זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אז מה עכשיו?
אפרים התרומם באיטיות. הוא היה עדיין בליבה של עיר זרה, כשכל רכושו פרט לבגדיו נלקח ממנו. כבר נמאס לו לחשוב על כל ההחלטות השגויות שהובילו אותו לכאן, ועל הדברים שבדיעבד היה צריך לעשות אחרת. כל מה שזה עשה הוא רק להרע לו את מצב הרוח, שהיה כנראה המשאב היחיד שעוד נותר לו לאבד. עכשיו היה לו ברור שהעיר הזאת באמת לא רצתה בבואו, והוא החליט לעזוב בהקדם האפשרי. הוא לא ידע האם יוכל להסתדר בלי שום דבר בחוץ, אך אחרי כל מה שקרה כבר לא היה לו אכפת.
הרחוב מולו לא היה מאלה שבהם צעד קודם, אבל זאת לא היתה בעיה. אפרים עצר את אחד האנשים, שאל אותו איך להגיע לחומה, והלך בכיוון אליו הצביע.
אפרים המשיך ללכת עד שנעצר אל מול בית מרזח מקומי. מעל הדלת שלו היה שלט בו היה כתוב “בית מרזח החתול האפור” עם איור של אותו חתול במרכזו. אפרים הביט בערגה מבעד לתריסים. מה הוא היה נותן עכשיו בשביל ארוחה חמה…
לרוע מזלו, לא היה עליו דבר שאיתו יוכל לשלם, ואפילו אם כן, אולי היה לו עדיף שלא להיכנס אל המקום המסוים הזה. מבעד לתריסים היה אפרים מסוגל לראות שמרבית הסועדים היו לובשי סגול. הוא החטיף מבט אחרון אל עבר חדר ההסעדה, וכבר היה מוכן להמשיך הלאה משם…
…אבל אז התלכד מבטו עם זה של שומר בית החרושת, שישב מבעד לסורגים.
לאפרים לקחו כמה רגעים לעכל את המתרחש, רגעים שבהם הספיק השומר לקום ממושבו ולצאת אל הרחוב. היה מבט כועס בעיניו. אפרים עמד להתחיל לברוח, אבל השומר תפס אותו בידיו לפני שהספיק לזוז. אפרים הגיע למסקנה שהוא כנראה היה תשוש מדי מבחינה נפשית מכדי להתנגד לו, וויתר על ניסיון נוסף לברוח.
“מה אתה עושה כאן שוב?! חשבתי שהענישו אותך!” הוא צעק לעברו בכעס.
“טוב… כן הענישו אותי.” אפרים אמר וניסה להחוות לעבר החתכים על פניו.
“זה לא עונש! אתה בטח עשית את זה לעצמך! אתה ניסית לברוח מהחלופה, לא?!”
“ממש לא! הם בכלל אלו ששחררו אותי!” התרעם אפרים.
“אל תחשוב לרגע שאתה מסוגל לשקר לי! אתה לא תברח הפעם, אתה שומע?!”
השומר גרר את אפרים אל תוך בית המרזח, והעמיד אותו ליד שולחן שבו ישבו כמה חברי חלופה.
“תפסתי את הבחור הזה מנסה לברוח מאיתנו. אני צריך שתשמרו עליו כאן בזמן שאני מברר את הסיפור עם ר”ס.”
רק האזכור של השם העביר באפרים צמרמורת.
השומר הלך מהמקום. שאר יושבי השולחן הביטו בו. אפרים התיישב בדממה בכיסא הפנוי שהוא השאיר.
להפתעתו הרבה, אפרים זיהה את רוב יושבי השולחן:
היו ביניהם את קרצן, הגבר עם הצלקת הארוכה על פניו אשר ליווה את אפרים ברחובות הרובע לפני שני לילות.
היו גם הגבר השרירי אותו הוא ראה תוקף את הדירה של ארנון, והאישה עם השיער החום הארוך והציפורניים הארוכות שחסמה את דרכו אל הדירה במהלך התקיפה.
יחד איתם ישבה עוד אישה צעירה עם שיער שחור קצר ועיניים ירוקות אותה אפרים לא זיהה.
