זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
בפינת רחוב חבויה בצפון הרובע המזרחי עמדה נערה והמתינה. מהמקום בו עמדה מעט קרני אור בוקר הגיעו, אך אלו שכן פגעו בשיערה הגלי והדגישו את גוונו הזהוב. הנערה פיהקה, והסירה את משקפיה העגולות וניגבה אותן במעיל הכחול והמכופתר שלה. היא הציצה אל עבר הרחוב, וצמרמורת חלפה על גופה. הנערה התנשפה מספר פעמים, ואז הרימה את תליון הברזל שעליה, קירבה אותו לעיניה ונשאה תפילה קצרה.
מספר רגעים לאחר כך נכנס אל פינת הרחוב גבר לבוש כחול עם שיער שטני ומבט שנראה טרוד באופן תמידי. הנערה פנתה אליו.
“בוקר טוב פרלין.”
“בוקר טוב גל. אז, את רצית לדבר איתי, נכון?”
הנערה הנהנה.
“מה העניין? את לא הולכת להתלונן שוב על איך ששלום מתייחס אליך, נכון?” הוא שאל.
“אני מצטערת אדוני, אבל אתה חייב להקשיב לי. אני עכשיו בטוחה שהוא שונא אותי. הוא כל הזמן נטפל אלי! כל דבר שאני עושה, הוא מוצא סיבה כלשהי לזה שאני לא עושה אותו נכון. אתמול הוא צעק עלי עד השקיעה על זה שהשארתי את המסמכים שלי על השולחן ולא הכנסתי אותם ישר לתיבה! אתה מאמין לזה?”
פרלין תהה לרגע, ופנה לגל. “תקשיבי ילדה, את לא נמצאת בתפקיד שלך אפילו שנה. את צריכה להקשיב לאנשים שצברו ניסיון בחיים שלהם. אני ושלום עובדים ביחד בעסק הזה כבר שנים, ואנחנו הספקנו לראות דברים. את אולי לא רואה את זה, אבל אם לשלום יש בעיה עם איך שאת עובדת, כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.”
“אבל זה חסר כל טעם!” רעמה גל בכעס. “אני לא מסוגלת להמשיך עם זה יותר! כל יום אני תקועה לבד בחדר, רושמת סיכומים שאני אפילו לא בטוחה שאתם קוראים, וכשמישהו בא זה רק כדי לצעוק עלי! אתה צריך להגיד לשלום שאם זה ימשיך ככה, אני הולכת לפרוש!”
פרלין רכן אליה באיום.
“את אמרת שאת רוצה לפרוש?”
“אני… אה… שקלתי את זה כמה פעמים.” היא אמרה חרישית, גבה אל הקיר.
“אני חושב שזה מאוחר מדי בשביל זה. את יודעת יותר מדי. אין לי מושג עד כמה זה באמת מפריע לך, אבל את חייבת להתמודד עם זה, כי אין לך ברירה אחרת.”
“כ…כן אדוני.” היא אמרה, רועדת.
“עכשיו,” אמר פרלין, “אם יש לך עוד משהו שאת רוצה לדבר עליו נוכל לעשות את זה במפקדה. נמאס לי לעמוד פה בחושך.” הוא אמר ועזב. גל הלכה אחריו בפנים מושפלות.
שניהם צעדו בין הסמטאות בדממה מביכה, כל אחד טרוד בענייניו. לפתע משב רוח פתאומי הנחית דף נייר מול רגליה של גל.
“מה זה?” היא שאלה בקול והרימה את הדף. היא הביטה בו ופניה קפאו.
“מה?!?!” היא צעקה באימה ורצה קדימה. פרלין רץ אחריה במאמץ.
“מה קרה גל?” הוא צעק לעברה. היא לא ענתה. היא המשיכה לרוץ, מלמלת לעצמה בלי לנשום.
“…לא לא לא לא לא לא לא…”
היא הגיעה אל רחבת בניין דו קומתי ושלפה מפתח מכיס מכנסיה הכחולים. היא פתחה את דלת הכניסה, מתנשפת, ואז רצה במדרגות אל הקומה השניה. היא נכנסה לחדר השני משמאל והסתכלה מסביב. החדר היה ריק כצפוי, פרט לשולחן אחד שעמד ליד חלון פתוח לרווחה, ועליו נחו רק קומץ דפים במקום בו היא זכרה ערמה. היא התקרבה אל השולחן בעודה צועקת.
“לא! לא!! לא!!! לא!!!“
פרלין נכנס לחדר, מתנשף. “גל! מה בשם- אוי לא.”
גל אחזה בשיערה וצרחה.
***
השמש כבר עמדה מעל האופק כשאפרים קם. התנור היה כבוי, אך פרט לכך הכל עמד באותו המקום שבו היה כשנרדם. כמעט בדחף, אפרים הסיט מבטו אל הדפים. הם והמעיל נשארו באותו המקום שבו היו. אפרים פתח את המעיל ועמד לעטות אותו שוב, כשנזכר שהסוחרת ההיא, דימונה, אמרה שהיא תבדוק אם הוא לקח משהו. אין ספק שהיא קודם כל תחפש את המעיל. על כן, אפרים ניסה לתחוב את הדפים מאחורי גבו מתחת לחולצה. הם לא הסתדרו בצורה טובה, ורק החגורה שעל מותנו מנעה מהם מלהישפך על הרצפה. אפרים קיווה שכל עוד היא לא תראה אותו מהגב, דברים יסתדרו.
אפרים התיישב ליד שולחן עגול בקרבת הקיר, תלה את מעילו על כיסא אחר, וחיכה. הוא לא שמע אף קול מהדירה. הבטן שלו קרקרה. רק אז הוא קלט שהוא לא אכל דבר מאז שלשום בצהריים. זה די הדהים אותו שהוא לא היה מודע לזה עד עכשיו, אבל כנראה שהלחץ והריכוז של הימים האחרונים הסיחו מספיק את דעתו מהרעב. הוא תהה לעצמו אם יש מה לאכול בדירה, למרות שהוא העדיף לחכות שהסוחרת תגיע לפני שינסה לקחת משהו מהמזווה.
לבסוף הוא שמע את מנעול הדלת מסתובב, והדלת שמולו נפתחה ומאחוריה דימונה.
“בוקר טוב. איך אתה מרגיש?”
“רעב, למען האמת. יש לך משהו לאכול?”
דימונה הביטה בו בתמיהה.
