זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
השניים סיימו לסדר את החדר ויצאו בדממה מהבניין. הגשם עדיין ירד בחוץ, והם צעדו בזהירות אל מרכז הרובע המזרחי.
לירון וחן נעצרו בקרבת רחוב ראשי מול בניין עם דלת כפולה, שקירותיו היו עמוסים בדגלים כחולים התלויים עליהם. אפילו בגשם, הרחוב היה עמוס בעוברים ושבים, וחברי כנופיה חמושים הסתובבו בין פתחי הסמטאות.
“בסדר, הגענו.” אמר חן. “אז מה התוכנית?”
“אנחנו צריכים למצוא דרך להיכנס פנימה בלי שמישהו יבחין בנו. יש לך רעיון איך אפשר?”
“שום דבר. כל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה מה שלא הולך לעבוד. זה די ברור שפריצה מהדלת הקדמית או מהחלונות לא תעבוד, עם כמות האנשים שמסתכלים עלינו. לנסות לחפש כניסה צדדית או אחורית גם כן לא יצליח עם כל השדים שמסתובבים שם.”
“ומה אם ננסה מלמעלה?” שאלה לירון.
“כרגע, עם כל הגשם שיורד, זה לא נראה לי סביר, ואפילו אם לא היה גשם, אנשים היו שמים לב אם מישהו היה מתחיל כאן לקפוץ בין גגות. אני מצטער לומר את זה לירון, אבל אלא אם כן יש לך הצעה אחרת נראה לי שעדיף לוותר.”
לירון הביטה ברחבה בחשש. היא לא היתה יכולה להודות בפניו שלא היה לה מושג מה לעשות. היא הביטה מסביבה בחיפוש נואש אחרי פתרון, אך כמות השומרים שמסביב מנעה כמעט כל אפשרות. אם רק היתה לה דרך להיפטר מהם…
“אולי ננסה ליצור הסחת דעת?” היא שאלה את חן.
“איך?” הוא הגיב. “מה בדיוק יכול להסיח את הדעת שלהם?”
מה יכול להסיח את הדעת שלהם… לירון תהתה לעצמה. היא נזכרה בסיור שעשתה בשיתון הקודם. השדים הכחולים היו כל כך מרוכזים במשהו שהם כלל לא שמו לב לנוכחותה. וזה היה בגלל… זה היה בגלל…
בגלל שהם חיפשו את המסמכים ההם.
“מצאתי!” צהלה לירון. היא פתחה את התיק והוציאה ממנו את הניירות.
“נראה שהשתלם לנו לקחת אותם בסוף.”
לירון נתנה לחן חצי מהדפים וחיפשה סמטה קרובה להסתתר בה, כאשר היאה הבחינה שבינתיים חן נעמד במקום וחשף את הדפים שלו לגשם.
“מה אתה עושה, חן?”
“מספיג את הדפים כדי שהדיו יטשטש. אם השדים לא יצליחו לקרוא את מה שכתוב עליהם, לא יהיה להם מושג שאלה לא המסמכים האמיתיים.”
“רעיון טוב!” אמרה לירון וחשפה גם היא את הדפים שלה לגשם. “אם הם יחשבו שאלה המסמכים האמיתיים, הם פחות יתאמצו לחפש אותם, ואז יהיה לנו קל יותר לחפש בעצמנו!”
“מה את אמרת עכשיו, לירון?”
“אה… שום דבר…” היא ענתה במבוכה. “תשכח מזה, לא באמת התכוונתי…”
“כדאי לך שזה יהיה נכון.” ענה חן.
כאשר הם הגיעו לפתח ביתו של שלום, הם התפצלו ופנו לרחובות הסמוכים. אז, כאשר וידאו שאיש אינו מביט בהם, הם התחילו לפזר את הדפים ברוח. כשסיימו, הם נפגשו שוב מול הבניין וחיכו. כפי שהם ציפו, עד מהרה התחילו חברי השדים הכחולים להבחין בדפים, והם עזבו את מקומותיהם אל עבר הרחובות האחרים.
לירון וחן חייכו ביניהם, וניגשו אל הצד האחורי של הבניין. הם חיפשו במהירות אחר דלת אחורית כלשהי, אך לא מצאו דבר פרט לחלונות. לירון ניגשה אל אחד החלונות וניסתה לפתוח אותו. להפתעתה הרבה, הוא נפתח בקלות, והיא וחן קפצו במהירות פנימה.
הם עמדו בכריעה והתבוננו סביבם. הם היו במטבח של הבית, שהיה ריק. הם האזינו בשקט. פרט לשאון הגשם, הם שמעו גם קול נשי וקולות של ילדים.
“זה נשמע שאשתו של שלום והילדים שלו נמצאים בפנים.” לחש חן. “נצטרך לחפש בזהירות.”
לירון הנהנה לו והם התקדמו בזהירות אל מחוץ למטבח. כעת הם עמדו בחדר רחב שהכיל בתוכו את חדר האוכל והטרקלין. מחדר זה יצאו קירות שהובילו לשאר החדרים בדירה, כולל חדר אחד בצד הנגדי אליהם שממנו בקעו הקולות.
“כדאי שננסה להישאר בצד הזה של הדירה בינתיים.” לחשה לירון.
הם התקדמו בזהירות אל דלת בקיר הסמוך אליהם ונכנסו פנימה. חדר זה היה יחסית קטן בהשוואה לדירה, והוא הכיל שולחן כתיבה מהודר, כיסא, וכונניות רבות. חלון יחיד האיר בקושי את החדר הצר.
“יכול להיות שזה חדר העבודה של שלום?” שאלה לירון.
“נראה ככה, אך יש רק דרך אחת באמת לגלות.” ענה חן ופתח את אחת מהמגירות.
“אם נמצא כאן איזה שהוא מסמך מוצפן, סביר להניח ש-“
הוא אמר וקפא מול המגירה.
“חן? הכל בסדר?” שאלה לירון והתקרבה אליו.
“זה… זה…”
הוא הרים את הדף העלין מהמגירה והביט בו.
“זה המפתח…” הוא לחש בקושי.