האישה עם השיער הארוך היתה הראשונה לדבר. “אני לא חושבת שראיתי אותך קודם. מה אתה כבר עשית?”
קרצן ענה לה לפני שאפרים הספיק לחשוב. “זה הבחור ששפירא סיפר לנו עליו, את יודעת, זה שנתפס כשהוא גונב מהחפצים הממושכנים?”
“אה,” היא השיבה. “אז מה אתה עושה כאן עכשיו? אתה באמת ברחת?”
“לא, המנהיגים שלכם שחררו אותי.” אמר אפרים בכעס.
החבורה השיבה לו בשורה של צחקוקים.
“זה בטוח לא קרה. לא מתגרים בחלופה בלי להיענש. אז תגיד את האמת, אתה ברחת, לא?” שאלה אותו שוב האישה עם השיער הארוך.
אפרים נחר. כבר נמאס לו לשמוע מאנשים שהם לא מאמינים לו.
“אני לא ברחתי. היה לי איזה סידור עם ההנהגה שלכם לגבי העונש שלי, אבל אני לא חושב שהם היו רוצים שתדעו את הפרטים.” למרות שלא היתה לו כל מחויבות לשמור על הסודות של ההנהגה, בהתחשב בכך שהוא רק עכשיו זוּכָּה מאשמה, הוא לא רצה להסתבך מחדש.
“אם זה מה שאתה טוען.” אמר לו הגבר השרירי.
“בכל מקרה שפירא הלך עכשיו לברר את זה, אז אני לא חושב שזה משנה ממש להמשיך לשאול אותו. אנחנו רק צריכים לוודא שהוא לא זז.” אמר קרצן.
מיד לאחר מכן הוא פנה אל אפרים. “למרות שאם אתה כבר פה, אני חייב שתסביר לי משהו – מה בדיוק היתה התוכנית שלך באותו הערב? אני פשוט לא מצליח לראות מה בכלל חשבת לעשות.”
לאפרים כבר לא היה עוד חשק לענות להם.
“שום דבר? בחייך, אנחנו לא מתכוונים לפגוע בך או משהו כזה.” קרצן אמר.
אחרי כמה רגעים של המתנה נראה שהם ויתרו וחזרו לדבר ביניהם. אפרים בהה בהם, וחשב שוב על כמה לבד הוא מרגיש. הוא רק היה צריך להחזיק מעמד עוד קצת, והוא יוכל להמשיך בדרכו. אפרים ניסה להזכיר זאת לעצמו, אבל המחשבה על כמה שהוא בודד עכשיו, וכמה בודד הוא יהיה גם בהמשך, הלכה והתגברה. תחושת הבדידות התפשטה לכל מקום גופו. אפרים הרגיש שהוא רוצה לצעוק…
…אבל הבטן שלו צעקה לפניו.
הרעד היה מספיק חזק כדי שהאחרים ישמעו אותו. הם הפסיקו את השיחה והתבוננו בו בתמיהה.
“הכל בסדר איתך?” שאלה האישה עם השיער הארוך.
“אני לא אכלתי כבר יומיים, והמנהיגים שלכם לקחו את כל הרכוש שלי. אתם יודעים אם יש כאן משהו שאפשר לאכול בחינם?”
“רק שאריות, אני חושב.” השיב לו הגבר השרירי. “אבל נראה לי שלך זה כבר לא ממש משנה, מה?”
אפרים נאנח. “טוב, לא באמת ציפיתי שיהיה משהו בחינם.”
האישה עם השיער הקצר הביטה באפרים במבט רחום, ולפתע היא קמה וקראה למלצרית. אז היא פנתה אל אפרים. זאת היתה הפעם הראשונה בה הוא שם לב שהיא מדברת.
“תזמין מה שאתה רוצה. אני אשלם.”
אפרים הביט בה בהלם, כך שאפילו לא שם לב שהמלצרית ניגשה אליו עד שהעירה לו בקול. הוא התבונן בה במבוכה.
“יש לכם דגים?”