“באמת? זה מה שאתה מבקש? תשמע, ממש אין לי כוח לבשל עכשיו, אבל אני מניחה שלא יזיק לתת לך איזו לחמניה. אבל קודם כל, כמו שהזהרתי אותך, אני צריכה לוודא שלא נגעת בכלום. אני מקווה בשבילך שזה באמת ככה.”
היא נעלה את הדלת והתחילה לחפש בין החדרים. אפרים העדיף להישאר במקום שבו הוא יושב ולהטות את גופו לעבר דימונה, במטרה למזער את הסיכוי שתראה את גבו.
“זאת דירה די גדולה, אני חייב להגיד. את גרה פה לבד?” שאל בעודה יוצאת מחדר אחד ונכנסת לאחר.
“לא. יש לי עוד שלושה שותפים, החבר’ה שהיו איתי אתמול. גם הם אמורים להגיע לכאן בקרוב כדי לישון. אני עזבתי מוקדם את התפקיד כדי לוודא שסיימתי איתך לפני שהם יגיעו.”
היא המשיכה לחפש את החדרים, ולאחר מכן ניגשה למטבח וחיטטה בין הארונות. כשסיימה פנתה לאפרים.
“בינתיים נראה שעמדת במילה שלך. כל הכבוד.” את החלק האחרון הביעה בנימה עוקצנית. אפרים פלט אנחת רווחה.
“אבל עדיין נשאר לי עוד מקום אחד לחפש בו. תביא לי את המעיל.”
אפרים הושיט לה אותו, מודה למזלו הטוב על כך שהשכיל להוציא משם את הדפים. הוא הביט בה בעודה מפשפשת בכיסים, עד שלפתע נעצרה, ושלפה מאחד הכיסים את הקסת והקולמוס. לבו של אפרים החסיר פעימה. הוא כבר הספיק לשכוח מהם.
“מה זה?”
“זה, אה… דבר ראשון לא לקחתי את זה מהדירה, נשבע לך. אני אה… אני שאלתי אותם מחבר שלי אתמול והתכוונתי לקחת אותם אלי הביתה, בלי שום קשר אליכם.”
“בשביל מה?”
“לכתוב מכתב… לאח שלי. הוא יצא מהעיר לנסיעת עסקים ארוכה.”
דימונה הביטה בו בספקנות.
“לא ידעתי שאתה יודע לכתוב. מעניין. אני באמת מתכוונת לזה. אנחנו באמת צריכים להיפגש מתישהו יותר לעומק.”
אפרים הביט בה בבלבול.
“אה, כן!” היא ניתרה אחורנית. “ממילא אף אחד מאיתנו לא מחזיק קסת וקולמוס בבית. אני והשותפה שלי אפילו לא יודעות לקרוא. מה שאני מתכוונת הוא שנראה שבאמת לא לקחת כלום.”
היא זרקה לעברו את המעיל. וניגשה אל המטבח. “עכשיו, לא אמרנו איזה משהו על אוכל?”
בעודה מפנה אליו את גבה, אפרים עטה את המעיל. היא פתחה את המזווה והוציאה ממנו לחמניה. לאחר מכן נגשה אל דלת הכניסה וסובבה את המפתח.
“ובכן רוח, אני מקווה שנתראה שוב. אני באמת מעוניינת להכיר אותך יותר מקרוב.”
היא פתחה את הדלת והושיטה לאפרים את הלחמניה.
“כן, גם אני.” אמר מתוך נימוס. “שינה טובה.” איחל ואז פסע החוצה.
אפרים הלך ברחובות אל כיוון הרובע המערבי, ואכל לאיטו את הלחמניה. הדפים עדיין היו תחובים מאחורי גבו, ואפרים החליט להשאיר אותם שם בינתיים. הוא הרגיש שהוא לא רוצה להמשיך לאמץ את היד שלו כדי להחביא אותם.
כאשר הוא הגיע אל השכונה של ארנון, אפרים נתקף בסערת רגשות. הוא השתוקק לראות אותו שוב, לוודא שארנון עדיין בריא ושלם, אבל אפילו אם במזל ככה זה יהיה, מה יקרה אחר כך? אפרים ייאלץ להביט בעיניו המאוכזבות של ארנון. הוא ייאלץ לספק הסברים לכישלון, ולהודות בפני ארנון שהוא לא התאים למשימה. על מה שיקרה אם ארנון כבר לא בחיים אפרים אפילו לא רצה לחשוב. הוא נעצר במקום, והרגיש את חום גופו עולה. ההתלבטות לגבי מה לעשות היתה קשה, אך לא ארוכה. אפרים הגיע להחלטה לבסוף, ולמרות שהיא היתה לו קשה, הוא הרגיש שהיא היתה ההחלטה הנכונה עבורו.
אפרים שאף אוויר, הושיט את רגליו, וצעד הרחק מהשכונה.
כאשר הוא הגיע אל מול הכניסה למחסן, אפרים נעצר והעביר את הדפים חזרה אל מתחת למעיל. רעד עבר בכל חלקי גופו. הוא התנשף מספר פעמים. בסופו של דבר הוא הבין שזה לא משנה. או שהם יקבלו את הדפים, או שלא. הוא לא היה בטוח אם לדפוק על הדלת, וגם אם כן, לא ידע מה להגיד. בסופו של דבר הוא פתח את הדלת בזהירות, וצעד פנימה עם כל הביטחון העצמי שהיה מסוגל לשדר. בפנים היו רק השופט והענק.
“נראה שהגנב שלנו חזר.” אמר השופט והתחיל לצחקק. “הקדמת בהרבה ממה שציפיתי. יש לך עוד יום שלם לחפש בו. אתה רוצה להגיד לי שכבר סיימת? מה כבר הספקת למצוא בזמן הזה?”
“די הרבה למען האמת.” אפרים הושיט את ידו השמאלית למעיל והוציא ממנו את דף התצפיות. “כתבתי פה רשימה של דברים שנראו לי חשובים לדעת.” הוא הניח את הדף על השולחן.
“לא זכור לי שהבאנו לך דפים כלשהם, וגם לא כלי כתיבה. מאיפה השגת אותם?”
“אני… אהה… אני גנבתי אותם.” הודה אפרים בבושה.
“לא מפתיע אותי.” אמר השופט באדישות, והתבונן בדף. “לרוע מזלך, אני לא רואה שיש פה מידע בעל ערך עבורנו.”
