זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אפרים יצא מן המנהרה אל תוך חדר עץ חשוך עם ריח אורוות חזק. הוא הביט סביבו בסקרנות, מנסה לבחון את המקום אליו הגיע, בזמן ששאר חברי הצוות חלפו על פניו ללא התייחסות. כולם, פרט לשתי החברות החדשות – לוכדת ולשנף. שתיהן הצטרפו אליו והביטו בחדר.
“זאת הפעם הראשונה שלכם פה?” שאלה שנף.
“למה את מתכוונת? את שואלת את זה כאילו כבר היית פה קודם.” העירה לוכדת בתגובה.
“האמת שכן!” חייכה שנף. “לומר את האמת, אני בת למשפחה שמחזיקה את האורווה הזאת.”
אפרים הביט בה בהפתעה.
“באמת?”
“טוב, יותר נכון שאני בת חורגת.” ענתה שנף. “אבל עדיין, אני הייתי באה לכאן דרך השער כמעט כל יום! השנה מלאו לי חמש-עשרה, אז ההורים שלי סוף-סוף הסכימו שאצטרף לחלופה! זה היה כל כך מרגש, להגיע לכאן בפעם הראשונה דרך הכניסה הסודית!
“בכל מקרה, למה אנחנו עדיין עומדים כאן? בואו נצא לאורווה, אחותי הגדולה מחכה שם. היא ממש נחמדה! אני בטוחה שתאהבו אותה!”
שנף יצאה יחד עם לוכדת מהחדר.
אפרים עקב אחר השתיים ונכנס לרחבה המרכזית של האורווה. הריח שבו הרגיש התחזק, כאשר סביבו עשרות סוסים עמדו במכלאות. שנף נפרדה משאר החבורה והצטרפה לשאר העובדים באורווה בהכנת הסוסים למסע. שאר חברי הצוות עמדו במעגלים ודיברו אחד עם השני בזמן שהמתינו. אפרים חיפש את לוכדת וראה שהיא הצטרפה לשיחה עם מספר נערים בני גילה.
הוא הביט סביבו וראה אף הוא חבורה של אנשים שנראו כבני גילו משוחחים ביניהם. הוא ניגש אליהם והציג את עצמו בתור רוח.
“אתה הבחור החדש, נכון?” שאלה אותו אחת מהנשים בחבורה. “נעים להכיר, אני לב-פלדה, הסגנית של אבן כאן.”
מספר אנשים נוספים גם כן הציגו את עצמם, ביניהם אישה שכונתה מ”ג וגבר שכונה צלב.
“אז רוח, למה בחרת להצטרף דווקא לצוות ההברחות?” שאלה לב-פלדה.
“איזו מין שאלה זאת?” הגיב אפרים, קצת בהפתעה. “שמעתי שזאת הקבוצה על התנאים הכי טובים בחלופה. זאת לא הסיבה שכולם פה הצטרפו לצוות הזה?”
בניגוד למה שציפה, האנשים האחרים הגיבו בזלזול לתשובה שלו, וחלקם אף רטנו בקול.
“יופי, אתה עוד אחד מהאנשים האלה.” העירה מ”ג באכזבה.
“האנשים האלה? למה את מתכוונת?” שאל אפרים.
“תגיד רוח, בן כמה אתה?” שאלה אותו מ”ג.
“עשרים וארבע, למה?”
“פשוט בדרך כלל רוב מי שמצטרף לצוות ההברחות מתחיל בגיל חמש-עשרה עד שבע-עשרה.” ענה צלב.
“באמת? גם אתם?” שאל אפרים.
“כן, גם אנחנו.” השיבה לב-פלדה. “אנחנו כבר באזור גיל השלושים, ככה שאנחנו די וותיקים ביחס לשאר. עד לשנים האחרונות היה נדיר לראות מישהו שהצטרף אחרי גיל עשרים.”
“למה?”
“כי הרעיון של נדודים הרחק מהעיר נשמע פחות מושך לאנשים בוגרים, כאלה שכבר יש להם מחויבויות. לכן בעיקר באים צעירים שלא מוטרדים מדברים כאלו.” השיב צלב.
“אבל מה לגבי היחס של אבן לצוות? לא לקחו אותו בחשבון?” שאל אפרים.
“בתקופה שאנחנו הצטרפנו אף אחד לא התייחס לזה.” ענתה מ”ג. “באותם ימים דוֹד של אבן עמד בראש החזית ההתקפית, והוא לא התעניין יותר מדי במה שהחבר’ה מתחתיו עשו. אבל אחרי שר”ס רצחה אותו והשתלטה על החזית, הרבה מהחברים בחזית ההיא התחילו להתלונן על התנאים שם. אנשים אצלנו החלו להשוות אותה לאבן, ופתאום באים מלא אנשים כמוך, ששומעים רק על היחס של אבן בלי לבדוק אם העבודה עצמה מתאימה להם. בלי להעליב כמובן.”
“מה גורם לך לחשוב שהעבודה הזאת לא מתאימה לי?”
“זה לא מה שהיא התכוונה אליו.” ענה צלב. “פשוט הבעיה עם הרבה מהמבוגרים שמצטרפים היא שהם נוטים להיות מאוד דעתניים, אז הרבה פעמים יוצא שהם מעבירים את רוב המסעות הראשונים שלהם בלהתווכח עם אבן. זה לא ממש נעים לאף אחד, אז תדע מראש שכאן בצוות אתה חייב תמיד לסמוך על אבן, אפילו אם אתה לא מסכים עם ההחלטות שלה.”
“המבוגר היחיד שלא התנהג ככה כשהצטרף הוא כלב-רועים ששם.” אמרה לב-פלדה והצביעה על אדם שהשגיח על עובדי האורווה. “אף פעם לא שמענו אותו מתנגד להחלטה של אבן, והוא תמיד מתנדב ראשון לכל דבר שהיא מבקשת מאיתנו, אבל זה כי הוא סתם חנפן. כולם בחלופה יודעים שהוא רק מנסה לְרָצוֹת את הבכירים, כנראה במטרה לזכות במעמד בעצמו. למזלנו, גם אבן יודעת את זה והיא לא נותנת לו לבצע החלטות חשובות. עובדה שהיא הכריזה עליי בתור הסגנית שלה כשהיה ברור לכולם שהוא מנסה לקבל את התפקיד.”
אפרים הביט מקרוב באותו אדם. הוא לא הבחין בפרט יוצא דופן אצלו מעבר לשיער בלונדיני קצוץ. סמוך אליו הוא הבחין באבן משוחחת עם אחת מעובדות האורווה. היתה זו נערה עם שיער שחור קצר, לבושה בבגדי רכיבה בגוון סגול, שנראתה לו במצב רוח ירוד. היא נראתה די חריגה בהשוואה לעובדים האחרים.