אחרי שהיא הלכה עם ההזמנה אפרים תהה אם הוא ירגיש יותר טוב אם בכל זאת ינסה לדבר איתם. הוא פנה אל החבורה והתחיל לדבר ללא הרבה מחשבה על מה שיאמר.
“קיבלתי את המשימה מלוח עבודות ברחבת העירייה. הבחור ששכר אותי, ארנון,” אמר בעודו מעביר מבט מאשים אל הגבר השרירי, “הציע לי הרבה כסף כדי שאקח מכם תליון ששייך לאשתו המנוחה, אחרי שקיצרתם בלי הצדקה את תוקף המשכון.”
“היי! תרגיע, טוב?” התפרצה האישה עם השיער הארוך. “אין לנו שום קשר למה שקורה עם המשכונים. אנחנו רק עושים מה שמבקשים מאיתנו.”
אפרים נחר בבוז. ” שיהיה, עדיין היה מישהו שהחליט על זה אצלכם ב… אה… ארגון.”
“אתה יכול להגיד כנופיה, אתה יודע.” היא התפרצה שוב. “אין לנו אשליות לגבי מה שאנחנו עושים, ובכנות, לי ממש לא אכפת.”
אפרים הביט בה בכעס.
“אל תתרגש ממנה, היא עושה את זה כל הזמן.” העיר לו קרצן.
אפרים ניסה לחזור לנקודה בה הוא הפסיק. “בכל מקרה, הוא נתן לי עצה כללית לגבי מה לעשות, אבל לא מעבר לזה, כך שאחרי שעשיתי את מה שהוא הציע, לא ממש ידעתי מה לעשות, ואז הכל התחיל להידרדר.”
החבורה הביטה בו ספק בלעג וספק ברחמים.
“אתה באמת אומר לי שלא היתה לך שום תוכנית?” שאל קרצן.
אפרים צחק במבוכה.
“שום דבר. מסתבר שאני לא כזה טוב בתכנון לטווח הרחוק כמו שחשבתי. כמעט כל מה שעשיתי מהרגע שהגעתי לעיר היה טעות, כולל לבוא לכאן מלכתחילה. אני מרגיש שזה נס שאני-“
“רגע, רגע, רגע” האישה עם השיער הארוך התפרצה בפעם השלישית. “מה זאת אומרת הגעת לכאן? אתה לא מפה במקור?”
“אה… לא” אפרים השיב. הוא היה צריך לשים לב יותר למה הוא אומר בעתיד. הדבר האחרון שהוא רוצה לענות עליו עכשיו יהיה מאיפה –
“אז אם ככה מאיפה אתה? ולמה אתה הגעת ליובלים מלכתחילה?”
אפרים נאנח בשקט. כמובן שזה מה שישאלו אותו. הוא תהה אם כדאי לו לענות, אבל למזלו בדיוק באותו הרגע שפירא חזר, ומשך אליו את תשומת הלב.
“טוב, דיברתי עם ר”ס. היא אמרה שעשו איתך איזה סידור שפיצה על הנזק שגרמת, ושאנחנו לא אמורים לדעת מעבר לזה.”
“כמה אופייני.” רטנה המתפרצת.
“אז אני מניח שאתה חופשי ללכת, מצטער על כל הבלגן.” הוא אמר לאפרים.
“האמת שאני בדיוק הזמנתי אוכל לשולחן.” אמר אפרים.
“באמת? אל תגיד לי שהחזירו לך גם את הארנק!”
“הם לא, אבל היא הציעה לשלם עליי” אפרים אמר בעודו מפנה את מבטו אל האישה עם השיער הקצר.
שפירא הביט בה בתמיהה.
“את רצינית איתי?” הוא שאל.
“תסתכל עליו, אל תגיד שאתה לא מרחם על הבחור אפילו קצת.” היא השיבה.
שפירא נאנח. “נו טוב. אז אני מניח שאתה תישאר איתנו לזמן מה. אני הולך לחפש עוד כיסא. אתם יכולים בינתיים להציג את עצמכם אליו או משהו.”
בזמן שהוא הלך, אפרים הרגיש שאין לו עוד מה להפסיד והציג את עצמו בשם. הם מצידם חשפו בפניו את מה שכנראה היו כינויי הרחוב שלהם.