“מה?!” אמרה לירון בקול הכי חזק בו היא הרשתה לעצמה לדבר.
“אני לא צוחק איתך לירון! זה הדבר האמיתי! יש כאן רשימה ארוכה של אותיות וכל מיני חצים ביניהם. אני לא יודע מה זה עוד יכול להיות.”
הוא המשיך להתבונן בדף.
“לא רק זה, נראה שזה צופן ממש מורכב. האותיות שאותן מחליפים משתנות אם האות המקורית נמצאת בתחילת המילה, באמצע שלה או בסוף. אם למישהו אין את הדף הזה, לא נראה לי שיהיה לו סיכוי לעלות על הצופן.”
“זה… היה קל בצורה מפתיעה.” אמרה לירון.
“את אומרת לי?” אמר חן. “אני מסתכל עכשיו על שאר הדפים במגירה, כולם עותקים של המפתח! כל העניין הזה מתחיל להרגיש לי כמו מלכודת.”
“איך בדיוק? מה המלכודת כאן?”
“אני לא יודע, אבל זה פשוט היה קל מדי. למה ששלום יבקש מהמזכירה שלו להשמיד את המפתח כשהוא משאיר עשרה עותקים שלו שלמים? כל העניין הזה מחשיד אותי. יכול להיות שהמפתח הזה מזויף או משהו?”
“אני לא חושבת ששלום היה מתאמץ כל כך בשביל דבר כזה. זה לא מתאים למה שאנחנו יודעים עליו. חוץ מזה, אל תזלזל בעצמך. בלי התוכנית שלנו, לעולם לא היינו מצליחים לסלק מכאן את הכחולים ששמרו ליד הבית, אז לא היה קל עד כדי כך.”
היא ניגשה אל החלון ופתחה אותו בזהירות.
“כדאי שניקח איתנו את העותק הזה. לא נראה לי ששלום ישים לב שהוא יחסר. נראה לי שהגשם כבר הפסיק, והשגנו את מה שחיפשנו, אז בוא ונסתלק מכאן לפני שהשדים חוזרים.”
“בסדר גמור מצדי.” העיר חן.
אחרי הצהריים, לירון וחן פגשו את מאיה ובר וסיפרו להם על מה שמצאו. לא נדרש הרבה בכדי לשכנע את לירון לדווח על הממצאים שלה לשה. החבורה הלכה אל הבית שלה, ושם לירון דיווחה על אירועי היומיים האחרונים.
שה העוותה את פניה ופנתה אל לירון.
“גברת טמט, אני מעריכה את כל העבודה שאת וחבריך עשיתם. אבל אני חושבת שלא תצא ממנה תועלת כלשהי.”
“עם כל הכבוד גברתי, המפתח הזה הוא יתרון אדיר נגד השדים! זה מאפשר לדעת את המידע שהם משוכנעים שהם מסתירים.” מחתה לירון.
“ואיך בדיוק, דימונה, את מצפה מאיתנו להשתמש ביכולת הזאת כשאין לנו גישה לאף פריט מוצפן של השדים?”
לירון השפילה את מבטה.
“כן, את צודקת.”
“נוסף לזה, את נכנסת לתוך שטח עוין ללא אישורי. היה לך מזל עד עכשיו ויצאת מזה בשלום, אבל אני לא מתכוונת לקחת אחריות אם היה קורה לך משהו היום. אני מוכנה לסלוח לך על זה הפעם, בגלל שבכל זאת חזרת עם תוצאות כלשהן, אבל להבא יהיו השלכות להפרות פקודה שלי. שיהיה ברור – אין יותר יציאות מהשטח שלנו ללא אישורי. מובן?
“כן גברתי.” השיבה לירון בתבוסה.
“שמחה לשמוע. אתם רשאים לצאת.”
כאשר החבורה יצאה משטח ביתה של שה, פנתה מאיה ללירון.
“אז אני אראה אותך הערב במשמרת שלי?”
“אני לא יודעת.” ענתה לירון. “מה עם השדים הכחולים? אנחנו לא יכולים להפסיק עכשיו!”
“לא שמעת מה שה אמרה עכשיו?” שאלה מאיה. “היא הרגע סלחה לך על זה שפעלת מאחורי גבה. את רוצה שוב להסתכסך איתה?”
“זה לא מה שהתכוונתי אליו!” ענתה לירון. “שה גם אמרה שאין לנו מה לעשות עם הצופן כל עוד אין לנו מה לפענח איתו. חשבתי לבקש ממנה שתיתן לנו לחפש את המסמכים של השדים.”
“לירון, השדים חיפשו את הדפים האלה כמעט שיתון ולא מצאו כלום. מה גורם לך לחשוב שנצליח במקומם?” שאל חן.
“אני לא יודעת! אני פשוט… אני פשוט מאמינה, בסדר? האלים הראו לי את הדרך עד עכשיו, אז אני בטוחה ש-“
“דימונה, תקשיבי לי!” קטעה אותה מאיה. “זה לא רעיון טוב להמשיך בסיורים האלה כל כך הרבה. בקצב הזה את עוד תיתפסי, או גרוע מזה. תניחי לזה לכמה ימים, טוב? אני מבקשת רק כי אני דואגת לך.”
“חדרה, אם את כל כך דואגת לי, אז תצטרפי אלי! אני רוצה להמשיך בחיפושים רק כי אני מאמינה שזה יעזור לכולנו. אני גם ככה לא חשבתי לעשות את זה בעצמי.”
מאיה והתאומים הביטו בה מבלי לומר מילה. לירון כבר הכירה את המבט הזה, והיא לא אהבה אותו. זה היה המבט ששלחו לה אנשים כאשר הם מאסו ברעיונות שלה. לרגע קצר היא האמינה שהם יאלצו אותה לזנוח את הרעיון, אבל אז בר, התאום המגולח, שבר את השתיקה באנחה.
“בסדר, אני אבוא איתך.” הוא אמר אחר כך. “בואי ננסה לשכנע את שה שתאשר לנו סיור נוסף.”
