מעדכן מראש שעקב מעבר דירה לא יהיה פרסום בשבוע הבא
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אפרים קם ויצא עם קרצן מבית המרזח. בעודם צועדים לכיוון המקדש, קרצן פנה לאפרים.
“תשמע אפרים, אתה בטח סקרן לדעת למה אני מבין כל מי שהיה ליד השולחן מתגורר באכסנייה.”
“לא ממש, האמת.”
קרצן השתהה מעט, והביט באפרים במבט מעט פגוע. “טוב. עדיין, האחרים שם בטח ירצו לספר לך, אז אני מעדיף שתשמע את זה ממני קודם.”
הוא נשם נשימה ארוכה, והמשיך.
“העניין הוא, שאני מכור לשעבר לסמים.”
אפרים הביט בו בהלם.
הוא גיחך. “לכד את תשומת הלב שלך, הא?”
“איך זה קרה?” שאל אפרים.
“זה התחיל כשהייתי בן חמש-עשרה. אני ברחתי מהבית שלי אחרי שנים שבהם הוא לא היה מקום שראוי לחיות בו. אני לא הסתדרתי בחוץ. למשפחה שלי לא היה את הכסף לשלוח אותי לבית ספר, כך שלא היו לי הרבה כישורים לעבוד איתם. הייתי בשפל, ואז גיליתי את הסם.”
“אבקיזוב?”
“לא. זה קרה שש שנים לפני שהסם הזה אפילו הגיע ליובלים. אני מדבר על קָרָמֶלוֹנִים. תשמע, לחומר הזה יש שם תמים מדי למה שהוא עושה לך למוח. בהתחלה הוא רק מסלק את כל המחשבות השליליות – עצב, פחד, כעס וכל אלה. אבל אחרי כמה שימושים הוא מתחיל לעבוד טוב מדי: קודם כל הוא מעלים רגשות ניטרליים, אחרי זה רגשות חיוביים, ובסוף אתה לא יותר מגולם חסר רגשות – פרט לתחושת שיכרות חזקה. החלק הכי גרוע הוא שברגע שההשפעה נגמרת כל התחושות האלה חוזרות בבת אחת – משהו שמרגיש כאילו המוח שלך עולה באש. עד כמה שאני יכול לזכור, ההתמכרות בשלב הזה פחות קשורה אל ההשפעה של החומר אלא יותר אל הפחד ממה שקורה כשהוא מפסיק לפעול. לא שזה לא ממכר לפני זה. ואם זה לא נשמע לך מספיק גרוע, אז תדע שזה חומר ממש מסריח, והריח יכול להישאר בחדר חודשים אחרי שהשתמשו בזה.
“אז מה שקורה לך בסוף הוא שאתה מאבד כל קשר עם העולם שבחוץ. לא אכפת לך יותר משום דבר שלא קשור להשגת עוד קרמלונים. תאמין לי, במצב הזה אתה היית מסוגל להרוג את האנשים שהכי יקרים לך אם זה אומר להשיג עוד מהחומר.
“בכל מקרה, שמונה השנים שאחרי ההתמכרות לא קיימות אצלי בזיכרון. לפעמים עולים לי פרטים בחלומות, אבל פרט מזה אין לי מושג מה קרה לי, כולל איך קיבלתי את הצלקת הזאת.”
הוא סיפר ואז הצביע על הצלקת שנתנה לו את הכינוי שלו.
“וואו,” פלט אפרים.” זה הרבה לעכל. אז איך יצאת מזה?”
“האמת שאין לי מושג.” ענה קרצן. “אני פשוט קמתי יום אחד עם קצת יותר הכרה מהרגיל וגיליתי מה המצב שלי. אני הבנתי מיד שאני חייב לברוח מהחיים האלה כמה שיותר מהר. אני רצתי לעבר המקדש והתחננתי בפני הכהן הראשי שיעזור לי. הוא כמובן היה שמח לעזור לי להשתקם. מסתבר שהוא מאכסן במקדש עוד הרבה צעירים במצבי, ושם אני גר עד היום, וגם פגשתי את בת הזוג שלי, נורית. בדיוק באותה התקופה החלופה החלה להתרחב לכל עבר, וכששמעתי על המלחמה שלהם בסמים, הרגשתי שזו תהיה לא פחות ממחויבות להצטרף אליהם במאבק. למנוע מאחרים לעבור את מה שאני עברתי, אתה יודע. מאז עברו כמעט שלוש שנים, ולא נגעתי כלל בקרמלונים.”
