זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
חלומותיו של אפרים, שכבר ממילא לא היו שלווים זה זמן מה, נהיו מטרידים עוד יותר אחרי שאירועי הימים האחרונים החלו להופיע בהם במהלך הלילה. הוא קם מבועת ממקום משכבו, וניסה להבין מה התרחש באותו החלום, אך רובו כבר נדף מזיכרונו. כל מה שידע הוא שהבלונדינית המשוגעת מהחלופה גילמה בו תפקיד מרכזי.
הוא התבונן מסביב, על אף שלא הייתה לכך ממש תוחלת במרתף נטול מאורות. שאר הצעירים עדיין ישנו, כך שהשעה כנראה הייתה שעת לילה. הוא גישש באפלה אחר מדרגות היציאה, אך גילה לצערו שדלת היציאה לקומת הקרקע נעולה. הוא חזר מאוכזב אל השמיכה שלו וניסה לחזור לישון.
קול חד של פעמון העיר אותו בשנית כשהכוהן הראשי קרא לצעירים לבוא לארוחת הבוקר.
לאפרים היה קשה להתרכז במהלך ארוחת הבוקר. שאר האנשים בשולחן השתתפו במגוון שיחות תוך כדי הסעודה, והם גרמו לו לכאב ראש טורדני. אפרים ניסה להתעלם מהרעש ככל שהיה מסוגל, ובעודו עושה זאת, הוא שם לב שקרצן, שחזר אל המקדש עם הזריחה, נראה מוטרד כמותו. אפרים רצה לשאול אותו מה קרה, אבל הוא הרגיש שהוא לא מסוגל לעשות זאת במצבו הנוכחי.
בסופו של דבר לא היה בכך צורך, מכיוון שלא רק הוא הבחין במצב הרוח של קרצן. לאחר שהצעירים סיימו לאכול ויצאו אל החדר המרכזי, אפרים שמע את נורית פונה אליו.
“תומר, אתה מרגיש טוב? קרה משהו במשימה שלך?”
“נכשלנו, זה מה שקרה.” ענה קרצן ונאנח.
“למה אתה מתכוון נכשלנו? מישהו מכם נפגע?” שאלה נורית בבהלה.
“לא, כולם בסדר. תקשיבי, אין לי כוח לדבר על זה עכשיו, אני רוצה לישון עכשיו.”
“טוב, לפחות זה.” הגיבה נורית, למרות שאפרים ראה שהיא עדיין הייתה מודאגת. מיד אחר כך, נורית פנתה גם אליו.
“מה איתך אפרים? אתה לא נראה טוב יותר מתומר. הכול בסדר?”
“לא כל כך,” השיב. “היו לי חלומות רעים, ולא ישנתי טוב בלילה.”
“אני מצטערת לשמוע.” ניחמה אותו נורית. “יכול להיות שזה בגלל שאתה לא עונד את תליון החסות שלך?” שאלה.
“את המה שלי?” שאל אפרים בבלבול.
“אתה יודע, תליון החסות שלך. החפץ שמסמל את הכרתך לאל שנתן את חסותו לחודש שבו נולדת. אני יודעת שלא כולם עונדים אותם יותר, אבל זה לא משנה את זה שאתה נהיה מחובר יותר לאל החוסה עליך דרך ענידת התליון. כמו שאצלי נניח, יום ההולדת הוא בחודש הבא, אז לכן אני עונדת את סמלו של טִימִיר כדי לציין את הקשר שיש לי איתו.”
היא קירבה אל אפרים את התליון שלה, שהיה מורכב מתיל מתכת מלופף בצורת ענן.
“מתי יום ההולדת שלך, אפרים? שאלה נורית.
“הוא היה לפני שיתון וחצי.” הוא השיב.
“בחודש של למך? לא ציפיתי את זה ממך. אני מניחה שאולי יש לך שרירים של לוחם, אבל לא נראה לי שיש לך אופי כזה.”
“למה את מתכוונת?” שאל אפרים. “את אפילו לא ראית אותי נלחם!”
כוהנת שהלכה בקרבתם ניגשה אליהם לפתע.
“נורית, את יודעת שהרעיון שאנשים שואבים תכונות אופי מהאלים החוסים עליהם הוא רק אמונה תפלה, נכון? זה לא מוזכר באף קטע בספרי המקורות.” אמרה.
“את בטוחה? כי יצא לי לקרוא לאחרונה איזה ספר חיצוני שכתוב בו אחרת.” השיבה נורית.
“בדיוק בגלל דברים כאלה הספרים החיצוניים לא נחשבים לעדות רשמית. אני אשמח לדון איתך בנושא הזה ברגע שתסיימי את ההכשרה שלך.” אמרה הכוהנת, ואז פנתה לאפרים.
“אתה הבחור החדש, נכון?”
היא שאלה לשמו, ואז הציגה את עצמה לפניו.
“אני עומדת לשאת דרשה בקרוב. אני מציעה לך להקשיב.” היא הוסיפה.
אפרים התיישב ברחבה בין שאר הצעירים. הכוהנת נעמדה מולם, לפני הכוננית המרכזית.
“בוקר טוב לכולם, אני מקווה שפעימת הסתיו עברה עליכם בנעימים, אפילו שזה בעיקר חג חקלאי. ברוח החג שעבר, חשבתי לפתוח את הדרשה בסיפור מתאים מהמקורות. אני יודעת שאתם כבר מכירים אותו היטב, אך אני מקווה שנוכל להפיק ממנו תובנות שלא חשבתם עליהן עד כה.
היא לקחה ספר מהכוננית, פתחה אותו באמצע והתחילה לקרוא:
היה זה היום שאחרי פעימת הסתיו, והתהלכה עדן, אלת הטבע ונוטרת הבר, בין שדותיה וחורשיה. התייחדה היא עם נתיניה, הצומח והחי, והאזינה היא לשירתם. אך כאשר יצאה עדן, אלת הטבע, מתחומי חצרה, גילתה רק סלע חשוף ומת. התעצבה עדן, אדונית הצומח והחי, על השממה שנתגלתה מולה, וקראה בקול גדול לנתיניה.