זה לקח זמן מה, אבל לבסוף הצליח בר להגיע להסכם עם דנה, והיא אישרה לשניהם לצאת מחר לסיור נוסף. מסופקת מכך, לירון שבה עם בר לדירתה בכדי לישון מוקדם.
“אתה לא תתחרט על זה, אשדוד.” היא אמרה לבר לפני שנכנסה אל החדר שלה. “מחר אנחנו נמצא עוד משהו, אני בטוחה בזה.”
***
הערב הגדול של מרדכי הגיע, והוא התהדר ככל שהתקציב שלו אפשר לו. הוא חתך בעדינות את זקנו ואת שיערו על מנת ליישר אותם, רחץ את ידיו ופניו עם מי כהל מבושמים, ואף הלך לתופרת בשביל לקנות בגדים חדשים, שאמנם לא היו ראוותניים בכלל, אבל הרגישו לו כמו שיפור ניכר מבגדי הצמר הלבנים שלבש בדרך כלל.
“מה אתה חושב?” שאל את יעקב בעודו מראה לו את חזותו.
“הולם אותך.” אישר יעקב בחיוך. “אתה יוצא עכשיו?”
“כן. עילי הזמין אותי לבוא מיד אחרי שהמשמרת שלי נגמרת, ועם הזמן שהוצאתי על התספורת, אני לא רוצה לאחר לו יותר מדי.”
“הבנתי. תזכיר לי שוב איפה המסיבה?”
“אה… זה בבית שלו, משהו כמו אלפיים רגל צפונית לכאן.” שיקר מרדכי.
“טוב, אז תיזהר כשאתה בדרך, האנשים של צלופחד נוטים להסתובב באזור הזה.”
“אל תדאג לי, יעקב. אני יכול להסתדר לבדי.” ענה מרדכי ויצא מהדירה.
מרדכי יצא במהירות אל כיוון אולם האירועים. אחרי שבירר עם אנשים אחרים בצוות, חששותיו על אולם האירועים התממשו – זה אכן היה המקום בו שכנה בעבר הנפחייה של יעקב. אותה הנפחייה שחבריו לָמטֶה החרימו ממנו. הוא לא היה מוכן לראות את המבט בעיניו של יעקב אם הוא יגלה שהוא הלך למסיבה במקום הזה. גרוע מכך הוא שאותו אולם אירועים היה קרוב מאוד לדירה שבה הם גרו. פחות משש-מאות רגל הפרידו ביניהם בקו אווירי, ומרדכי כבר עמד בפתח המבנה לפני שהספיק לחשוב על כך.
הוא דפק על דלת ההזזה ושמע מבעדה קולות צהלה רבים. עילי בעצמו פתח את הדלת והסתכל עליו.
“מצטער חברים, זה לא המשלוח.” הוא קרא מאחוריו.
מרדכי שמע קולות אכזבה מהקהל בזמן שעילי הכניס אותו פנימה.
“סחתין על המראה גבר!” אמר לו. “כשאני רואה אותך ככה מושקע, קשה לי להבין למה לא מזמינים אותך יותר לאירועים כאלה.”
“תודה!” השיב מרדכי. “תגיד, מה זה המשלוח שדיברת עליו?”
“אה, סתם איזה משהו נחמד שהזמנתי מראש כדי להרים את מצב הרוח. הוא די מתעכב, כשאני חושב על זה. בכל מקרה, יש כאן המון אוכל ושתייה, אז תתכבד ותשוחח קצת עם החבר’ה.”
עילי אמר ואז נפרד ממרדכי.
מרדכי הסתכל סביבו. היה ניכר שהמשטרה לא התאמצה יותר מדי בשיפוץ המקום, והיה לו קל לזהות את הקירות שעליהם היו התנורים, הפינות בהן היו מונחים כלים וחומרי גלם והמרצפות שעליהן נחו הסדנים. כל אלה לא היו עוד באולם. מרבדים מהודרים, שולחנות עמוסים באוכל וכיסאות מרופדים החליפו את מקומם. מרדכי פנה אז לבחון את האורחים שבאו. את רובם הגדול הוא לא הכיר, אך היו פה ושם כמה פרצופים מוכרים:
הוא ראה שם את סיגל, המחליפה שלו למשמרת הערב, שניסתה לנקות את הרוטב מסביב לפה שלה עם כוס גדולה של בירה. הוא ראה גם את נדב שורש, אחד מהאנשים היחידים ממחלקת השיטור שאת שמם הכיר, שעמד בפינת החדר והתרברב על דבר מה מול קבוצה של נשים. הוא ראה את עמוס עולמי, הממונה הישיר עליו, מתחרה בהורדת ידיים עם מישהו שלא הכיר. נוסף לכך הוא ראה כל מיני אנשים ששיער מהלבוש שלהם שהיו רמי-דרג, אל עף שלא זיהה אותם. הוא תהה לעצמו אם אפילו חנה אילון, מפכ”לית משטרת יובלים הוזמנה למסיבה, אבל הוא לא ראה מישהי שתואמת לדיוקנאות שלה. הוא כן זיהה בכיר אחר שאותו הוא העדיף שלא לפגוש.
היה זה ניצב יפתח שלמה, שישב דומם בפינת אחד החדרים ושתה שיכר אגסים בעודו מביט בסלידה על שאר האנשים במסיבה. איש לא התקרב אליו, והיו לכך סיבות טובות. מהשמועות שרצו עליו, היו לו קשרים עם כמעט כל הכנופיות בעיר, ממשפחת מסיק ועד לצלופחד בעצמו. נאמר שאותו גבר מצולק עם שיער שיבה היה אחראי במידה ניכרת לחוסר התפקוד של המשטרה מחוץ לרובע הצפוני, ושהוא היה מסוגל להעלים את כל מי שלא בא לו בטוב בהינד עפעף. מרדכי רצה למצוא את עילי ולשאול אותו למה הוא הזמין את יפתח, אבל המארח נטמע בין ההמון. הוא שיער שכנראה יפתח הזמין את עצמו ולא נתן לעילי הזדמנות לסרב. הוא החליט לשכוח מכך בינתיים ולנסות לפתוח בשיחה עם שאר האנשים שזיהה.