בעודו מדבר, אפרים ראה שנפרש מולו בניין מתומן רחב בעל שלוש קומות, חתום בכיפה. בצידו הקדמי הייתה דלת כניסה עם פסלים מעוטרים בצדדיה, ומהקירות הסמוכים הובילו מסדרונות רחבים אל שני מגדלים עגולים, חתומים גם הם בכיפה. ממה שהספיק לראות מהקיר האחורי, הוא ראה שמוצמד אליו מגדל מרובע החתום בגג משופע.
“הגענו” אמר קרצן כאשר הגיעו אל רחבת הכניסה.
קרצן פתח את הדלת הראשית. בפנים ראה אפרים מספר אנשים מתפללים לפני פסלים, ועוד אישה לבושה בירוק ונחושת, שניקתה אזור שמסביב לאחד מהם. כאשר היא ראתה את אפרים וקרצן, היא חדלה מעבודתה ורצה לעבריהם. היא ניגשה אל קרצן ונשקה לו בפה.
“תומר! חיים שלי!” היא צהלה.
“אפרים, תכיר, זאת נורית, בת הזוג שלי.” אמר קרצן. אפרים התבונן בה מקרוב. גם בלי שיגידו לו הוא היה יכול להבין שגם היא מכורה לשעבר. פניה היו מתוחים ועייפים, עיניה היו שקועות, שיערה נראה כבאמצעו של תהליך שיקום אחרי שנים של הזנחה, ובפיה היו חסרות מספר שיניים.
“נורית, תכירי, זה אפרים, הוא מתכוון לישון כאן לכמה ימים.”
“הוא גם, אה…” שאלה.
“לא, הוא תושב של כפר בצפון שרצה לעבור ליובלים והסתבך בצרות.”
“אני רק מתכוון להישאר כאן עד שאחסוך מספיק כסף כדי לצאת מהעיר.” הוסיף אפרים.
“טוב, אה… בהצלחה לך.” אמרה נורית, ופנתה לקרצן. “אתה נשאר?”
“לא, אני רק באתי ללוות אותו. יש לי עוד מחויבויות בחלופה עד הלילה.”
“טוב. ביי בינתיים. אני אתפלל לאלים שישמרו עליך.” אמרה.
“גם אני.” השיב קרצן ונשק לה שוב. “נתראה בקרוב.” אמר והלך.
אפרים צעד אל פאתי המקדש ביחד עם נורית.
“אתה בטח קצת מבולבל מזה שאני לובשת בגדי לוויים, לא?” היא שאלה.
“אפשר לומר.”
“אני עדיין לא באמת לוויית, אני רק בהכשרה כדי להיות כזאת. אני די מרוצה מזה עד עכשיו. העבודה מרגישה מאוד שלווה, והיא מרחיקה אותי ממחשבות רעות, אם אתה יודע למה אני מתכוונת. אולי יום אחד עוד אהיה כוהנת.”
אפרים הנהן, והביט סביבו, מנסה להבין מה בדיוק הוא רואה. נראה היה שנורית שמה לב לכך, כי היא מיד שאלה את אפרים על כך.
“זאת הפעם הראשונה שלך במקדש כללי?”
“כן.” הוא הודה.
“זה מה ששיערתי. אני מניחה שאצלכם בכפרים מתפללים בעיקר לנוגה או לעדן, אז המקדשים אצלכם מוקדשים בעיקר אליהן. אבל בערים יש הרבה אנשים, וכל אחד מהם צריך משהו מאל אחר. בשביל זה יש את המקדש הכללי, בו לכל אל כמעט יש מקום שווה.”
אפרים הסתכל שוב, וזיהה בפינות של המקדש פסלי שיש גדולים צבועים המתארים שלל דמויות: אישה לבושה בעלים עם פרחים בשערה, גבר מזוקן עם גלימה שאוחז במטה, נחש חמור סבר המלפף גולגולת בזנבו, ועוד רבים נוספים, למרות שאת רובם הסתיר עמוד רחב ביותר שהיה במרכז האולם. בתחתיתו של כל פסל היה מוצב לוח ארד בו הופיע סמל, שם הדמות המתוארת בו, ועוד כמה משפטים בשפה גבוהה. מסביב לפסלים ניצבו גדרות עץ שתחמו את אזור התפילה, כך שלכל היותר כתריסר אנשים היו יכולים להצטופף בו. במרכז כל אזור, סמוך ללוחית, הוצב מגש נחושת רחב בו מתפללים הניחו מנחות כגון מזון וכסף. אפרים לא היה יכול שלא לחוש סלידה מהנוהג של הקרבת מנחות, אשר נחשב כנצלני בקרב הדת שלו.
“אז בוא ניקח אותך אל הכהן הראשי, כדי שתוכל לסדר איתו את הלינה שלך.” אמרה נורית, והקיפה את העמוד הרחב.