– עצי האלון והאלה, האורן והאשוחית, עשב ותלתן. התאספו נא וראו את השממה שמאחוריכם. אנא מכם, אל תישבו בנחת למראה השיממון. צאו ומלאו את הארץ בחן וניחוח.
למשמע קול אדוניתם, יצאו מחצרם כל הצמחים, ומילאו את הארץ. נבטו העשבים מנקבוביות הקרקע, וכיסה את כל הסלע טחב שעיר. צהלה עדן למראה הפריחה, ובאו אל הארץ כל החי, הארנבים והצבאים והסוסים והחרדונים, והשמיעו קול גדול.
בא אל עדן, נוטרת הבר, תֻעְפַן, מלך הזוחלים ואדון המתים, וקרא לה בזעם.
– מה הוא הדבר אשר עשית, עלמת פרא, שהטרדת את מנוחת נחי העולמים.
אמרה לו עדן, אדונית הצומח והחי.
– לא יכולתי לשבת בנחת בעודי רואה את הסלע המת. כאובה לי לכתו של הצבע, כאובה לי היעלמותו של הריח, וכאובה לי גם שתיקתו של הצליל.
ענה לה תעפן, הנחש הגדול.
– וכי ככה הוא סדר הדברים, עדן, צמחייך נולדו הם מהאבן, וכך גם כל החיות, אך לא לעד הם ייעורו, ובבוא מותם, יבואו ויתאספו אל האבן וינומו. אין להעירם בקול החיים. יודעת את היטב כי את הסדר יש לשמרו.
ענתה לו עדן, אלת הטבע.
– אך האם חייבים המתים לשכון באבן. מדוע אין הם יתפזרו לכל אורכה של הארץ וייתנו ליופיו של הבר לקרון בכל מקום אשר בו הדבר יתאפשר.
אמר לה תעפן, שוכן הסלעים.
– ייתכן הדבר. אך אאפשר זאת רק אם הפשרה תגיע מקרבך.
וכך היה הדבר. מעתה, לא היה עוד הסלע דומם, והתארח בו הטבע כל עת שבה חשק בכך. בתמורה, בכל שנה, ביום שלאחר פעימת הסתיו, החלו העצים להנשיר את עליהם למען השתכנות המתים בהם. ובבוא האביב, ישובו העצים לפרוח ויחזרו המתים אל האבן. כסמל לאותה פשרה, יצרה עדן את הרקפת, הצומחת תמיד לצד הסלע כסמל לקשר הבלתי נמנע בין החיים למוות.
הכוהנת סגרה את הספר ודיברה אל הקהל.
“לשם מה אתם חושבים שאנו נודענו לסיפור הזה? חלקכם אולי משוכנעים שאין פה יותר מאשר תשובה לפשר השלכת בסתיו. זוהי תפיסה מאוד שטחית ופשוטה. חשבו טוב על מה שהתרחש – כיצד גבירתנו עדן הייתה מוכנה להקריב את ירוקת העצים לשם פיזור הטבע בכל חלקי הארץ. אין ספק שהיה לה קשה מאוד להקריב דבר שהיא כל כך העריכה, אך היא עשתה זאת בכל אופן. למה? כי היא ידעה שהקרבה זאת תעניק לה משהו הרבה יותר משמעותי בתמורה. זה המסר שאני רוצה שתקבלו מהסיפור: שלמרות שקשה לכם לוותר על הרגלים שנוחים לכם, אל תהססו להקריב אותם אם אתם יודעים שהתמורה שתקבלו מההקרבה תהיה משמעותית יותר בהרבה.”
עם סיום הדרשה, רבים מהצעירים קמו, הניחו מנחות לאלים שונים ויצאו לעבודה שלהם. אחרים נשארו לשוחח עם הכוהנים על נושאים שונים. אפרים הרגיש שיהיה לו עדיף לשהות כמקדש כמה שפחות, ועל כן הוא יצא החוצה בהזדמנות הראשונה וחיפש אחר לוח העבודות הקרוב ביותר.
***
מהחדר הקטן שלה, לירון יצאה בפיהוק לעבר המטבח ומזגה כוס חלב. אמנם היא עבדה רוב הזמן במהלך הלילה בתור ‘דימונה’, אבל היא תמיד הרגישה יותר ערנית בשעות הבוקר. עברו שיתונים רבים מאז שישנה בלילה כמו שצריך, והיא הרגישה שזה הספיק לה. כמובן, היא לא היתה יכולה להתבטל כל היום, אפילו שלפעמים התחשק לה – איש מקרב הטפסרים לא היה מכבד אותה אם היא לא היתה תורמת את חלקה.
שאר השותפים שלה כבר הלכו לישון, כך שלירון הרגישה בנוח לצאת מהדירה – כעת היא לא תאלץ להתמודד עם המבטים השיפוטיים שלהם. הם תמיד העירו לה על כך שהיא לא משקיעה מספיק במכירות, ובכל פעם שהיא רק רמזה על הכוונה שלה לנסות משהו אחר הם מיד האשימו אותה בהתחמקות מעבודה. לירון אף פעם לא הצליחה להסביר להם את הצד שלה. היא תמיד הרגישה שהיא מסוגלת לתרום לטפסרים הרבה יותר בעבודות אחרות, אבל לצערה הרב היא מעולם לא הצליחה לשכנע את המנהיג הקודם לתת לה הזדמנות. עכשיו כשהתחלפה ההנהגה, לירון קיוותה שאולי דברים ישתנו לטובה. היא יצאה בשקט מהדירה שלה וירדה אל מחוץ לבניין.
