זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אפרים הוריד את רגליו מהגשר והביט סביבו. הוא עמד בקצהו הצפון-מזרחי של הרובע המערבי. האזור הזה, למרות שהוא נמצא בחלק העני של העיר, הזכיר לו יותר את רחובות הרובע הצפוני מאשר משהו שהיה מצפה למצוא בשכונת עוני. בכל זאת, היה ניתן לחוש מיד בהבדלים בין הרובעים: כאן הבניינים היו צפופים יותר, הרחובות נקיים פחות, והאדריכלות היתה נטולת כל עיטורים. אמנם זו היתה שעה מאוחרת, אבל אפרים היה יכול להישבע שהרובע הזה חשוך יותר מקודמו ללא קשר לשעה. בעוד האור סביבו דועך, אפרים הביט במגילה וחיפש את כתובת היעד.
כעבור שעה קלה הוא עמד בבניין רב-קומות ודפק על דלת בקומה השניה. את הדלת פתח גבר ממושקף בעל שיער שיבה.
“כן?”
“שלום, באתי בעניין העבודה” אמר אפרים בעודו מראה את המגילה.
מששמע זאת, הגבר נסג לאחור וסגר את הדלת כשלושת-רבעי דרך.
“השופט שלך אותך?” הוא שאל.
“מי?”
הגבר פלט אנחת רווחה והכניס את אפרים.
אפרים והגבר התיישבו ליד השולחן בחדר המגורים.
“איך קוראים לך?” שאל הגבר.
“אפרים”
“נעים להכיר, ארנון”
“אז מהי העבודה החשאית הזאת שאתה מציע?”
ארנון החזיק את ראשו לזמן מה, ממלמל לעצמו. לבסוף הוא התמתח והביט באפרים.
“סליחה, חשבתי איך לנסח את זה. אני חושב שעדיף להתחיל מהתחלה. זה לא יהיה קצר, אז תתאזר בסבלנות.”
אפרים הנהן ואותת לו להמשיך.
“אז ככה – כפי שאתה בטח יודע, האזור הזה הוא לא מקום טוב לחיות בו. אני רק אדם פשוט שמנסה לחיות בכבוד, אך לאיש זקן כמוני קשה למצוא עבודה, והחסכונות נגמרים מהר.
בתחילת השנה הייתי זקוק לכסף ומהר, אז משכנתי את התליון של אשתי המנוחה. נתתי אותו לאיזו חבורה שקוראת לעצמה החלופה, הם נתנו לי בשבילו שישים לירות ושנה כדי לפדות אותו. עד שחזרתי להתייצב הכסף הזה ממש הציל אותי, אבל בדיוק כשהתחלתי לחסוך לפדיון קיבלתי מהם הודעה שיש להם שינוי במדיניות. הם אמרו לי שיש לי שלושה חודשים להביא להם את הכסף או שהם ימכרו את התליון.”
“מתי זה היה?”
“לפני חודשיים וארבעה שיתונים, פחות או יותר, ככה שנשאר לי רק שיתון אחד כדי לשלם להם את הכל. אתה מסכים איתי שזה לא הוגן, נכון? אבל פה בעיר מילה זאת לא מילה. אני ניסיתי לחסוך כמה שיכולתי, אבל כבר לפני כמה שיתונים ראיתי שלא אשיג את הכסף בזמן. כאן אתה נכנס לתמונה.”
“מה אתה רוצה שאעשה?”
“עד עכשיו הצלחתי לחסוך חמש-עשרה לירות. הם בחיים לא יקבלו את זה, לכן אני מוכן לתת לך אותן אם תגנוב מהם את התליון ותביא אותו אליי בבטחה. מה אתה אומר?”
אפרים חשב. מצד אחד, התגנבות לא היתה אחת מכישורי המומחיות שלו, כך שהוא לא היה בטוח עד כמה יהיה מסוגל לבצע את המשימה, ובנוסף לכך תחושת הבטן שלו אמרה לו שזה לא הדבר הנכון לעשות. אבל מצד שני, הוא כן יזכה לעזור בצורה קצת יותר משמעותית לתושב העיר, ועוד חמש-עשרה לירות יעשו את המסע שלו לסמדינה נוח בהרבה.