אפרים התלווה אליה עד לזוג דלתות בקיר המקביל לקיר הכניסה.
“כאן נמצא המשרד של הכהן הראשי. חכה כאן בזמן שאני אדבר איתו.” אמרה בעודה אוחזת בידית.
נורית נכנסה פנימה למספר רגעים, ואז יצאה וקראה לאפרים להיכנס.
המשרד של הכהן היה מרווח, וריק יחסית. במרכזו ניצב שולחן עבודה רחב, עם שני כיסאות פשוטים בצדו האחד, וכיסא מרופד בצידו השני, עליו ישב גבר בגיל העמידה הלבוש בכחול ובכסף, עם עיטור בצורת שמש זהובה במרכז הבגד. מצדי השולחן ניצבו שתי כונניות שכמעט היו ריקות, ובקיר השני הייתה דלת נוספת סגורה.
“שב, בבקשה.” קרא הכהן בקול סמכותי. אפרים התיישב באחד מהכיסאות.
“מה השם שלך, נער?” שאל הכהן.
“אפרים, ואתה?”
“אתה יכול לקרוא לי אבנר.” ענה הכהן. “אז, נורית סיפרה לי שאתה אורח ממחוץ לעיר, ואתה רוצה ללון כאן. זה נכון?”
“כן אדוני,” ענה אפרים, “אבל רק לכמה ימים, עד שאחסוך מספיק כסף כדי לצאת מהעיר.”
“הבנתי.” ענה הכהן. “אז אפרים, מה מעשיך ביובלים?”
אפרים סיפר לו בקצרה על כיצד הגיע למצבו הנוכחי, עם מספר שינויים בפרטים. הוא שינה את מוצאו ממטל לחורשת העמק, צמצם ככל שהיה מסוגל את ההתקלות שלו עם החלופה, והתחמק מלגלות את הסיבה לכך שהוא עזב את הבית. קצת נמאס לו מכך שכולם שאלו אותו על זה. האם זו באמת שאלה שחשוב לענות עליה?
“אז לאן אתה מתכוון ללכת אחרי שתצא מכאן?” שאל הכהן.
“עוד לא החלטתי, אבל כנראה לכיוון סמדינה, או אולי לסימחר.”
“תן לי להבין,” אמר הכהן. “אתה עוד לא בטוח לאן אתה רוצה ללכת, אבל אתה כבר בטוח בכך שאתה רוצה לצאת מהעיר?”
“אני חוויתי מספיק מהעיר הזאת כדי בטוח.”
“ומה, בדיוק, אתה מתכוון לעשות כאשר תגיע לשם?”
“לא יודע, אבל כנראה פשוט למצוא עבודה ומקום לישון בו, בתור התחלה.”
“האם אתה היית פעם באחת מהערים הללו, או אתה מכיר מישהו שחי באחת מהן?”
“לא אדוני, יובלים היא המקום הדרומי ביותר שאני וכל מי שאני מכיר היו בו.”
אפרים נהיה חסר סבלנות, הוא לא הבין מה הכהן רוצה ממנו עם כל השאלות האלו. הכהן רכן לכיוונו והרצין מבט.
“נערי, תקשיב לי טוב. אתה אולי חושב שמה שקרה לך בעיר הוא רק בגלל השם הרע שהיא צברה, אבל דברים כאלה עלולים לקרות לכל מי שמגיע לראשונה לבד אל מקום שהוא לא מכיר. ללכת למקום אחר ללא תוכנית יהיה מסוכן בדיוק באותה המידה.”
“אז מה אתה רוצה שאני אעשה, אישאר כאן?”
“כן.” השיב הכהן בחריצות. “לפחות עד שיהיה לך מושג לגבי מה שאתה מתכוון לעשות בהמשך.”
“אני עדיין אצטרך מקום לינה.” השיב אפרים.
“זה נכון. המקדש שלי פתוח עבורך כל עוד תהיה זקוק לו. בקש מנורית להראות לך איפה ישנים.”
“תודה לך,” אמר אפרים, וקם מהכיסא.
“דבר אחד אחרון.” קרא אבנר.
אפרים הביט בו.
“כאן זה מעון למחסה, לא לנופש. אני מצפה ממך שתמצא תעסוקה בהקדם.”
“לא תכננתי אחרת, אדוני.” השיב אפרים.
אפרים יצא מהמשרד וחיפש את נורית באולם. הוא מצא אותה סמוך לדלת הכניסה.
“נו, איך היה?” שאלה.
“הלך טוב, הכהן נתן לי לישון כאן כמה זמן שאהיה צריך. הוא אפילו דרש את זה במידה מסוימת.”