הרחובות בהם התהלכה היו פעילים אך שקטים. לירון נזכרה בעצב כיצד בעבר, לפני עליית השדים הכחולים, רחובות אלו היו הלב הפועם של הרובע המזרחי, בעיקר הודות להשקעות נדיבות של הטפסרים. כעת, כאשר הארגון איבד את רוב כוחו, בעלי עסק רבים עזבו את הרובע – האמידים יותר עזבו את העיר כליל, בעוד האחרים החליטו לפתוח מחדש את עסקיהם, מכל המקומות, ברובע המערבי. בכל פעם בה לירון הסתובבה באזור, היא חשבה לעצמה על רעיונות כיצד להחיות את השכונה, אבל היא מעולם לא הציעה אותם לאיש. הייתה לה תחושה טובה שרק ישיבו לה בזלזול.
אחרי הליכה קצרה, היא הגיעה אל היעד שלה – בית משפחת סֹגְמָת. הבניין בן שלוש הקומות עדיין שמר על הדרו, למרות שגרה בו כעת רק דיירת אחת. על יד דלת הכניסה ישב ‘ערד’, אחד מהשומרים הקבועים של הבית. לירון ניגשה אליו.
“בוקר טוב.” היא אמרה. “אני רוצה לדבר עם שֶׂה, בבקשה.”
ערד ביקש ממנה להמתין ונכנס פנימה. כעבור זמן קצר הוא חזר אל דימונה.
“היא מחכה לך בטרקלין.”
לירון נכנסה לבניין. למרות שהיא היתה צריכה לצפות לכך, היא עדיין הופתעה מכמה חשוך הוא נהיה. אילו היא לא היתה מכירה את הבניין מבפנים, לא היה לה ספק שהיא היתה מועדת על משהו ונופלת על הרצפה. הטרקלין עצמו היה מואר מעט יותר הודות לחלונות שפנו החוצה. שם, על גבי כורסה מרופדת, ישבה נערה רזה, שנראתה בדיוק כמו פעם, לפני שהיא תפסה את השליטה בארגון: שיער קצר בצבע חום בהיר, פנים מצולקות עם עיניים קהות, והתליון של טימיר אותו המשיכה לענוד בעקשנות.
“הגעת כבר?” היא שאלה בשעמום. “מה את רוצה?”
לירון כרעה מולה ברך.
“גברת סֹגְמָת, זוהי הפעם הראשונה בה אני רואה אותך מאז שמונית לאחרונה למנהיגתנו. ברצוני לברך אותך על המינוי, ולהביע את תנחומיי על מות אביך בחגיגת יום הולדתך בשיתון שעבר.”
“זה מספיק.” קראה שה. “את כורעת מולי ברך? בבקשה תפסיקי ותדברי אלי כמו אל שווה. אני המנהיגה שלך, לא השליטה.”
לירון קמה ונעמדה מול שה.
“כמה דברים.” העירה שה. “דבר ראשון, אל תתאבלי על אבא שלי. הוא היה אדם אכזר ואנוכי, ואני לא מצטערת על מותו. דבר שני, מספיק עם החנופה. בניגוד לאבא שלי, אין לי שום עניין באנשים שמצייתים לי רק בשביל לזכות בהטבות. אני באתי להציל את הארגון שלנו מקריסה. בבקשה ממך, פשוט תקראי לי דנה. עכשיו, מי את ומה את רוצה ממני?”
“שמי לירון. לירון טֵמֵט. אבל את יכולה לקרוא לי דימונה. אני סוחרת זוטרה בשכונת האומנים.”
“טֵמֵט”. חזרה שה על השם. “השם הזה נשמע לי מוכר. ההורים שלך נשבו בפשיטה הגדולה בשנה שעברה, לא?”
“זה נכון.” לירון השיבה בעצב.
“אני מצטערת לשמוע. דעי לך, ששחרור שבויינו מבית הסוהר נמצא בראש סדר העדיפויות שלי, מיד אחרי שיקום מקורות ההכנסה שלנו.”
“אני שמחה לשמוע את זה.” אמרה לירון. “מי ייתן והאלים יעשו עמנו חסד, ויביאו לשחרורם המוקדם.”
שה נשפה בבוז למשמע דבריה.
“בכל מקרה, את רצית לבקש ממני משהו, לא?”
“זה נכון.” לירון ענתה. “תשמעי, גברת סגמת… סליחה, דנה, את בטח שמעת איך השדים הכחולים כבשו שכונה נוספת לפני יומיים. כבר עכשיו הם שולטים ברוב הרובע המזרחי, ושמענו שמועות על כך שהם מנסים לדרוס רגל גם ברובע המערבי. אני חוששת שהם מנסים להקיף אותנו, לדחוק אותנו כמה שרק אפשר.”
“אני כבר יודעת את כל זה.” העירה שה בשעמום. “מה את בדיוק רוצה שנעשה עם זה?”
“אנחנו צריכים לרגל אחריהם. אני מנדבת את עצמי למשימה הזאת.”
“ומה בדיוק את מתכננת לעשות בשביל זה? לחדור לשכונות שלהם דרך מערות הקבורה?”
“כן. אני מתכננת להציץ עליהם מרחוק, לבדוק את יכולות התקיפה שלהם, מסלולים עדיפים בשביל לתקוף אותם, ואם יהיה לי מזל, חולשות שבהן אולי אתקל.”
שה נאנחה ונענעה את ראשה.
“אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לאפשר לך דבר כזה. זה כבר זמן רב שלא יצאנו ממערות הקבורה החוצה. יכול להיות שהשדים טמנו מלכודות מחוץ למקדשים. גם אם תצאי בשלום, את עדיין תהיי לבד בתוך שטח עוין. אני לא רוצה לדמיין מה הנבלות האלו יעשו לך אם תיתפסי. את נשארת במכירה. אנחנו צריכים כל לירה וכל פרוטה שאפשר להשיג בתקופה הקרובה.”
לירון הביטה בה באכזבה. לא היו לה תקוות רבות לכך שהבקשה שלה תתקבל, אבל היא עדיין לא היתה מוכנה לוותר. לירון ידעה שקיימת דרך אחרת לשכנע את שה, והיא בחרה לנסות אותה, למרות שהיא העדיפה שלא.
