זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
כבר חלף כמעט שיתון שלם מאז הכניס מרדכי לביתו את יעקב הנפח, ומצב רוחו של השומר השתפר פלאים. תחילה עדיין היה לו ספק אם זאת היתה החלטה טובה, במיוחד אחרי שבבוקר הראשון יעקב התעקש ללוות ממנו חמש לירות, שהיו חלק משמעותי מחסכונותיו. מרדכי חשש לתת לו סכום כזה, אבל הוא רצה לבטוח באיש הזה, לכן הוא הסתכן והלווה לו את הכסף.
להקלתו, הוא גילה באותו היום שהכסף נוצל כראוי. אחרי שמרדכי חזר מהעבודה, הוא גילה שעומד מולו אדם חדש לגמרי. יעקב השתמש בכסף בכדי לגלח את זקנו הפרוע, להסתפר, להתנקות בבית מרחץ, לרכוש בגדים חדשים, ואפילו כדי לקנות למרדכי במתנה שמן צבאי בשביל השריון שלו.
בימים שלאחר מכן, יעקב היה יוצא לקנות אוכל בשוק, ואז מכין ארוחות חמות שהמתינו למרדכי אחרי שסיים לעבוד. לפני שהוא שם לב לכך, ככל שהימים חלפו, הלך מרדכי והתמלא במרץ ושמחת חיים. הוא חייך אל העוברים והיוצאים דרך השער, והקדיש זמן רב בשיחות עם שאר העובדים. לא היה קשה למרדכי לנחש מה פשר השינוי: היה לו כעת בית חם לחזור אליו בכל ערב, שם תמיד היה נמצא מישהו שהתעניין בשלומו.
דבר אחר בכל זאת הפריע לו עם המצב החדש הזה. יעקב עוד לא מצא עבודה, ועל כן במהלך כל אותו הזמן מרדכי נאלץ לעבוד בשביל שני אנשים. היה קשה למרדכי להבין למה זה לוקח לו כל כך הרבה זמן, בהתחשב בכישורים ששמע מהאיש.
“תעשיית הנפחות יותר מורכבת ממה שאתה מדמיין.” אמר יעקב למרדכי אחרי ששאל אותו על כך בבוקר יום ראשון. “למי שרוצה לעבוד יש רק שתי אפשרויות – להחזיק בנפחייה או לעבוד כשולייה של נפח אחר, וכל הנפחים שניגשתי אליהם סירבו לקבל שוליה בגיל חמישים. הנפחייה היחידה שהסכימה להעסיק אותי הייתה של המשטרה. אתה יכול להבין למה סירבתי.”
“זה לא נשמע לי סביר כלל.” השיב מרדכי. “הייתי בטוח שהנפחים ישמחו לעוד ידיים עובדות, במיוחד ידיים של אדם בעל ניסיון כמוך.”
“לצערי, זאת בדיוק הבעיה.” ענה יעקב. “לנפחים יש נטייה להיות קנאים. כל אחד רוצה להראות לעולם שהכישורים שלו טובים יותר משל האחרים. אף אחד מהם לא היה רוצה לחלוק את המזכה על היצירות שלו עם נפח אחר. זאת הסיבה שהנפחיות יעדיפו להעסיק תלמידים חסרי ניסון כשוליות, ופה בעיר יש כאלה בשפע. הם יפנו לנפחים אחרים רק כמוצא אחרון.”
“ומה לגבי לפתוח נפחיה חדשה?”
“אתה רציני איתי?” שאל יעקב. “פה? ברובע הצפוני? עם התקציב שלך? תגיד לי, מה שכר הדירה שלך?”
“עשרים לירות לחודש.”
“נפחיה הגונה צריכה להיות גדולה לפחות פי עשרה מהדירה הזאת, ואתה בטח יודע שמחירי דירות לא עולים ביחס ישר עם השטח. נפחיה רצינית צריכה לעלות ארבע-מאות לירות לפחות.”
“אז בגלל זה אתה נשאר בדירה כל היום? לא חשבת למצוא עבודה אחרת?”
“בינתיים ניסיתי למצות את כל האפשרויות שלי. מחר אני כבר אראה מה זמין לי.” הוא אמר ופלט אנחה ארוכה. “כמו שזה נראה עכשיו, רק נס יאפשר לי לעבוד שוב בנפחייה.”
“חשבת אולי להתפלל לאלי העבודה?”
“לא ידעתי שאתה אדם מאמין, מרדכי.”
“אני? לא ממש. אבל חשבתי שאולי אתה מאמין.”