“יופי!” היא קראה. “אבנר הוא אדם טוב, הוא לא יכול לתת למשהו רע לקרות אם הוא יכול להתערב.”
“הוא גם אמר שאת תראי לי איפה ישנים.”
“בכיף.” השיבה. “למרות ש…”
“למרות שמה?” שאל אפרים בדאגה.
“בעצם, יש לי רעיון יותר טוב. אתה אמרת שזו הפעם הראשונה שלך במקדש כללי, לא? אולי אתה רוצה שאעשה לך סיור?”
“אין לי בעיה עם זה.” השיב.
“בסדר, בוא אחרי.” קראה נורית.
היא הובילה אותו מסביב לקומת הכניסה.
“זוהי הרחבה המרכזית, בה אנחנו מתפללים אל שנים-עשר הגדולים, המכריעים את גורלנו.” אמרה בעודה מחווה לעבר הפסלים הגדולים. “כמו שאתה רואה, לכל אל יש כאן אזור שווה גודל, כי כולם חשובים לשלום אנשי העיר.”
אפרים התלווה אל נורית למרכז האולם, שם ניצב העמוד המרובע, שהיה רחב מספיק כדי שחצי תריסר אנשים היו יכולים לעמוד לרוחבו. על שלושה מקירותיו נחו כונניות נמוכות, שבכל אחת מהן הונחו עשרות ספרים, ומסביבן היו רחבות עץ לישיבה שהיו מחוברות יחדיו בצורת חצי מתומן.
“כאן יש את רחבת הדרשות.” אמרה נורית. “הכוהנים שלנו מעבירים אותן פעמיים ביום, וגם מבצעים שם טקסים אם זה יום מיוחד. אני מאוד ממליצה לך לבוא אליהם אם יש לך את הזמן, זו חוויה מאוד רוחנית.”
אפרים הביט מסביב לרחבה, שהייתה ריקה ברגע זה, והתקרב אל הכוננית שמולו, במבט מקרוב, הוא ספר שלושים-ואחד ספרים שהיו בתוכה.
“מרשים, לא?” פנתה אליו נורית. “יש לנו כאן את כל ספרי המקורות, כמו שצריכים להיות לכל מקדש שמכבד את עצמו. בקירות הצדדיים אתה יכול לראות ספרים חיצוניים ופרשנויות. בדרך כלל הם אצל הכוהנים והלווים למטרות מחקר, אבל בגלל שהיום יום חג הם נגישים לקהל הרחב.”
“יצא לך לקרוא מהם?” שאל אפרים.
“קצת, כשהם מונחים פה.” היא ענתה. “אני לא קראתי ספר מאז שהייתי ילדה, אז קצת שכחתי איך עושים את זה. אני לא רשאית לקרוא בהם כרצוני עד שאסיים את ההכשרה.”
נורית נראתה קצת שקועה במחשבות לרגע, ואז כחכחה בגרונה והמשיכה לדבר.
“בכל מקרה, אפשר להמשיך לדבר על זה אחר כך. בוא נמשיך קודם בסיור.”
היא אותתה לאפרים להסתובב. כעת הוא ראה שבקירות הסמוכים לדלתות הכניסה היו שתי דלתות נוספות, אחת בכל קיר.
“כאן נמצאים המגורים של הכוהנים והלווים, בהתאמה.” אמרה נורית בעודה מצביעה על הדלת שמשמאל ליציאה ואז על הדלת שמימינה. “הכניסה אליהם אסורה לאזרחים רגילים, אבל אנחנו באכסנייה אוכלים ארוחות בוקר וערב אצל הלוויים.”
היא לקחה את אפרים אל הצד השני של הרחבה. שם, ראה אפרים שהעמוד שבמרכז הוא למעשה חדר מדרגות פנימי. מדרגות שהובילו למעלה היו בצידו הימני, ובצדו השמאלי היו זוג דלתות עץ מאווררות. נורית הובילה את אפרים במעלה המדרגות.
הקומה השנייה הייתה ריקה, ומאובזרת פחות מהקומה שמתחתיה. מסביב לקירות עמדו עשרות פסלוני עץ מגוונים וחסרי שם, רובם לא עולים לגובה שתי אמות, עם קומץ צלחות נחושת שהיו פזורות מולם.
“זוהי הקומה של האלים הזוטרים והצדיקים.” אמרה נורית. “בדרך כלל לא באים לפה הרבה אנשים, וגם אז, רוב הזמן הם אפילו לא יודעים למי הם צריכים להתפלל ואנחנו צריכים להדריך אותם.”
“איך זה עובד?” שאל אפרים.
“אנחנו מספרים לבאים את השם של הישות המתאימה, מזיזים את הצלחת הכי קרובה אל מול הפסל המתאים, ואז הם מניחים בה מנחות ומתפללים.”