מחשבותיו נקטעו על ידי ארנון.
“מאוד חשוב לי שתסכים. אתה חייב להבין, התליון הזה הוא הדבר האחרון שנשאר לי מאשתי.”
המשפט הזה הכריע את ההתלבטות של אפרים. הוא לא היה מוכן לתת למישהו אחר להחזיק בחפץ כזה חשוב בעבור ארנון.
“אני מסכים.”
ברגע ההוא היה נראה כאילו ארנון עומד לבכות מאושר. “תודה לך! תודה! אתה פשוט מלאך מהאלים אתה!”
“אז איפה בדיוק נמצאים האנשים האלה?” שאל אפרים.
“בחלק הפנימי של הרובע, לבושים בסגול.” ענה לו ארנון. “אני לא מאמין שתהיה לך בעיה למצוא אותם. אני זוכר שהם שומרים את החפצים הממושכנים בתיבה בבית העבוט שלהם, אבל אני לא זוכר בדיוק איפה הוא נמצא. אז זה הרעיון שלי: אתה תבוא אליהם ותבקש למשכן להם משהו. הם ייקחו אותך לבית העבוט שלהם לבצע את העסקה. לאחר מכן, אתה תתגנב לשם, תפרוץ את המנעול של התיבה, תיקח את התליון ותחזיר אותו אליי.”
“איך התליון שלך נראה?”
“אה, כן. כמעט שכחתי להגיד. זה קישוט מוזהב בצורת פרח עם אבן אודם במרכז”.
“הבנתי.” אמר אפרים והתחיל לקום מהכיסא, כשארנון קטע אותו.
“דבר אחד אחרון.”
“מה?”
“אני חושב שכדאי שתשאיר אצלי את ה… אהה… ה…קנה הזה שלך או איך שלא קוראים לו. הוא מושך יותר מדי תשומת לב וזה יכול לפגוע במשימה.”
אפרים היה מהוסס לתת לארנון את רעם, אבל מניסיון היום הזה, הוא ידע שהוא צודק. לכן, הוא שלף אותו מהרתמה והניח אותו על השולחן.
“אתה תחזיר לי אותו, נכון?”
“מיד אחרי שאקבל את התליון שלי.”
אפרים קם מהכיסא ופנה אל הדלת. “אם ככה, אני יוצא להשיג לך אותו.”
“בהצלחה.”
כשאפרים יצא מהבנין השמש כבר נשקה לאופק. אפרים התחיל לצעוד בכיוונה, עמוק יותר אל תוך הרובע. ברגע שיצא מהשכונות החיצוניות הוא היה כבר יכול להרגיש שזה אזור עני: הבניינים היו קטנים יותר, רבים מהם היו עשויים עץ, ובאלו שלא הקירות כמעט תמיד היו סדוקים או מקולפים; פרט לרחובות הראשיים, רוב הרחובות היו צרים מכדי מעבר עגלה, ונראו כמבוך סמטאות; חיות מזיקות הסתובבו באין מפריע, ומכל מקום נדמה שנדף ריח של משהו רקוב.
בעודו מתהלך ברחובות הראשיים הוא הבחין בכך שרוב האנשים בכלל לא שמים לב אליו. נראה שהרובה אכן היה מרכז תשומת הלב מוקדם יותר. ללא הרובה, התרמיל שעל גבו היה יכול להעניק לאפרים מראה של חסר בית, אם הוא רק היה קצת יותר מלוכלך.
למרות שהוא אכן היה חסר בית, במידה מסוימת.
עד מהרה התברר לו שארנון לא צדק רק בדבר אחד – הוא אכן מצא את החלופה מהר יחסית. לא חלף הרבה זמן לפני שראה דגלים סגולים תלויים על הקירות, עם הדפס של צריח על פניהם, ואפילו פחות זמן עד שראה אנשים לבושים בסגול. הוא החליט שלא לבזבז את ההזדמנות וניגש אל קבוצה שלהם שעמדה בפתח אחת הסמטאות.
“סליחה, אתם יודעים איפה אני יכול למשכן כאן משהו במחיר טוב?”