“אני כבר מזמן הגעתי למסקנה שהאלים עזבו את העיר הזאת.” אמר יעקב. “מפתיע אותי שעוד יש אנשים שסוגדים להם. אתה יודע, כמו הטפסרים.”
“כמו מי?”
“החבר’ה שלובשים חום? האלה שהציפו את העיר בסמים במשך ארבעים השנים האחרונות?”
“אני לא כזה עוקב אחרי הדברים האלו, למען האמת. להכיר את הכנופיות זה יותר האחריות של מחלקת השיטור.”
“ציפיתי שלפחות אותם תכיר. הם כבר כמעט הפכו לסמל של העיר בשלב הזה. זה דבר ידוע שהם מקדישים את חייהם ללמך. לפעמים אני תוהה לעצמי מה הם חושבים לעצמם. חיים באמונה שהם נבחרו על ידי אל המלחמה בעצמו. זה בטח מסיר את כל הדאגות מליבם.”
***
הנר שבתוך העששית נדלק, והאיר את הדרך עבור מאיה ולירון, שצעדו בתוך מערות הקבורה. מאיה אחזה בעששית, וצעדה מלפנים.
“מאיה, אני מודאגת.” אמרה לירון.
“ממה?”
“מהרגע שהשדים יגלו שהרסנו להם את אספקת אבק השריפה. אני פוחדת ממה שהם יעשו.”
“מזה את דואגת, לירון?” שאלה מאיה. “לדעתי זה שאין להם אבק שריפה דווקא מרגיע אותי.”
“עדיין,” השיבה לירון. “אין מצב שהם תלויים רק ברובים. אני משוכנעת שיש להם מספיק חרבות וקשתות כדי לחסל אותנו.”
“לירון, מה את חושבת שאנחנו עושות כאן? בדיוק בגלל זה שֶֹה שלחה אותנו, גם כדי לוודא שהשדים עדיין לא עלו על התרגיל שלנו, וגם כדי לבדוק אם יש להם תוכניות גיבוי כלשהן. אנחנו נתמודד עם כל מה שיקרה מעכשיו. תאמיני קצת בעצמך, טוב?”
“טוב, אני אנסה.” השיבה לירון וחייכה במבוכה. “זה די מוזר, את יודעת? שה אמרה לנו פחות או יותר את מה שאת אמרת, אבל איכשהו את נתת לי יותר ביטחון ממנה רק עם חצי מכמות המילים שהיא השתמשה בה.”
“למה את ציפית? אמרתי לך שהיא לא בנויה להנהיג. מאז הנאום הראשון שלה כשהיא הכריזה על עצמה בתור מנהיגה היא פשוט התסגרה בבית שלה ובקושי התערבה במה שאנחנו עושים. אני חושבת שאפילו את היית מתאימה יותר. רק בזכותך גילינו בכלל שהשדים מתכננים לפלוש אלינו.”
“זה לא עושה אותי למנהיגה יותר טובה, מאיה! בחייך, תני לדנה קצת זמן, הבחורה נמצאת בתפקיד רק שיתון. היא עדיין צריכה זמן כדי להתאים את עצמה, ואני בטוחה שהיא תתעשת בקרוב. משבר כמו זה שעכשיו הוא בדיוק מה שמנהיג צריך בשביל זה.”
“למה את עדיין מגינה עליה, דימונה? איפה שיקול הדעת שלך?”
“שיקול הדעת שלי אומר לי שעדיין אפשר לתת בה אמון. כדאי לך לנסות את זה מדי פעם.”
“אם כבר, אולי ההפך הוא נכון לירון, כי בזמן האחרון אני מרגישה שאת נותנת יותר מדי אמון באנשים.”
“‘אנשים’? ברבים? למה את מתכוונת?”
“את יודעת בדיוק למה אני מתכוונת.”
לירון נעצרה והביטה במאיה בחדות.
“את מדברת על רוח, לא?”
“עוד פעם את מתחילה עם הכינויים! הבחור הזה לא ראוי לכינוי. למען למך, את לא יודעת מה השם שלו!”
“מה הבעיה שלך? הוא זה שהציל אותנו בסוף! חוץ מזה, זה לא שהלכתי במפורש לחפש אותו. רק במקרה נתקלתי בו שלשום. הוא גם אמר לי שהוא גר ברובע הצפוני. מה כבר יש לי לחפש שם?”
מאיה הפנתה ללירון מבט המום.
“את באמת אמרת את זה עכשיו?”
“אני לא התכוונתי לזה ככה”. אמרה לירון. “אני פשוט… אני פשוט…”
דמעות החלו להצטבר בעיניים של לירון.