הוא ניגש אל סיגל, שסיימה בינתיים כוס בירה שניה.
“היייי מורדי!” היא קראה לעברו, ולטשה בו עיניים גדולות. “אתה נראה טוב היום!”
“תודה!” ענה מרדכי בחיוך. “מה את עושה פה? את לא אמורה להיות בעבודה עכשיו?”
“אהה, אל תדאג מזה, כבר סידרתי את הכל. אני ואתה יכולים לבלות כאן כל הלילה.”
היא הפנתה את מבטה אל השולחן. “תגיד, כבר אכלת פה משהו? הכל כאן כל כך טוב! אני ממליצה על העגל.”
“יש כאן עגל?” מרדכי שאל בהפתעה והביט אל עבר השולחן. הוא אכן ראה בין הצלחות גוש בקר גדול מצופה ברוטב. “נראה שעילי לא חסך פרוטה על המסיבה הזאת.”
סיגל צחקקה. “אה… הוא אמר לי שהוא בקושי הוציא משהו, והמחלקה שלו מימנה כמעט את הכל. נכון שזה מגניב? הלוואי עליי למצוא מישהו שייעשה בשבילי כל כך הרבה.”
היא הושיטה למרדכי כוס בירה. “בשבילך.”
מרדכי לגם מהבירה, בזמן שסיגל אספה חופן ירקות מתובלים ונגסה בהם.
“בחיי, האוכל כאן כזה טוב! אני רוצה לאכול מהכול כאן, אבל אני לא יודעת אם אני אצליח.”
“את באמת רוצה לאכול את כל מה שיש כאן?” שאל מרדכי בעוקצנות.
סיגל צחקה שוב. “או, אתה כזה מצחיק מורדי! לא באמת התכוונתי. אני חושבת שאפילו אם כולם פה במסיבה ננסה, לא נצליח לסיים הכל. בטח הולכים לזרוק חצי מהאוכל כאן כשהמסיבה הזאת תסתיים.”
היא סיימה לאכול וכרכה את עצמה מסביב למרדכי. “קדימה מורדי! בוא נרקוד!”
מרדכי הרגיש שאין לו ברירה אלא לרקוד איתה, למרות שלא היתה לו התנגדות מרובה. הם צעדו לרחבה והצטרפו לשאר הרוקדים, אבל מהר מאד גבר אחר הזמין את סיגל לרקוד והיא נטשה מידית את מרדכי לטובתו. מתוסכל, מרדכי עזב את הרחבה והתקדם אל שולי החדר.
הוא צעד אל עבר נדב, בתקווה שתהיה לו הזדמנות להכיר את הבחור יותר לעומק. השוטר עדיין עמד בפינה והתרברב בפני שלוש נשים צעירות.
“אז אני אמרתי לו – גבר, עם כל הכבוד, אני זה ששומר על הביטחון שלך, אז אם אתה לא רוצה שאני וחברים שלי נזרוק אותך אל גובי החובות שמה, כדאי שתתן לנו את הצמיד הזה. והוא אשכרה נתן לי אותו! האמת קצת חבל לי שהוא לא התנגד יותר, הייתי מת להראות לו איזה שרירים יש לי. מישהי מכן רוצה לראות בעצמה?”
הוא הבחין בכך שמרדכי מביט בו והפסיק לדבר.
“סליחה, אני מכיר אותך?” אמר לו.
“אתה נדב שורש, לא? אני מרדכי שוּסֵר, ממחלקת השערים.”
“כן, כן, נעים להכיר וכל זה.” הוא אמר במהירות וחזר להסתכל על הנשים. “אם לא אכפת לך, אתה מוכן ללכת? אני הייתי באמצע אחד מסיפורי הגבורה שלי, אלא אם כן באת כי היית חייב לשמוע אותם בעצמך, נכון בנות?” הוא אמר וקרץ לנשים.
“כן, ברור שבגלל זה באתי!” מרכי אמר במבוכה ונעמד סמוך לנדב. הוא קיווה שימצא הזדמנות לדבר איתו כמו שצריך כשיסיים.
“אז איפה הייתי? אה כן, הצמיד! בכל מקרה, שחר אמר לי שהבחור הזה נראה לו מפוקפק, אז הלכנו לשמאי שיבדוק את הצמיד, ולא הייתן מנחשות, הזהב על הצמיד היה מזויף! אז אני הלכתי בחזרה אל האיש הזה, ובשתי הידיים האלה אני הרמתי אותו לבדי מהקרסוליים וטלטלתי אותו עד שכל המטבעות שהיו עליו יצאו מהכיסים. אחרי זה זרקתי אותו, ואמרתי לו שיזהיר את כל מי שהוא מכיר מה המשטרה עושה למי שמזלזל בחוקים שלה.”
“סליחה, נדב.” התפרץ מרדכי. “לא שמעתי את ההתחלה של הסיפור, מה בדיוק האיש הזה עשה שהתנהגת אליו ככה?”
“החלאה הזה ירק לכיוון שלנו וקרא לנו בשמות.”
מרדכי הביט בו בגועל.
“היי! אל תסתכל עלי ככה גבר! אתה היית עושה את אותו הדבר אם היית במקומי!”
מרדכי רטן בשקט והתרחק מנדב. היה ברור לו שאנשים כמוהו הם לא מהסוג שהיה מעונין להכיר לעומק.
הוא התקדם לעבר החדר בו היה עמוס, וראה אותו זורק שרפרף על יריבו להורדת ידיים. הגבר שמולו נפל על הרצפה, ואז בעט בעמוס בקרסוליים וגרם לו למעוד לאחור. עמוס התנגש במרדכי בעודו מועד, הסתובב וצהל בשמחה כשראה אותו.
“הו! מרדכי! באת בדיוק בזמן! אני צריך שתחפה עליי.” אמר לו ופשט את החולצה שעליו.
“מה בשם למך קורה כאן?!” שאל מרדכי.