“תגידו, מי זאת הבחורה שאבן מדברת איתה עכשיו?” שאל אפרים.
“זאת סייסת, עובדת באורווה שגם חברה בחלופה.” הסבירה לב-פלדה. “אל תטרח לנסות להכיר אותה, היא מתנהגת כמו כלבה לכולם. אין לי מושג איך אבן סובלת אותה.”
“למה את מתכוונת?” שאל אפרים.
“זה קצת קשה להסביר במילים. פשוט תנסה לדבר איתה פעם אחת ותבין בעצמך.” ענתה לב-פלדה.
“היי, לב-פלדה,” אמרה פתאום מ”ג, “אם כבר הזכרנו אותו, אני רואה שכלב-רועים עומד לעשות עכשיו איזה משהו מטומטם. את לא מסכימה?”
לב-פלדה הביטה במהירות לכיוונו.
“כן, את צודקת.” אמרה ופנתה לאפרים. “מצטערת רוח, אבל בתור המבוגרים האחראיים כאן אנחנו צריכים ללכת ולוודא שהוא לא יעשה כלום. נדבר איתך מאוחר יותר, טוב?”
היא אמרה והלכה יחד עם שאר החבורה לכיוונו של אותו חבר הבעייתי.
אפרים המתין מעט ואז ראה שאבן והנערה עדיין נמצאות באותו המקום. הוא הרגיש שזהו זמן טוב לבדוק אם מה שלב-פלדה אמרה לו באמת נכון, ועל כן הוא ניגש אליהן בזהירות.
“היי.” הוא אמר כאשר התקרב אל השתיים.
הנערה בבגדי הרכיבה פנתה אליו במבט כועס.
“מה אתה רוצה?” השיבה הנערה בזעף.
“רציתי להכיר אותך יותר טוב. אני אפרים.”
“יש לי חבר.” היא אמרה והסיטה את מבטה ממנו.
“רוח, אני רוצה שתכיר את סייסת.” אמרה אבן והפנתה את מבטה אל הנערה. “היא בת לבעלי האורווה ואחת מהאנשים הכי מוכשרים בצוות.” היא חייכה ופנתה אל הנערה. “סייסת, זה רוח, חבר חדש בצוות שלנו. אני מצפה ממך שתקבלי אותו בחיבה בדיוק כפי שקיבלנו אותך לפני שנתיים.”
הנערה לא השיבה, ורק הביטה בשניהם בכעס.
“באתי בזמן לא טוב?” שאל אפרים.
“אל תתרגש מסייסת.” ענתה אבן. ” היא פשוט ביישנית, אני מכירה אותה היטב. פשוט תן לה זמן והיא כבר תראה לך את הצד העדין שלה.”
“בכל מקרה,” אבן המשיכה לדבר אל סייסת. “את זוכרת את מה שאמרתי לך, נכון?”
“כן.” רטנה סייסת בכעס.
“יופי. אני הולכת לבדוק מה קורה עם שאר הסוסים. אני אדבר איתך מאוחר יותר.”
היא חייכה אליה ועזבה.
“על מה בדיוק היא דיברה עכשיו?”
“זה לא עניינך.” השיבה באדישות.
לפתע ראה אפרים את שנף ולוכדת מתקרבות אליהם. הוא הבחין בכך שסייסת מנסה במהירות להעמיד פני חיוך.
“היי רוח, אני רואה שכבר הספקת להכיר את מיכל!” אמרה שנף בעליזות. “לוכדת, תכירי את מיכל, אחותי הגדולה.”
“היי שנף!” אמרה סייסת בחיוך מאולתר.
“היא לא ממש דומה לך.” אמרה לוכדת.
“אמרתי לך, היא אחותי החורגת! ההורים שלה אימצו אותי כשהייתי קטנה.”
אפרים הביט מחדש בסייסת. זאת היא האחות ה-“ממש נחמדה” ששנף הזכירה? משהו לא הסתדר לו.
“בכל מקרה, מיכל היא זאת שגרמה לי להצטרף.” המשיכה שנף. “בכל פעם שהיא היתה חוזרת מאחד מהמסעות שלה, היא היתה מספרת על כל מה שקרה לה שם. זה נשמע כל כך מרתק, שהייתי חייבת לראות בעצמי!”
מיכל שילבה את ידיה ופנתה לשנף.
“שנף, את זוכרת שבתוך החלופה את צריכה לקרוא לי סייסת, נכון? אבן לא אוהבת כשאנשים משתמשים בשמות האמיתיים שלהם.”
“כן, אני זוכרת! תפסיקי להתייחס אלי כמו אל ילדה, מיכ… אה… סייסת.” השיבה שנף.
“בכל מקרה, אני צריכה עכשיו זמן לבד כדי לסיים להכין את הסוס הזה. למה שלא תלכי לעזור לשאר הצוות? נוכל לסיים מהר יותר ככה.”
“האמת שכולם כבר כמעט מוכנים. אני אחכה לך בחוץ.” אמרה שנף, ועזבה אותה יחד עם לוכדת. אפרים הבין את הרמז ועזב גם כן.
אפרים יצא אל מחוץ לאורווה והרגיש את הרוח המסמרת בשערו ואת ריח האדמה לפני הגשם. מסביבו הוא ראה את שאר הצוות מתארגן ומוציא את הסוסים, שהיו רתומים לעגלות ריקות. כאשר כולם עמדו מוכנים אבן נעמדה מולם ונאמה בשנית:
“הרשו לי להסביר לחדשים בינינו איך מתרחשת המשימה: אנחנו הולכים לצעוד צפונית מכאן עד שנהיה ממערב לנתיב הראשי שמוביל אל יובלים מרוב היישובים בצמרת. הרבה שיירות מסחר עוברות כאן, אבל בגלל האיום שאנחנו מציבים להם, חלקן משלמות מראש דמי חסות לחלופה בשביל נסיעה בטוחה, והקרונות שלהן מסומנות בסימן מיוחד שקבענו. אנחנו לא נתקוף אף שיירה עד שאחליט על כך.”
אפרים הביט באבן בתדהמה. לא ייתכן שהיא אמרה עכשיו את מה שהוא חשב שהיא אמרה. הם לא באמת עומדים לתקוף סוחרים, נכון?
אבן לא התייחסה לתגובה שלו, והמשיכה לדבר.
“אחרי התקיפה הראשונה, אנחנו שודדים כל שיירה לא-מסומנת שלישית. יותר מזה ואנחנו מסתכנים בכך שנפחיד שיירות מהמסלול. אם מישהו מפחד מהתקיפה, פשוט שימלא את הפקודות שלי. החבר’ה הוותיקים יכולים להעיד על כך שתחת הפיקוד שלי, אבדות בנפש מהצד שלנו הן נדירות. אחרי שהשוד מסתיים, אנחנו מעמיסים את השלל על העגלות. תזכרו שהשלל מיועד לתושבי העיר, ואסור לגעת בו עד שמסיימים את המשלחת. למישהו יש שאלות?”