“את יודעת שאני חושבת עליהם כל לילה, נכון? ולא רק עליהם, גם על ההורים שלך, מאיה. אני כל הזמן דואגת אם הם בסדר שם בכלא. אבל אני לא יכולה רק לחשוב עליהם כל הזמן. אני חייבת להתקדם. אני פשוט חייבת.”
הדמעה זלגה מעינה של לירון ונפלה בקול רם על הקרקעית הסלעית.
“אני רוצה… שנפסיק לדבר בינתיים.” אמרה לירון בקול חלש.
“בסדר. אבל אני עדיין רוצה להגיד לך דבר אחד אחרון.” אמרה מאיה. “את חייבת להפסיק עם האמונה העיוורת שלך באנשים. במיוחד הרוח הזה. אני מרגישה שאם תמשיכי, זה יתנקם לא רק בך, אלא בכולנו.”
אחרי זמן מה של הליכה בדממה הגיעו השתיים אל תחתי גרם מדרגות חצוב בסלע. הן עלו במדרגות אל המרתף של “מקדש המייסדים”, שבקצה הרובע המזרחי. לירון אותתה למאיה להישאר במקום וצעדה בעדינות אל המדרגות לקומת הקרקע, משם האזינה למתרחש מלמעלה.
“לא טוב,” אמרה לירון. “יש יותר מדי אנשים למעלה. נצטרך לחכות קצת.”
“את יודעת, יכולנו לוותר על כל הקטע הזה של לחכות עד שהשטח יתפנה אם היה אפשר להחליף בגדים במרתף.” העירה מאיה בתגובה.
“אני מסכימה איתך, אבל לא נראה לי שזה אפשרי. את זוכרת שהכוהנים מסכימים להכניס ולהוציא אותנו רק בגלל שהם רואים את הבגדים החומים שלנו, לא?”
באותו הרגע נפתחה הדלת למרתף, ולוי צעד פנימה. משראה את שתי הנשים, נאנח בכבדות ודיבר אליהן.
“חשבתי שכבר נפטרנו מכם.”
“אז טעית.” השיבה לירון באדישות. “אנחנו צריכות להיכנס לעיר בהקדם, ולא נראה לנו שיש לך אפשרות לסרב.”
הלוי נאנח בשנית. “בסדר, אני אגניב אתכן החוצה, אבל כדאי לכן לחזור לכאן בהקדם.”
הלוי עזר ללירון ולמאיה לצאת מהמקדש בלי היתקלויות, והן הסתתרו בסמטה סמוכה. מאיה פתחה את תיק הגב שהיא סחבה והוציאה ממנו ערמת בגדים צבעוניים. היא ולירון שמרו זו על זו בזמן שהן החליפו בגדים בסמטה.
“אז לאן עכשיו?” שאלה לירון.
“לפני הכל, אנחנו צריכות למצוא מקום התאספות כלשהו של השדים. אם הם הספיקו לגלות את התחבולה שלנו, המידע יהיה חייב לעבור דרך מקום כזה בנקודה כלשהי. יצא לך לראות משהו כזה כשסיירת פה קודם?”
“אני חושבת. לפני כמה ימים ראיתי הרבה מהשדים מתכנסים באזור מסוים ממערב לפה. בואי נתחיל לחפש שם.”
מאיה ולירון צעדו בזהירות ברחוב הראשי, מנסות שלא להתבלט יותר מדי.
“רק כדי להיות בטוחה, את שמת לב מה השדים עשו ביום הזה?” שאלה מאיה בלחש.
“נראה לי שהם חיפשו שם משהו. כל מיני ניירות אם אני לא טועה.”
“ניירות?”
“אני חושבת. הייתי יותר מרוכזת במה שהם אמרו על הפלישה, אז לא כזה הקשבתי. אני לא מניחה שזה משהו שקשור אלינו.”
בסופו של דבר הגיעו השתיים אל קצה השטח של השדים הכחולים בלי למצוא דבר, ולאחר מכן הן ניסו להרחיב את תחום החיפוש. מאיה הציעה להתחיל מרחבת בית ספר ציבורי שהיה באזור. להפתעתן הרבה, כשהגיעו אליו גילו ששתי נשים צעירות לבושות בכחול שומרות על דלת הכניסה. לירון אותתה למאיה להסתתר, והן נכנסו בזהירות אל בניין דירות ממול לחזית והציצו מבעד הדלת.
זמן קצר אחרי שהסתתרו, יצאה נערה בלונדינית מבניין בית הספר ומיד הותקפה בידי השומרות.
“הו, הנה הכלבה!” צעקה אחת מהן והטיחה את הנערה על המרצפות.