“בסדר, אם זה מה שאת רוצה.” היא אמרה בעצב. “אז ככה זה הולך להיות? השדים ילכו ויתחזקו, בזמן שאנחנו פשוט נקושש כסף בשביל לשרוד? את באמת מצפה שנוכל להילחם בהם ככה? את יודעת, גם אבא שלך בהתחלה זלזל ביכולות של השדים, ותראי לאן זה הוביל אותנו. אבל אני לא אתווכח, את המנהיגה אחרי הכל.”
לירון יצאה לעבר המסדרון, עד ששמעה שוב את קולה של שה.
“חכי!”
לירון הסתובבה אליה בתמיהה.
“שיניתי את דעתי. את צודקת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לזלזל בשדים. אני מאשרת לך לרגל אחריהם. תחזרי אלי בערב עם כל פיסת מידע בעלת ערך.”
“תודה לך.” אמרה לירון ויצאה מהבניין בחיוך.
***
אפרים יצא בסיפוק מדוכן העבודות, נושא מגילה בידו. הוצעה לו עסקה בת יומיים בה ישלמו לו חמש לירות מדי יום – והפעם לא היה מדובר במשהו יותר מסוכן מאשר עבודת ניקיון. המעסיק שלו חיכה בגשר שמינית – הגשר השלישי מצפון שמחבר בין הרובע המערבי למזרחי, שלמיטב הבנתו אף כנופיה לא טענה בעלות על צד כלשהו שלו.
לפחות בינתיים.
בעודו הולך ברחובות הראשיים אפרים נזכר באור. היא תלתה כל כך הרבה תקוות בכך שהוא יצליח במשימה שהוא קיבל, אבל מאז הוא לא נפגש איתה יותר. אפרים לא ידע מה סיפרו לה לגבי תוצאות המשימה, אך הוא חשש מהאפשרות שלא אמרו לה דבר. אם זה המצב היא בוודאי דואגת לו נורא.
הוא הסתכל סביבו – הבית שלה לא היה רחוק, והוא הרגיש שהוא חייב לבדוק מה שלומה. המעסיק שלו היה יכול לחכות לכמה זמן.
לצערו הרב, כאשר אפרים הגיע לבית, הוא גילה שלמצוא את אור יהיה קשה יותר ממה שהניח. השומר שליד השער לא הרשה לו להתקרב, ואפרים לא הצליח לחשוב על הסבר מספק לכך שיכניס אותו. מאוכזב, אפרים נסג לאחור והתבונן מעבר לגדר, וניסה לראות אם הוא מזהה את אור, אך ללא הצלחה. החצר הגדולה שבין השער לדלת הכניסה היתה ריקה, ובקדמת הבניין, שלו היתה רק קומה אחת ועליית גג, כל החלונות היו מגופים. אפרים הלך מסביב לגדר, וחיפש באופן נואש אחריה.
למזלו הרב, כאשר הוא הגיע לצד האחורי של הבית, הוא ראה חלון פתוח בעליית הגג, ומבעדו חלפה אור באיטיות בעודה נושאת מברשת יד. אפרים הסתכל לעברה, וכשהיא ראתה אותו, היא הפילה את המברשת ויצאה מהבית בריצה.
היא יצאה דרך הדלת האחורית של הבניין ונעמדה מול אפרים בצדה השני של הגדר.
“אפרים? א-אתה עדיין כאן?”
“כן, אני לא הייתי מוכן לעזוב אחרי מה שסיפרת לי.”
“איפה היית? לא שמעתי לגביך כלום מאז שסיימת ללוות אותי.”
אפרים לא הרגיש בנוח לפרט את כל מה שקרה, בעיקר מכיוון שהשומר שעמד לידם הקשיב לכל מילה. הוא אמר לה בקצרה שהוא הצליח במשימה שקיבל, ואז סיפר על העינויים שעבר תחת ר”ס, ושהותו הנוכחית במקדש.
“או, וואו.” אור השיבה. “נשמע שעבר עליך הרבה.”
“אפשר לומר. מה קרה איתך בזמן הזה?”
“שום דבר, רק נשארתי בבית ועשיתי מטלות. בישלתי, ניקיתי, ניכשתי עשבים.”
“והאדון שלך לא אמר לך כלום לגבי?”
“לא ממש. הוא רק שאל אותי בערב על מה רציתי לדבר איתך.”
“ואמרת לו משהו?”
“סיפרתי לו שאני מודאגת ממה שהוא סיפר לנו. לא ס-ס-סיפרתי לו שהא-אזנתי לו קודם.”
“את פחדת שהוא יכעס?”
“לא, בכלל לא פחדתי, אני פשוט חששתי שהוא לא ייתן לי יותר להאזין לדברים שהוא אומר.”
אפרים התבונן באור. הוא לא ציפה ממנה שהיא בכלל תחשוב על העמדה שבה היא מסוגלת להאזין למידע כזה רגיש. נראה שהיא היתה פקחית יותר ממה שהוא העריך.
“אתה יודע אפרים,” המשיכה אור. “יש משהו שלא ממש מסתדר לי עם מה שסיפרת. אתה אמרת שהבחורה הבלונדינית היא זאת שעינתה אותך?”
“כן. מה לא בסדר עם זה?”
“זה פשוט, אה… היא פשוט אף פעם לא התנהגה אלי בצורה רעה כשהיא באה לפה. היא תמיד קוראת לי כדי לשאול איך אני מרגישה, היא אומרת לי תודה כשאני מגישה לה אוכל או מנקה אחריה, פעם אחת היא אפילו נתנה לי מנה שהיא לא סיימה לאכול.”
“זה באמת נשמע מוזר.” אמר אפרים. “האחרים לא מתנהגים אליך ככה?”
“האנשים האחרים שבאים אל השופט לא ממש נוטים להתייחס אלי בכלל. אתה חושב שהיא אולי מנסה להתנהג נחמד כדי שהיא תוכל להפתיע אנשים כשהיא מענה אותם?”