“אז את מכירה את כל השמות כאן?”
“חלק, רק מהכוהנים ומעלה מצופה להכיר את כולם. בוא נראה…” היא נעצרה וחשבה. “יש את יוֹטוֹ, אל הבישול, טוֹרִי, אל ההתעמלות, אה, זה בטח חשוב לך, יש את שַעַל, המלאך השומר על המטיילים. כדאי לך להתפלל אליו לפני שאתה יוצא. או! כמובן! איך שכחתי!” היא הובילה את אפרים אל זוג פסלים גבוהים יחסית, שתיארו שני גברים גאוותניים במדי אבירים.
“אלה הם הצדיקים עודד ועמוס, המייסדים של יובלים. הם נמצאים רק במקדשים שפה בעיר. הכהן הראשי סיפר לי שבכל עיר גדולה יש פסלים לקדושים שקשורים אליה. עכשיו נראה, איפה הייתי?”
“זה בסדר,” קטע אותה אפרים. “אני לא צריך להכיר את כולם עכשיו, נכון?”
“כן, אתה כנראה צודק.” ענתה נורית. “בוא נמשיך.”
הם עלו לקומה הבאה, שהייתה העליונה. המדרגות לקומה זו היו חשופות, ויצאו הישר מהרצפה ללא קירות מסביב להן. הקומה הזו הייתה ריקה לחלוטין, מלבד לציור קיר שהתפרש מהרצפה ועד למרכז הכיפה שהיוותה את תקרת הבניין.
“זה חדר השמיים. בדרך כלל אף אחד לא עולה לכאן, חוץ מבאירועים עם הרבה משתתפים, כמו חתונות ועוד כאלה. לפעמים הכהן הראשי בא לכאן כדי להתבודד.”
אפרים התבונן בסקרנות בציור הקיר. הציור היה עמוס בדמויות ותיאר אירוע אָלים כלשהו.
“הציור הזה מתאר את יום החורבן.” אמרה. “היום הנורא מלפני אלף ארבע-מאות עשרים ושלוש שנים, בו פלשו צבאות האפלה לעולמנו, החריבו את ממלכת קדם וטבחו באלים המייסדים. היום שבו ילדי המייסדים, במאבק רב, הצליחו לעצור את הפלישה ונאלצו לרשת את תפקידי הוריהם.”
במבט חוזר, הצליח לראות אפרים את הסיפור: הוא ראה יצורי כלאיים של חיות תוקפים אזרחים ודמויות מלכותיות נופלות בסבל, ואז את המאבק של הדמויות שראה בפסלים בחיות וגירושן, ולבסוף את ההתאספות של הדמויות בחצר שמיימית.
“יצא לך לשמוע פעם את הסיפור המלא?” שאלה נורית. “אם לא, כדאי לך לבוא לכאן בראש השנה. הכוהנים מספרים אותו במלואו, ויש גם אוכל ומוזיקה.”
“אז עכשיו בוא נראה איפה אתה ישן.” אמרה נורית.
היא ואפרים ירדו כל הדרך אל קומת הקרקע. שם, הוציאה נורית מפתח מכיס בבגדיה ופתחה את הדלת, שחשפה מדרגות שהוליכו מטה. היא ואפרים צעדו אל המרתף.
הדבר הראשון שלכד את תשומת הלב של אפרים היה הארגזים והחביות סמוך לגרם המדרגות.
“כמו שאתה רואה, בדרך כלל הכוהנים משתמשים במרתף כדי לאחסן את המנחות. אבל אל תדאג, יש מספיק מקום בשבילנו לישון בו.”
הם המשיכו ללכת במרתף, עד שהגיעו לרחבה פתוחה, בה היו פרושות כתריסר שמיכות. בחצי מהם ישבו אנשים ודיברו. נורית ואפרים ניגשו אליהם.
“חברים, תכירו, זה אפרים, הוא יישן כאן בימים הקרובים.” אמרה נורית והציגה את אפרים.
עד מהרה אפרים היה מוקף באנשים בני גילו שהציגו את עצמם ושאלו לגביו. אפרים סיפר להם את מה שסיפר לכהן. הם, לעומתו, לא התביישו לפרט מולו את הסיפורים שלהם.