“תעזבו אותי!” יבבה הנערה בעודה קמה. הנערה ניסתה להיכנס חזרה פנימה אך השומרות חסמו את הגישה שלה.
“מה אתן רוצות ממני?!” דרשה הנערה בכעס.
“מה אנחנו רוצות?” גערה בה השומרת השנייה. “את יודעת שרק בגללך אנחנו תקועות עם התפקיד המפגר הזה? נראה לך שאני נהנית מזה שאני צריכה לעמוד כאן כל היום כי את לא מסוגלת לשמור על התחת של עצמך?”
“מה? מה אני קשורה לזה?”
“תפסיקי להיתמם, חתיכת כלבה!!!” צעקה השומרת הראשונה ודחפה אותה בכוח.
“כולם בשדים יודעים שבגלל שאת לא השגחת על העבודה שלך בזבזנו ארבעה ימים שלמים בחיפוש אחרי כל מיני מסמכים או משהו כזה ולא מצאנו כלום!” הוסיפה.
“סליחה. דבר ראשון כן מצאו כמה דפים, אז אל תגידי שלא מצאנו כלום. דבר שני, זה לא היה באשמתי! אני אומרת לכן, מישהו התגנב לכאן בלילה ההוא וגנב את המסמכים! אני יודעת שהיה שם מישהו, כי הוא גם מילא את קסת הדיו שלי באותה ההזדמנות!”
לירון ומאיה הביטו זו בזו בבלבול למשמע ההערה הזאת.
“נו, זה עוד יותר גרוע.” השיבה השומרת השנייה. “מילא היית לוקחת אחריות ומודה באשמה, אבל את החלטת להתעקש שהיה כאן איזה שהוא גנב, אז בגללך פרלין החליט להציב אותנו כאן!”
השומרת הראשונה הטיחה שוב את הנערה ודרכה על גבה.
“תקשיבי לי טוב יא חתיכת חננה!” היא אמרה לנערה בהתנשאות. “את הולכת להתחרט על כך שהתעסקת איתי! שומעת? אם את רוצה לקום, את הולכת לנשק לי טוב טוב את המגפיים, מבינה? אולי זה קצת ילמד אותך מה זה אחריות.”
באותו רגע פרצה דממה ברחבת הכניסה, כי מתוך הדלת יצא גבר שנושא איתו אלת עץ. גבר מקריח וכהה עור, שלירון ומאיה הכירו טוב מאוד. שלום, כנראה האיש השני הכי חזק בקרב השדים הכחולים.
שלום ניגש בזעם אל השומרות וצרח עליהן.
“מה בשם כל האלים אתן עושות?!” הוא צעק בעודו חובט לשומרות ברגליים עם האלה. “אתן נמצאות כאן כדי ללכת מכות עם פולשים! לא עם העובדים שלנו!!!“
הוא המשיך לצעוק ולחבוט בגופן של הצעירות.
“פעם אחרונה שאני רואה דבר כזה! אם אני אראה אתכן ככה פעם נוספת אני אדאג באופן אישי לסלק אתכן מהארגון! ברור?!”
הצעירות התפתלו על גבן וגנחו בכאב בתשובה.
שלום הרים את הנערה הבלונדינית מהרצפה והישיר אליה מבט.
“ואת! למה את לא עובדת עכשיו?”
“רציתי קצת לנשום אויר, אדוני.”
“טוב, אז עכשיו את לפחות יודעת מה יקרה לך כשאת מבריזה מהעבודה. עכשיו בואי אותי. אנחנו צריכים לסיים את ההכנות לפלישה לשטח של הטפסרים לפני שנראה את הנזק מהמידע שאיבדת לנו.”
שלום גרר את הנערה פנימה וסגר את הדלת מאחוריו. בחוץ, שתי השומרות הסתובבו על בטניהן, וניסו במאמץ רב לעמוד שוב על הרגליים.
מאיה הביטה בלירון בהלם למראה המחזה שנגלה לעיניהן.
“אני חושבת שכדאי לנו ללכת עכשיו.” אמרה בלחש.
“מסכימה.”
הן יצאו מהבניין והחלו לצעוד חזרה אל מרכז הרובע.
“ממה ששלום אמר קודם, נראה שהם עדיין לא גילו את התחבולה.” אמרה מאיה.
“כן, אבל קשה לי להאמין שזה ימשיך ככה עוד הרבה.”
“לפחות יהיה לנו עכשיו מספיק זמן כדי להתגונן כמו שצריך. בואי נדווח לשֶֹה על מה שראינו וננסה קצת לישון. אני מקווה שנהיה מספיק ערניות כדי להשתתף קצת במכירות הלילה.”