“ממה ששמעתי מהאחרים היא מתנהגת לכולם באכזריות. מעניין מאוד מה שאת אומרת לגבי היחס שלה אליך.”
השניים המשיכו לעמוד בצדי הגדר, בלי לומר מילה. לבסוף אפרים החליט שעליו ללכת.
“תשמעי אור, היה לי מאוד נעים לראות אותך שוב, אבל אני צריך ללכת, מצאתי עבודה להיום, ואני צריך את הכסף בשביל המסע למקום אחר.” הוא אמר לה.
“מ-מ-מקום אחר? למה אתה מ-מ-מתכוון? קיבלתי משימה נוספת ש-ש-שם?”
“לא. אני עומד לעזוב את העיר הזאת. אני מצטער, אבל אני לא מרגיש שיש לי עוד טעם להישאר פה.”
“מה?!” היא קראה בבהלה. “ל-ל-למה?! רק הגעת לפה, וכבר אתה עוזב? אתה לא יכול לעשות לי את זה!”
“אור, זה לא קשור אליך!” אמר אפרים. “אל תיקחי את זה כל כך קשה! אני בטוח שאתם פה יכולים להסתדר גם בלעדיי.”
אור נרתעה לאחור, ודמעות החלו לזלוג על לחייה.
“למה? למה? עד שסוף סוף מגיע מישהו שאכפת לו מאנשים! למה אתה לא יכול להישאר? אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה! מתי תהיה הפעם הבאה שיגיע לכאן מישהו כמוך?”
“אור!” קרא אפרים, וניסה לחשוב על דרך להרגיע אותה, אך היא הפנתה לו את גבה.
“עזוב אותי!” היא צעקה. “תצא מהעיר הזאת אם כל כך בא לך! זאת אשמתי שציפיתי ממך ליותר!”
לפני שאפרים הספיק לומר משהו נוסף, אור כבר פתחה את הדלת האחורית ונכנסה פנימה.
אפרים התרחק מהבית בהלם. זאת לא היתה התגובה שלה הוא ציפה. עם כל הצער שבדבר, אפרים הרגיש שזה לא יהיה רעיון טוב להישאר פה. גם ככה הוא עמד לאחר לעבודה.
***
עם אישורה של שה, לירון התקדמה בביטחון אל עבר מקדש לב העיר, עם תרמיל המכיל בגדים להסוואה. כוהן שעמד ליד הכניסה בירך אותה לשלום.
“בוקר טוב לך, לירון. מה את עושה כאת בשעה כזאת? אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה בה הגעת למקדש כל כך מוקדם.”
“אני סוג של החלפתי תפקיד באופן זמני.” השיבה לירון. “אני רוצה להעניק מנחה לכבוד זה. האם אתה תוכל לקרוא ללוי שיתווך בשבילי?”
“את באת בשעה עמוסה. כולם תפוסים עכשיו.” הוא ענה. ” תני לי לתווך בינך לבין האלים. זו מחויבותי ככוהן.”
לירון והכוהן נעמדו על יד ייצוגו של קאת, התנשמת הנבונה. הכהן פתח במילות הטקס, לירון הניחה מול קאת מטבע של לירה, ופתחה בתפילה.
“קַאַת, אוֹצֶר הידע וזקן בעלי הכנף, עבור תרומה זו מחלקי מבקשת אני שתתרום לי מחלקך. מי ייתן ותעניק לי את הידע הדרוש כדי לחשוף את תחבולות אויביי, ואת היכולת לחמוק ממבטם היוקד.”
הכהן חתם את הטקס והושיט יד אל עבר לירון. לירון לקחה את ידו ונעמדה.
“אם יורשה לי לשאול, איזה תפקיד בדיוק את תבצעי עכשיו?” שאל הכהן.
“תפקיד מהסוג שדורש ממני לעבור דרך מערות הקבורה.” פלטה לירון במהירות.
הכהן החוויר.
“ב…באמת? את בטוחה שזה רעיון טוב?” שאל. “את יודעת, זה כבר לא בטוח לשוטט במערות כמו פעם. בלי להעליב, אתם איבדם המון השפעה. השדים או החלופה כבר לא יהססו עוד לפגוע בך. יכול להיות שהם אפילו הציבו שומרים מחוץ לכל מקדש רק כדי לתפוס טפסר.”
“אנחנו נאלץ להתמודד עם הסיכון.” השיבה לירון. “אנחנו לא במצב שמאפשר לנו פשוט להסתגר בשטח שלנו ולקוות שיעזבו אותו בשקט.”
“אם זה מה שאת אומרת.” ענה הכהן במבט מודאג. “בכל מקרה אני לא בעמדה לעצור אותך. אני אתפלל לאלים שישמרו אליך.”
“תודה לך.” ענתה לירון וירדה אל המרתף.
“רגע אחד, לירון!” קרא לה הכהן.
לירון הסתובבה אליו.
“אל תשכחי – לא ל-“
“לא לשפוך דם במערות הקבורה, גם לא את דמי שלי.” השלימה לירון בחוסר סבלנות. “אני כבר שמעתי את זה איזה מאה פעמים, הייתי מצפה ממך שתדע שאני זוכרת.”
“הכהן הראשי לא רוצה להסתכן בכך שאחד מכם ישכח מתישהו.”
“טוב, אני מעריכה את הדאגה, אבל אתם באמת לא חייבם להזכיר את זה כל פעם. אני אמות לפני שאבזה אדמת קודש.”
היא המשיכה לרדת אל המרתף, מתעלמת מהכוהן.
“אם רק כולם בטפסרים היו חושבים כמוך.” מלמל הכהן בלחש.
לירון הדליקה עששית וירדה במדרגות אל עבר המערה. מולה נגלה עולם שונה לחלוטין מזה שמעליה.
עולם השרוי בעלטה מוחלטת, פרט לאור העששית.
עולם השרוי בדממה נצחית, פרט לקול צעדיה.
עולם המתים.