אפרים בלע רוק בלחץ. לצערו הרב הוא לא טעה. אבן הצהירה במפורש על כך שהקבוצה מתכוונת לשדוד שיירות מסחר. הוא חש שבטנו מתהפכת מעצם המחשבה על כך. עד לא מזמן העבודה שלו היתה להגן על שיירות כאלה משודדים. המחשבה על כך שבקרוב התפקיד שלו יתהפך היתה קשה לעיכול. חייבת להיות דרך אחרת להשיג את הסחורה הזאת. הוא הרים את ידו בהיסוס, והמתין עד שאבן תפנה אליו.
“כן רוח?”
“למה אנחנו חייבים לשדוד את השיירות?” שאל אפרים.
מיד אחר כך רוב חברי הצוות פרצו בצחוק מלגלג.
“איך אתה מצפה שנשיג מהם את הסחורה? נקנה אותה? עם המחירים שהשיירות גובות לא נהיה מסוגלים לשלם לאיש מכם משכורת.” גערה בו אבן. “אלא אם כן יש לך דרך בה נוכל להשיג מהם את הסחורה בצורה לא אלימה ובזול, אנחנו נסתפק בשוד.”
“בכל מקרה, בלילות הקרובים אערוך שיחות אישיות עם החברים החדשים בצוות שלנו כדי להכיר אותם טוב יותר. שנף, את רוצה להיות ראשונה?”
“כן גברתי!” ענתה הנערה בנמרצות.
“מצוין. אז תבואי אל האוהל שלי אחרי שנסיים להקים מחנה ללילה, בסדר?”
“עכשיו, אם אין למישהו הערות נוספות, בואו נצא לדרך! אין לנו עוד זמן לבזבז.” קראה אבן.
היא החלה לצעוד צפונה אל כיוון נהר התחייה, ושאר הצוות עקב אחריה. אחרי שחצו את הנהר הם טיפסו במעלה גבעה עד שאפרים זיהה את הנתיב שדרכו נכנס אל העיר לראשונה, ומשם הם הלכו במקביל אליו.
תוך זמן קצר מהרגע בו התחילו לצעוד אפרים הבין שכדאי לו להתחיל לשוחח עם האחרים בצוות, ממספר סיבות:
הראשונה היתה כדי להעביר את הזמן, מאחר שמרביתו עבר בהליכה ממושכת.
השניה היתה בשביל לשפר את הקשר שלו עם חברי הצוות, שחלקו יחד איתו את אותה ההליכה.
הסיבה השלישית היתה כדי לנסות להשכיח את המחשבה על הפשעים החמורים שהוא עשוי לבצע.
הוא מצא את הקבוצה של לב-פלדה, והחל לשאול אותם על התקופה שלהם בצוות ההברחות.
הם נענו לו בשמחה, ופירטו במשך זמן רב על חוויותיהם. במהלך אותו הזמן הספיק אפרים לשמוע כמות נרחבת של סיפורים מהעבר שלהם ותקריות שקרו להם במהלך השנים. באופן מעניין, הוא הבחין לאט- לאט שחברי הקבוצה מעולם לא השתמשו במילים שמביעות ספק, כמעט כאילו האנשים האלה היו משוכנעים לחלוטין בכל מה שהם חוו או הרגישו.
לאחר מכן, אפרים ניסה לשאול אותם על הפעם הראשונה שבזזו שיירה, בתקווה שיכולו להקל על ההתחבטות שלו בנושא, אך לצערו לא נראה שהיה לאיש מהם את הלבטים שהיו לו.
למזלו הרב, הוא הצליח להתחמק לעת עתה משאלות שהפנו אליו הוותיקים על עברו. מצב הרוח שלו היה ירוד גם מבלי להיזכר במה שקרה אז.
לקראת אחרי הצהריים נכנס הצוות אל תוך סערה, וגשם כבד ניתז עליו. במהלך הזמן הזה, סייסת ניגשה אל אפרים, עודנה עם ארשת פנים מדוכדכת.
“היי, רוח, אני צריכה לדבר איתך.” אמרה לו בתקיפות.
אפרים עזב את מקומו בקבוצה ופנה לשוחח איתה.
“מה את רוצה?”
“דבר ראשון, אני רוצה לדעת מה השם האמיתי שלך.”
“אפרים, אבל למה את שואלת?”
“כי אני רוצה לדעת, בסדר?” רטנה סייסת. “אין לי סיבה טובה.”
“אבל מה זה משנה בכלל? חשבתי שכולם בחלופה משתמשים בכינויים. אבן אפילו אמרה שזה סמל של כבוד.”
“אז אבן אמרה שזה סימן של כבוד!” היא חיקתה אותו בנימה לעגנית. “מי ישמע! מילא אם לאנשים כבר יש כינוי, אבל הסתומה הזאת אבן מכריחה את כל מי שמצטרף לבחור כינוי, גם אם הוא בכלל לא רוצה. אתה חושב שאני בחרתי לקרוא לעצמי סייסת? אבן בחרה את הכינוי הזה בשבילי. אני שונאת אותו! הוא כזה מטומטם! והיא עוד מכריחה את כולם פה להשתמש בו! מצידי, כל עוד היא לא שומעת, הייתי מעדיפה שתקרא לי מיכל.”
אפרים הביט בה מורתע למספר רגעים.
“זה… די הרבה כעס להוציא על כינוי, ועוד אין בו שום דבר מעליב. את לא חושבת שאת מגזימה?”
“לא, אני לא!” היא השיבה לו באותה רמת כעס.
השניים הלכו בשקט לזמן מה אחר כך, עד שאפרים ניסה לחדש את השיחה.
“אז, מה לגבי שנף? מה השם האמיתי שלה?” הוא שאל את מיכל.
“שנף.” היא ענתה לו באדישות.
“באמת? אבל מה עם כל מה שאמרת על הכינויים?”
“לשנף היה מזל בזה שהשם שלה נדיר מספיק בשביל שאבן תחשוב שהוא כינוי. אני מקווה שהאמת לא תתגלה במשך הרבה זמן.”
אפרים הבחין בכך שמצב הרוח של מיכל השתפר מעט כאשר הוא הזכיר את אחותה. הוא החליט להמשיך לשאול על שנף בתקווה שיצליח לראות את הצד האחר במיכל שאותו אבן ציינה.
“אז כמה את ושנף קרובות אחת לשנייה?”