“מה שקורה הוא שהחרא כאן לא מוכן להפסיד בכבוד, והוא תקע לי אצבע בעין בזמן שהבסתי אותו בהורדת ידיים. אני הולך להראות לו מה העונש למי שמתעסק ככה עם בכיר ממנו, אז אני צריך שתשמור עליי אם הוא ינסה שוב איזה משהו מסריח.”
עמוס ניתר על יריבו ואז נחת עליו והתחיל להכות אותו בעוד הקהל מסביב צהל בהתלהבות. היריב ניסה להתנגד בכך שנשך את עמוס בכתף ואז התהפך עליו ובעט בעמוס בבטן. עמוס הביט במרדכי במבט מפציר, ובחוסר רצון מרדכי זינק אל עבר הקרב ואחז בגבר בכוח. עמוס קם מחויך והכה בגבר נמרצות בפניו, עד שהוא נפל מחוסר הכרה. הוא הניף מעלה את אגרופיו המכוסים בדם בעוד הקהל מסביב שאג. מרדכי הביט במעסיק שלו בסלידה. הוא הרגיש שהוא חייב לצאת מהחדר ולהסדיר את הנשימות שלו אחרי מה שהיה עד אליו.
מרדכי הגיע לרחבה המרכזית בתחושה שהמסיבה הזאת מתחילה להימאס עליו. שם הוא סוף סוף ראה שוב את עילי, שצעד אל דלת הכניסה. מרדכי התקרב וראה אותו פותח את הדלת, ומולה עמדה אישה לבושה בכחול.
“מתנצלת על העיכוב, היה לנו בלגן עם הממונים והיינו צריכים לשבת איתם עליו. הגעתי הכי מהר שיכולתי.”
היא מסרה לעילי חבילת לבד גדולה.
“בבקשה.”
“תודה, המנהלים שלי יסדרו את התשלום.” אמר עילי. “רוצה להצטרף? המסיבה רק התחילה!”
“אה, למה לא?” היא משכה את כתפיה באדישות ונכנסה פנימה. “אני אעזור לך להכין שורות.”
עילי נכנס עם האישה אל תוך האולם. מודאג, מרדכי ניסה לעקוב אחריהם, אך נעצר כאשר מולו נעמד לא אחר מאשר יפתח שלמה.
הניצב הביט בו בעיניים כבדות, ומרדכי הרגיש שכל שריריו קפאו. אז יפתח דיבר אליו בקול עמוק וצרוד.
“אני לא זוכר שאי-פעם ראיתי אותך כאן. אתה חדש בצוות?”
“אה.. לא אדוני.” אמר מרדכי בבעתה. “קוראים לי מרדכי שוסר, ואני שומר בשער הצפון-מערבי, אה… כבר כמה שנים טובות.”
“כמה שנים, אתה אומר?” יפתח הרים גבה. “אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך באירועים?”
“להגיד את האמת, אף פעם לא הזמינו אותי, אז לא באתי. אני לא בטוח למה עילי החליט פתאום שהוא רוצה לראות אותי כאן.”
יפתח הרים גבה. “באמת? אין שום סיבה? אני לא מאמין. לא קרה שום דבר איתך בזמן האחרון שהוביל לזה?”
“יכול להיות שזה קשור לזה שמצאתי לאחרונה שותף לדירה, אבל באמת שאין לי מושג.”
מרדכי ראה שיפתח עדיין בוחן אותו. הוא לא היה מרוצה מכך.
“ומה אתה עושה פה, אם יורשה לי לשאול?” שאל מרדכי. “יש לך קשר טוב עם בעל השמחה?”
“בכלל לא.” ענה יפתח בחוסר רגש. “שמעתי שחלק מהניצבים האחרים מגיעים, אז החלטתי לקפוץ. אחרי שהצגתי את עצמי עילי די הניח לי לעשות כרצוני.”
יפתח עדיין הביט במרדכי, והוא לא הצליח למצוא תירוץ טוב כדי לעזוב אותו.
“אם כבר הזכרת,” המשיך מרדכי. “מה בדיוק אתה עושה כאן? עם כל הכבוד, לא נראה שאתה מבלה כמו כל האחרים.”
“הו, אני מבלה, תאמין לי, בדרכי שלי. אני צופה בשאר האנשים שכאן, לומד אותם, מנסה לבדוק אם ההשערה שלי נכונה.”
“איזו השערה?”
יפתח הישיר את מבטו אל מרדכי.
“שאין אנשים ישרים במשטרה.”
למזלו של מרדכי, השיחה נקטעה כאשר עילי יצא יחד עם השליחה וכמה אנשים נוספים שאחזו מגשי פליז שעליהם שורות אבקה לבנה.
“אוקיי חברים! הרגע שלו חיכיתם הגיע! המשלוח מוכן! תתכבדו!” צעק עילי מול קולות צהלה רמים.
מרדכי עמד בצד בעודו רואה איך שאר באי המסיבה הצטופפו מול המגשים, מנסים להתקרב ולשאוף לנחיריהם מן האבקה.
לא חלף הרבה זמן, ופני המסיבה התהפכו. אנשים התחילו לצעוק בקול רם, ולהתרוצץ בפרעות ברחבי המבנה. כמה מהם החלו להכות אחד את השני, ורבים נוספים איבדו את בגדיהם, בין אם הם פשטו אותם בעצמם ובין אם הם נקרעו מעליהם. חפצים רבים נשברו תוך זמן קצר במהלך המהומה, וביניהם צלחות, כיסאות ואפילו כלי נגינה. לאורך כל אותו הזמן, האישה שהביאה את החומר לא התערבה, רק עמדה וצפתה בחיוך.
מרדכי הביט באימה במראה שנגלה לעיניו, לא מסוגל לעכל אותו. הוא הסתכל מימינו וראה את סיגל צולעת לעברו, חשופת חזה.
“היי חמודי, בא לך לרקוד?” אמרה לו, ראשה מסתחרר באיטיות.
מרדכי נשאר קפוא בעוד שהיא נצמדה אליו.
“דווקא נראה שבא לך…” היא אמרה בקושי, והתחילה ללקק לו את הצוואר. מרדכי דחף אותה בכוח.