“זה בסדר, כי זה לא כל מה שמצאתי.” אמר אפרים והוציא את שאר הדפים. “אני הצלחתי להתגנב אל תוך מה שנראה לי כמו המפקדה שלהם, ולקחתי משם ערמת דפים שנראית בעלת ערך רב. מוצפנים לצערי, אבל אני מאמין שתהיו מסוגלים לפצח את הכתוב.” הוא הניח את הדפים על השולחן. “אתה מוזמן להשוות את כתבי היד ולראות בעצמך שלא אני כתבתי את זה.”
השופט בחן את הדפים בדייקנות, ולא היה מסוגל להסתיר את ארשת פניו ההמומה. הוא אותת לענק ולחש משהו לאוזנו, ואז פנה לאפרים.
“שב בבקשה.”
אפרים התיישב מול השופט בהיסוס.
“אני רוצה שתתאר לי בדיוק איך השגת את הדפים האלו. אל תחסיר אף פרט.”
אפרים עיווה את פניו. בזווית עיניו הוא ראה את הענק מתרחק מהשופט. בסופו של דבר, הוא לא מצא אף סיבה טובה לא לומר את האמת.
“אני שוטטתי בשכונות הרובע המזרחי כשבמקרה נתקלתי בגבר מקריח לבוש בכחול. הוא הוביל מאחוריו חבורה של לובשי כחול, כולם חמושים ברובים. אני עקבתי אחריהם עד שהם שהגיעו ל-“
כף יד ענקית חסמה את פיו ואפו של אפרים, בעוד זרוע אחרת התהדקה על חזהו. אפרים נגרר מהכיסא, המום, מנסה לשווא להשתחרר מהאחיזה. הוא המשיך להיאבק, אך הוא הרגיש את חושיו מתערפלים. זמן קצר לאחר מכן, הוא איבד הכרה.
***
גל ישבה על כיסא המורה והמתינה. פניה היו מלאות זיעה, ונשימתה לא היתה סדירה. מחוץ לדלת, פרלין היה עסוק בלהסביר לשלום מה שמתרחש, והיא הביטה לעברה הלוך וחזור בחשש.
לבסוף הדלת נפתחה, ושלום צעד פנימה בכעס. פרלין הגיע מיד אחריו, וניסה לאחוז בו, אך ללא הועיל. שלום סרק במהירות את החדר בחיפוש אחרי גל, וכשמצא אותה הוא הסתער לעברה והכה אותה היישר באף.
“חתיכת מטומטמת!” הוא צעק. גל נפלה ממושבה. דם נזל מאפה, ואחת מעדשות משקפיה נשברו.
“אמרתי לך או לא אמרתי לך שזה הולך לקרות?! עכשיו את רואה שלא סתם נטפלתי אליך?!”
“בחייך שלום, קצת ריסון!” קרא פרלין, והניח יד על שכמו. “אתה לא יכול רק לרגע לנסות להישאר רגוע?”
“רגוע?! אתה מצפה ממני להיות רגוע?! יש לך מושג עד כמה המצב חמור?!”
פרלין אחז בשלום בחוזקה, וסובב אותו אל מול פניו.
“תאמין לי, אני מבין טוב מאוד את חומרת המצב!” אמר בתקיפות. “אבל אנחנו לא מסוגלים לטפל בזה כשאתה ככה עצבני. תסתכל על הילדה, אתה גרמת לה לבכות.”
שלום העביר את מבטו אל גל. היא ישבה מכונסת בפינת החדר, בוכה, ידיה עדיין מכסות את אפה המדמם.
“מגיע לה לבכות. שום דבר מזה לא היה קורה אם היא רק היתה עושה מה שאומרים לה.”
פרלין נאנח בכעס, ניגש אל גל והושיט לה יד.
“בואי נחמני, אנחנו הולכים לתקן את הבעיה.”
גל קמה בעזרתו. השלושה צעדו אל חדר אחר בבניין שם היתה ערמת כיסאות. הם סידרו שלושה מהם במעגל והתיישבו. היא ניסתה להזדקף, נשפה מעט אויר, ופנתה אל שלום.
“קודם כל, אני חייבת להגיד שזה באמת לא באשמתי.”
“איך זה לא באשמתך?!” צעק לעברה שלום.
“דבר ראשון, אני השארתי את החלון אתמול סגור. אתה יודע את זה, היית שם בעצמך!”
“זיכרון הוא דבר מתעתע, גל. אין לי ספק שאת זוכרת את זה כך רק כי את לא מוכנה לשאת באשמה.”
גל חרקה שיניים בתגובה, אבל היא לא ניסתה להמשיך להתעמת עם שלום בנושא הזה. היא נשפה מעט מאפה ואז הביטה בו שנית.
“דבר שני, אני יכולה להוכיח בוודאות שהיה פה עוד מישהו אתמול!”
“לא זה שוב…” נאנח פרלין.
“על מה היא מדברת?” שאל שלום.
“היא טוענת שמישהו היה פה אתמול ומילא את הקסת בחדר שלה.”
“הקסת היתה כמעט ריקה כשאתה באת, את זה אני זוכרת בוודאות!” התפרצה גל, והתעלמה מהמבטים הגוערים של שני הגברים.
“גל, אנחנו כבר עברנו על זה.” אמר לה פרלין בתסכול. “דבר ראשון, לא היו אף סימני פריצה על דלת הכניסה או על החלון, את ראית בעצמך. דבר שני, למה שמישהו יתגנב לכאן, יגנוב את המסמכים, ועל הדרך יחליט גם למלא לך את הקסת?”
“אני… אני… אני לא יודעת, בסדר?! אבל יותר מכל דבר אני סומכת על השכל שלי, ואני זוכרת בוודאות מה היה אתמול!”
“גל,” הצטרף שלום, “גם, אם כמו שאת טוענת, ואני בספק גדול לגבי זה, מישהו התגנב לכאן כדי לגנוב את המסמכים, את לא חושבת שהם היו יותר בטוחים בתוך התיבה?”
“אני… אה…” גל הרכינה את ראשה מטה. “אתה צודק…”
שלום המשיך להביט בה בכעס. פרלין שינה נושא.
“אז עכשיו שכל זה מאחורינו, אנחנו צריכים להמשיך קדימה. החדשות הטובות הן שהמסמכים מוצפנים. בוא נקווה שזה יהיה מספיק כדי למנוע מהמידע שלנו ליפול לידיים הלא נכונות, או לפחות לעכב אותם מספיק זמן כדי להתכונן כנגד תרחיש התקפי כלשהו.”