“בוא נראה,” אמר אחד מהם. “יש כמה מקומות שהייתי ממליץ עליהם. יש איזה מקום קצת צפונית מפה ש-” הוא הספיק לומר לפני שאחד מחבריו בעט לו בקרסול בכעס.
“לך לבית החרושת לפתילים ותבקש את סרעפת. העסקאות שלו הכי טובות בכל העיר” אמר החבר והצביע מערבה.
“תודה” אמר אפרים, התרחק מהם במהירות והמשיך לחפש.
אפרים חלף על פני מספר צמתים נוספים כאשר הוא נתקל במחזה יוצא דופן: בצד הרחוב, ישבה אישה צעירה ובכתה. הוא הביט בה יותר מקרוב: ליד האישה שכב ארגז קטן על צידו, וממנו נשפכו צלחות, שרבות מהן היו על המדרכה, שבורות. האישה עצמה היתה חיוורת ובעלת שיער שחור מתולתל, לבושה בשמלה ארוכת שרוולים אפורה ובלויה. מעניין יותר מכך, היה שהיא ניסתה להתחמק מכל מי שניסה להתקרב אליה. את אפרים זה לא הרתיע. היה ברור שהיא במצוקה, והוא הרגיש שיהיה זה עוול אם לא ינסה לעזור לה.
הוא צעד לאט לכיוונה.
“הכל בסדר?” הוא שאל.
האישה בתגובה הסיטה את ראשה מטה וכיסתה את עצמה בידיה במגננה.
“אני לא מתכוון לפגוע בך. אני רק רוצה לעזור.”
אפרים ראה איך האישה מרימה באיטיות את ראשה אל עבר פניו. כשהיא הביטה בו, הפנים שלה המשיכו לרעוד. אפרים לא היה בטוח אם זה כתוצאה מהבכי, או שהיא מפחדת ממנו מסיבה כלשהי. היא לחשה משהו שאפרים לא הצליח לשמוע, אבל הוא שיער שזה היה “באמת?”
“כן. פשוט תספרי לי מה קרה ואני אראה אם אני יכול לעזור לך.”
האישה חזרה להסיט את מבטה, ודיברה באיטיות.
“…ה…הצל..חות. האד…אדון שלי ביקש ממני ל-ל-לקנות לו צלחות, אבל אני הפלתי אותן!” היא חזרה שוב לבכות. “הוא כל כך יכעס עליי! אני לא טובה בכלום!”
“כמה הצלחות עלו?”
“ש-שמונה לירות. למה?”
אפרים פתח את הארנק שלו, הוציא ממנו חופן מטבעות ונתן לה.
האישה הביטה במטבעות. נשימתה נעתקה במידה שהיא התקשתה לנשום. היא הביטה שוב באפרים, הפעם בתדהמה ובהערצה.
“מי אתה?”
“אני רק אדם שרוצה לעשות את העולם הזה למקום יותר טוב. תהיי יותר זהירה הפעם, בסדר?”
האישה הנהנה בשקט, בעוד אפרים המשיך בדרכו.
להיפרד מסכום כזה גדול היה הימור, אבל אפרים הרגיש שזה למטרה טובה, ובכל מקרה אחרי שיסיים את המשימה יהיה לו סכום כפול משהתחיל איתו, כך שזה לא הטריד אותו יותר מדי.
רק אחרי שהתרחק מהאישה קלט אפרים שהשמש כבר שקעה. הוא עדיין הוא לא ראה את בית החרושת, אבל הצבע הסגול עדיין בלט בכל עבר. מהדרך בה ארנון תיאר אותם הוא היה בטוח שמדובר בקבוצה קטנה של אנשים, אבל ממה שהוא ראה עד כה הם התפרשו לכל עבר. בשעה הזאת הם התחילו להופיע בהמוניהם – לא היתה פינת רחוב שבה הוא לא ראה לפחות צעיר אחד לבוש סגול, אבל הוא לא ראה רק אותם, מכל סמטה הוא היה יכול לראות משהו מפוקפק. היו שם אנשים שקראו לו להשתתף בהימורים בעלי אופי חשוד, כמה בחורות שהבטיחו לו את הערב של החיים עבור סכום סמלי, קבוצות אנשים שחיממו אבקה לבנה בבקבוקונים ושאפו מהם אדים מצחינים, וסכום לא מבוטל של אנשים שהתנגשו בו וניסו ללא הצלחה לשלוח יד לחגורתו.