“תעזבי אותי! חתיכת חולת נפש!”
מרדכי ראה את עילי ניגש אליו, נושא בידו עוד מגש.
“היי גבר, מה קורה? למה אתה מתנהג כזה יבש?” הוא אמר וקירב את המגש אליו. “אל תגיד שלא קיבלת שורה של אבקיזוב! הנה, קח! על חשבוני!”.
הנשימות של מרדכי נעתקו. זה כבר היה יותר מדי בשבילו. הוא כבר היה רגיל לשמוע תלונות מתושבים, חלקן חמורות. הוא תמיד קיווה שאלה היו הגזמות, או שזה קרה רק בגלל כמה סוררים במטה. אחרי מה שהוא ראה במסיבה הזאת לא נותרה לו עוד אפשרות להתכחש – מדובר בתופעה גורפת. האם האנשים האלה בכלל מבינים למה הם גורמים? מרדכי הרגיש כאילו הגרון שלו עומד להתפקע. הוא הפיל בכוח את המגש מידו של עילי וצעק בכל עוצמתו.
“לא! לא! לא!!! אני לא מסוגל לסבול את ההתנהגות הזאת שלכם יותר! למען האלים, תסתכלו על עצמכם! תושבי יובלים מצפים מאיתנו להתנהג למופת, ואתם מתפרעים כמו חיות!!! כל הראוותנות הזאת, בשביל מה היא טובה?! למה אתם עושים את כל זה?! הולכים מכות אחד עם השני כמו אחרוני הפושעים! זורקים כמויות של אוכל בזמן שאנשים בעיר נאבקים על פיסות לחם! מתעללים באזרחים חסרי ישע ועוד מעזים להתגאות בזה! שכולכם תדעו, אני מתבייש להיות שותף שלכם לעבודה! השותף שלי לדירה צדק, כולכם לא יותר מבריונים במדים!!!”
מרדכי התנשף בכבדות, ואז גילה באימה שכולם באולם האירועים הביטו בו. במשך מספר רגעים שנראה כי לא יסתיימו, דממה שררה באולם בעוד כולם בהו בו בתדהמה. בסופו של דבר, עילי הרצין את מבטו ופנה אליו.
“אתה יודע מרדכי, פתאום נזכרתי למה לא מזמינים אותך לאירועים האלה.”
עילי פתח בכעס את דלת הכניסה והביט בו שנית.
“צא מכאן, עכשיו!”
מרדכי התנשף בבהלה, ויצא מהבניין, תוך כדי שהוא מסיט את מבטו מעיני האחרים.
מרדכי נשען על קיר בניין שממול לאולם ובהה בשמים. לאורך כל היום הוא כבר היה משוכנע שזה הולך להיות הרגע הגדול שלו. הרגע שבו תסתיים הבדידות שלו והוא יצליח למצוא את המשמעות בחייו. אך כמו תמיד, הוא הצליח להרוס את הכל עם כוונות היושרה שלו. הוא תהה לעצמו האם בכלל כדאי לבוא מחר לעבודה. הוא נשם עמוק, וכיוון את צעדיו הביתה, כאשר הוא שמע קול עבה מאחוריו.
“אתה שם! לאן אתה הולך?”
מרדכי הסתובב, ולחרדתו ראה מולו את ניצב יפתח שלמה.
“בוא לכאן. אני צריך לדבר איתך.”
הוא התקרב אל יפתח, ליבו הולם במהירות. מרדכי קילל את עצמו על כך ששכח מהניצב במהלך ההתפרצות שלו. הוא בטוח לא היה מרוצה לשמוע את מה שנאמר. לרוע מזלו, הוא לא הרגיש שיש לו כיצד לברוח. לעשות כדבריו היתה כנראה האפשרות הבטוחה ביותר.
מרדכי נעמד מולו וחיכה לגזר דינו. במקרה הטוב הוא ‘רק’ יסולק מהמשטרה. הוא ניסה להיצמד אל המחשבה הזאת בזמן שיפתח התחיל לדבר.
“תקשיב לי טוב מרדכי. כבר שלושים שנה שאני עובד במטה, וזו הפעם הראשונה שמישהו כאן סוף כל סוף מעז לומר את מה שאני חושב.”
פניו של מרדכי הוכו תדהמה.
“א-אתה… מה זאת אומרת מה שאתה חושב? אתה לא זה שאחראי ל-“
“אל תאמין לשום דבר ממה שאומרים עלי, חבר.” רטן יפתח בזעם. “הכל עלילות מכוערות שחנה המציאה עליי כי העזתי לומר משהו על השחיתות כאן. זאת הבעיה כשאתה מנסה להילחם לבד, אין אף אחד שיעמוד לצידך.”
“אני… קשה לי להאמין לזה… זה סותר לחלוטין את כל מה ששמעתי. אם אתה באמת לא הבכיר המושחת שכולם מתארים. למה לא ניסת להיאבק בהאשמות האלה? למה באת אל המסיבה הזאת בלי שאפילו הזמינו אותך?”
יפתח גיחך קלות לעצמו. “כן, אני מניח שרוב האנשים היו מצפים ממני לעמוד יותר על שלי, אבל כמו שאמרתי קודם, עד עכשיו הנחתי שאני האדם הישר היחיד שנותר במערכת הזאת, ושאין אף אחד שיוכל לחפות עליי אם אנסה להמשיך להיאבק בשחיתות. חוץ מזה, השמועות האלה עזרו לי מאוד להשתלב עם שאר האנשים שם. אני לא חושב שהייתי מצליח להגיע לתפקיד כזה בכיר אם לא היו מפחדים ממני.”
“טוב…” הגיב מרדכי בהיסוס. הוא עדיין לא היה לגמרי משוכנע לגבי מה ששמע. “אז רק בגלל זה קראת לי? מה אתה בדיוק רוצה שאני אעשה עם המידע הזה? לא נשמע לי שאתה רוצה שאפריך עבורך את השמועות.”