לרובם היו סיפורים דומים לזה של קרצן – הם היו ללא מסגרת משפחתית, שוטטו ברחובות ללא מטרה, והתמכרו לסמים לפני שהבינו. אצל רובם זה היה מדובר בקרמלונים, אבל היו כמה שסיפרו על התמכרות לאבקיזוב. לאחר ההתמכרות, מי שזכר סיפר על הדרכים הבזויות שבהם ניסה להרוויח כסף בשביל עוד מנה: אצל הבנים זה בדרך כלל עירב תקיפה ושוד של חפים מפשע, בעוד הבנות נאלצו לבצע עיסוקים… משפילים יותר. בסופו של דבר כולם נהיו מודעים למצבם וחיפשו עזרה, שם גילו את האכסניה שמנהל הכוהן הראשי.
בזמן שהם סיפרו לו עוד מהסיפורים שלהם, הצטרפו עוד צעירים למרתף אחרי שחזרו מהעבודות שלהם. כמו כן, אחד הכוהנים ירד כדי להביא לאפרים זוג שמיכות לישון בהן.
אפרים התבונן באכזבה על המצעים הזעומים. אחת הצעירות ניגשה אליו בחיוך עצוב.
“כן, אני יודעת שזה לא הרבה, אבל לפחות יש לך קורת גג מעל הראש. זה הרבה יותר ממה שהיה לרובנו הרבה זמן.”
אפרים נאנח באכזבה ופרש את השמיכות. אחרי שהתיישב עליהן, הוא שם לב לפרט בחדר שאליו הוא לא התייחס מקודם.
בצידו השני של המרתף, ניצבה דלת עץ כבדה בתוך משקוף אבן, שעליו התלפפו גילופי נחשים. הוא חש בצינה שחודרת מעברה השני.
“מה יש מאחורי הדלת הזו?” שאל.
“זאת הכניסה למערות הקבורה”. ענה לו אחד הדיירים.
“מערות קבורה?”
“כן, יש לנו מערות קבורה ביובלים.” השיב דייר אחר. “אם אני זוכר נכון את מה שלימדו אותנו בבית הספר, יש רשת שלמה של מנהרות מתחת לקרקע של העיר, שהתגלתה במהלך חפירות כמה עשרות שנים אחרי שייסדו אותה. מתחת לכל מקדש בעיר יש כניסה ישירה אליהן.”
“אז זה אומר שבעצם כל המקדשים מחוברים מלמטה?” שאל אפרים.
“כן, למרות שלא הייתי ממליצה לך לבדוק.” הוסיפה עוד דיירת. “המנהרות אף פעם לא מופו, כך שאם אתה מנסה ללכת דרכן בלי איזה מורה דרך, כבר יהיה לך עדיף למצוא חלקה פנויה לשכב בה מאשר יציאה. לא שייתנו לך להיכנס בכל מקרה. היחידים שמורשים להיכנס למערות פרט לכהונה הם קרובי משפחה של המתים, שגם אז זה רק עד לקבר שלהם, וחבורה של סוחרי סמים שקוראים לעצמם הטפסרים.”
“הטפסרים? למה להם מותר להיכנס, לכל השדים?” שאל אפרים.
“אף אחד חוץ מהם לא באמת יודע.” ענה הדייר הראשון. “ככל הנראה הם הגיעו פעם להסכם כלשהו עם הכהונה, שאפשר להם ורק להם לשוטט באופן חופשי במנהרות.”
“והם ניצלו אותו ככל שהיו מסוגלים.” התערב לפתע הכהן, שכמו שהסתבר נשאר בחדר אחרי שנתן לאפרים את השמיכות. “אני זוכר שכשהתחלתי לשרת כאן בתור לוי, הייתי צריך כל יום לראות את הנוכלים בחום נכנסים אל המרתף ויוצאים ממנו, ולא היה לאף אחד מאיתנו מה לעשות. הטפסרים אולי לא תוקפים עובדי מקדש, אבל הם היו ביחסים טובים מאוד עם הכהן הראשי של מקדש לב העיר, והיו לו את הקשרים הנחוצים כדי לאמלל את החיים של כל עובד שלא כיבד את ההסכם.”
“במשך שנים הם הסתובבו בכל מקום בעיר ומכרו את הזבל שלהם. היו כמה מקרים שבהם כנופיות אחרות ניסו לגרש או לחסל אותם, אבל בגלל שהייתה להם גישה לכל חלק בעיר הם יכלו בקלות להגיע אל התוקפים ולהעניש אותם בחומרה.” הוסיפה דיירת אחרת.
“אז אם ככה, איך אבנר בכלל מצליח לקיים את המוסד הזה?” תהה אפרים.
“אתה יכול להודות לשדים הכחולים על כך.” השיב הכהן. “כשהם התחילו להתפשט על חשבון הטפסרים, הם היו כל כך עסוקים במאבק נגדם שהם זנחו לחלוטין את הרובע המערבי והצפוני. בסופו של דבר הם הצטמקו רק לכמה שכונות בודדות מסביב למקדש לב העיר, וכעת אף אחד מהם לא מעז לצאת מעבר לשטח שלהם, עכשיו כשהם חלשים מדי כדי להרתיע את הכנופיות האחרות.”