אפרים עמד לגשת בשנית לקבוצה של לובשי סגול ולבקש מהם הכוונה, כאשר הוא ראה אחד מהם הולך בעצבנות ישר לעברו. הוא היה גבוה ורזה, עם שיער חום קוצני וצלקת מכוערת שנמתחה מהקצה השמאלי של פיו לקצה החיצוני של עינו השמאלית. אפרים נלחץ ועבר לעמדת התגוננות, ואז קלט שהבחור המצולק עוקף אותו וממשיך ללכת לכיוון אחת הסמטאות שמאחוריו. יחד עם שאר האנשים שמסביב, הוא צפה בבחור המצולק נכנס לסמטה, וכעבור זמן קצר יוצא ממנה כשהוא גורר איתו אדם נוסף שנושא תיק צד. המצולק לקח את התיק מהאיש בעודו ממשיך להחזיק אותו בחוזקה, ופנה לקהל המסתכלים.
“אתם רואים את התיק הזה? אתם יודעים מה יש בו? אתה רוצה לספר להם חבר?”
“לך תזדיין.” ענה לו בעל התיק.
המצולק פתח את התיק ביד אחת, וממנו נפלו מעל לתריסר חבילות קטנות. כמה מאלה שפגעו בקרקע נפתחו, ומתוכן התפזרה אבקה לבנה, כמו זאת שאפרים ראה שאנשים מחממים בסמטאות.
“יש כאן מספיק אַבַקִיזוֹב כדי להרוג סוס! ” הוא הניח את התיק על גופו וסגר אותו. “אתם יודעים מה המדיניות של החלופה לגבי סמים, נכון? תנו לי להזכיר לכם.”
הוא גרר את בעל התיק לעבר הקיר, ושם החל להכות אותו בכח באגרופיו וברכיו.
“לא! מוכרים! סמים! בשטח! של! החלופה!” הוא צעק בין מכה למכה.
כשסיים, הוא אחז באיש שוב. “עכשיו עוף מפה ואל תחזור!” הוא צעק, והאיש נמלט מהאזור.
לאחר שהאירוע הסתיים, הקהל התפזר במהירות, והמצולק ניסה לאסוף בחזרה את האבקה אל תוך התיק. כשעמד לסיים, אפרים ניצל את ההזמנות ועצר אותו.
“היי, אני צריך למשכן משהו ואמרו לי ללכת לסרעפת, אתה יכול להראות לי איך להגיע אליו?”
“בוא אחריי, אני מכיר קיצור דרך.” הוא אמר.
אפרים עקב אחרי המצולק בעודו מפלס את דרכו במבוך הסמטאות, ולאחר שעה קלה הם הגיעו לשכונה מרווחת יותר, ובה היו בעיקר מבנים תעשייתיים כגון בתי חרושת, נפחיות וכיוצא בכך. אפרים המשיך לעקוב אחרי המצולק, וכשראה דגלים סגולים תלויים גם על הבניינים שכאן, הבין שמדובר בהרבה יותר מסתם חבורה.
לבסוף הם הגיעו למבנה דו-קומתי סמוך לשורת בנייני מגורים מאחוריו. המצולק לקח את אפרים לכיוון דלת הכניסה, עליה נשען לובש סגול נוסף. אפרים שיער שמדובר בסרעפת. לא היו לו מאפיינים בולטים במיוחד, פרט לחופן סכיני ההטלה על חגורתו והשיער שלו, שנדמה שאותו הוא לא רחץ כל כך הרבה זמן עד שהוא התגבש לסלילים, שתחתיהם הוא חבש כובע בד סגול.
האיש שעל הדלת פתח בשיחה כשאפרים והמצולק נעמדו מולו.
“היי קרצן, מה זה התיק הזה?”
