זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אור השחר חדר מבעד החלון אל כיוון מיטת יחיד קשה, עד שפגע במרדכי. הוא זע באי-נוחות בעודו מנסה להיאבק בחושיו המאותתים לו לקום, אך לבסוף הוא נכנע ופקח עיניים. אם היה הדבר בשליטתו, הוא היה ממשיך להישאר במיטה עד אחרי הצהריים, אך כשומר היו לו מחויבויות שלא מחכות לדבר. בחוסר חשק, הוא קם מהמיטה ופשט את הכותונת שלו. הוא הסתכל סביבו בחדר הריק. לא היה בו דבר פרט למיטה ולארון הבגדים שלו. מרדכי ניגש בכבדות לארון ולבש את בגדיו התחתונים. אז הוא לבש שכבה נוספת, עבה יותר, ופנה להסתכל בתחתית הארון, שם הונחו בערבוביה חלקי השריון שלו. מרדכי הרים את לוחית החזה שלו ובחן אותה – היתה עליה שכבת חלודה כהה. עבר זמן רב מאז שהוא צחצח אותה, אבל אותו זה לא הטריד. ממילא הוא לא היה צריך באמת להילחם באף אחד, והוא גם לא ציפה שמישהו יעיר על ההזנחה, מכיוון שהמדים שלו כיסו את רוב השריון. מרדכי רכס את חלקי השריון על גופו, ועליהם הוא לבש את מדי המשטרה הצהובים, הכללו לא יותר מאפודה, סינר מותניים וגלימה קצרה. לאחר שראה שהוא לבוש כראוי הוא אסף את גרזן המוט שלו מפינת הארון ויצא מהחדר.
חדר האוכל שלו היה ריק רק בקצת מחדר השינה: כל מה שהוא הכיל היה רק שולחן שעמד לצד הקיר, זוג כיסאות שעמדו לצידו, תנור גחלים ליד הקיר הנגדי, מדף בגובה המותן וארונית ששימשה כמזווה. מרדכי הוציא מהמזווה לחמנייה מעופשת וחמאה ואכל בשקט, בעודו חושב על כך שעליו לצאת לקניות אחרי המשמרת. כשסיים לאכול, הוא יצא מהדירה ופנה אל רחובות העיר.
בעוד הרחובות מתחילים להתחמם לאור השמש, צעד מרדכי בין מחסות של חסרי בית, זונות השבות לבתיהן ויתומים המקבצים נדבות.
אין בממלכת צוֹנְיַעָר מקום שגרוע יותר לחיות בו מאשר יוּבַלִים, הוא חשב בפעם המי-יודע-כמה.
למרות שהיה חלק מכוח האכיפה, הוא לא באמת חש מחויבות כלשהי לתיקון המצב בעיר. בדומה לרוב חבריו במטה, הוא היה יותר מעוניין במשכורת של סוף היום מאשר בחובה מוסרית כלשהי. אחרי שעה קלה של הליכה, הוא הגיע לבסוף אל השער שעליו הוא התבקש לשמור. השער כבר היה פתוח כשהגיע, ושומר הלילה אמר לו בכעס שהוא מאחר.
מרדכי לא השיב. הוא התייצב לפני השער והביט בשומר הלילה בעודו צועד אל תוך העיר. לאחר שהוא התרחק, מרדכי הסתובב והפנה את מבטו לעבר הדרך. על אף השם הרע שיצא לעיר הזאת, עדיין עברה בה כמות מפתיעה של סוחרים מדי יום, וחלק מהותי מהתפקיד שלו כלל חיפוש של הסחורה אותה הם מביאים.
לא חלף הרבה זמן עד שהקרון הראשון עבר בשער. הסיעה אותו עגלונית צעירה ולה יותר רוח חיים מזאת שהיתה למרדכי כבר שנים רבות.
“ברוכה הבאה ליובלים, יש לך על מה להצהיר?” הוא שאל אותה.
-“רק אוכל, לא יותר מזה.”