“כל כך מהר?” שאלה לירון. “מה לגבי המסמכים האלה?”
“איזה מסמכים?”
“המסמכים שהבלונדינית הזאת איבדה. שמעתי את שלום אומר שהם מכילים מידע חשוב. את לא חושבת שכדאי לבדוק את זה?”
“לירון, אין לנו זמן לזה. מצאנו כבר את מה שחיפשנו. יש לנו דברים דחופים יותר לעשות היום!”
“אז אולי מחר?”
“לא! לירון, את עדיין לא קולטת שכבר לא בטוח יותר לצאת מהשטח שלנו? כל רגע מיותר בחוץ רק מסכן אותנו יותר, ומי יודע כמה זמן ייקח עד שנשיג משהו ממה שאת מציעה, אם בכלל.”
לירון נאנחה, וצעדה איתה בשקט בחזרה אל המקדש. היא ידעה שמאיה צודקת, ולא הצליחה לחשוב על טיעוני נגד טובים. למרות זאת, היתה לה תחושה שמדובר בהזדמנות שלא תחזור להשגת יתרון כלשהו על השדים הכחולים. מאיה אולי לא תסכים, ובטח שלא שה, אבל לירון הרגישה שהיא חייבת לנסות לעשות משהו בנושא, ולמזלה היא הכירה אנשים נוספים אותם היא אולי תצליח לגייס למטרה.
***
על אף הגשם, שלא היה אופייני לתקופה הזאת בשנה, יצא מרדכי ביום שני אל עבודתו בכוחות מחודשים.
“בוקר טוב עילי!” קרא במרץ לשומר הלילה, שעוד לא סיים את משמרתו.
“בוקר טוב מרדכי. הקדמת, אתה יודע.”
“מה אני יכול לומר, כנראה שישנתי טוב הלילה.”
“זהו?” עילי גיחך. “אין מצב שזה כל מה שקרה לך.”
“על מה אתה מדבר?”
“אל תיתמם איתי, מרדכי. דיברתי עם החבר’ה האחרים שבשער. כבר כמה ימים שאתה עליז במידה לא סבירה. האנשים פה מתחילים להעלות כל מיני השערות, שומע?”
“מה שמעת מהם?”
“יש בינינו שתי הנחות. צד אחד משער שהתחלת לקחת סמים. אני פחות משוכנע בכך, לא נראה לי שאי פעם לקחת סמים ובטח שאין שום סיבה שתתחיל פתאום ככה סתם.”
“אז מה אתה חושב?”
“שמצאת חברה חדשה. מהניסיון שלי זה בערך מספיק כדי להקפיץ גלמוד שכמותך. אז תגיד לי איך היא? שווה?”
“אם לומר את האמת, כולכם טועים.” הוא אמר מבלי לחשוב.
“באמת? אז מה באמת קורה איתך, מרדכי?”
מרדכי היסס לרגע. הוא הניח שאם יספר שלקח לביתו חסר בית שמבוגר ממנו ביותר מעשר שנים השמועות עליו רק יחריפו.
“אני לא חייב לך הסברים, עילי.”
“אז זה כן סמים בסוף, מה?” עילי אמר והושיט את מבטו הצידה. “נראה שאני חייב לסיגל עשר פרוטות.”
מרדכי החליט להתעלם ממנו, כאשר פתאום הבחין בטבעת נחושת על קמיצתו של עילי.
“תגיד עילי, תמיד הייתה לך את הטבעת הזו?”
עילי חייך. “אז סוף סוף שמת לב.” הוא נפנף בידו מול הפנים של מרדכי. “אני התארסתי!”
“מזל טוב!” קרא מרדכי. “למי?”
“מה זאת אומרת למי, מרדכי? לבת זוג שלי, שירי! לא שאתה מכיר אותה.”
“נחמד.” אמר מרדכי והביט בשמים. השמש כבר סיימה לזרוח.
“תקשיב עילי, היה נחמד לדבר איתך, אבל נראה שהמשמרת שלי כבר התחילה.”
“כן, נראה לי שאני אלך הביתה לישון. יום טוב.”
עילי יצא מהשער, אבל אחרי כמה צעדים הוא עצר, חזר על עקבותיו וקרא למרדכי.
“הכל בסדר?”
“אתה יודע, קצת חשבתי על זה. אני עושה הערב מסיבה לכבוד האירוסים שלי, למה שלא תבוא? בכל זאת אני ושאר החבר’ה פה בשער מסוקרנים לגביך.”