“מאוד קרובות. למרות שלמשפחה שלי אין הרבה משאבים, הם בכל זאת החליטו לאמץ אותה כשהייתי בת שש. בגלל שרוב הזמן שאר בני המשפחה היו עסוקים באורווה, אני הייתי זאת שמשגיחה עליה. במשך הרבה שנים היה מאוד קשה להפריד בינינו. אפילו היום אני עדיין מרגישה כמו הורָה שלה.”
היא נאנחה והמשיכה.
“אני לא רציתי שהיא תצטרף לחלופה, אתה יודע? זה מרגיש לי מסוכן מדי בשבילה. אבל היא בכל זאת התעקשה. בכל פעם שחזרתי, היא הייתה מתעלמת מהפציעות שלי או של החברים שלי, ומתרכזת רק בהרפתקה של לצאת אל מחוץ לעיר. אני יודעת שהיא כבר לא אותה ילדה קטנה, אבל אני עדיין מודאגת.”
ברגע שבו הוא שמע את המשפט הזה, אפרים נבלם. הוא חש בצמרמורת עוברת בכל חלקי גופו, ובנשימתו נעתקת. הוא נעמד במקום, וניסה לחזור לאיזון.
“הכל בסדר, אפרים?” שאלה מיכל בדאגה.
“אני צריך קצת זמן לעצמי, זה הכל. למה שלא תלכי לבדוק מה קורה עם אחותך?”
מיכל נאנחה בשנית.
“בסדר. אני אדבר איתך מאוחר יותר.”
בהמשך היום הסערה חלפה, השמש כבר נטתה לשקוע, ובכל זאת אף שיירת מסחר לא התגלתה בנתיב. קולות אכזבה ותסכול נשמעו בקרב הצוות, ואבן ניסתה לנחם אותם כשהסבירה שיש גם מסעות חלשים יותר. הצוות החל לפרוק ציוד מהסוסים ולהקים מחנה ללילה.
כשסיימו, אפרים ראה את שנף נכנסת אל תוך האוהל של אבן. לאפרים בלטה באותו הרגע העובדה שהאוהל של אבן לא היה יותר גדול מהאוהלים של שאר הצוות, אך בכל זאת היא היתה היחדה שישנה בו, בעוד ששאר הצוות היה צריך להצטופף במספר קטן של אוהלים.
אפרים התחיל להעביר את הערב בהמשך השיחה שלו עם לב-פלדה וחבריה, עד שלבסוף הוא כבר לא היה יכול לחמוק מהשאלות על עברו, וכאשר סיפר להם שהוא לא מיובלים במקור, שאר החבורה החלה להתנהג אליו הרבה יותר בקרירות. הוא עזב אותם והלך לישון באוהל אחר, בעודו מתנחם בכך שלא ממש היה לו הרבה במשותף איתם בכל מקרה.
הצוות התעורר למחרת הישר בזריחה ופירק בזריזות את המחנה. במהלך הפירוק מצא אפרים את שנף. מסוקרן מאירועי אמש, הוא ניגש אליה.
“תגידי, שנף, איך היה לך אתמול עם אבן?”
“או, היא היתה פשוט מקסימה!” קראה שנף בעליצות. “דבר ראשון, היא רצתה לשמוע על החיים שלי, ובניגוד לכל מיני בנים שאני מכירה, היא הקשיבה להכול! אחרי זה היא רצתה לראות את יכולה הלחימה שלי, כמה אני מהירה, כמה גמישה ודברים כאלה. לא ממש ידעתי מה לעשות כי לא אף פעם לא באמת יצא לי ללכת מכות, אז סתם אלתרתי כל מיני תנועות, אז היא אמרה שאם אני רוצה, היא יכולה לבקש מהבוגרים של הצוות להעביר לי שיעורים פרטיים! זה כל כך מרגש! אני ממש מרגישה שאני יוצאת למשימה מסוכנת!”
אפרים חייך והנהן למשמע הדברים, אפילו שהיה מוטרד מחוסר הדאגה המוחלט של הנערה. לפחות הוא ידע כעת שאין לו סיבה לחשוש מהשיחות האישיות. הוא קיווה שאולי הערב אבן תעזור לו עם לבטי המוסר שלו.
הוא ניגש אל אבן ועמד לבקש ממנה לדבר איתה באותו הערב, אך היא התעלמה ממנו וניגשה ישירות אל לוכדת, שהסתבר כי הייתה אז כמה רגליים מאחוריו.
“לוכדת, אני רוצה לערוך איתך שיחה אישית הלילה. תוכלי לבוא אל האוהל שלי כשנקים מחנה?”
“כן גברתי.” היא ענתה בצייתנות.
הצוות סיים לקפל את המחנה והמשיך להתקדם בכיוון צפון מערב. אפרים חיפש אנשים נוספים לדבר איתם, כעת משחבורת הוותיקים הפסיקה להתייחס אליו. הוא ניסה לפנות לשנף, אך גילה שהיא היתה עסוקה בשיחה אישית עם מיכל. הוא הביט מסביב והבחין בקדמת הקבוצה בגבר עם השיער הקצוץ שראה אתמול באורווה. לב-פלדה אמרה עליו שהוא חנפן, אך כמו במקרה של מיכל, הוא הרגיש שהוא רוצה לוודא זאת בעצמו. אפרים צעד אליו באיטיות ופתח איתו בשיחה.
“אתה כלב-רועים, נכון?”
“תלוי.” השיב הגבר. “מה אתה רוצה?”
“אני פשוט חדש פה, ואני רוצה להכיר את הצוות שאיתי טוב יותר. אני רוח.”
“כלב-רועים, אבל נראה שכבר שמעת עליי.”
“לא הרבה האמת. כל מה שאני יודע הוא שהצטרפת לחלופה יחסית לאחרונה ושאומרים עליך שאתה חנפן. עד כמה זה נכון?”
“אני לא מתרגש ממש ממה שאומרים עליי מאחורי הגב.” השיב כלב-רועים. “למה שהם קוראים חנפנות אני הייתי קורא נאמנות. באמת שלא ברור לי מה כל כך מפריע לאנשים עם זה.”
“הם חושבים שאתה רוצה לזכות בטובות מצד אבן.”
“אז מה? יש להם בעיה עם זה? זה עולם מסוכן, גבר. אנשים צריכים חברים בחלונות הגבוהים כדי לשרוד.”
“אני לא הייתי קורא זה חברות.” העיר אפרים. “חברות דורשת קשר, ותמיכה הדדית ללא גבולות. מה שאתה מדבר עליו הוא רק חילופי טובות.”
“תקרא לזה איך שאתה רוצה, לי זה לא באמת משנה. מה שחשוב באמת הוא התוצאות בסוף.”