“אני שמח שהצעת את זה. הפקרנו את התחום הזה כבר יותר מדי זמן.” העיר לו שלום. “אני אתחיל בצעדי מנע שאני בטוח שכולם יכולים להסכים עליהם כדי למנוע ממקרה כזה מלחזור על עצמו. ראשית,” הוא הפנה את מבטו אל גל, “נחמני, מעכשיו את עושה כל מה שאני דורש ממך, בלי שאלות! ברור?!”
“כן אדוני…” אמרה בכניעה ובלי להרים את מבטה.
“שנית, יש להציב שומרים מסביב לכל המבנים החשובים שלנו, לכל אורך היממה. אנשים שאפשר לסמוך עליהם.”
“לא!” קרא פרלין ונעמד. “אני לא מוכן לזה. הדבר היחיד שייקרה אם נציב שומרים יהיה שכולם יוכלו לדעת באותו הרגע איפה נמצאים המבנים שלנו. אנחנו נאבד את היתרון הכי גדול שלנו על הארגונים האחרים בעיר! בניגוד אליהם, אנחנו שומרים על המיקומים של המבנים שלנו בסוד, לפחות אם לא מחשיבים את הדירה הענקית שקנית. אתה באמת רוצה שנגזול לעצמנו את היתרון הזה? רק תחשוב על כמות כוח האדם שנצטרך להקצות! גם ככה אנחנו מוציאים יותר מדי כדי להגן על הדירה שלך!”
“אהה…” אמרה גל בחוסר ביטחון. “אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני חושבת ששלום צודק. המיקום של רוב המבנים היה רשום בדפים שאיבדתי, ועם כמות ההשפעה שלנו זה כבר עכשיו נהיה קשה לשמור על רמת הסודיות שאתה רוצה.”
שלום גיחך. “נראה שסוף-סוף הילדה מתחילה לחשוב בהיגיון. חוץ מזה פרלין, יש לנו מספיק יתרונות על הארגונים האחרים: ההסכם שלנו עם המשטרה עדיין בתוקף, רוב הכנופיות הקטנות נמצאות בתחום ההשפעה שלנו, והחלופה תהיה בקרוב על סף המשבר שתכננת. שלא לדבר על כך שאנחנו נחסל לחלוטין את הטפסרים בקרוב, אם הכל ילך חלק. אתה צריך להפנים את העובדה שאנחנו כבר לא אותו ארגון חדש ומסתורי שהיינו פעם. אנחנו אחד מהשחקנים הכי חשובים בעיר, וכבר הגיע הזמן שנתנהג בהתאם.”
פרלין הביט בשניהם במבט ספקני, ואז נאנח בקול.
“בסדר. אני אחשוב על שומרים. אבל רק פעם ביומיים, לא יותר מזה.”
“אני מניח שזאת התחלה.” אמר שלום. “מקובל עלי, כל עוד בערך חצי מהמבנים יקבלו שמירה בכל יום.”
“עכשיו, בחזרה לדפים האבודים.” אמר פרלין. אני אדבר עם כמה מהסוחרים הבכירים שלנו במטרה לארגן צוות שיחפש אחריהם, בתקווה שהם לא יעשו יותר מדי רעש תוך כדי.”
“האמת שזה מזכיר לי משהו,” העיר שלום ופנה שוב לגל. “את נפטרת מהמפתח שנתתי לך כמו שביקשתי, כן נחמני?”
“מה? אני… אה… כן! כן! כמובן!” אמרה בחיוך נבוך, אגל זיעה זולג ממצחה.
***
בפעם השניה בתוך יומיים, אפרים קם כבול במקום לא ידוע, כשפיו חסום במטפחת, אבל הוא הרגיש שהפעם היה מצבו גרוע יותר, מארבע סיבות:
הסיבה הראשונה היתה שהכיסא אליו היה כפות היה כבד יותר, וכנראה אפילו מקובע לרצפה.
הסיבה השניה היתה שבמקום חבלים, הוא היה כעת כבול לכיסא באמצעות רתמות עור עבות וכואבות בכל גופו.
הסיבה השלישית היתה שהוא לא שמע דבר סביבו, אף לא צליל חרישי.
הסיבה הרביעית, וכנראה הבולטת מכולן, היתה שבמקום בו היה שרר חושך מוחלט. אפרים לא היה מסוגל לראות אפילו את כפות ידיו.
לאפרים לא היתה כל דרך לדעת כמה זמן חלף מאז שהותקף בשנית בידי העבריינים, או מאז שקם אל האפלה. בטנו צעקה לעברו ברעב, אך עדיין זה לא העיד על דבר. בכל זאת, לחמניה בודדת לא תוכל להשביע יממה וחצי ללא מזון. בעודו כבול לכיסא, אפרים הטה את ראשו לצדדים, בחיפוש קלוש אחר כל סימן שיצליח למצוא, אך הוא לא זיהה דבר. הוא לא נהג להגדיר את עצמו בתור אדם אדוק במיוחד מבחינה דתית, אבל כעת אפרים הרגיש חסר אונים יותר מאי פעם, והוא היה חייב תמיכה כלשהי. הוא עצם את עיניו והתפלל בליבו לאלים השולמיים, התאומים קָרְנֶה ועָלִיטָה, שישמרו עליו וידריכו אותו, בתקווה שהם מקשיבים.
מאחוריו שמע אפרים צעדים, וקול שנשמע לו מוכר מהימים האחרונים.
“אני מקווָה שאתה כבר יודע איפה אתה נמצא, ומול מי אתה מתמודד. זה יקל עליי מאוד את החקירה אם תשתף פעולה.”
הודות לדיבור של הדמות, אפרים היה מסוגל להסיק שהיא נעה מסביבו. חוש פנימי כלשהו סימן לו שהיא כעת ניצבה מלפניו.
“אבל מכיוון שאתה טוען שאתה לא מפה, אני אניח שאתה לא מכיר אותי. אם כן, בוא נכיר זה את זו באופן רשמי.”
הדמות הדליקה עששית וקירבה אותה לפניה. אפרים זיהה אותה במהירות– זו היתה האישה הבלונדינית שישבה מולו במחסן אתמול.
“אתה יכול לקרוא לי רי”ש-סמ”ך. נראה אם תוכל לנחש למה.”
היא הניחה את העששית על שולחן סמוך, והסירה את המטפחת מפיו של אפרים.
“עכשיו תורך. ספר לי הכל, ואולי תוכל לצאת מכאן בחיים.”
“מה את רוצה ממני?” אפרים שאל בבלבול.
כתשובה הוא קיבל אגרוף בבטן.