את קרצן הוא כבר הכיר. לבחורה המתפרצת עם הציפורניים הארוכות קראו באופן לא מאוד מפתיע “ציפורניים”. הבחור השרירי נקרא “שבע-עשרה” משום מה, והבחורה ששילמה לו על הארוחה כונתה “צרעה”. מיד אחרי שסיימו את ההיכרות הקצרה, הגיעה ההזמנה של אפרים, ושפירא חזר עם עוד כיסא והתיישב לצדו.
“אז, על מה דיברתם בזמן שנעדרתי?” שאל בעודו מתרווח על הכיסא.
“אפרים כאן בדיוק סיפר לנו איך יצא לו לקבל את המשימה לגנוב מאיתנו.” ענתה ציפורניים. “ואתה לא תאמין, מסתבר שהוא בכלל לא מהעיר!”.
“באמת?” תהה שפירא. “אז אם ככה מאיפה הוא? ומה הוא עושה בעיר?”
“זה בדיוק מה ששאלתי אותו לפני רגע. לא נראה לי שהוא הספיק לענות.” ענתה ציפורניים.
“תן לי לנחש, אתה מהחוות שבסביבה ובאת לנסות את מזלך בעיר? אתה לא הראשון שיצא לי להכיר ככה.” ניחש שבע עשרה.
“לא, זה לא העניין.” אמר אפרים, ושלף מזיכרונו את התשובה שהכין מראש למצבים כאלה. “אני באתי מחורשת העמק, זה כפר בצפון הצמרת סמוך למטל.”
“מה זה מטל?” שאלה צרעה.
“זו איזו עיר בצפון שמלאה בעשירים.” השיבה לה ציפורניים.
אפרים הביט בה בהפתעה. זאת לא התשובה שהוא התכונן לשמוע.
“וממה ששמעתי האנשים שם מאמינים בכל מיני אלים מוזרים.” היא המשיכה.
במחשבה לאחור אפרים לא היה צריך להיות מופתע שהאנשים שמולו יחשבו קודם על המצב הכלכלי במקום מסוים לפני שיחשבו על האנשים שחיים בו. עדיין, מה שהיא אמרה לא היה מדויק, והוא הכיר אנשים רבים במטל במצב כלכלי נחות.
“האמת שיצא לי להיפגש כמה פעמים עם אנשים ממטל.” העיר אפרים. “הם מאמינים בדת שהם קוראים לה שולמית, ולהגיד את האמת, הם הרבה יותר נחמדים ממה שמספרים עליהם.”
“אם אתה אומר.” ענה קרצן. “אני אישית לא יכול להיות בטוח עד שאפגוש אחד בעצמי.”
אפרים ניסה להתמקד במנה שלו בעודו מתכונן לשאלות נוספות על מטל. זמן מועט לאחר מכן שפירא פנה אליו שוב, אך עבור נושא שונה לחלוטין.
“היי, עדיין לא סיפרת מה אתה עושה ביובלים. אתה יכול להסביר?”
“כמו שאמרתי קודם, זה משהו שאני די מתחרט עליו עכשיו, אבל בעיקרון שמעתי עד כמה גרוע המצב אצלכם, ואני הרגשתי שאני יכול להועיל הרבה יותר בלעזור לכם מאשר אצלי בכפר.”
השאר הביטו בו בהבעה מוכת תדהמה. ציפורניים, כצפוי בנקודה הזאת, היתה הראשונה לדבר.
“אתה רציני איתי?! יש לך מושג כמה דפוק אתה נשמע?! ‘או, הכל אצלי בבית טוב ויפה, אבל שמעתי שבאיזו עיר בקצה השני של הנַפָּה האנשים נורא אומללים, אז החלטתי לעזוב הכל כדי להיות גיבור ולהציל אותם!’ תקשיב לי טמבל, אף אחד כאן לא ביקש ממך שתבוא. אם אתה באמת רוצה לעזור, לך מכאן ותעזוב אותנו בשקט. אין לך מושג מה עובר עלינו!”