“איזה תוצאות? אתה טוען שכל החנופה הזאת באמת עובדת? לב-פלדה אמרה לי שאבן יודעת שאתה רודף בצע, או איך שאתה לא מעדיף לקרוא לזה. היא גם אמרה שזאת הסיבה שאבן מינתה אותה בתור הסגנית שלה ולא אותך.”
“אני לא מתרגש מזה. התואר הזה חסר כל חשיבות.” חייך כלב-רועים בערמומיות. “מה שבאמת משנה הוא המלחמות הגדולות.”
“למה אתה מתכוון?” שאל אפרים.
“רוח, אתה בטח כבר מכיר את הסכסוך שיש בין אבן לבין השופט, נכון?”
“אני בכלל לא ידעתי שהוא קיים.”
“באמת? זה לא כזה חכם מצידך לא לדעת דברים כאלה. כדאי שנשלים לך את הפרטים.
“אז ככה, השופט ואבן לא סובלים זה את זו. הם היו במחלוקת מאז שהם הקימו את החלופה. הקטע הוא שהשופט רוצה מאנשי החבורה צייתנות בכל מחיר, בעוד שאבן תמיד חושבת שאנשים צריכים לפעול מרצונם החופשי. הבעיה היא ששניהם תלויים בצד השני -השופט צריך את הסחורה המוברחת בשביל שהחלופה תתפקד, ואבן תלויה בחזית העסקית בשביל לשלם לצוות שלה, והיא מנוהלת על ידי אחיו של השופט, שבדרך כלל תומך בהחלטות שלו. זה שעכשיו ר”ס מנהלת את החזית הצבאית ולא דוד של אבן גם כן לא עוזר.”
“אז מה כל זה קשור למלחמות הגדולות שהזכרת?”
“העולם משתנה גבר. אבן לא הולכת לשבת בחיבוק ידיים הרבה זמן. היא מתכננת הפיכה.”
“באמת?” שאל אפרים בתדהמה. “איך אתה יודע?”
“אני לא באמת יודע.” ענה כלב-רועים. “יותר נכון לומר שאני פשוט מרגיש את זה כבר הרבה זמן. כל המתגייסים החדשים לצוות ההברחות? קשה לי להאמין שאבן לא מעורבת בזה ישירות איכשהו. אותו הדבר עם כל הרכילות החיובית עליה. היא מנסה לגייס תמיכה בשביל היום הגדול, ואם לומר את האמת, אני מרגיש שהיא הולכת לנצח.”
“אז זאת הסיבה שהצטרפת לצוות? כדי למקם את עצמך בצד המנצח?”
כלב-רועים שוב חייך.
“בדיוק ככה, גבר. עכשיו בוא ונחשוב לרגע. ביום שאחרי ההפיכה, אבן תתחיל למנות אנשים לתפקידים הבכירים. תהיה כנה איתי: אתה כבר הספקת לראות איך לב-פלדה והחברים שלה מתנהגים. אתה באמת חושב שמישהו מהם מתאים לתפקיד מחוץ לצוות?”
אפרים חשב לרגע, ונזכר בביטחון המוחלט שהיה לאותם האנשים לגבי כמעט כל דבר.
“אם לומר את האמת, לא ממש.” ענה אפרים.
“אתה צודק, ולדעתי גם אבן חושבת ככה. האנשים האלה קצת שכחו איך העולם האמיתי עובד. אבן כנראה תמנה את לב-פלדה בתור מנהיגת הצוות החדשה, ושיהיה לה בכיף עם זה. אבל כאשר היא תחפש מישהו נאמן לה שימלא את שאר התפקידים בחלופה, למי אתה חושב שהיא תפנה? אליי! הבחור שתמיד דאג לעזור לה על הצד הטוב ביותר, ותמיד שאף להגדיל ראש.”
“אז תן לי להבין משהו,” אמר אפרים בפקפוק. “אין לך שום הוכחות שאבן מתכננת הפיכה, אבל לא רק שאתה עדיין מסתמך על הרעיון הזה, אתה גם בטוח שאבן תמנה דווקא אותך, מכל שאר האנשים בצוות, לתפקיד בכיר כלשהו? אין לך עוד שאיפות חוץ מלהיצמד לאבן ולעשות כל מה שהיא מבקשת ממך, בתקווה שיום אחד משהו כזה יקרה?”
כלב-רועים הביט בו בסלידה.
“כן. יש לך בעיה עם זה? אני לא יודע מה איתך, אבל לפחות לי יש שאיפות.”
אפרים הסיט את מבטו ממנו בגועל. איכשהו האיש הזה הצליח להיות גרוע אפילו יותר ממה ששמע עליו.
הוא התסכל מסביבו, וחיפש אחרי מישהו אחר שאיתו יוכל לשוחח, כאשר לרגע אחד עיניו של אפרים נדלקו. יכול להיות שדווקא מישהו עם נאמנות קלושה לצוות כמוהו יוכל להבין את הספקות שלו יותר טוב. אפרים פנה אליו שוב.
“תגיד, אני יכול לשאול אותך משהו אחר?”
“בטח גבר, מה אתה רוצה לדעת?”
“קצת קשה לי להשלים עם הבזיזות שאבן רוצה שנבצע. איך אתה מסתדר עם זה?”
“זה פשוט.” ענה כלב-רועים. “אני בכלל לא חושב על זה. מה שמשנה לי הוא איך אבן מתרשמת ממני אחרי כל תקיפה. זה עזר לך?”
“לא.” ענה אפרים והתרחק ממנו בתסכול.
אפרים נע לעבר מרכז הקבוצה וחזר לחפש אחר אנשים נוספים לדבר איתם, כאשר הוא הבחין בכך שהאנשים מלפניו נעצרים במקומם. הוא נע בסקרנות בחזרה אל קדמת הקבוצה. שם הוא ראה את כלב-רועים עומד לצד אבן ובוחן בקפידה מגילה שאחז בידו. מימינם, במורד הגבעה, הוא ראה שיירת מסחר עוברת בשביל, ועל קרונותיה היה מצויר סמל לא מוכר ומתחתיו שם כלשהו. אפרים ראה שלב פלדה עומדת בקרבת מקום ומביטה על השיירה.
“מה קורה פה?” שאל אפרים את לב-פלדה.
“גילינו שיירה, סוף כל סוף.” היא ענתה בנימוס. “אבל לפני שנוכל לתקוף אותה אנחנו צריכים לוודא שהיא לא באמת מסומנת.”
“אני רואה עליה סמל. היא נראית לי די מסומנת.”
“הסמל הוא רק חצי מהסימון. הייתה לנו בעיה פעם ששיירות היו מעתיקות את הסמל מבלי לשלם לנו קודם, אז סרעפת ואבן פיתחו שיטה חדשה – היום השיירות צריכות לכתוב גם את השם שלהן בנוסף לסמל. לפני שאנחנו יוצאים, סרעפת מעביר לאבן רשימה של השיירות שבאמת שילמו לו, וזה מה שכלב-רועים בודק עכשיו. אם השם של השיירה מופיע ברשימה, אנחנו צריכים להניח לה.”