“חכי כאן, בבקשה.” אמר מרדכי בעודו ניגש לבדוק את הסחורה בעגלה. אכן, לא היה בה יותר ממזון: כמה כיכרות לחם, דגים מלוחים, כיכר גבינה ולמרבה הפלא, אפילו כמה אפרסקים מסוף העונה. הוא חשב לעצמו שהעגלונית היתה יכולה להרוויח הרבה יותר אם היתה מבריחה אותם לשוק השחור, אך זה לא היה מתפקידו להעיר לה על כך. הוא גבה ממנה את המכס הנדרש על הסחורה ונתן לה לעבור. בעודו מעביר את כספי המכס לגזברות שבתוך השער, מרדכי תהה לעצמו האם לסוחרים שעוברים בעיר יש מושג לאן המיסים שהם משלמים הולכים. מהשמועות שחלפו באוזניו, רוב גדול של הכסף שימש למסיבות ראווה שראש העיר עורך עם עברייני צמרת. מרדכי שיער בליבו שגם אם הסוחרים היו יודעים את זה, הם לא היו מוטרדים מהמידע יותר מדי, כי העסקים שלהם לא באמת יושפעו מכך.
בעודו מהרהר לעצמו, הגיעה העגלה הבאה. היא היתה עמוסה בארגזים וישבו בה שלושה בחורים חסרי סבלנות. מהצבע האחיד של הבגדים שלהם היה ברור לשומר שהם חלק מכנופייה, למרות שהוא לא ידע איזו אחת. זה לא ממש היה משנה לו. הוא בסך הכל היה שומר, והפיקוח על מה שנעשה בתוך העיר היה תפקידה של מחלקת השיטור. הוא כן שמע לעיתים כל מיני שמות של בכירים בעולם הפשע – צְלוֹפְחָד, פֶּרְלִין, השופט, מֵסִיק וכדומה, אך הוא מעולם לא טרח לעשות סדר ולברר את מערכת היחסים בין כל השמות. בסופו של דבר, כל הכנופיות היו אותו הדבר בשבילו, חבורות של נוכלים שמרוויחות מאי הסדר שקיים בעיר.
בכל אופן, הגברים שבחוץ רצו להיכנס דרך השער, ועל כן היה עליו לבדוק אותם.
“ברוכים הבאים ליובלים, יש לכם על מה להצהיר?” הוא שאל.
אחד מהנוסעים קם ממושבו והחליק לעבר ידו מטבע ארד. “שום דבר מיוחד, תאמין לי, אין לך מה להסתכל”.
מרדכי הסתכל על המטבע. היתה זאת לירה אחת שלמה, כלל לא סכום קטן. רק חצי מהכמות הזאת – חמישים פרוטות, היה מספיק בשביל ארוחה במסעדה טובה או לבקבוק יין זול. מרדכי היסס לרגע אם לקבל את השוחד. הוא העדיף להאמין שיש לו יותר יושרה מוסרית מחבריו לצוות, אך בכל זאת, המחשבה על קצת נחמה מחיי הבדידות שלו דגרה במוחו. מרדכי נשם עמוקות ותהה מה עדיף. לבסוף הוא הגיע להחלטה ופצה את פיו.
“אתם רשאים לעבור.” הוא אמר, ונוסעי העגלה עברו את השער בחיוך. מרדכי חש חמיצות בליבו על שלא עמד בעקרונותיו, אבל הוא לא נתן לזה להטריד אותו יותר מדי. זה לא שיש בעולם הזה עוד אדם שאכפת לו מהיושרה המוסרית של שומר זוטר בעיר מושחתת, נכון?
עובר הדרך הבא היה שונה לחלוטין ממה שמרדכי היה רגיל אליו. הוא הלך ברגל לבדו, על גבו רובה בריח-פתיל, ועליו תרמיל מסעות. הוא לא נראה כמו מישהו מהסביבה, ובהחלט לא כמו מישהו שייכנס לעיר מרצונו. מרדכי הביט בו שוב בתמיהה. הוא היה גבר גבוה עם שיער שטני קצר, ועל גופו הוא עטה מעיל רוח שלא היה סגור. מבעד למעיל מרדכי זיהה מספר פונדות וניצב של חרב או פגיון שהיו תלויים על החגורה שלו.