אפרים הביט בה בהשפלה. הבנים האחרים הסתכלו עליה המומים, בעוד צרעה הביטה בה כמעט בכעס.
“מורן, את שומעת בכלל מה את אומרת? את לא יכולה להתחיל להניח על הבחור דברים ואז להתעצבן על כך שהוא מניח דברים עלינו!” היא אמרה לה.
ציפורניים הביטה בצרעה ארוכות, בזמן שהיא המשיכה להתבונן בה בהאשמה. אחר כך היא נאנחה.
“כן, את צודקת.” היא פנתה לאפרים. “מצטערת על ההתפרצות. פשוט נורא מתסכל אותי לשמוע על אנשים שיש להם הכל ומחליטים לוותר על זה כשאני נלחמתי כל חיי כדי להיות במצב שלהם. אני בטוחה שחשבת שיש לך סיבות יותר מוצדקות לבוא.”
“לא, את צודקת.” אמר אפרים. “אני חשבתי כשבאתי לפה שאני אהיה מוכן לכל מה שאתקל בו, ההסתבכות שלי עם המנהיגים שלכם די ניפצה את המחשבה הזאת.”
“אז מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?” שאלה צרעה.
“אני ממש לא יודע.” אפרים השיב. ” בינתיים חשבתי לנסות להגיע ברגל אל סמדינה ומשם לראות עד כמה אני אסתדר.”
“אתה בטוח לגבי זה?” שאל שבע-עשרה. “אפילו בלי עצירות בדרך מדובר במשהו כמו עשרה ימים בשטח, וכמו שאתה נראה עכשיו אני לא חושב שתשרוד את המסע.”
“אני אסתדר,” ענה לו אפרים. “תאמינו לי, אני יותר חזק ממה שאני נראה.”
“אני לא הייתי סומך על זה.” אמר לו שפירא.
“מסכימה.” אמרה ציפורניים באישור. “עד כמה שאתה דביל, חבל לי לראות אותך צועד ככה סתם אל המוות. לכל הפחות תישאר בעיר לכמה ימים ותרוויח מספיק כסף בשביל צידה לדרך.”
“אני לא יודע לגבי זה.” השיב אפרים. “מהניסיון שלי עד עכשיו ביובלים, ככל שאני נשאר כאן יותר זמן אני סובל יותר ויותר. חוץ מזה, הניסיון שלי להרוויח עוד כסף הוא זה שסיבך אותי עם הכנופייה שלכם.”
“כמו שאני רואה את זה, אין לך ממש ברירה נוספת.” העיר קרצן.
“חוץ מזה, לא יהיה לי איפה לישון בלילה. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל הקיץ נגמר לפני כמה ימים, ואני הבנתי שפה בדרום אפילו יותר קר מהצפון.”
“לא יהיה לך איפה לישון גם בחוץ, רק אומר.” העיר לו שבע עשרה.
באותו הרגע היה נראה לאפרים שקרצן רצה לומר משהו, אבל התחרט ברגע האחרון.
“הכל טוב איתך גבר?” שאל אותו אפרים.
“אני לא בטוח עד כמה זה הרעיון הזה טוב, אבל נראה לי שיש לי פתרון לבעיה שלך.” אמר קרצן. “אני גר עכשיו באכסנייה לצעירים בסיכון, במרתף של המקדש המרכזי של הרובע. אני לא רואה סיבה למה לא יתנו לך לישון שם עד שתסתדר.”
אפרים היה יכול לחשוב על סיבה די טובה, אבל הוא לא סיפר אותה מסיבות ברורות. במקום זה הוא הנהן בשקט וחזר להתמקד בארוחה שלו. כשסיים לאכול, הוא הרים את מבטו וראה את צרעה מתבוננת הישר לעברו.
“תגיד אפרים,” היא אמרה. “אם אתה באמת באת לפה כדי לעזור לאחרים, למה שלא תנסה להצטרף לחלופה?”
“סליחה?” שאל אפרים. “מה את אמרת עכשיו?”
“חשבתי שאולי זה יעניין אותך. אנחנו תמיד מחפשים עוד חברים, ואנחנו עובדים הרבה כדי לשמור על הסדר אצלנו בשטח.”