“ומה קורה אם הוא לא מופיע?”
“אה.” לב-פלדה חייכה בנבזיות. “אז באמת נהיה מעניין כאן.”
אפרים לא הספיק להגיב על כך, כיוון שברגע זה אבן ניגשה אליהם.
“חברים, להניח נשקים, השיירה מופיעה ברשימה. תעדכנו בשקט את שאר הקבוצה, בבקשה.”
“באסה.” סיננה לב-פלדה בשקט והתקדמה אל עבר חבריה.
אפרים הלך גם הוא לבשר לשאר חברי הצוות את הידיעה. הוא מצא את מיכל ופנה אליה.
“היי, שומעת? השיירה שגילינו-“
“כן, כן. אני כבר יודעת מה זה אומר. אל תאמץ את עצמך לשווא.” היא אמרה בעודה מפנה אליו את גבה.
אפרים העביר את שאר היום במציאת אנשים שיעזרו לו להשלים עם הבזיזות, אך ללא הצלחה. חלק מאנשי הצוות כלל לא התייחסו אליו, ואלו שכן לא הצליחו להבין למה בכלל יש לו התנגדות לדבר. בינתיים, חלפו מול הצוות עוד שתי שיירות מסומנות, וסבלנותם של רבים בצוות עמתה לפקוע. אבן הודיעה להם שימשיכו לחפש עוד יום נוסף, ואם הם לא ימצאו דבר, הם ילכו בחזרה ליובלים. עם בוא השקיעה, הצוות הקים שוב מחנה ללילה. האנשים ששכנו איתו באוהל התחילו בשיחה קבוצתית, אך אפרים נמנע מלהשתתף. אחרי יום שלם שבו ניסה ללא הצלחה למצוא מישהו שיבין אותו, הוא כבר הרגיש שנמאס לו לדבר עם האנשים שבצוות.
אפרים יצא מהאוהל וחיפש מקום בו הוא יוכל להיות לבדו. בעודו חוצה את המחנה הוא הבחין בלוכדת שצעדה בהיסוס אל האוהל של אבן. הוא מצא גבעה ריקה בקרבת מקום, עליה הוא ישב והביט בכוכבים. אפרים התחיל לחשוב שאולי בכל זאת ההצטרפות לחלופה היתה טעות. חוסר הדאגה מהאלימות והפשע לו הוא נחשף רק הבליט עבורו עד כמה הוא לא היה שייך. אפרים ניסה לדמיין את עצמו כאדם שכזה, שפועל באכזריות וקור לב. היה קשה לו להאמין שהוא אי פעם יוכל להתנהג כך.
אולי בעצם היה עדיף לו לנסות גישה אחרת? לא בהכרח לעזוב לעיר אחרת, אלא משהו כמו לנסות להקים את המשמר האזרחי שעליו חלם בעצמו? אם הוא היה מנסה גישה שכזאת, כנראה שהוא עדיין היה מרגיש מתוסכל. זה לא שהוא הכיר עוד אנשים בעיר שהיו מוכנים להצטרף. הוא המשיך להרהר לגבי אותו נושא למשך זמן ממושך, עד שמחשבותיו נקטעו בידי קול שנשמע מאחוריו.
“היי.”
הוא הסתובב וראה את מיכל עומדת מאחוריו. הוא נאנח ואז פנה אליה.
“מה את רוצה?”
“לא הצלחתי להירדם.” היא אמרה בעודה מתיישבת לידו. “ואני רואה שגם אתה לא.”
“איך אתה מרגיש?” היא שאלה.
“את שואלת אותי?” קרא אפרים בפליאה.
“אתה רואה כאן עוד מישהו? למה, יש לך בעיה עם זה?”
“את פשוט לא נראית לי מאוד חברותית עד עכשיו. אני לא חושב שראיתי אותך מדברת עם מישהו חוץ משנף.”
“זה כי כל האחרים כאן חארות.” היא אמרה. “הם חיים בארץ משלהם ולא מודעים בכלל לכמה מסוכן פה.”
“אני מבין אותך. ניסיתי כל היום לשאול אנשים איך הם מסוגלים לפגוע בכל כך הרבה חפים מפשע בלי שזה יישב להם על המצפון, והם הסתכלו עליי כאילו באתי מארץ אחרת.” אפרים אמר, ואז הביט בפתאומיות במיכל.
“את יודעת, אני לא חושב ששאלתי אותך.” הוא אמר. “איך את מסתדרת עם כל התקיפות האלו?”
“זה לא שיש לי ברירה אחרת.” היא אמרה. “אתה שמעת מה אבן אמרה כשיצאנו – זה הם או אנחנו. חוץ מזה, אני בטוחה שיש חטאים חמורים יותר מאשר שוד סוחרים.”
“על מה את מדברת?”
“משהו שלא קשור אליך.” היא אמרה בלי להביט בו.
“בסדר…” אמר אפרים בתמיהה. “אז מה את מציעה שאני אעשה?”
“תעשה מה שאתה רוצה. לי באמת שלא אכפת.” היא אמרה.
שניהם ישבו בשקט לזמן מה, עד שאפרים הרגיש עייף והלך לאוהל שלו כדי לישון. הוא עדיין היא מוטרד מהמחשבה על תקיפת חפים מפשע, אבל הוא נזכר שמחר אמורה להיות לו שיחה אישית עם אבן. הוא קיווה שאולי אחרי שיחה זו הוא ירגיש יותר טוב, ואם לא…
הוא לא באמת ידע מה יקרה אם לא.
אפרים התעורר בבוקר לקול המולה מסביבו. הוא ראה את אנשי הצוות רוכסים בבהילות מיגון עור ורצים לאסוף כלי נשק. הוא קם חצי-ער מהאוהל וראה את אבן עומדת במרכז המחנה, מחלקת פקודות. הוא רץ אליה במהירות.
“מה קורה כאן, אבן?”
“רוח! טוב שקמת! גילינו ממש עכשיו שיירה מסומנת, אבל לא מצאנו את השם שלה ברשימה. אני צריכה שכולם יתארגנו לתקיפה בהקדם!”
אפרים בלע רוק וסרק את המחנה בחיפוש אחר ציוד.
“כן גברתי!” הוא קרא ורץ להתארגן.
אפרים רכס אפודת עור ואסף רובה ותחמושת מאחת מעגלות המשא. הוא ראה את שאר חברי הצוות כורעים בעמדת מחבוא בראש הגבעה. למטה הוא הבחין בזוג סוסים נכנס לשדה ראייתו. לבו פעם במהירות. אפרים קיווה שהכוח של הצוות יהיה מספיק בשביל שהשיירה תיכנע במקום, ותמסור להם את האספקה. עם קצת מזל, כל האירוע הזה יסתיים תוך זמן קצר, ואולי אפילו בלי שפיכות דמים.