לירון זכרה את הפעם הראשונה בה ירדה אל המערות בתור ילדה. היא נצמדה לאורך כל ההליכה אל אמא שלה, פוחדת מהקברים שהקיפו את הדרך. כיום לירון צעדה בביטחון מול הקברים, חשה כבעלת הבית. היא זכרה בעל פה את הדרך בין כל מקדש למקדש, וסימנה בראשה מאות נקודות ציון שיעזרו לה להתמצא.
אחרי הליכה קצרה היא הגיעה אל מדרגות האבן שנחצבו אל המערות ממרתפי המקדשים.
היא פתחה בשקט אל הדלת למרתף. הוא היה שומם כצפוי. לירון עלתה אל סף קומת הכניסה והסתכלה סביב. לא נראה שמישהו מהשדים היה באזור. היא יצאה אל הרחבה הראשית, שם נתקלה בכהן הראשי.
“יש לך הרבה אומץ להגיע לכאן בימים אלו.” אמר לה.
לירון התעלמה ממנו והציצה החוצה. הרחוב הראשי היה לצערה עודנו מכוסה בכחול, אך היא לא ראתה מישהו מהשדים משוטט באזור. זה הרגיש לה מוזר, אך היא ייחסה זאת בינתיים למזל. היא יצאה מהמקדש וצללה לעבר הסמטה הקרובה, שם היא החליפה בגדים בזהירות.
לירון התחילה לשוטט בין הסמטאות, אך באופן מחשיד, היא לא ראתה עד כה אף אחד מהשדים. בהיסוס, היא יצאה לעבר רחוב ראשי והביטה סביב. שם היא גילתה לאן נעלמו כל המשגיחים. מערבית ממנה התאספו עשרות שדים והפכו את כל מה שהיה מונח ברחוב. הם בבירור חיפשו משהו, אבל מה?
לירון ראתה מאחוריה צמד של לובשי כחול מדברים ביניהם. היא קפצה במהירות מאחורי עגלה והאזינה לשיחה שלהם כאשר הם התקרבו.
“…וואו, קלוט כמה אנשים יש שם. מרגיש כאילו פרלין שלח את כל מי שלא ישן לחפש את הדפים האלו.”
“צודק, בהתחלה חשבתי שאנחנו סתם מחפשים כמה מכתבים שהמזכירה הזאת כתבה לאבא שלה או משהו כזה, אבל אם כולם מחפשים את זה כנראה היא איבדה איזה משהו ממש חשוב.”
“אתה חושב שזה המשכורות שלנו?”
“מקווה מאוד שלא. אני עדיין צריך להתחשבן עם שלום לגבי האבק שריפה שארזתי לו למתקפה על הטפסרים.”
“חרא, שכחתי מזה לגמרי. מתי זה קורה?”
“עוד לא קבענו תאריך, למרות שמעדיפים שזה יהיה בקרוב. שלום רוצה שהמתקפה תהיה כל כך אכזרית שהמגנים הדרומיים ייכנעו רק מלשמוע על זה…”
לירון הביטה בדאגה בכחולים המתרחקים. היא רצתה להמשיך ולהאזין לשיחה, בתקווה ללמוד עוד על הפלישה המתוכננת, אבל השניים כבר הצטרפו אל האחרים, והיא לא היתה מוכנה להסתכן בלהיתפס. השטח בשליטת השדים היה נרחב מדי כדי לחפש איפה הם עשויים לאכסן את הציוד לפלישה, כך שלירון הרגישה שלא היו לה הרבה אפשרויות לפעולה. היא מיהרה בחזרה אל השטח של הטפסרים, כדי להזהיר אותם ולגבש תוכנית פעולה. בכל מקרה, אחרי מה שהיא גילתה היה לה ברור שהיא לא הולכת לוותר עד שהיא תסכל את הפלישה הזאת.
***
לא היה קשה לאפרים למצוא את המעסיק שלו. הצחנה הגיעה אל אפו הרבה לפני שהספיק לראות את ערמות הפסולת המשחירה שנערמה בשולי הרחובות. מולו הוא ראה שורת אנשים נעמדת לידת ערמת שקים ומטאטאים. אפרים ניגש אליהם והציג לפניהם את המגילה. מן השורה יצא גבר שלקח מאפרים את המגילה והביא לו מטאטא ושק.
“מה קרה פה?” שאל אפרים. “עוד לא יצא לי לראות רחוב כזה מטונף.”
“העירייה טוענת שהיא לא מצאה את התקציב בשביל לנקות את השכונות שכאן.” הסביר לו המעסיק. “אנחנו בשכונות שליד שמינית החלטנו לקחת את העניינים לידיים שלנו וגייסנו כסף כדי לנקות את הרחובות בעצמנו. היום אתם מנקים את הגדה המערבית של הגשר, ומחר את הגדה המזרחית. אנחנו לא מצפים מכם להביא את הרחובות לרמה של הארמון המלכותי, אבל לפחות תביאו אותם למצב של שאר הרובע המערבי.”
העבודה ברחובות היתה ארוכה ומתישה, ואפרים הרגיש שהוא מרוויח את חמש הלירות לאותו היום ביושר. לקראת הצהריים שאר העובדים קראו לאפרים להפסקת אוכל בדוכן בשר סמוך. לשמחתו של אפרים, אחרי שאמר שאין לו בכלל כסף, אחד העובדים הציע להתחלק איתו במנה.
“אתה יודע,” אמר לו העובד. “לראות את הרחובות המטונפים שכאן גורם לי לשמוח שאני גר בשטח של החלופה.”
“למה?”
“כי הם אשכרה שולחים את החברים שלהם לנקות את השטח, פשוטו כמשמעו.”
“באמת?”
“כן, אף פעם לא שמת לב? זה די מפתיע האמת. רוב הכנופיות בעיר חושבות רק על עצמן. נחמד לראות שיש כאן מישהו שחושב גם על התושבים שגרים בשטחו.”