“קודם כל, שלא תתחמק מהשאלה! אבל בעקרון, אני רוצה דבר מאוד פשוט. אני רוצה שתתוודה!”
צעקה ובעטה לו בבטן. “אני רוצה לדעת הכל! מי אתה, מה אתה עושה פה, מי שלח אותך, וכל דבר אחר שאבקש ממך! “
היא רכנה אליו באיטיות, עם חיוך מאיים על פניה.
“למזלך, השופט סיכם איתי להקל בעינויים של מי שמשתף פעולה, אז אני ממליצה לך שתעשה את זה. עדיין, אל תחשוב שאתה בטוח. השופט אולי ממונה עליי, אבל הוא בהחלט לא שולט בי, ומה שקורה בחדר הזה הוא בשליטתי המוחלטת. מי יודע, אולי דווקא היום אחליט להפר את הכללים.”
אפרים ניסה להתעלם מהכאב, והתמקד במה שהיא אמרה. משהו בצורת הדיבור שלה גרם לו להרגיש שהיא אומרת את הדבר הזה לכל מי שמובא לפה. הוא הביט בה בביטחון.
“את לא מפחידה אותי.”
הפעם הבעיטה הייתה אל המפשעה שלו.
“בפעם הבאה שאתה לא עושה מה שאני אומרת לך, אתה תפגוש את אוסף הסכינים שלי מוקדם מהצפוי.”
ר”ס הצמידה את עיניה לאלה של אפרים.
“עכשיו, תגיד לי מי אתה באמת, ומה אתה עושה פה.”
אפרים בלע רוק, והתחיל לדבר.
“קוראים לי אפרים צייד, אני בן עשרים וארבע, במקור ממטל. הסיבה שבאתי לפה היא-“
ר”ס הכתה אותו בחוזקה לאורך הפנים.
“לא את הזהות הבדויה שלך, דביל! את האמת!”
אפרים השתעל.
“אני נשבע לך בכל מה שיקר לי שזאת האמת.”
ר”ס צחקה למשמע דברים. “חמודי, הרבה אנשים ישבו בכיסא הזה לאורך השנים. הרבה מאוד מהם נשבעו לי שהם חפים מפשע. בקָאָת, בלֵמֶך, בזָשָה, היה אפילו מישהו שנשבע לי בתֻעֵפַן, מי יודע למה. מה שמשנה הוא שכולם התגלו בסוף כשקרנים. אז אל תצפה ממני שאאמין רק כי אתה נשבעת לי. אני מתחילה לאבד את הסבלנות שלי. ספר לי מי אתה, והפעם את האמת.”
אפרים ניסה לספר שוב, וקיבל בתמורה עוד בעיטה.
“אתה חייב להיות ממש שחצן כדי לחשוב שיש פה מישהו שקונה את הסיפור שלך. בוא ננסה גישה אחרת. ספר לי בדיוק איך השגת את הדפים האלו. אל תדאג, אני לא אקטע אותך הפעם.”
אפרים התנשם מספר פעמים, וסיפר את כל מה שקרה מהרגע בו חצה את הגשר לרובע המזרחי. הכל, פרט להיתקלות שלו עם דימונה בערב. הוא לא ידע למה בדיוק, אבל הוא הרגיש שלחשוף את המפגש ביניהם רק יזיק. במקום זאת, הוא טען שישן בחוץ מתחת לבניין שבו דימונה מצאה אותו. כשסיים, ר”ס שוב צחקה.
“אתה באמת מצפה ממני להאמין שהשדים הכחולים ישאירו את המפקדה שלהם ללא שמירה, ושאף אחד לא שם לב שהתגנבת פנימה?”
אפרים עמד להעיר שגם המפקדה של החלופה לא היתה שמורה במיוחד, אבל הוא שיער שזה יוביל לעוד מכות לעברו.
“אתה רוצה לדעת מה אני חושבת? אני חושבת שאתה לא יותר ממרגל לא יוצלח של השדים, כנראה מנחשי השוהם. אתה באת לכאן במטרה לחבל לנו בעסקים, אבל כל כך חשבת את עצמך שלא ראית את כל העקבות שהשארת. אתה גם פחדן, יודע למה? כי כשתפסנו אותך, העדפת להפיל את האשמה על מי ששלחו אותך, כנראה כי חשבת שזה יגרום לנו להקל עליך . האמת שעכשיו אני אפילו לא בטוחה שהזקן ההוא בכלל עשה משהו רע, אבל זה כבר מאחורינו, לא? היה לך מזל שאבן והחיית מחמד של השופט עמדו לצידך, אחרת כבר מזמן היית בחתיכות. אז אחרי שקיבלת הזדמנות שניה הצעת לנו להתמודד עם השדים, כשלמעשה תכננת לרמות אותנו עוד. אחרי שהשופט ביקש ממך מידע, אתה חזרת לאדונים שלך, ואז שרבטתם אותיות אקראיות על דפים בטענה שיש כאן מידע מוצפן. אבל כאן היתה הטעות הכי גדולה שלך, כי היית מספיק תמים כדי לחשוב שנאמין לסיפור המגוחך שלך על איך שהשגת אותם. משהו מכל זה מצלצל לך מוכר?”
למרות המצב שבו הוא נמצא, הפרשנות של האישה הזאת היתה כזאת רחוקה מהאמת שאפרים התאפק לא לצחוק. הוא חייך אליה באיטיות.
“אם זה באמת מה שאת חושבת, אז את לא יודעת עליי כלום.”
ר”ס בעטה לו שוב במפשעה.
“כמה זמן אתה עוד תמשיך עם המשחק הזה?! אתה מנסה להתיש אותי? אם כך אתה תמים אפילו יותר ממה שחשבתי. מה שעברת עד עכשיו הוא עוד כלום לעומת מה שהולך לבוא! כלום!” היא התחילה להתרחק ממנו, ואז שבה על עקבותיה.
“לפני שאני אתחיל, יש משהו שאני חייבת לדעת. אתה טענת קודם שאתה ממטל, לא? מכל המקומות שיכולת לטעון שבאת מהם, היית חייב לבחור התחלה כזאת הזויה? בוא תסביר לי, מה בדיוק יגרום לבחור שולמי ללכת מרחק של כמעט שליש מהממלכה מהבית שלו, ועוד ליובלים מכל המקומות?”
אפרים נרעד במקומו. “אני לא רוצה לדבר על זה. זה אישי מדי.”