“את יודעת שראיתי אתכם תוקפים איש זקן רק כי הוא סירב להיסחט לדרישות שלכם?”
“אתה מתכוון לארנון הזה?” שאל שבע עשרה. “דבר ראשון, אנחנו לא נגענו בו, רק החרמנו ממנו כל מיני חפצים שנראו לנו בעלי ערך. גם לנו יש גבולות. ודבר שני, הוא היה צריך לדעת עם מי הוא מתעסק כשהוא בחר לעשות איתנו עסקים.”
“זה לא ממש מעודד אותי, אתם יודעים.” העיר אפרים.
“עדיין, צרעה צודקת במידה מסוימת.” אמרה ציפורניים. “אני הייתי אומרת שבהשוואה לכנופיות האחרות בעיר, אנחנו הרע במיעוטו. אנחנו דואגים לביטחון של האנשים בפיקודינו, מספקים להם סחורות במחיר זול ממה שהיו מוצאים בשוק, נותנים עבודות ושכר להמון אנשים, ושלא לדבר על המדיניות הנוקשה של החלופה כנגד סמים.”
“תאמין לי, הרובע המערבי היה הרבה יותר מסוכן לפני שהחלופה הגיעה לשיא כוחה.” הוסיף שפירא.
אפרים היה חייב להודות שזה מאוד הזכיר את מה שחלם לעשות ביובלים, אבל עדיין, האנשים האלה היו פושעים, והוא לא היה מוכן להשתייך אליהם, לפחות לא לפני שידע אם מה שסיפרו לו באמת נכון.
“אני עדיין לא בטוח.” הוא אמר. “אני חושב שאולי כן אישאר כאן לכמה ימים כדי לחסוך כסף, ואני אחשוב על הצטרפות בזמן הזה.”
“אם זה מה שבא לך.” אמרה צרעה. “אתה סיימת לאכול?”
אפרים הנהן, וצרעה קראה למלצרית כדי לשלם.
“אז אתה רוצה שאני אלווה אותך עכשיו לאכסנייה?” שאל קרצן.
“האמת שלפני זה רציתי לשאול אתכם כמה דברים לגבי העיר. אני מעדיף שלא להיכנס לצרות בלי להתכוון בזמן שאני פה.”
“שיהיה. מה אתה רוצה לדעת?” שאל שפירא.
“דבר ראשון, רציתי לדעת אילו כנופיות נמצאות פה, ומי כאן נגד מי.”
“טוב, זה לא שיש לנו מפה או משהו כזה, אבל אנחנו יכולים להסביר באופן כללי.” ענה שבע-עשרה. “בעיקרון, הרובע המערבי הוא הכי בטוח. יש פה את החלופה ודרומית מאיתנו את משפחת מסיק. פעם היינו ממש אויבים אבל עכשיו יש לנו איתם הסכם אי-לחימה.” אמר שבע-עשרה.
“ברובע הצפוני יש את ברית האש. זאת הכנופייה של צלופחד, האיש הכי חזק בעיר. אני ממליץ לך לשמור מהם מרחק אם אתה יכול.”
רעד עבר באפרים. הוא לא היה צריך שיזכירו לו.
“אל תשכח את המשטרה.” הוסיפה ציפורניים. “גם להם יש שם שטח בשליטתם.”
“את מדברת עליהם כאילו הם כנופייה נוספת.” אמר אפרים.
“אני אומרת לך בתור תושבת העיר שזה תיאור מדויק שלהם.” היא ענתה.
“בכל מקרה,” המשיך שבע-עשרה. “לגבי הרובע המזרחי. רובו בשליטת השדים הכחולים. הם האויבים הכי גדולים שלנו עכשיו. הם מנסים בכל הכוח להחדיר עכשיו סמים לרובע המערבי, אז אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לעצור אותם.”
“כן, האמת שהערב אנחנו הולכים לבצע פעולה רצינית כדי לנסות לתפוס כמה שיותר מהסוחרים שהם שלחו.” אמר קרצן. “באיחור לדעתי, אבל לפחות אנחנו עושים משהו סוף-סוף.”
