצים ביותר, ואם יורשה לי לומר,” המשיכה אבן, מחייכת בשובבות, “גם האנשים היפים ביותר.”
קומץ צחקוקים נשמע מהקהל.
“אפשר לומר שצוות ההברחות הוא הלב הפועם של החלופה. אנחנו אלה שמביאים לה את המזון הדרוש למחייתה. הרכוש שאנו משיגים זהו אותו הרכוש שאתם משיגים בהמשך בשווקים של הרובע. בזכותנו, ורק בזכותנו, המשפחות שלכם יכולות לקנות אותו במחיר בר השגה. אני מבקשת מכם לזכור זאת בכל עת. הסיכון שאתם צועדים אליו הוא בשבילם.
“הסיבה שבחרנו בבניין זה כבסיס המבצעים שלנו הוא שזהו בין המבנים הבודדים שיש ממנו יציאה אל מחוץ לכותלי יובלים. אני מדברת כמובן על המדרגות שמאחורי. הן מובילות אל תוך אורווה שבעליה נאמנים לנו בכל ליבם. דם רב נשפך בשביל הזכות להחזיק בבסיס הזה.
“אנו הולכים למשימה שתימשך בין שמונה לעשרה ימים, תלוי במזג האויר. אני מצפה מכם להתכונן בהתאם. מחוץ לחדר הזה ישנם ארגזים שבהם נמצא כל הציוד שתידרשו אליו למסע. מזון יבש, שתיה, כלי נשק ומיגון. קחו את הזמן להתארגן ותתאספו כאן כשאתם מוכנים. נצא ברגע שכולם סיימו.”
אבן סיימה, ומיד אחר כך התפזר הקהל לעבר החדר שממנו נכנסו. אפרים הצטרף אליהם וחיטט בארגז פנוי, שם מצא רובה חדיש ופונדות עם הציוד הדרוש כדי להשתמש בו. אפרים רכס את הציוד על גופו, הכניס לתרמיל שלו נאד מים גדול ונאסף במחסן.
עד מהרה הצטרפו שאר חברי הצוות. חבורת האנשים שעמדה בחדר קודם לכן שינתה את פניה לפלוגת לוחמים. אבן התבוננה בהם, הנהנה באישור וירדה במדרגות. אפרים צעד יחד עם שאר חברי הצוות אל מחוץ לכותלי העיר, מלא התרגשות. סוף סוף הוא יוכל להתחיל לתרום לעיר הזאת, וזה הולך לקרות ממש בקרוב.