“זה אספקה של אבקיזוב שלקחתי ממישהו שניסה לסחור בשטח שלנו.” ענה לו המצולק.
“עוד אחד?!” רטן האיש שעל הדלת. “זה כבר ממש מכה!”
“כן, אני הולך לדבר עם השופט לגבי זה. מישהו צריך לעשות משהו!”
“אז מה אתה עושה פה?”
המצולק הצביע על אפרים.
“הבחור כאן רוצה למשכן משהו. איפה סרעפת?”
“הוא יצא כשסגרו את הבית חרושת. אמר שיש לו משהו חשוב הערב ושאם צריכים אותו לחכות עד מחר בבוקר.”
“באסה לך, אני מניח.” אמר המצולק לאפרים. “אני אראה אותך מחר שָׁפִּי-” אמר לאיש שעל הדלת לפני שקטע אותו אפרים.
“האמת שאני זקוק לכסף די בדחיפות. אני לא יכול לדבר איתו לרגע?”
האיש של הדלת רכן לעבר אפרים. “תקשיב גבר, גם אם היה לי מושג איפה הוא נמצא עכשיו, עדיף לך לא להטריד איתו. קצת כבוד, אתה יודע?”
אפרים נשאר עומד במקומו, תוהה מה לעשות בהמשך. בינתיים, הבחור המצולק התחיל לחזור בדרך שממנה הגיע, והאיש שעל הדלת המשיך לבהות בו בחוסר סבלנות. לא חלף הרבה זמן עד שהפסיק להישען, ופנה אל אפרים.
“נו מה?!” שאל אותו בכעס.
האיש המצולק רץ בחזרה למקום. “הבחור עושה לך צרות שפירא?”
“הוא סתם עומד כאן ובוהה בי כמו מטומטם, אולי פשוט תיקח אותו למצוא את סרעפת או משהו? אני לא יכול לסבול את זה.”
המצולק נאנח בכעס ומסר לשפירא את התיק.” בסדר, תחזיק את זה עד שאני חוזר. איפה נראה לך שהוא נמצא?”
“הוא לא אמר לי, בטח הוא נמצא באיזה בית מרזח באזור, אין כאן כל כך הרבה כאלה ממה שאני יודע, אז לא ייקח הרבה זמן לבדוק.”
“בסדר,” אמר ופנה לאפרים. “אבל אם הוא לא באזור, מצידי אתה יכול להסתדר לבד.” המצולק התחיל ללכת לעבר אחת הסמטאות, בעוד אפרים צועד אחריו.
הוא עקב אחרי המצולק בעודו נכנס לבית עסק מסוים באזור, שואל את מי שבדלפק מספר שאלות, ואז עוזב באותו מאותת לאפרים שזה לא המקום. הם המשיכו למקום נוסף, שם הסיפור חזר על עצמו. במקום הבילוי השלישי נראה שהם מצאו את המבוקש. אפרים והמצולק העמיקו לתוך האולם. בפינת אחת החדרים ישב גבר לובש סגול לא מגולח ובעל שיער שחור שמנוני, שקוע בעצמו. בידו האחת שתה נוזל מצחין מבקבוק חימר, ובידו האחרת מישש את פנים הירך של אישה בבגדי תחרה, שנצמדה אליו וליטפה אותו באיטיות. משראה האיש את המצולק, ניסה להביט בו בפנים הרציניות ביותר שהיה מסוגל להביע במצבו.
“מה אתה עושה כאן, קרצן?” השתעל והמשיך. “יש בעיות עם החלופה?”
“כן, אבל זה עניין למחר” השיב לו. “בכל מקרה אני כאן כי יש איזה מישהו שממש רוצה למשכן משהו ולא היה מוכן לזוז עד שאתה תראה אותו.” הוא אמר בעודו דוחף את אפרים קדימה.
“מה אתה רוצה?” שאל אותו סרעפת. “אתה לא רואה שאני עסוק?”
“מצטער להפריע לך אדוני, אבל אני פשוט ממש חייב כסף, ושמעתי שאצלך יש את העסקאות הכי טובות בעיר.”
“זה לא יכול לחכות למחר?”