האיש הזר כחכח בגרונו ומרדכי קלט שהוא בהה בו כבר זמן מה בלי לומר דבר. הוא ניסה להתנצל במהירות ופתח בנוהל הרגיל.
“ברוך הבא ליובלים, יש לך על מה להצהיר?”
“שום דבר, התרמיל הזה כמעט ריק. אתה יכול להסתכל בעצמך אם אתה לא מאמין.”
מרדכי ניגש אל מאחורי הזר ובחן את תכולת התרמיל. לא היה בו דבר פרט לארנק ואגס שעבר ימים טובים יותר. הוא הופתע משיתוף הפעולה של הזר. אותו שיתוף פעולה, יחד עם צורת הדיבור שלו, שכנעו את מדרכי מעבר לכל ספק שהאיש הזה לא מהאזור.
סקרנותו של מרדכי לגבי האיש גברה עליו.
“אתה לא נראה לי מהסביבה. מה מטרת הכניסה שלך?” הוא שאל בזמן שחזר למקומו.
“אפשר לומר שפגישה עסקית. אני מתכנן לעבוד כאן לזמן מה.”
“לעבוד כאן? ביובלים? יש לך מושג לאן אתה נכנס, אדוני?”
“אני יודע טוב מאוד לאן אני נכנס.” השיב לו הזר בביטחון. “אל תדאג לגבי, אני אסתדר”.
“תקשיב, אם אתה רוצה להתאבד, יש דרכים יותר קלות.” אמר לו מרדכי בבלבול.
הזר לא השיב לו על כך. הוא הביט במרדכי בחמלה למספר רגעים, ואז הוא הוציא מהתרמיל את האגס ונתן אותו לו.
הבלבול של מרדכי הפך כעת להלם.
“מה אתה עושה?” הוא שאל המום.
“אתה נראה לי מצוברח, ואני לא כזה אוהב אגסים בכל מקרה. תתכבד!”
מרדכי הביט קפוא באגס שבידו. האיש שמולו הלך ונהיה משונה יותר מרגע לרגע, והוא עמד לאבד את סבלנותו.
“לא משנה. אתה רשאי לעבור, חתיכת מוזר”.
הזר נכנס לתוך העיר, ומרדכי הביט בו בתמיהה בעודו תוחב את האגס לכיס גלימתו.
***
הרחובות היו חמימים באור הבוקר, ואפרים צעד בהם ברוגע. אף על פי שהוא הבין את הסיבה לכך שהשומר בכניסה הגיב באותה הצורה, אפרים לא היה מודאג במיוחד ממה שהוא אמר לגבי התאבדות, כיוון שהוא לא התכוון לצאת מחוץ לתחומי הרובע הצפוני, אשר למיטב הבנתו, היה הבטוח מבין השלושה שחילקו את יובלים.
אך למרות מה ששמע, אפילו ברובע הזה הוא היה יכול לחוש בהזנחה. הוא כבר ספר חמישה חסרי בית, ואלה היו רק מי שקלט מהרחוב הראשי. הוא קיווה שבשכונה של מר טיכו המצב יהיה יותר טוב.
אפרים השתהה מעט כשהגיע לצומת הראשון. על אף שכבר עשה בעבר את הדרך מהשער שבו עבר אל הבית של מר טיכו, חלפו מאז חמישה חודשים, והוא העדיף שלא ללכת לאיבוד ברחובותיה של עיר זרה. אפרים הביט מסביבו וחיפש אנשים כדי לשאול אותם לגבי הדרך, אך מהר מאוד הוא גילה שזה עשוי להיות קשה יותר משחשב.