“אני אשמח לבוא.” ענה מדרכי בחיוך. “איפה המסיבה?”
“אתה מכיר את אולם האירועים החדש של המשטרה? תבוא לשם אחרי המשמרת שלך. כדאי שתתלבש בהתאם, הולכים לבוא הרבה אנשים מהמטה, אז אתה לא רוצה להשאיר רושם רע.”
הוא אמר ואז עזב סופית את השער. מרדכי הזדקף והתייצב מחוץ לכניסה לעיר. משהו לגבי אולם האירועים ההוא השאיר לו טעם חמוץ בפה.
***
לירון הרימה על גבה תרמיל המכיל בגדים צבעוניים, ועמדה לצאת מבניין מגוריה, כאשר היא הבחינה בגשם שירד בחוץ. היא פלטה אנחה ארוכה. תמיד היא שנאה לעמוד בחוץ בגשם, אבל היא עדיין היתה עומדת בו אם היא הרגישה שהיא חייבת, כמו בפעם הזאת. היא קיפצה את רגליה לאחור ופתחה בריצה מהירה אל עבר “מקדש לב העיר”, בו הידיד שלה חן היה אמור להמתין לה.
כאשר היא נכנסה מבעד לשערי המקדש, לירון נעצרה והתנשפה, וגבר רזה וכהה עור ניגש אליה ואחז בכתפיה.
“לירון, הכל בסדר? זה נראה כאילו את ברחת ממישהו”
“אתה יודע שאני לא סובלת גשם.” היא ענתה.
“אז למה יצאת דווקא עכשיו? אנחנו לא מאחרים לשום מקום, יכולת לחכות קצת עד שהוא ייפסק.”
“אני יודעת, אבל אני פשוט חסרת סבלנות! אני מרגישה שאני פשוט אקרע אם אני לא אצליח לחשוף את כל האיומים עלינו.”
חן גלגל את עיניו בהתנשאות, ואז הידק את אחיזתו והביט ללירון בעיניים.
“תקשיבי לי לירון! את סתם מעמיסה על עצמך דאגות שלא לצורך. את יכולה להרשות לעצמך לנוח מדי פעם.”
לירון נשמה באיטיות, מנסה לשדר רוגע.
“בסדר חן, בסדר. אני אהיה רגועה בינתיים. עשית את מה שביקשתי ממך?”
“כן. אבל בואי לא נדבר על זה כאן, נרד קודם למערות ואז אני אומר לך.”
שניהם נכנסו פנימה והניחו מנחה לאלים , ואז הם ירדו אל מעמקי המערות. חן הדליק את העששית וצעד לפני לירון.
“אז ככה,” הוא אמר. ” אני ובר הלכנו אל הבית ספר הזה, כמו שביקשת ממני. לפני שאת שואלת, כן אנחנו ווידאנו שאף אחד לא עוקב אחרינו כל הזמן הזה. נשארנו לצפות מהמקום בו הסתתרת עם מאיה עד שראינו את שלום והבחורה הבלונדינית יוצאים. בנקודה מסוימת הם התפצלו, אז בר החליט לעקוב אחרי שלום, ואני המשכתי אחרי הבלונדינית. היא נכנסה אל תוך דירה בקומה השלישית של בניין על גדת נהר הכורים. אני הסתובבתי כמה זמן בקומה, וניסיתי להאזין למי נמצא שם. הקול היחיד ששמעתי חוץ משלה היה של אישה מבוגרת, אני מניח שאימא שלה, אז נראה לי שרק הן גרות שם. אחרי זה הלכתי חזרה אל כיוון מקדש ‘עמוס הצדיק’, שם בר כבר חיכה לי.”
“טוב, ומה בר גילה?”
“זהו, בר הלך אחרי שלום, והוא חזר חזרה אל אותו הבית שאנחנו כבר יודעים שהוא שלו – דירה ענקית שתופסת את כל קומת הקרקע, עם אישה וארבעה ילדים.”
“יפה. תגיד לאח שלך שהוא עשה אתמול עבודה טובה.”
“אני אומר לו.” ענה חן. “אז מה בדיוק התוכנית שלך עכשיו, לירון?”
“אני רוצה לוודא שאנחנו לא מפספסים משהו בנוגע למסמכים האלו שהשדים דיברו עליהם, אז חשבתי שאולי שלום והבחורה ההיא השאירו רמזים כלשהם בבתים שלהם. ממה שאמרת, נראה שהבית של הבחורה נמצא באזור פחות מאוכלס, אז נוכל להתחיל משם. אל תדאג, הבאתי איתי את כלי הפריצה שלי.”