“כל מה שאני רוצה הוא להבין איך בחור שכמוך חמק מעייני. תן לי להגיד לך משהו, מר שוסר – אני לא מוכן לראות אותך מתבזבז ככה סתם בשערים. אל תטרח לבוא מחר לשמירה. תגיע ישר אל התחנה, ואני אישית אדאג להעביר אותך למחלקת השיטור. אתה ואני הולכים לשנות את המטה הזה, גם אם אף אחד אחר לא יתלווה אלינו. מה אתה אומר? רוצה להצטרף אליי?”
מרדכי הביט ביפתח כלא מאמין. בדיוק כשהוא חשב על המשמעות של חייו, מגיעה פתאום ההצעה הבלתי סבירה הזו. יעקב טען שהאלים נטשו את העיר, אבל האם הם באמת נטשו אותה, או שהם רק חיכו לרגע הנכון כדי ליצור צירוף מקרים מושלם שכזה? בלי קשר לכך, מרדכי היה גמור בדעתו. הוא לחץ את ידו של יפתח, ואמר לו בביטחון:
“אני איתך, לא משנה מה זה ידרוש.”
***
לירון קמה מוקדם בבוקר המחרת ויצאה יחד עם בר אל השטח של השדים הכחולים. למרות שהיא ניסתה ככל שהיתה מסוגלת לשדר ביטחון, בפנים היא היתה מלאה בחשש. בימים האחרונים היא דחפה את החברים שלה יותר מאשר היא פעם העזה, ואם זה לא ישתלם בסוף, הם בחיים לא יסלחו לה. לירון פחדה יותר מכל שאחד מהם יחליט שנמאס לו, וינתק איתה קשר. על כן, היא היתה נחושה במיוחד למצוא משהו במהלך הסיור. רמז כלשהו שהשדים פספסו שיוביל אותה אל הדפים האבודים.
הם התחילו במעקב אחרי כמה מהחברים בכנופייה היריבה, וניסו לצותת להם ממרחק, אך הם לא שמעו עוד מידע חריג. הם ניסו גם לחפש רמזים במקומות שבהם אותם האנשים חלפו, אך ברובם הסיכוי להיתפס היה גבוה מדי, ובשאר לא ממש היה מה למצוא. במאמץ למצוא כיוון חקירה אחר, לירון ניסתה יחד עם בר לנסות להשתמש ב-“נקודת מבט חיצונית”, אותה השיטה שבה רוח השתמש כדי למצוא כמעט מיד את אבק השרפה שהשדים החביאו. לאכזבתה, בר לא ניסה ממש לסייע בתהליך, ובעיקר פקפק בניסיון שלה לחקות את אותו בחור משונה, וללא העזרה שלו לירון לא ממש הצליחה לחשוב על כיוון חדש.
הבוקר בא והלך, ושניהם לא מצאו מאומה. ככל שהתקדמו השעות, ראתה לירון שבר מאבד את סבלנותו ונהיה פחות ממוקד.
לקראת הצהריים, כאשר הם היו בדרכם לחפש בצד החומה, בר נעצר ורטן בקול.
“דימונה, אני מוותר.”
“מה? למה אתה מתכוון? עדיין יש לנו המון דברים לחפש, אפילו לא נכנסו לחצי מהשכונות שלהם!”
“דימונה, את מנסה לחפש פה מחט בערמה של שחת. לא, זה לא מדויק. את מחפשת משהו בערמה של שחת, כשאת בעצמך לא יודעת מה הוא! אני מבין שאת רוצה לעזור, אבל אלה סתם משחקי מזל. המכירות אולי משעממות אותך, אבל לפחות הן יותר יציבות מזה.”
“אני לא משתעממת מהמכירות, אשדוד! אני פשוט לא רואה איך נוכל לשרוד כשאנחנו במגננה כל הזמן. אני רק מנסה לגוון את דרכי ההישרדות שלנו, וזה אומר להסתכן.”
בר רטן שוב.
“מה שאנחנו עושים עכשיו זה לא להסתכן, זה פשוט טמטום! את רוצה לעשות משהו יותר אמיץ, בסדר. אבל לפחות תעשי משהו עם תוצאות ברורות. תגנבי נשק מהמשטרה, תנסי לייבא סחורה חדשה, אפילו תנסי למכור בשטח של החלופה – שמעתי שזה נהיה אופנתי לאחרונה. מאז ששמעת על המסמכים האלה את לא חושבת על שום דבר חוץ מעליהם. את לא יכולה פשוט להודות בכך שהימרת גרוע ולהתקדם?”
לירון הביטה בו בכאב. הנה, בדיוק כמו שהיא פחדה, הוא חושב שהתוכנית שלה נועדה לכישלון. היא היתה חייבת לשכנע אותו להמשיך. אולי אם עוד היא תנאם שוב, כמו שעשתה אתמול עם חן, הוא ישנה את דעתו…
“אשדוד-“
“די! דימונה, אם זה לא היה ברור לך, אני פורש. תנסי לא למות כאן לבדך.”
“מה זאת אומרת ‘לבדך’? אתה מתכוון להשאיר אותי פה? זה נשמע לך סביר? אתה לא יכול לעזוב לפני שאני מוכנה לזה.”
“דימונה, את היית בשטח הזה לבד כבר הרבה פעמים, את יכולה להסתדר בעצמך. שנינו יודעים שאני רק הפרעתי לך עד עכשיו. אני אראה אותך בדירה.”
לפני שהיא הספיקה לומר משהו נוסף, בר כבר הסתובב והלך. לירון צפתה בו מתרחק, וחשה במעמסה שצונחת על ליבה.
לירון נחרה בתסכול והמשיכה ללכת לבד, אך היא הרגישה שהיה לה קשה להישאר ממוקדת עם התחושה שכולם הפנו לה עורף. היא ניסתה למצוא משהו שיעודד אותה, ומחשבותיה נעו פעם נוספת לעבר רוח. לו הוא היה פה, היא חשבה, הוא לא היה מוותר בכזאת קלות. בזה לא היה לה ספק. היא התחילה להתעמק במחשבה זאת, ותהתה לעצמה איך הבוקר הזה היה הולך אם היא היתה פונה אל רוח במקום אל חבריה הוותיקים. מכאן לירון המשיכה להרהר במחשבות נוספות על אותו האיש – איפה הוא נמצא עכשיו? מה הוא עושה? האם הוא היה מצליח להתעמת עם שה בצורה יותר משכנעת ממנה?