“לא אדוני, אני פשט צריך כסף למיטה וארוחה חמה, אחרת אאלץ לישון ברחוב הלילה.”
סרעפת נאנח, ופנה לאישה שליטפה אותו. “אני אחזור עוד מעט, אל תיעלמי לי.” הוא קם ממקומו. “בוא אחריי”. הוא אמר לאפרים. אפרים התבונן סביבו בחיפוש אחר האיש המצולק, ואז גילה שהוא כבר מזמן עזב את המקום.
אפרים הלך אחרי סרעפת חזרה עד לבית החרושת. הם חלפו על פני הבחור עם השיער המסולסל, שזז הצידה. סרעפת הוציא מכיסו צרור מפתחות ופתח את הדלת. הם עלו במדרגות בחשכה לעבר הקומה השניה של המפעל. שם התיישב סרעפת לפני שולחן עליו נח נר וערמת דפים. סרעפת הדליק את הנר ופנה לאפרים.
“אז מה אתה רוצה למשכן?”
אפרים הוציא את ברק מנדנו. “הפגיון הזה בבקשה,” אמר והושיט אותו לסרעפת. לובש הסגול בחן אותו בזהירות לאור הנר.
“הלהב די קהה בחלק מהמקומות, ונראה שהוא לא מחובר לניצב כמו שצריך. תקן אותי אם אני טועה, אבל זו לא חלודה שאני רואה כאן?” אמר כשהוא מראה לאפרים אזור שהיה תקין לחלוטין. “בקיצור, אין לזה הרבה ערך. אתן לך לירה וחצי, לא יותר מזה.”
לאפרים לא היתה כל תכנית להתמקח, אבל זה היה פשוט זלזול בבינה שלו, והוא לא היה מוכן להסכים להצעה שכזו כמו פתי. “תשמע אדוני, אין לי כל כוונה לפקפק ביכולת ההבחנה שלך, אבל אני די בטוח שהפגיון הזה שווה הרבה יותר, חמש לירות לפחות.”
“שתיים” השיב לו סרעפת.
“ארבע”.
שתיים וחצי”.
“שלוש “.
“עשינו עסק.” אמר סרעפת. הוא צעד אחורה לעבר תיבה גדולה שנחה ליד הקיר. הוא פתח אותה, ובאור המוגבל הספיק לראות אפרים שהיא מלאה בחפצים מכל הסוגים. סרעפת השליך את הסכין פנימה, וסגר את התיבה. לאחר מכן הוא פתח תיבה קטנה יותר שנחה על מדף, הוציא ממנה שלושה מטבעות ארד ונתן אותם לאפרים.
“עוד משהו?” שאל אותו.
“לא, זה הכל, תודה.”
“אז סיימנו כאן, בוא איתי למטה.”
אפרים יצא החוצה, יחד עם סרעפת, שנעל את דלת הכניסה. “לילה טוב שיהיה לכם.” אמר וצעד חזרה לעבר הסמטאות. אפרים התרחק מהמבנה, וניסה לחשוב מה לעשות עכשיו. הבחור עם השיער המסולסל המשיך לשמור על הדלת. זה יהיה בלתי אפשרי לחדור למפעל כשהוא שם, ואפילו אם הוא לא היה, אפרים לא ידע לפרוץ מנעולים. אפרים התקרב לקירות המפעל. היו בו שורות של חלונות זכוכית, כאלה שהוא יהיה מסוגל לעבור בקלות, אבל לנסות לשבור אותם ייעשה הרבה רעש. זה נתן לו רעיון.
הוא התרחק מהאזור וחיפש בזהירות רחוב יותר מאוכלס. לאחר שעה קלה הוא הגיע לעוד רחוב הומה יחסית. הוא חיפש ברחוב ובפתחי הסמטאות, וכעבור פרק זמן נוסף מצא את מה שביקש. בפתח אחת הסמטאות שכב ילד לבוש סחבות, מתקשה לישון. אפרים נגע בו בעדינות והוא התרומם בבעתה. אפרים התכופף אליו וניסה לחייך בעדינות.
“היי ילד, רוצה להרוויח לירה?”