“בסדר.” אמר חן בחוסר סבלנות. “רק שתדעי, אני לא ממש אוהב את התוכנית הזאת. מה תעשי אם לא נמצא רמזים בבתים שלהם?”
“אני לא יודעת, חן. כנראה שאני פשוט אניח לכל העניין.”
חן הסתובב לאחור והפנה את מבטו אל לירון.
“את בטוחה בזה?”
“כן!” ענתה לירון ברוגז. “למה אף אחד פה בארגון לא בוטח בי?!”
חן השיב את מבטו אל הדרך, ואז סינן בלחישה – “כי אני מכיר אותך…”
השניים יצאו אל שכונה בצפון-מזרח הרובע, ופנו צפונה אל עבר הנהר. חן הוביל את לירון אל בניין אבן מתפורר.
“זה המקום?” שאלה לירון. “הוא נראה יותר מוזנח מהדירה של די.”
חן סימן ללירון לשמור על שקט, והם עלו במדרגות אל הקומה השלישית. חן כרע מול אחת הדלתות והאזין בסבלנות.
“שומע משהו?” שאלה לירון.
“בינתיים כלום.” ענה. “בואי נמהר וניכנס פנימה לפני שמישהו יראה.”
לירון אספה את כלי הפריצה שלה והחלה לעבוד על פתיחת הדלת בזמן שחן השגיח. לאחר שהיא פתחה את הדלת, לירון חשה מיד בצינה שנושבת על גופה. היא וחן צעדו פנימה ובחנו את הדירה.
מול הכניסה ניצב חדר ששימש גם כסלון וגם כמטבח. בצד אחד של החדר עמדה שידה ולידה היו תנור גחלים ומזווה. במרכז החדר ניצב שולחן עגול וסביבו ארבעה כיסאות. לא היו עוד רהיטים נוספים בחדר, אך בפינה מרוחקת ניצבה ערמת שמיכות. על הקיר לא היו עיטורים כלשהם, ולירון זיהתה במהירות את מקור הצינה כאשר הבחינה בסדק בתחתית הקיר החיצוני.
מחדר הכניסה יצא מסדרון שהוביל לשני חדרים. בחדר הראשון היה ארון גדול ומיטה זוגית, שצד אחד בה נראה כי לא היה בשימוש כבר זמן רב. בחדר השני היתה מיטת יחיד עם מצעי קש, ארון בגדים ושולחן עם טור מגירות בצידו.
“זה בטח החדר של הבחורה.” העיר חן.
“טוב, בוא נתחיל לחפש.” אמרה לירון בתגובה. “אתה יודע לקרוא חן, אז תתחיל בלחפש באזור השולחן. אני אסתכל אם יש משהו בארון שלה.”
היא פתחה את הארון והתחילה לעבור על הבגדים, אך היא לא מצאה בו שום דבר יוצא דופן. היא הפנתה את מבטה אל חן, שבהה בחופן דפים שהוציא ממגירה.
“גילית משהו?” היא שאלה.
“אני לא בטוח.” הוא ענה. “יש כאן כל מיני דפים, אבל אני לא מצליח להבין אותם. זה כאילו שכתבו כאן אותיות אקראיות בלי שום סדר הגיוני.”
“באמת?” ענתה לירון בתמיהה, והוציאה אף היא דף והתבוננה בו. “מה עם הדף הזה? גם חסר משמעות?”
חן לקח את הדף שבו היא החזיקה, בחן אותו, ואז סובב אותו לצדו השני.
“רגע אחד!” הוא קרא בהפתעה. “אני מצליח לקרוא את הדף הזה! יש כאן איזה שהוא מכתב.”
“באמת? מה כתוב שם?”
חן הקריא את המכתב:
“נחמני. התקבלו הוראות חדשות מלמעלה. כצעד אבטחתי, המסמכים הרשמיים של הארגון יירשמו מעתה בצופן. אני מצרף למכתב זה את המפתח שלו. עליך לשנן אותו בהקדם האפשרי ואז להשמיד אותו. שלום.”
“אז כל הדפים האלה הם מסמכים מוצפנים של השדים?” שאלה לירון.
“אני בספק.” ענה חן. “דבר ראשון, אחד מהם כתוב על הצד השני של המכתב הזה. דבר שני, בהתחשב בגודל של השדים וההשפעה שלהם, אני לא מאמין שכל המידע שלהם ייכנס בכמות כזאת קטנה של דפים. נראה לי שאלו פשוט דפים שהבלונדינית כתבה כדי לשנן את הצופן.”
“הבנתי”. אמרה לירון והתחילה לפתוח את שאר המגירות.