אפרים הנהן בהבנה. “אז האם יש עכשיו עוד מקדשים שמארגנים דברים כמו פה?” שאל.
“לצערי לא,” נאנח הכהן. ” לב העיר עדיין נמצא בכיס של הטפסרים, ולמרות שלכהן הראשי החדש שלהם יש פחות קשרים מלכהן הקודם, המקדשים האחרים עדיין חוששים שיבוא יום בו הטפסרים ישובו לכוחם. אבנר לא מפחד כי הוא עבר לכאן לפני כמה שנים מסימחר, כך שהוא לא באמת הכיר את המצב.”
“ואף אחד אחר בינתיים לא ניסה להשתלט על המערות?”
“כמו שאמרתי, זה מבוך בפנים, ואף אחד לא מעז להסתכן בללכת לאיבוד. עד כמה שאני יודעת, רק לטפסרים יש מפה או משהו דומה שעוזר להם לנווט.” ענתה לו הצעירה.
“טוב, תודה לכולכם על המידע.” השיב אפרים.
“אין בעד מה.” ענה הכהן. הוא עמד לצאת, ואז הסתובב חזרה. “כמעט שכחתי, ארוחת הערב תהיה מוכנה עוד מעט. אני מצפה לראות את כולכם במגורי הלוויים עד אז.” העיר ועזב.
בארוחת הערב, אפרים שמח שסוף סוף יזכה לסעודה הגונה. לעיתים פנו אליו חלק מהיושבים בשאלות בנוגע אליו, והוא ניסה לענות באופן שלא יגרום להם לחשוד לגבי מוצאו. ביתר הזמן הוא אכל בדממה והאזין לשיחות של האחרים.
לקראת אמצע הסעודה, קרצן הגיע גם הוא והתיישב בשולחן. לאחר שהוא בא אפרים חשב על שאלה שסקרנה אותו.
“תגידו, “הוא פנה אל הצעירים האחרים. “קרצן הוא היחיד מבינכם שנמצא בחלופה?”
“אתה מתכוון לתומר?” השיב אחד מהם. “אז כן, הוא היחיד מאיתנו שנמצא בחלופה.”
“למה?” שאל אפרים. “ממה שהבנתי החלופה נאבקת ברצינות בהתפשטות הסמים בעיר, חשבתי שזה אולי יעניין אתכם.”
“למה אתה לא נמצא בחלופה, אם ככה?” השיב לו הצעיר. “אתה זה שאמרת לנו שבאת כדי לעזור. אם הם באמת כל כך עוזרים, למה אתה לא מצטרף?”
“אין מצב,” השיב אפרים. “כבר יצא לי להכיר אותם מספיק כדי לדעת שזה רעיון מסוכן להסתובב איתם.”
“קיבלת את התשובה שלך.” אמר הצעיר. ” לרובנו יצא להתעסק לא מעט עם הצדדים המכוערים של העיר, והיינו מעדיפים להתנתק מהם ולהיות אזרחים מן השורה. החלופה אולי טוענים שהם פועלים למענינו, אבל הם עדיין פושעים, אל תשכח.”
“היי!” העיר קרצן בכעס. “החלופה עשתה למען הרובע הזה יותר ממה שהמשטרה עשתה בשלושים השנים האחרונות!”
“מאיפה את יודע? אתה רק בן עשרים ושש!” העירה בעוקצנות צעירה אחרת.
“יצא לי לשמוע איזו זקנה אומרת את זה פעם.” הגיב קרצן. “אל תקשיב להם אפרים, הם עדיין לא מסוגלים להודות מי הפושעים האמיתיים כאן. רק הודות לחלופה המוסד הזה בכלל מסוגל לפעול. בלעדינו, כל השכונה הזאת כבר הייתה מזמן בשליטת השדים, ואז לאף אחד מאיתנו כבר לא היה סיכוי לחזור לחיים רגילים”.
השיחה נפסקה אחרי ההערה הזאת. ייתכן שהייתה אמת בדבריו של קרצן, או תומר כמו שהאחרים כאן קראו לו. אפרים שם לב שבמהלך הארוחה קרצן לא הזכיר את בעיית סוחרי הסמים שהטרידה את החלופה. ייתכן שהוא לא רצה להדאיג אותם לגבי משהו שלא בשליטתם.
אחרי שסיימו לאכול ופינו את הכלים שלהם לשטיפה, אפרים והאחרים צעדו אל הרחבה המרכזית. אחת מדיירות המחסה פנתה אליו.