לאחר אותה השיחה שאר היום חלף ללא אירועים מיוחדים, ואפרים המשיך לגרוף פסולת עד השקיעה. הרחוב אותו ניקה עדיין היה מלוכלך כשסיים, אבל לפחות הוא לא הסריח יותר במידה בלתי נסבלת. אחרי שקיבל את שכרו, אפרים שב אל המקדש בתשישות. חלק מהצעירים עסקו בפולחן כשהגיע, ולא היה לו את הכוח כדי לנסות להשתלב איתם. ברגע שבו ארוחת הערב הייתה מוכנה הוא אכל במהירות והלך מיד לישון.
כשאפרים קם בבוקר, הוא גילה שאחת הצעירות באכסנייה, זאת שביקשה ממנו להתפלל לאחד מהאלים שלה כשהגיע, המתינה לו למעלה, כעוסה.
“הכל בסדר?” שאל אותה.
“תגיד לי, מתי אתה מתכוון לקחת את המקום הזה ברצינות?”
“על מה את מדברת?”
“על מה אני מדברת? על זה שאתה מתייחס למקום הזה כמו פונדק בחינם, טמבל! מילא זה שאתמול פשוט לא טרחת לדבר עם אף אחד ומיד ירדת למרתף לישון, אתה אפילו לא משתדל לכבד את המקום הזה!”
“אמרתי לך שאני נשאר כאן רק לכמה ימים עד שאני ארוויח מספיק.”
“אז מה? זה אומר שאתה פשוט יכול לזלזל בקדושה של המקום הזה כמה שבא לך? קודם אתה ממציא תפילה שנשמעת כאילו אתה צוחק על כל מי שמתפלל, ואז ביום שאחרי זה אתה בורח מכאן מיד אחרי ארוחת הבוקר בלי אפילו איזו הוקרת תודה לאלים.”
“אני מעולם לא התכוונתי לזלזל באף אחד!”
“כן? בוא תראה לי, עכשיו. רד על הברכיים ותתפלל למישהו, לא אכפת לי למי, מצדי אפילו למייסדים של העיר, ה-איך-שלא-קוראים-להם!!!”
אפרים הביט מסביבו, וחיפש דרך כלשהי להתחמק מאותה הצעירה. להקלתו, הוא ראה את אחד הכוהנים, שניגש אליהם וקטע את השיחה.
“על מה כל המהומה כאן?” הוא שאל.
“אין לי מושג, מיד כשקמתי הבחורה שכאן התחילה לבוא אלי בהאשמות!” ענה אפרים.
“הבחורה שכאן? יש לי שם, אתה יודע.” פנתה אליו הצעירה בכעס.
“כן? ומה עם השם שלי? או שאת רוצה פשוט להמשיך לקרוא לי דביל.”
הצעירה עיוותה את מצחה לכמה רגעים, ולבסוף נאנחה ושילבה ידיים בתבוסה.
“מספיק עם זה!” קרא הכוהן. “בואו לארוחת הבוקר, וננסה ליישב את זה אחר כך.”
הכהן זימן את הצעירים לשבת ברחבה אחרי הארוחה. אפרים ניסה להתיישב הרחק מאותה בחורה.
“בוקר טוב לכולם. ממה שיצא לי לשמוע מכם, היו ביניכם לא מעט מחלוקות בזמן האחרון. הבוקר אני מבקש מכם לנסות ליישב את הסכסוכים. אולי הסיפור הזה מהמקורות יכניס אותכם לאווירה:”
הוא הוציא ספר מהכוננית, פתח אותו והתחיל לקרוא.
ואחר הדברים האלו חזר האופל וזמם את הרס התבל. שלח האופל את שדיו, והם באו אל הארץ והסתתרו בעץ ובהר ובים. הכה בהם טימיר, אלוף הרקיע, בכל מקום אשר בו היו, עם מטה הברק כפי שעשה אביו בימים שלפני החורבן. ובאותם הימים היה מסתתר גושן, נושא העול, ולא יוצא אל השמים, כי משא החמה היה כבד לו. וכן חשוכה היתה אז הארץ, ומלאת מים וברק. חלפו ימים, ועייף טימיר, אל הרוח והעננים, ממאבקו בשדים. בא הוא אל גושן, אל האש, וקרא לו.
– צא ממחבואך, גושן, שלח את האש והרוג את השדים. עייף אני מהמאבק. אנא ממך, מלא את מחויבותך.
ענה לו גושן, שומר החמה.
– עייפותי מנשוא השמש גדולה שבעתיים מעייפותך מהמלחמה. צא והמשך במלחמה, עד שכוחותיי ישובו לי.
ענה לו טימיר, מוריד הגשמים.
– עייפותי כלל אינה נחותה היא מעייפותך. אם לא מתכוון אתה לצאת ממסתורך, לא אצא אף אני.
וכך ישבו השניים בבטלה. והארץ היתה אפלה ויבשה, והשדים פרעו בה באין מפריע. קראו אז יושבי הארץ בזעקה גדולה אל האלים להצילם. באה אז אליהם סיוון אשת גושן, מכתיבת הזמן, והוכיחה אותם.
-מדוע יושבים אתם בטל בעוד טורפים השדים בתבל. השכחתם אתם את מה שאירע ביום החורבן.
ענה לה גושן, בעלה.
-עייף אני מעבודתי, ורוצה לנוח, אך איש העננים קורא לי לקום.
ענה לה טימיר, אל הרוח והעננים.
-עייף אני מעבודתי, ורוצה לנוח, אך איש החמה קורא לי לקום.
קראה אז להם סיוון, קובעת המועדים.
-ובכן מדוע מצפים אתם שהאחר יעשה לכם את המלאכה. מדוע אינכם יוצאים יחדיו ומגרשים את השדים.
אז עמדו האלים על טעותם ויצאו מהמחבוא. ובליל זה, כאשר הכה טימיר, אלוף הרקיע, במשלחי הרוע, שלח גושן, אל האש, את הלהבה בהם ללוכדם. וכאשר קראה סיוון, מושלת הזמנים, לבוא היום, שילבו האלים את אור השמש עם הרוח והמטר, ושיחררו את קשת הרקיע, שמזוהרה ברחו כל השדים.