“בכל אופן, ” המשיך שבע-עשרה. “חוץ מהם יש גם עוד כנופיה של סוחרי סמים בשם טפסרי הדוב. הם היו פעם מאוד חשובים, אבל מאז שהשדים הגיעו אף אחד כבר לא סופר אותם. ממה שאני יודע, יש עוד כמה כנופיות קטנות בדרום מערב הרובע, אבל אני לא ממש מכיר אותן.”
“מה לגבי מורדי חמישית?” שאלה ציפורניים.
“מי אלה?” שאל אפרים.
“כנופיה עם שטחים משני צידי גשר חמישית. אני לא ממש מכירה אותם, אבל שמעתי את ר”ס מזכירה אותם הרבה, אז היא בטח יודעת עליהם יותר טוב מאיתנו. לא הייתי ממליצה על זה, אבל אם ממש מתחשק לך לדעת מי הם, תנסה לשאול אותה.”
“נראה לי שזה הכל.” אמר שבע-עשרה. “אני חושב שזה יהיה מספיק מידע בשבילך כדי לשרוד את הימים הקרובים. יש עוד משהו שאתה רוצה לדעת?”
“כמה שכונות ניטרליות יש כאן?”
“שוב, אין עליי מפה, אבל לא הרבה ממה שאני זוכר.” ענה שבע-עשרה. “השכונות האלו גם נוטות להיות די מבודדות. אם מה שחשוב לך זה באמת להישאר בטוח, אז כדאי לך להישאר פה בשטח של החלופה.”
“אני אחשוב על זה.” אמר אפרים. “אבל אם מה שאמרת באמת נכון, אז הייתי רוצה להכיר את הארגון שלכם קצת יותר מקרוב. מי חבר בכנופייה, ומה כל אחד עושה, דברים כאלה.”
“אני לא בטוחה עד כמה זה יהיה אפשרי, ” ענתה ציפורניים. “יש לנו איזה משהו כמו שלוש מאות חברים, כמו שאתה יכול לנחש מהשטח שלנו. אני חושבת שיהיה יותר סביר פשוט להסביר לך על החזיתות השונות שיש אצלנו”.
“אני חושב שאולי כדאי להתחיל מהתחלה.” אמר שבע עשרה. “החלופה הוקמה לפני יותר מעשר שנים בידי השופט, יחד עם אח שלו סרעפת ועוד בחורה שקוראים לה אבן. בהתחלה הם היו רק צוות הברחות קטן, אבל עם השנים הם התרחבו והפכו למה שאתה רואה היום, במיוחד אחרי שר”ס הצטרפה.
היום יש לנו שלוש חזיתות – צוות הברחות בהנהגת אבן, חזית צבאית בהנהגת ר”ס וחזית עסקים בהנהגת סרעפת. השופט הוא המנהיג של כולם – הוא מחליט מה האחרים יעשו ומה העונשים למי שמפר את הכללים. ‘שופט’ זה רק הכינוי שלו, למקרה שתהית. אין לו תפקיד ממשלתי רשמי, אחרת אני מניח שהוא כבר היה עוזב את העיר הזאת.”
“רגע אחד,” קטע אותו אפרים. “אני זוכר שהיה איתם עוד מישהו כשהייתי במפקדה, איזה בחור ענקי שלא דיבר. מה הקטע שלו?”
“אתה מתכוון לבחור שגרר אותך אל החדר המרכזי?” שאל שפירא. “זה האח הגדול שלי, איתי. הוא שומר הראש של השופט.”
“הוא מדבר לפעמים?” אפרים שאל.
“כן, פשוט רוב הזמן אין לו סיבה.”
“בכל מקרה, לגבי החזיתות.” אמרה ציפורניים. “אנחנו, יחד עם עוד הרבה אחרים, נמצאים בחזית הצבאית. התפקיד העיקרי שלנו הוא להילחם בכנופיות האחרות כשצריך, אבל בינתיים אנחנו לא במלחמה עם אף אחד אז כרגע העבודה שלנו היא לפקח על השטח, לגבות דמי הגנה מעסקים ברובע כמו ‘החתול’ כאן ולשמור על מבנים חשובים. זה די משעמם, אבל השכר טוב. הייתי מציעה לך להצטרף אם לא היתה מנהיגה אותנו ר”ס.”