“מה את עושה? שאל חן.”
“אני מחפשת את המפתח.”
“את אפילו לא יודעת לקרוא! וחוץ מזה, במכתב הזה שלום ביקש ממנה להשמיד אותו.”
“היא שמרה את המכתב הזה, אולי יש סיכוי שהיא השאירה גם את המפתח. ואני אולי לא יודעת לקרוא, אבל אתה כן, אז פשוט תעבור על כל מה שאני מעבירה לך עד ש-“
היא השתתקה והוציאה מהמגירה התחתונה ספר עטוף בכריכת עור. היא הושיטה אותו לחן.
“נגיד הספר הזה. תעבור עליו ותראה אם כתוב בו משהו בעל ערך.”
חן פלט אנחה ארוכה ופתח את הספר במקום אקראי.
“זה נראה כמו היומן שלה.” הוא אמר.
“יופי!” קראה לירון. “אולי כתוב כאן מה היא עשתה עם המפתח. אתה יכול לחפש?”
“אני לא בטוח לגבי זה, לירון. ממה שהספקתי לקרוא בדף הזה, יש כאן כל מיני דברים מאוד אישיים. אני מרגיש שאני הולך לחטוף עונש מזשה אם אני אמשיך.”
“אל תדאג לגבי זשה, חן. אם היא מקשיבה עכשיו, אז שתדע שזה על אחריותי. פשוט תעבור על מה שכתוב.”
חן נאנח, ועבר ברפרוף על היומן. “נראה לי שמצאתי משהו. כן, היא כותבת כאן שהיא השמידה את המפתח.”
“אתה אומר באמת, או שאתה סתם ממציא עכשיו?”
“היי!” קרא חן. “את לא יכולה לבקש אמון ממני בלי לתת אמון בי בחזרה!”.
“בסדר, אם זה מה שאתה אומר.” היא אמרה והתחילה להניח את הדפים בתוך התיק שלה. “אתה לא חושב שהיא תשים לב אם ניקח את הדפים האלה, נכון? אולי אתה ובר תוכלו להשתמש בהם כדי לפענח את הצופן.”
“אני בספק, אבל אני מניח שזה לא יכול להזיק.” ענה חן. “בואי נסדר את המקום ונצא. מה הצעד הבא שלנו?”
“נלך לבדוק את הבית של שלום.”
“מה?!”
“מה ששמעת. יש לך בעיה עם זה?”
“כן. כמה, למען האמת.” אמר חן בזלזול בעודו משלב את ידיו.
“דימונה, הבית של שלום נמצא בלב השטח של הכחולים, ועוד באחת מהשכונות הכי צפופות ברובע המזרחי. אפילו עם ההסוואה שלנו, אנחנו לא יכולים פשוט להיכנס פנימה ולצפות שמישהו לא ישים לב.”
לירון קמה ממקומה, הזדקפה והישירה את מבטה אל חן. חוסר האמון שהיא מקבלת מכולם התחיל להימאס עליה. הם באמת לא מבינים שהיא חושבת על טובת הטפסרים? היא היתה צריכה להזכיר לחן מה עומד על הכף.
“אשקלון, בוא תעצום עיניים לרגע ותחשוב על זה. תחשוב על כל מה שהשדים הכחולים לקחו מאיתנו בזמן הקצר שבו הם קיימים. אני לא מדברת רק על שטחים ועל כסף. תחשוב על כל האנשים שנפלו במלחמות שלנו נגדם, כל הוותיקים שאיבדנו בפשיטה הגדולה בשנה שעברה, על התחושה הכללית של ייאוש בכל רחוב בשכונה שלנו. תחשוב על זה שהשדים מתחזקים מדי יום, ואנחנו בקושי עומדים בקצב. רק שלשום הצלחנו בנס לסכל ניסיון השמדה שלהם, ואני עדיין בספק אם זה יעצור אותם.
הצופן הזה הוא הסיכוי הכי טוב שיש לנו להשיב מלחמה, אולי אפילו היחיד. אתה באמת מוכן פשוט להמשיך בעסקים כרגיל? כך או כך אנחנו חיים בסיכון. אתה באמת רוצה לוותר לפני שניסינו הכל?”
חן הביט בה בהפתעה.
“תקשיבי דימונה, אני לא ציפיתי לנאום כזה ממך. מאיפה זה הגיע פתאום?” הוא חייך במבוכה. “טוב, עכשיו קצת ירגיש לי מוזר לסיים עכשיו. בסדר, נמשיך אל הבית של שלום, אבל כדאי שתהיה לך תוכנית.”