מאז לא חזר עוד היום בו חדלו טימיר וגושן מעבודה, ושמרו הם יחד על ביטחון התבל.
הכהן סגר את הספר ופנה לקהל.
“מהמבטים שאתם שולחים אליי נראה שאתם חושבים שהסיפור הזה הוא כולו הרצאה על כמה שמריבות הן רעות. אהיה כן אתכם, זה אכן יסוד של הסיפור, אך יש ממנו הרבה יותר מה ללמוד. בפרט, חשבו על כך שהמאבק הקשה שהיה לאדונינו טימיר לבד נהיה כמעט חסר מאמץ כאשר התלוו אליו האלים האחרים. כאשר אתם עובדים עם אחרים על אותו היעד תוכלו להשיג הרבה יותר מאשר בעבודה לבד. זכרו זאת, ונסו לחשוב איך תוכלו יחדיו להקל על חיי כולנו כאן.”
עם סיום הדרשה, בעת שהאחרים עזבו לעבודה, אפרים והצעירה איתה רב, רות, נשארו לצד הכוהן.
“בסדר, אז עכשיו שאתם קצת נרגעתם אולי כדאי ליישב את העניינים.” אמר הכהן לשניהם.
“בואו ונתחיל בכך שתתנצלו אחד לשני, בסדר?” המשיך.
השנים הסכימו באי רצון ופנו אחת לשני.
“אפרים, אני מנצלת על כך שהתפרצתי עליך, ועל הניסיון שלי לחדור לפרטיות שלך.” אמרה רות.
“רות, אני מתנצל על כך שלא כיבדתי את המקום והתעלמתי ממך ומשאר החברים כאן.” אמר אפרים.
“יפה. עכשיו אפרים, אולי כמחווה של רצון טוב אולי באמת תתפלל לאחד האלים שכאן?”
אפרים בלע רוק בלחץ. נראה שלא היתה לו דרך להיחלץ מזה למרות הכל. במעשה נואש, הוא ניגש אל הכהן ולחש לו דבר מה באוזן.
“אני מבין, סוג של.” ענה הכוהן. “בוא איתי למעלה לרגע, לבד.”
“מה קורה כאן?” שאלה רות בחשדנות.
“לא עניינך.” השיב אפרים.
לבסוף הם ירדו חזרה, וקראו לרות לעלות. שם אפרים רכן מול אחד מהפסלונים, ופתח בתפילה.
“עמל, מגן העובדים, מבקש אני שתפתח את ליבך והאזן לתפילתי. אנא, הקל על עבודתי, וספק אותי בשכר הגון לה. אדוני, עד אתה לבקשתי, אל תיתן לה להיות לשווא.”
אפרים קם ופנה אל רות.
“אנחנו בסדר עכשיו?”
“אתה יודע מה? כבר לא משנה לי. צא ותעשה מה שבא לך.” אמרה לו רות. “אנחנו סתם מבזבזים זמן על זה.”
“יפה אמרת.” הוסיף הכוהן.
אפרים יצא מהמקדש, מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה בה תהיה לו הסתבכות דתית שכזאת. הבוקר הוא כבר כמעט והיה קרוב להיחשפות לכך שהוא לא מוסיעי, והוא לא היה בטוח כמה הכוהן יהיה מסוגל להחליק את העובדה שהוא לא יודע להתפלל. הוא צעד לעבר גשר שמינית, עם כסף בכיסו לארוחת צהרים, וקיווה שהעבודה תעזור לו לשכוח מהתקרית.
הגדה המזרחית של הגשר היתה מלוכלכת אף יותר מהגדה המערבית. בנוסף לפסולת הרגילה שהייתה בו, נוספה גם כמות גדולה של שברי זכוכית ושרידי אבקיזוב. למזלו, היום התווספו לצוות הניקיון כמה עובדים נוספים, כך שסך העבודה לכל מנקה נשארה זהה יחסית. אפרים עבד יחד עם מנקה נוספת על אחת הסמטאות, והתחיל לדבר איתה לגבי הפסולת.
“איך יש כאן כל כך הרבה שרידי אבקיזוב? חשבתי שהשדים הכחולים לא שולטים בשכונה הזאת.” שאל.
“זה שהשדים לא פעילים כאן לא אומר שאין כאן סוחרים עצמאיים. חוץ מזה, השכונה הזאת די קרובה גם לשטח שלהם, וגם לשטח של המגנים הדרומיים. אפילו לטפסרים יש לקוחות כאן.”
“אם זה המצב כאן, אני לא מסוגל לתאר לעצמי כמה הוא גרוע בשכונות שבאמת תחת שליטתם.”
“אין לך מושג. תקשיב לי, אני גרה ברובע המזרחי כבר קרוב לארבעים שנה, ועם מגפת הסמים בעיר, המצב ברובע פשוט הדרדר משנה לשנה, וכשהשדים באו, אפילו יותר מהר. אתה יודע, יש ימים שבהם אני מרגישה שלמרות שהרחובות שלנו יפים יותר מאלה של הרובע המערבי, דווקא הם אלה שנמצאים במצב טוב יותר.”
“באמת?”
“הו, בהחלט! תגיד מה שתגיד על החלופה, אבל איכשהו הם הצליחו להפיח חיים ברובע. לפני שהם כבשו אותו, אנשים ברובע המערבי פחדו לצאת מהבתים אפילו בשעות היום עקב האלימות הנוראה בשכונות. אלא אם כן חיית בשטח של המסיקים, אבל אי אפשר לסמוך על הרוֹקְפַתִיים האלה לאורך זמן, נכון? בכל מקרה, עכשיו כשהם פה המצב הרבה יותר רגוע, ונראה שהאנשים ברובע הרבה יותר מרוצים. כן, אני יודעת מה תגיד, הם פושעים מנוולים. אבל החלופה גורמת לאנשים להרגיש בטוח, וזה מה שחשוב בסוף, לא?”
“אם את אומרת.”