המחשבות האלו נקטעו ברגע אחד כאשר היא התנגשה בפינת בניין. לירון הביטה מסביבה וגילתה לבהלתה שהיא כבר חצתה מספר שכונות מבלי לשים לב. נראה שהיא איבדה לחלוטין את הריכוז שלה, ואולי היה לה עדיף לצאת להפסקה. היא חזרה על צעדיה והלכה לעבר השוק בכוונה לקנות משהו לאכול לפני שתמשיך.
היא נכנסה אל רחבת השוק, שם הבחינה בדבר מה חריג. דוכן העבודות, אותו היא תמיד זכרה כפתוח לרווחה, היה מוגף בסורגי עץ. מסוקרנת, היא ניגשה אל הדוכן ופנתה אל הפקידה שבצדו השני.
“מה קורה כאן? למה פתאום יש כאן סורגים?”
“אמצעי בטיחות, חמודה.” ענתה לה הפקידה באדישות. “הוא כאן מאז הגניבה שקרתה כאן בשיתון שעבר.”
“גניבה? מה קרה כאן?”
“את בחיים לא היית מנחשת. בחור אחד ניגש לכאן ורצה לפרסם עבודה, ובדיוק כשהוצאתי את הציוד הוא חטף את הכול ורץ. ואני מתכוונת להכול – נייר, קולמוס והקסת עם כל הדיו שהיה בה. מאז אני לא לוקחת עוד סיכונים.”
“באמת נשמע מוזר. מקווה שהאירוע הזה לא יחזור על עצמו.”
לירון הסתובבה והלכה לחפש דוכן שמכר אוכל, אך אז היא נעצרה בחדות. משהו בסיפור הזה הציק לה. משום מה הוא הרגיש לה מוכר באופן אישי. רעיון מסוים התחיל לצוץ בראשה, ולמרות שהוא היה מגוחך, היא היתה חייבת לוודא. היא פנתה חזרה אל דוכן העבודות.
“האירוע הזה של הגניבה, לפני כמה ימים בדיוק זה קרה?” שאלה את הפקידה.
“בואי נראה, זה היה ביום שני בשיתון שעבר, אז שבעה ימים?”
“והבחור שגנב את הציוד, את זוכרת איך הוא נראה?”
“אני חושבת. גבוה יחסית, שיער שטני קצר, מעיל רוח. למה את שואלת? את מכירה את הבחור?”
פתאום הכול התחבר ללירון.
היא נזכרה בכך שנכון ליום זה, המסמכים של השדים נעלמו לפני שישה ימים.
היא נזכרה בכך שהנערה מהמפקדה טענה שקסת הדיו שלה התמלאה באופן מסתורי.
היא נזכרה בכך שהיא פגשה את רוח לראשונה ביום בו התרחשה הגניבה מדוכן העבודות.
היא נזכרה בהתנהגות המשונה שלו באותו היום.
היא נזכרה בכך שמצאה קסת דיו ריקה בתוך המעיל שלו בבוקר שאחרי.
“אני צריכה ללכת.” היא אמרה לפקידה ויצאה בריצה מהשוק.
היא שבה במהירות אל הדירה שלה, ופתחה את הדלת לחדר השינה של מאיה, שם מאיה עדיין שכבה על מיטתה בשינה. היא ניערה בכוח את מאיה, עד שקמה בעצבנות.
“לירון? מה בשם האלים את עושה?”
“אני יודעת איפה נמצאים המסמכים של השדים!”
מאיה בהתה בלירון, עדיין משפשפת את עיניה בניסיון להתעורר.
“על מה לכל הרוחות את מדברת?”
“המסמכים של השדים הכחולים! נו, אלה שהם עסוקים כבר שיתון בלחפש! אני הבנתי מי לקח אותם!”
מאיה קמה והתיישבה על המיטה, והביטה בלירון בזלזול.
“תני לי להבין. את, לבדך, הצלחת למצוא משהו שמאתיים אנשים לא הצליחו, בחצי מהזמן שלקח להם?”
“טוב, אני לא בדיוק מצאתי, אבל אני יודעת איפה צריך לחפש, וזה לא ברובע המזרחי.”
“בסדר. סקרנת אותי. אני אלך לשטוף פנים ואז תסבירי לי מה הבנת.”
מאיה יצאה מחדר השינה שלה יחד עם לירון והלכה למטבח, שם חיכה דלי מים בו היא השתמשה לשטיפת פניה. היא התיישבה על כיסא סמוך והקשיבה למסקנות שעלו ללירון.
“אז את טוענת שרוח, הבחור המוזר הזה שמשום מה את לא מפסיקה לדבר עליו, גנב אותם? אני מבינה את ההיגיון שלך, אבל זה עדין לא נשמע לי סביר. חוץ מזה, גם אם זה באמת נכון, את יודעת איך למצוא אותו עכשיו?”
“טוב… לא ממש…” ענתה לירון במבוכה.
“אז מה את רוצה שנעשה עם התגלית שלך? את לא הולכת עכשיו לצאת שוב למסע חיפושים, נכון?”
“מה עוד אנחנו יכולים לעשות?” שאלה לירון. “אנחנו צריכים להשיג את המסמכים האלה איכשהו.”
“לא, אנחנו לא באמת צריכים להשיג את המסמכים האלה. מה שאנחנו צריכים עכשיו יותר מכל דבר הוא כסף, וזה אומר לצאת לשטח שלנו ולעבוד.” הגיבה מאיה בחוסר סבלנות. “תניחי לכל הסיפור הזה לכמה זמן – זה יעזור לך לנקות את הראש. היום בערב את באה איתי למכירות, טוב?”
לירון נאנחה והנהנה לעברה.
“בסדר. אני אניח לזה בינתיים. אבל שיהיה לך מובן, אני עדיין לא סיימתי עם המסמכים האלה.”