לפתע שמע אפרים צעדים עדינים מאחוריו. זאת היתה אבן, שהתקרבה אליהם בשקט ודיברה איתם בלחש.
“חברים, לפני שנתחיל, אל תשכחו שיש לנו מדיניות מיוחדת לשיירות שמנסות להתחזות למסומנות.”
“איזו מדיניות?” שאל אפרים בדאגה.
“לא משאירים ניצולים.” היא אמרה בחדות.
אפרים קפא במקומו כששמע זאת. בינתיים, אבן נתנה את הפקודה לתקוף, ומסביבו שאר הצוות החל להסתער במורד הגבעה.
אפרים רץ במהירות בעקבותיהם, וכאשר הגיע למורד הגבעה הקרב כבר היה בעיצומו. חברי צוות ההברחות כלל לא טרחו להזהיר את השיירה מבואם, וכבר בעודם יורדים אליה הם החלו לירות לכל עבר.
אפרים ראה מימינו קבוצה של כארבעה מבריחים שמנסים לשבור את שלדת הקרון הקדמי, ומלפניו קבוצה של שומרים חמושים ברובי קשת מצטופפים מול קבוצת מבריחים בגודל כפול משלהם.
הוא החליט להצטרף לקרב נגד אותה קבוצה. הוא התמקם מימין לקבוצת השומרים, כדי להקטין את הסיכוי שהם יבחינו בו, וכרע.
אפרים כבר הספיק להצית פתיל ולהכניס אותו אל מנוף ההדק כאשר אחד השומרים נפל מפגיעת חץ הישר בליבו.
ברגע זה אפרים הרגיש שריאותיו מתקשות. הוא הביט בדאגה בגופת השומר וגילה לחרדתו את פניו שלו, מביטות בו בהבעת כאב קפואה. אפרים חש בחילה עזה. הוא אזר אומץ והביט שוב בגופה, ופניה חזרו לזהותם הקודמת.
אפרים התנשף בכבדות והתרומם. בינתיים הספיקו המבריחים להרוג את שאר השומרים בקבוצה, והתפזרו לאורך השיירה. הוא צעד רועד בעקבותיהם וראה את המהומה נמשכת סביבו. היו כמה אירועים בהם אפרים האמין שהוא היה יכול לעזור לצוות, אך הוא לא העז. אפרים לא הצליח להפסיק לחשוב על כך שבעולם אחר הוא היה אחד מהנופלים בהגנה על השיירה הזאת. מחשבותיו בנושא נקטעו רק לרגע קט כאשר אחד מהסוסים של השיירה חלף לידו במנוסה, לפני שקליעה מדויקת של חבר בקבוצת הבוגרים הפילה אותו לצמיתות.
אפילו על הסוסים הם לא מרחמים.
ככל שהקרב התקדם, אפרים חש שתנועותיו הולכות ונהיות יותר מוגבלות. למרות זאת, הוא ניסה בכל כוחו למצוא זירה שבה הוא יוכל לתרום את חלקו, עד שלפתע הוא שמע קול מאחוריו.
“רוח! הצילו!”
אפרים הסתובב וראה את לוכדת לפותה בידיו של סייס שותת דם, שהצמיד פגיון לגרונה.
הוא הסתכל על הסייס, שהתנשף והביט בו בזעם, ועל לוכדת, שהעבירה לו מבט מתחנן בעיניים דומעות.
אפרים ידע שהוא חייב להציל אותה. הוא אפילו היה מסוגל לכך בלי להרוג את התוקף. הוא אימץ את כל גופו במטרה לזנק לעברם, ונשם נשימה ארוכה.
אך גופו בגד בו. הוא נשאר קפוא במקום, לא מסוגל להתקדם אפילו צעד. לוכדת הביטה בו באימה מבולבלת, כמעט אפילו בתחושת נבגדות. הסייס שחרר צעקה ותקע את הפגיון שלו בקצה גרונה.
ברגע זה אפרים הרגיש שהזמן עוצר מלכת. הוא חש שהחסימה על גופו השתחררה והוא ראה את עצמו רץ צעד אחד, ואחריו צעד שני…
ברגע זה נשמע קול ירי, והסייס נפל על הקרקע ושחרר את לוכדת מאחיזתו. מאחוריו עמדה אבן ובידיה רובה שעדיין פלט עשן. לוכדת הסתובבה אליה, ואז קפצה וחיבקה את אבן בחוזקה.
אבן ליטפה את גבה בעדינות, ואז הביטה באפרים בגועל. אפרים הבין. גם הוא הרגיש שהוא נגעל מעצמו באותו רגע.
“כמעט סיימנו פה. בואו אחריי.” היא אמרה וצעדה אל קדמת השיירה.
אפרים הלך בעקבותיה וראה מולו את תוצאות הקרב.
לאנשי השיירה לא היה אף סיכוי מול צוות ההברחות. הם שכבו על הקרקע חסרי תנועה, מכוסים בפציעות מכוערות ודמם נזל בחופשיות על אדמת השביל. מצב הקרונות לא היא טוב יותר, ומעטים מהם נותרו שלמים. השורד היחיד שנשאר היה ראש השיירה, אך גפיו היו כפותות ועיניו מכוסות בבד. כלב-רועים עמד צמוד אליו ווידא שלא יזוז.
אבן ניגשה אל מאחורי הסוחר ושלפה סכין מחגורתה. “למען החלופה!” היא קראה, ואז שיספה את גרונו, לקול צהלה מהצוות.
רגע לאחר מכן התפנה הצוות לניקיון הזירה.
רוב חברי הצוות היו עסוקים באיסוף הסחורה, שחלק גדול ממנה נפל על השביל במהלך ההתקפה. הם סחבו את כל מה שהיו מסוגלים והעמיסו אותו על הקרונות שהביאו.
מספר אנשים נוספים התחילו לפנות את הדרך, וגררו את הגוויות ושרידי הקרונות אל צידי השביל.
כמה אנשים אחרים אחזו גחלים בידם, והשתמשו בהם כדי למחוק את שם השיירה על הקרונות ולהחליף אותו במילה “רמאים”, על מנת שכולם יידעו מדוע הם חוסלו.
אפרים עדין עמד במקומו, מתקשה לעכל את מה שהתרחש, במיוחד לאחר שנזכר בציפורניים מתארת את החלופה בתור הרע במיעוטו. כרגע היה לו קשה להאמין בכך. מלפניו הוא ראה את לב-פלדה חובשת את צווארה של לוכדת, שראתה אותו והביטה עליו בזעם. אבן עמדה צמוד עליהם, וכשראתה את אפרים, היא ניגשה עליו בהליכה תקיפה יותר מכל מה שהוא אי פעם ראה מצידה.