ר”ס עזבה אותו, צוחקת. “אישי מדי? זה התירוץ שלך? או, אֶלים…”
היא חזרה זמן קצר מאוחר יותר, לפחות ככה העריך אפרים, לבושה בסינר קצבים, ועם צרור סכינים קשור בשרוך בידה. היא שלפה ממנו תער לגילוח, ואז הוציאה מהעששית את הנר שבתוכה, וחיממה איתו את הלהב.
“אז אתה לא מוכן לספר לי סיפורים אישיים שלך, מה? זה בסדר, כנראה שלא נפתחנו מספיק בשביל זה.” היא העבירה את התער בעדינות על פניו של אפרים בעודה אומרת את החלק האחרון.
“אז לכן חשבתי שאולי אני אספר לך סיפור אישי משלי, אתה יודע. משהו שלא סיפרתי לאף נפש חיה.”
כעת היא העבירה את התער על חזהו, והשתהתה מעל האזור שבו היה לבו.
“אני מקווה שאחרי שתשמע אותו, אתה תהיה בשל לחשוף את החלקים היותר פגיעים שלך.”
לאחר שאמרה זאת היא סובבה את כף ידו השמאלית של אפרים בחוזקה, כך שצדה הפנימי פנה אליה. אפרים צרח בכאב בתגובה.
“אז ככה: היה היתה פעם, ברחובות יובלים, ילדה קטנה ויתומה. אבל למרות שהיא היתה רק ילדה, כל מי שהכיר אותה ידע טוב מאוד שצריך להתרחק ממנה, כי הדבר שהיא אהבה לעשות יותר מכל היה לחתוך חיות רחוב ולראות אותן סובלות. ממש ככה – “
היא אמרה ואז העבירה במהירות חתך על כף ידו של אפרים. אפרים צרח פעם נוספת.
“בגלל זה, אותה ילדה חיה במשך שנים רבות ללא אף חבר או ידיד, לבדה בעולם. היא חשבה שהיא לעולם לא תזכה ליחס אוהב, ולכן היא חיפשה עיסוקים אותם תוכל לעשות לגמרי לבדה. אז במקום לשחק בכדור או בצעצועים כמו שאר הילדים בגילה, היא צפתה. במי היא צפתה, אתה שואל? בכל האנשים הכי חשובים ברובע המערבי. היא למדה במהרה מי הם, מי היו החברים שלהם, מי היו האויבים, אבל הכי חשוב-“
היא חתכה את כף ידו שוב.
“איך אפשר לפגוע בהם בדרך שהכי תכאב.
“יום אחד, בעודה עוסקת בענייניה, ניגשו אל הילדה שני גברים ענקיים. הם טענו שהיא גנבה הרבה כסף מהאדון שלהם, ובאו להעניש אותה. אחד מהם אחז בחוזקה בידיה-“
היא סובבה כעת את כף ידו הימנית של אפרים.
“בעוד השני הכה אותה שוב ושוב, במכות שכאבו כמו סכינים.”
היא חתכה את כף היד פעמיים במהירות. אז היא נטלה מטפחת וניגבה את הדם מהסכין, בעודה ממשיכה לדבר.
“כשהם סיימו, הם שחררו אותה, ואמרו לה מעולם לא להתקרב לשטח של האדון שלהם יותר. הם חשבו שהם מסוגלים לאיים עליה. הם לא ידעו מה יקרה להם אז. בלילה שלאחר מכן, בעודם ישנים, אותה ילדה טיפסה בזהירות על קיר הבניין שבו הם ישנו,”
ר”ס העבירה בעדינות את הסכין במעלה גופו של אפרים, ונעצרה בעצם לחיו השמאלית.
“פתחה את החלון והתגנבה פנימה. וכשהיא מצאה את אחד הבריונים אתה יודע מה היא עשתה?”
היא כעת שוב רכנה מולו עם חיוך מאיים.
“ל-לא” אפרים פלט בקושי.
“היא לפתה את פניו ביד אחת, וביד השניה קילפה את העור שעל פניו, לאט-לאט.”
בעודה אמרת זאת היא ביצעה חתך באיטיות לאורך העור מעל עצם הלחי.
“ואחרי שסיימה איתו, היא פנתה לבריון השני, ועשתה לו בדיוק אותו הדבר.”
היא כעת חתכה מעל עצם הלחי הימנית.
“אחרי שהענישה את שניהם, היא חיברה ביניהם, בכך שהיא תפרה את גופותיהם לאורך הזרועות.”
היא חיברה בין שני החתכים דרך האף.
“וכשסיימה, היא הניחה את הגופות בפתח ביתו של אדונם, עם קווצת שיער בלונדינית בין התפרים, כך שכולם ידעו מי אחראית. ומאז, אף אחד לא נטפל יותר לאותה ילדה קטנה ויתומה. הסוף.”
היא ניגבה את התער בשנית והחזירה אותו אל הצרור.
“אז עכשיו כשסיימתי עם הסיפור שלי, הגיע תורך לדבר. יש לי הרבה שאלות בשבילך, אבל הדבר הראשון שאני רוצה לדעת הוא-” היא רכנה שוב לעברו, “האם אתה עדיין חושב שאני לא מפחידה?”
אפרים ענה ברעד, זיעה ודם נוטפים על פניו.
“לא, אני כבר לא חושב ככה. את מפחידה אותי.”
אפרים התקשה לנשום בזמן שהוא הביט בר”ס מחייכת בסיפוק. הוא לא היה בטוח עד כמה הוא האמין לסיפור שלה, בעיקר בגלל הקטע שבו היא הצליחה לסחוב זוג גברים שכנראה היו כבדים ממנה פי כמה. למרות זאת, היה קשה לו לקבל את הסיפור בתור בדיה. משהו באופן הדיבור של ר”ס השתנה כשהיא סיפרה אותו – הקול שלה הכיל יותר כאב, אם זה היה הגיוני.
אם הסיפור הזה באמת היה אמיתי… אפרים נזכר בכל מיני אגדות שהוא שמע בנעוריו. סיפורים על אנשים מטורפים שגרו ביער והתעללו בעוברי אורח. היה שם לאנשים כאלה…
רגע, אז יכול להיות שבגלל זה קוראים לה…
מחשבותיו נקטעו כאשר הוא הבחין בר”ס שוב נשענת מולו, והוא קלט בבהלה שאת מחשבותיו האחרונות הוא אמר בקול.
“מה אתה אמרת עכשיו? אתה מוכן לחזור על זה?”
אפרים בלע רוק.