“אפרים, כדאי שתדע שכולנו פה משתדלים להניח מנחות לאלים לפחות פעם ביום. אני חושבת שעכשיו זה זמן טוב בשבילך לעשות כך גם כן.”
“אני לא בטוח שזה באמת אפשרי כעת, גם אין לי ממש מה להקריב, אם לא שמת לב.” אפרים אמר בניסיון לחמוק מהנושא.
הדיירת גיחכה. “אפרים, אני לא יודעת איך זה הולך אצלך בכפר, אבל אצלנו רק מניחים מנחות, לא מקריבים קורבנות. האלים לא אוהבים שפיכות דמים במקדשים. וגם אם אין לך מה להניח, אתה תמיד יכול להתפלל.”
אפרים ראה שהוא לא מסוגל להתחמק ממנה.
“בסדר. אני אתפלל בינתיים.”
הוא הסתובב בחדר בחיפוש אחר פסל שמסמן פרנסה. הדבר בקרוב ביותר שמצא היה פסלה של אישה בעלת גוף שופע שאחזה ביד אחת צרור אלומות חיטה ובידה השנייה סל מלא דובדבנים. בלוחית שליד הפסל היה סמל של זוג דובדבנים והכיתוב:
נוֹגָה
אלת הפריון ומנצחת האהבה
בכוחו של הפריון תפרח גם אדמת טרשים. בכוחה של האהבה ייהפך גם הפחדן לגיבור. בכוחו של השפע לא תמנע אף מפלה ניצחון.
אפרים כרע מול הפסל, מנסה לא להביע את תחושת הגועל שהציפה אותו. הוא שאף שאיפה ארוכה ואלתר תפילה:
“נוגה, אין ברשותי דבר שאני יכול להציע לך, אך אני מקווה שתשמעי את בקשתי, ותעניקי לי את הפרנסה והציוד הנחוצים לי כדי לעבור את המסע הצפוי לי בשלום. שלך, עבדך הנאמן, אפרים צייד.”
אפרים קיווה שהתאומים יסלחו לו על מעשה הכפירה הזה.
“זה… לא ממש הנוסח המקובל לתפילה.” אמרה הדיירת בתמיהה.
“זו המסירות שנחשבת בסוף, לא?” ענה אפרים בניסיון לא להיראות בוּר.
“נראה לי. אבל פעם הבאה כדאי לך לזבוח בצורה המקובלת, טוב?”
היא אמרה וירדה אל המרתף.
לאחר אותו אירוע אפרים הסתובב בחדר, מנסה ללמוד על האלים עד כמה שהיה אפשר מהמלל המועט שעל הלוחיות. באמצע הדרך הוא נתקל בקרצן ונורית באמצע שיחה.
“אתה באמת חייב ללכת עכשיו?”
“אני מצטער מתוקה, אבל הולך להיות בקרוב אירוע גדול, והחלופה צריכה אותי. צריך לשמור על השכונה מכל מיני נוכלים שינסו לפגוע בך.”
“לפחות תניח מנחה לפני שאתה הולך.”
“בשבילך אני אעשה הרבה יותר מזה.”
קרצן ניגש אל מה שנראה כמו גרסה מוקטנת של פסל הדוב הענקי שאפרים ראה ברובע המזרחי. הוא הניח בצלחת חופן מטבעות נחושת וכרע ברך. נורית בינתיים לקחה גביע מים מהרחבה, טבלה את ידה בו והעבירה את אצבעותיה על שיערו של קרצן, בעודה אומרת:
“לֶמֶך, מנחינו ומגיננו, אנא האזן לתפילתו של זה אשר עליו נשבעת לשמור, וקבל את מנחתו ובקשותיו.”
קרצן הניח את ידיו את הרצפה והתפלל:
“לֶמֶך, אדון המלחמה ומלך החיות הגדולות, עבור תרומה זו מחלקי מבקש אני שתתרום לי מחלקך. מי ייתן ותיתן לי את הכוח להביס את אויביי, ותשמור עליי ועל יקיריי מכל אויב המכוון להרע לנו.”
נורית דיברה בשנית:
“אלינו, אדונינו, עדים אתם לתחינתו של דר ממלכתכם. אנא מכם, אל תתנו לה להיות לשווא. בזאת קוראת אני לכם לשוב לעמדותיכם, בשמירה עלינו ועל כל עולמינו מפני כוחות הרשע, המאיימים לתקוף בכל עת.”
קרצן קם ממקומו ונישק את נורית.
“אני אחזור בקרוב, אני מבטיח.”
הוא פתח את דלת הכניסה, עבר דרכה בצעדים נחושים, והיא נסגרה מאחוריו.