“מה הבעיה שלך אפרים?!” היא צעקה עליו. “אל תחשוב שלא ראיתי את מה שעשית! או את מה שלא עשית יותר נכון! תסתכל על עצמך, אתה היחיד כאן שהבגדים שלו לא התלכלכו מתחילת האירוע! חשבתי שהייתי ברורה, לא?! אתה מציית לפקודות שלי, בדיוק כמו כל אחד כאן! אם אני אומרת לתקוף, אתה תוקף! זה אפילו לא ענין של משמעת בשלב הזה! כמעט איבדנו חברת צוות בגלל חוסר המעש שלך!”
שאר חברי הצוות חדלו מעבודתם ופנו להסתכל על אבן ואפרים.
“כדאי לך שתהיה סיבה מאוד טובה לחוסר הציות שלך, כי אחרת אתה תצטרך לעבוד מאוד קשה כדי לכפר על זה!” אבן הוסיפה.
אפרים הסתכל עליה, ואז על חברי הצוות שעמדו מסביבם, ובלע את רוקו. מה הוא בדיוק היה יכול לענות להם? שהוא לא מסוגל ללכת נגד הצד שעליו הוא עוד התחייב להגן בקיץ האחרון? שהוא לא ממלא פקודות בלי מחשבה רק משום שביקשו ממנו? שהוא לא יכול להשלים עם טבח שכזה?
איך בדיוק הוא היה מסוגל להסביר את עצמו בצורה שבה הם יבינו? ממה ששמע בימים האחרונים, טיעונים של מוסר לא הולכים לשכנע את האנשים האלה, והוא לא הצליח לחשוב באותו הרגע על הסבר מספיק טוב שיסביר את חוסר הפעילות שלו.
למה זה היה חייב להיות כזה קשה? למה שום דבר בחיים של אפרים לא מסוגל ללכת חלק, בלי תופעות לוואי קשות? למה הוא תמיד חייב לבחור בין שתי החלטות גרועות?
באותו הרגע הוא התחיל להבין. הבחירה המושלמת שעליה הוא תמיד קיווה, מעולם לא תתקיים. הוא תמיד יהיה חייב לבחור מה עדיף לו להפסיד. ההשלכות של ההבנה הזאת עדיין היו קשות עבורו לעיכול, אבל לעת עתה דבר אחד היה ברור – הוא חייב להחליט עכשיו מה עדיף לו לאבד: את הכבוד של צוות ההברחות, או את הערכים שבשמם הוא בא אל יובלים. מהרגע שבו הוא התחיל לראות את המצב בצורה הזאת, ההחלטה לגבי מה לעשות נהיתה עבורו קלה בהרבה, ויהיו ההשלכות אשר יהיו.
“כמו שאני אמרתי מתחילת המסע, פעם אחר פעם,” אמר אפרים ,והביט בנחישות באבן, “אני לא מסוגל לשדוד חפים מפשע. במשך כל הזמן הזה ביקשתי מכל מי שיצא לי לדבר איתו שיעזור לי להבין למה זאת הדרך שלכם להבריח דברים, אבל התשובה היחידה שקיבלתי היא זלזול מוחלט בדעות שלי. אז לא, אני לא מוכן להקשיב לתירוצים שלכם, ואבן, אני לא ארצח בשבילך עוברי דרך. אם זאת הדרך שבה אתם מתנהלים, אני לא מוכן לקחת בה חלק!”
אפרים פלט נשיפה ארוכה והסתכל סביבו. חברי הצוות, כולל אבן, עמדו המומים והביטו בו. חלקם אף התלחשו ביניהם. רגע קצר מאוחר יותר ואפרים עיכל את משמעות דבריו. הוא באמת איים עכשיו לעזוב אותם? המילים פשוט יצאו מפיו באופן טבעי. הוא הרגיש שהוא עשה את הדבר הנכון, אך התגובה של אבן גרמה לו לחשוב שאולי זה לא היה הדבר החכם לעשות. היא עיוותה את פניה וצעקה עליו במלוא גרונה.
“ככה אתה מעז לדבר אליי?! ככה?! אין לך טיפה של כבוד למה שאנחנו עושים פה?! אף אחד לא מזלזל בסמכות שלי ככה! אתה שומע?! אם אתה לא מסוגל להבין אפילו את זה! אין לך מה לחפש פה! שום דבר! אתה מפוטר!!!“.
ברגע זה אפילו ההתלחשויות פסקו. כולם חדלו ממעשיהם ורק הביטו בהם.
“קח את הציוד שלך ולך מכאן!!! נראה מה השופט יחשוב אחרי שהוא ישמע ממני מה שקרה!”
“על מה את מדברת?” השיב אפרים בזלזול. “את שכחת שאנחנו במרחק שלושה ימי הליכה מהעיר? אין כאן שום דבר שמונע ממני להמשיך לאן שרק ארצה.”
“לא אם לי יש מה לעשות עם זה!” נשמע לפתע מאחוריו קולה של מיכל.
אפרים הרגיש את ידיו נמשכות לאחור. הוא ניסה להשתחרר מלפיתתה, אך היא התקילה את רגליו ובעטה בו בגב. הוא נפל על הבטן, והיא כרעה על גבו וקשרה את ידיו ואת צווארו בחבל.
מיכל משכה בחבל ואפרים נגרר לעברה.
“סייסת, מה לכל השדים את עושה?” שאלה אבן.
“אני הולכת להסגיר את אפרים לשופט.”
אפרים העביר לה מבט. למה דווקא היא, מכל האנשים, התנדבה לכך?
“סייסת, זה באמת לא הכרחי-“
“את מעדיפה פשוט לתת לו לברוח?”
“לא, אבל לפחות תני לי למצוא כמה אנשים שיעשו את זה במקומך. את לא צריכה להעמיס על עצמך משימות ללא צורך.”
“אבן, את לא סומכת עליי?” רטנה מיכל. “את מכירה אותי. אני יכולה להסתדר מולו לבדי. ממילא רוב הזמן אני רק מטפלת בסוסים, אז תאבדי הרבה פחות יכולת לחימה אם אני אקח אותו במקום חבורה של אנשים אחרים.”
אבן פלטה אנחה כבדה.
“בסדר. אם זה כזה חשוב לך ללכת אז תלכי. אבל אני רוצה שתתני את כולך במסע הבא, ברור?”
“כן גברתי. בפעם הבאה זה לא הולך לקרות.” אמרה מיכל וצעדה לכיוון העיר.
“בוא כבר,” היא אמרה בעודה גוררת את אפרים הנדהם. “הולכים.”