“רי”ש-סמ”ך, זה קיצור של ‘רוצחת סדרתית’, לא?”
ר”ס שוב צחקה.
“אז הצלחת להבין את זה בעצמך. יפה.”
“אז עכשיו אולי תהיה מוכן לספר לי את האמת לגביך? זה, או שנוכל להמשיך לבדוק מה סף הכאב שלך. מה אתה אומר?”
אפרים התחיל לבכות. “בבקשה ממך, אני לא שיקרתי לך באף חלק! את חייבת להאמין לי! אין לי שום דבר להסתיר! אני לא יכול להמשיך עם זה!”
ר”ס הכתה אותו בלסת. אפרים הרגיש דם זורם מחניכיו.
“אין לך שום דבר להסתיר ממני?! אתה עושה ממני צחוק?! אפילו את כל הזהות הבדויה שלך אתה לא מוכן לספר לי! ועוד אחרי שנפתחתי בפניך עם הסיפור קורע הלב שלי!”
היא ניגשה אל צרור הלהבים והוציאה ממנו סכין לחיתוך בשר. היא הצמידה אותו לצד גופו של אפרים.
“מספיק עם חתכי שטח. פעם הבאה שאתה לא עושה מה שאני מבקשת אני אתקע את הסכין בין הצלעות שלך. אז עכשיו את האמת. מי שלח אותך לפגוע בנו?”
אפרים רעד. הוא אמר את הדבר היחיד שחשב שיכול לספק אותה, ולא יהיה שקרי.
“אר-אר…נון”
הוא חש בסכין מתחילה לחדור את עורו, אך אז היא הפסיקה. “יודע מה? בוא נשנה גישה.” הוא שמע את ר”ס אומרת.
ר”ס שלפה את הלהב ונעלמה מטווח הראייה של אפרים. היא חזרה מאוחר יותר עם חבל עבה, אותו כרכה סביב צווארו של אפרים, ואת קצותיו החזיקה בידיה.
“אם אתה כל כך מתעקש על הסיפור הבדוי שלך, בוא נראה עד כמה אתה מסוגל להחזיק אותו. תענה על השאלות שלי. כל פעם שתסרב אני אהדק את האחיזה שלי. ברור?”
היא לא חיכתה לתשובה. “דבר ראשון, למה ארנון שלח אותך לגנוב מאיתנו?”
“הוא אמר ששלחתם לו הודעה שאם הוא לא יפדה את התליון עד סוף השיתון הזה, אתם תמכרו אותו. לא היה לו מספיק כסף, אז את מה שהיה לו הוא הציע לשלם לי כדי לגנוב אותו.”
ר”ס הרהרה בקול. “אני אצטרך לשאול את סרעפת עד כמה זה נכון. בינתיים, כמה כסף הוא הציע לשלם לך?”
“חמש-עשרה לירות.”
“איך יצא לך להיפגש איתו מלכתחילה?”
“אני חיפשתי אחר עבודות, והייתה שם הודעה שלו לגבי משימה סודית.”
“למה אתה חיפשת עבודה?”
“כי איבדתי את הארנק שלי.”
ר”ס לפתע הידקה את האחיזה שלה.
“שקרן! אנחנו מצאנו ארנק בין החפצים שהחרמנו ממך.”
אפרים השתעל. “אני קניתי ארנק חדש לפני שהלכתי לארנון. זו לא היתה העבודה היחידה שלקחתי.”
“באמת? אז ספר לי, מה עוד אתה לקחת?”
אפרים פירט עד כמה שזכר אילו עבודות לקח, איפה הן התרחשו וכמה שילמו עליהן. כשסיים הרגיש את האחיזה של החבל משתחררת מעט.
“בסדר, עד עכשיו נראה שהצלחת לשמור על עקביות כלשהי. אני אולי אפילו אתחיל להאמין לך בקצב הזה. שאלה הבאה: איך איבדת את הארנק הקודם שלך?”
“הוא הלך לי לאיבוד מתישהו כשנמלטתי מקטטה באיזה בית מרזח.”
“איזה בית מרזח?”
“אני… אני לא זוכר, טוב?”
ר”ס נחרה.
” בסדר. אז תספר לי במקום על הקטטה. אתה זוכר מי נלחם במי?”
“אני נלחמתי בצלופחד והאנשים שלו.”
למשמע הדברים ר”ס התפקעה מצחוק.
“אלים, זה משתפר מרגע לרגע! אתה באמת מצפה ממני להאמין שהלכת מכות עם צלופחד בעצמו?”
“לא איתו, אבל עם האנשים שלו.”
“ומה אתה כבר עשית כדי להכעיס אותם?”
“צלופחד הציע לי עבודה, וסירבתי.”
“ולמה עשית את זה?”
“כי אני אדם עם ערכים ועקרונות?”
ר”ס צחקקה. “אנחנו עוד נראה לגבי זה. אני לא ממש יודעת איך להמשיך מכאן, אז בוא ננסה כיוון אחר. אתה אמרת שאתה ממטל. למה אתה החלטת לעבור פתאום ליובלים?”
חלחלה עברה באפרים. מכל הנושאים שהיא הייתה יכולה לבחור, למה דווקא את זה? הוא לא רצה לענות על השאלה, אך לא היתה לו הרבה ברירה. הוא החליט לספר את מה שלא הכאיב לו לומר.
“בתחילת השנה אני עבדתי בתור שומר ראש. לפני חמישה חודשים אני הגנתי על משלוח שהזמין סוחר בכיר תושב יובלים בשם טיכו. כשהגעתי לבית שלו הוא סיפר לי שהוא מקים משמר אזרחי בשכונה שלו, ושהוא ישמח אם אנשים כמוני יהיו חברים בו. לפני שיתוניים בערך החלטתי להיענות להצעה.”
“אז למה אתה לא אצלו עכשיו?”
“הוא אמר לי שהוא הסתבך עם הכנופייה של צלופחד, אז המיזם שלו התפרק.”
“סיפור מעניין, אני חייבת לומר, אבל זה לא בדיוק מה שרציתי לדעת.” היא הידקה שוב את האחיזה. “עברו יותר מארבעה חודשים מאז ההצעה שלו ועד שבחרת להיענות לה. מה קרה בתקופה ההיא?”
אפרים דמם. היא הגיעה למקומות שהוא לא רצה להיזכר בהם. הוא חש בחבל מתהדק סביב צווארו.
“תענה לי!” צעקה לעברו ר”ס.
אפרים התחיל שוב לבכות. הוא הרגיש שהוא עומד לקרוס.