אפרים ליווה את הילד לבית החרושת והסתתר. הוא צפה בילד, שהתחיל לאסוף אבנים מהאדמה ולהטיח אותם על חלונות הקומה הראשונה. תוך זמן קצר אחד מהם נשבר, והשומר פנה לכיוון הילד כדי לחקור.
“היי!!! מה אתה עושה שם, חתיכת חרא?!” הוא צעק אל הילד, שבתגובה נמלט לעבר הסמטאות. השומר המשיך לרדוף אחריו, צועק ומקלל.
אפרים יצא ממקום מחבואו, הסתכל מסביב, וכאשר לא ראה אף אחד, טיפס דרך החלון השבור. המבנה היה לרשותו.
הוא עמד בפינת החדר וחיכה שעיניו יסתגלו לחושך. ראשית היה עליו למצוא כלי שיאפשר לו לפרוץ את התיבה. הוא גישש באטיות לאורך המכונות הגדולות שהיו פזורות בקומה הראשונה, עד שעיניו ננעלו על חפץ ארוך שהיה שעון על אחת מהן. אפרים הרים את החפץ ומישש אותו. זה היה פטיש עבודה, והוא היה מספיק קרוב למה שהוא חיפש.
אפרים המשיך להתקדם לאורך הקומה, עד שהגיע למדרגות שהובילו לקומה השניה. הוא עלה בהן וניגש לשולחן עליו ישב סרעפת. הוא הוציא את כלי ההצתה מהפונדה בחגורתו, הדליק את הנר וקירב אותו לתיבה הגדולה. אז הוא נשם עמוק, אחז בפטיש וחבט איתו בכל הכח בתיבה.
הצלחה. מכסה התיבה התנפץ בקול גדול. אפרים לקח את הנר וקירב אותו לחור בתיבה.
ברק היה מונח בראש הערמה, ואפרים לקח אותו והחזיר אותו לנדנו. אחר כך הוא חיטט בין החפצים בתיבה עד שאצבעותיו אחזו במה שהרגיש כמו חוליות שרשרת. אפרים הוציא את החפץ מהערמה ובחן אותו לאור הנר. מהתיאור שנתן לו ארנון, אכן היה מדובר בתליון המבוקש, אך הוא עדיין נראה שונה לחלוטין ממה שדמיין אפרים – עלי הכותרת של הפרח לא רק היו מצופים בזהב, אלא היו עשויים ממנו, או לכל הפחות מצופים בשכבה עבה ממנו, ואבן האודם שבמרכזו היתה גדולה יותר מציפורן האגודל שלו. בכל אופן, היה ברור שהתליון היה שווה הרבה יותר משישים לירות. אפרים לא ידע אם הנוכלים האלה רימו את ארנון, או שמא הוא שיקר לו לגבי כמות הכסף שהוא באמת חייב להם, אבל החליט לא להתעמק בכך, והכניס את התליון לתיק. הוא עמד להסתובב כאשר עיניו נחו על התיבה הקטנה על המדף. הוא התלבט אם לקחת גם אותה, אך לבסוף החליט שזה מפוקפק מדי בשבילו, הרי הוא לא כאן כדי לקחת דברים לעצמו. אפרים הסתובב במטרה לצאת בדרך שבה הוא נכנס.
רק כדי לראות את שומר בית החרושת עומד מולו.
“מה בשם האלים אתה חושב שאתה עושה?!” צעק לעברו השומר. הוא רץ בטירוף לעבר אפרים, אבל הוא הצליח לחמוק ממנו בזמן. אפרים החטיף לו אגרוף ורץ במהירות לעבר המדרגות, אך לפני שהספיק לרדת בהן, הוא חש בחפץ שפגע באחורי ראשו בעוצמה רבה. הוא יצא מאיזון, ונפל בחוזקה במורד המדרגות. אפרים היה שכוב על בטנו, מנסה להתגבר על הכאב ולקום, אך הוא לא הספיק. השומר התנפל עליו, החזיק את ידיו מאחורי גבו וקשר אותן בחבל, תוך כדי שהוא אומר לו בכעס:
“תתפלל שהשופט ייתן לך לחיות אחרי זה!”.