“למה?”
“היא מטורפת!” צעקה ציפורניים. “היא חסרת סבלנות, לא מתחשבת, מתפרצת עלינו על הטעות הכי קטנה, והיא אוהבת להתעלל באנשים. אומרים גם שהיא רצחה את המנהיג הקודם של החזית כדי להגיע למעמד שלו.”
אפרים לא היה מופתע ממה שהוא שמע. נראה שההתנהגות שלה במהלך החקירה הייתה יותר מסתם תדמית.
“אם ככה, אז למה עדיין משאירים אותה בתפקיד?” הוא שאל.
“כי היא סוג של גאונה בכל מה שנוגע למלחמות.” ענה קרצן. “היא הגיעה לכאן לפני שלוש שנים משום מקום, ובזמן הזה היא הספיקה להגדיל את שטח הארגון פי שלושה. חוץ מזה, לא נראה שיש לה עוד שאיפות מעבר למעמד הנוכחי שלה אז השופט לא רואה בה איום.”
“בכל מקרה, עצה שלי – אם אתה מחליט להצטרף לחלופה, אל תצטרף לחזית ההתקפית.” סיימה ציפורניים.
“החזית הבאה היא חזית ההברחות.” אמרה. “התפקיד של החברים שלה הוא לצאת למסעות ארוכים מחוץ לעיר ולשדוד כסף ורכוש משיירות סוחרים שנתקלות בהם.”
“זה לא נשמע לי כמו משהו שעוזר לתושבים כאן.” העיר אפרים.
“אנחנו אחר כך מוכרים את מה שלקחנו במחיר הרבה יותר זול ממה שאותם סוחרים היו גובים. אל תגיד לי שזה לא הגון.” אמרה צרעה.
“בכל מקרה,” המשיכה ציפורניים, “אם בכל זאת תרצה להצטרף לחלופה, הייתי ממליצה לך להצטרף לחזית ההברחות. אני בעצמי הייתי עוברת לשם אם היו מאפשרים לי. הסיבה העיקרית היא בזכות המנהיגה שלהם – אבן.
אפשר להגיד שאבן היא ההפך מר”ס – סבלנית, מקשיבה, סלחנית, והיא מעריכה את כל מי שתחת פיקודה. הרבה מאוד אנשים בקרב החלופה מעריצים אותה.”
“ואחרונה היא החזית העסקית בהנהגת סרעפת. הם מתעסקים בלהרוויח לחלופה את הכסף. הם בין היתר מתחזקים את המפעלים שברשותנו, מנהלים משכון חפצים ועוד דברים בסגנון. העבודה שם לא נוטה להיות מאוד מעניינת, אבל היא יותר בטוחה. סרעפת עצמו הוא שתיין ורגזן אבל הוא לא מתרגש יותר מדי ממה שהאנשים שהוא אחראי עליהם עושים. אם אין לך בעיה עם זה אתה מוזמן להצטרף לשם.”
“טוב, תודה רבה על המידע.” אמר אפרים. “אני מקווה שלא אאלץ להיעזר בו יותר מדי.”
“אז סיימנו כאן?” שאל שבע-עשרה. “כי אני ממש צריך לזוז. לא נשאר עוד הרבה זמן עד למבצע שלנו.”
“על מה אתה מדבר? עדיין יש אור יום בחוץ. המבצע מתחיל רק אחרי השקיעה.” תהתה צרעה.
“יש לי כמה סידורים לעשות לפני שאני אהיה מוכן להתחיל.” ענה שבע-עשרה וקם ממושבו. אני אפגוש אתכם כבר שם, בסדר?”
“אין בעיה.” אמר קרצן. “אם כבר, אני חושב שיהיה כדאי ללוות את הבחור אל האכסניה לפני שיחשיך.”
הוא קם גם הוא ופנה לאפרים. “אתה מוכן?”