“הי-היית-הייתה מ… מריבה” הוא פלט ביבבות.
“ומה היה באותה מריבה?” ר”ס התבוננה בפניו.
אפרים בכה ללא שליטה. ר”ס התקרבה אליו עוד.
“מה היה במריבה?” היא צעקה לעברו.
אפרים מלמל דבר מה בבכי.
“מה אמרת שוב?”
הבכי של אפרים התגבר, ואיתו עוצמת הקול. “זה לא היה באשמתי. זה לא היה באשמתי! זה לא היה באשמתי!“
ר”ס צחקה בקול. “מה זה? פגעתי בנקודה רגישה?”
אפרים המשיך לבכות, על אף שנגמרו לו לעת עתה הדמעות.
“בפעם הקודמת כשניסיתי להבין מי אתה, אתה אמרת לי שאני לא יודעת עליך כלום. אבל אני חושבת שעדיין צדקתי בדבר אחד, לא? הנחתי שאתה פחדן, ומתברר שאתה באמת כזה. יודע למה? כי בכל פעם שאתה לא מצליח במשהו, אתה מעדיף לברוח מאשר לשאת בתוצאות. אחרי שהשופט שלח אותך למשימה, הדבר הראשון ששאלת אותו הוא מה הוא יעשה אם תברח. אני לא יודעת בדיוק מה קרה לך בבית שבחרת לעזוב, אבל אם אני אנחש, אתה עשית משהו שאתה מתחרט עליו ואתה לא מוכן להודות בכך, נכון?”
הדמעות חזרו לזלוג אצל אפרים.
“ותן לי לנחש, שאתה לא העזת להתקרב אל הבית של ארנון מאז שנכשלת במשימה שלו, נכון?”
אפרים שוב התחיל לייבב בקול.
“די כבר! בבקשה ממך די כבר! אני רק רציתי לעזור! למה כולכם נטפלים אלי? תעזבו אותי! בבקשה! אני מתחנן מכם!“
לפתע, אפרים הרגיש בחבל נרפה סביבו. ר”ס נעלמה מעיניו, והוא שמע את צעדיה מתרחקים ממנו.
***
“הוא נקי.” אמרה ר”ס מיד אחרי שנכנסה למפקדה.
“את בטוחה בזה?” שאל השופט. הוא ישב יחד עם אבן וסרעפת, כל אחד מהם מנסה לפענח את אחד מהדפים.
“אני תחקרתי אותו כל הצהריים, לראות אם הוא יפלוט משהו בלי כוונה, אבל שום דבר. ניסיתי לערער על מה שהוא סיפר לנו עליו, אבל הכל אצלו היה עקבי. אפילו הצלחתי לגרום לו לבכות אחרי אחת מהשאלות, ואני בספק שמישהו יתאמץ עד כדי כך בסיפור כיסוי כך שהוא יזייף רגשות על אירועים בדיוניים, במיוחד לא בעוצמה שהוא הפגין. איך שאני רואה את זה הוא סתם בחור לא יוצלח שבא לעיר לנסות את מזלו והסתבך.”
“אני עדיין בספק.” השיב השופט. “מה לגבי המסמכים? את באמת מאמינה שהוא התנגב למפקדה של השדים בלי שאף אחד מהם לא שם לב?”
“לפחות ככה זה נראה לפי דעתי. ייתכן שהשדים האלו פחות מתוחכמים ממה שחשבנו.”
השופט הביט בה בחשדנות, אבל אז נרפה. “אם זה מה שאת אומרת. את המומחית אחרי הכל. את יכולה לשחרר אותו אם את רוצה. עכשיו, לא היית פה כשאמרתי את זה, אז תקשיבי. הערב אני אבקש מזבולון להכין עותקים של המסמכים לכל אחד מאיתנו. אני רוצה שמהרגע שתקבלי את שלך את תקדישי כל רגע פנוי שיש לך כדי לפענח את הצופן. ברור?”
“כן אדוני.” השיבה ר”ס ועזבה.
***
אפרים הרגיש שהוא על סף התמוטטות. מה המשוגעת ההיא עוד זוממת לו? למה היא לא מוכנה להניח לו? האם היא עדיין חושדת בו? אפרים עצם את עיניו והתנשם ברעד. הוא הבין עכשיו שהוא פוחד ממנה באמת. לא בכלל הסכינים, לא בגלל האיומים והצעקות, אפילו לא בגלל מה שהיא סיפרה לו על עצמה. הוא פחד ממנה בגלל שבסופו של דבר, היא הצליחה לקרוא אותו, ולומר לו את כל מה שהוא לא רצה לשמוע. הוא כבר העדיף עוד עינויים גופניים מאשר שהיא תמשיך בדרך הזאת.
לפתע הוא שמע שוב את צעדיה המתקרבים. הוא עמד להתחנן בפניה שוב שתעזוב אותו, אבל היא פצתה את פיה לפניו.
“חדשות טובות אפרים! אנחנו החלטנו שאתה לא מהווה איום עלינו. אתה חופשי ללכת.”
אפרים קפא במקומו בלי להאמין, בעוד ר”ס שחררה את הרתמות שהחזיקו אותו. הוא נשאר קפוא במקומו גם כאשר כולן הוסרו.
“נו מה? אתה רוצה לצאת מפה או לא? אני לא באמת חייבת להשאיר אותך בחיים, אתה יודע. אני פשוט מתנהגת בנחמדות.”
אפרים קם באיטיות ממושבו. בעודו עושה זאת הרגיש כאב פועם מכפות ידיו. הוא פנה להביט בפצעים כשסיים.
“אה, והפצעים שלך?” העירה ר”ס, “כמו שאמרתי, חתכים שטחיים בלבד. תאכל הרבה דגים והם ייעלמו בתוך פחות מחודש.” היא הושיטה לו שק לֶבֶד. “עכשיו תשים את זה על הראש שלך.”
אפרים ציית. ר”ס הוליכה אותו החוצה. אחרי הליכה מרובה, הם נעצרו והיא הסירה את השק מעל ראשו. אפרים הביט מסביבו. הם עמדו בסמטה בפתח אחד הרחובות הראשיים של הרובע, כאשר השמש בישרה על שעת אחר צהרים מוקדמת. ר”ס התרחקה ממנו לפני שהספיק לפנות אליה.
אפרים נשכב על המדרכה, שעון על קיר בניין. אילו היה אוכל בבטנו, הוא הרגיש שהיה מקיא את כולו.