ברחוב שבו הוא עבר הוא הבחין במספר פרטים מדאיגים: על קירות הבניינים היו תלויים דגלים אדומים, ועליהם הדפס שחור בצורת להבה. בתוך הרחוב עצמו, חלק לא קטן מהאנשים היו צערים וצעירות לבושים באדום, ועל אף שאפרים לא הבחין במישהו מהם שעושה דבר מחשיד, שאר האנשים ברחוב הביטו בהם בחרדה מתמשכת. אפרים ניסה להתקרב אל חלק מהאנשים ולקבל מהם הכוונה, אבל רבים מהם סירבו לשתף איתו פעולה.
לקח לו זמן מה להבין למה, אבל לבסוף הוא הגיעה למסקנה שזה בגלל הרובה שלו. זה היה די ברור בדיעבד – רובים היו דבר חדש יחסית בממלכה. עדיין התקשו ליישם אותם בצבא ולרוב צוותי המשטרה לא היה אפילו אחד. אפרים בעצמו נזכר בהתרגשות הגדולה שהיתה כשקיבל את הרובה שלו, לו קרא “רעם”, כמתנה לסיום הלימודים. על אף שגבר היצור שלהם בשנים האחרונות, למיטב ידיעתם של רוב התושבים, היחידים שהחזיקו ברובים היו עשירים או פושעים. אין פלא שכולם חשדו בו.
בסופו של דבר אפרים הצליח למצוא אנשים שהיו מוכנים לסייע, אך ככל שהתקדם בדרכו, כך דאגתו גברה. ברוב הרחובות שבהם הוא עבר היה תלוי הדגל עם הלהבה על אחד מהקירות, וגם באלו שלא הכילו אותן אפרים תמיד ראה צעיר או צעירה לובשי אדום. הוא נזכר שהוא ראה דבר דומה גם במסעו הקודם לעיר, אבל הוא גם זכר שנוכחות הצבע הפסיקה בשכונה של מר טיכו. לא כך היה הפעם. הצבע האדום המשיך לבלוט גם כשהתקרב אל ביתו של מר טיכו, ואפילו כשהיה ממש מול הבית. אפרים קיווה בליבו שזה לא אומר דבר, אך התחושה שמשהו לא תקין רק התגברה.
כשהגיע לבית, אפרים דפק בדלת, ומשרת זקן פתח אותה.
“שלום לך אדוני, אני רוצה בבקשה לדבר עם מר טיכו, הוא נמצא בבית?” שאל אותו אפרים.
“כן, אבל הוא מאוד עסוק” השיב לו המשרת.
“אני יכול לדבר איתו בכל מקרה? זה לא יהיה ארוך.”
המשרת אמר לו לחכות ונכנס פנימה. הוא חזר כעבור זמן מה, מאותת לאפרים לבוא אחריו. הוא עקב אחריו עד לחדר עבודה מרווח, שם המשרת הורה לו לשבת. “מר טיכו יראה אותך עוד מעט.” הוא אמר ויצא.
תוך זמן קצר נכנס לחדר גבר שמנמן בהבעה טרודה על פניו. משראה את אפרים, הוא נרגע מעט והתיישב מולו.
“שלום לך, עם מי יש לי את הכבוד לשוחח?” שאל מר טיכו.
“אפרים צייד.” הוא ענה. “אם אתה לא זוכר, אני עזרתי להביא לך סחורה לפני חמישה חודשים.” הוא המשיך.
“באמת?” מר טיכו שאל. הוא התרכז באפרים לכמה רגעים, מנסה לחבר את הפרטים שקיבל לכדי תמונה כוללת. משהצליח, הוא הזדקף וצהל בהתלהבות.
“אה, כן! נזכרתי! אתה היית המאבטח, נכון?”
אפרים השיב בחיוב.
“מה שלומך? אתה ואחיך עדיין עובדים כמאבטחים שכירים?” מר טיכו שאל.
ברגע ששאל את זה, אפרים נרתע במקום כיסאו.
“ל…לא. כבר לא. היתה לנו איזו … תקרית בבית שהפילה את העסק. היתה בינינו מריבה ו-“
קיבתו של אפרים התהפכה כשהוא התחיל להיזכר.
“אני… אני מעדיף שלא לדבר על זה, בסדר?”
“בסדר גמור.” ענה לו מר טיכו בהבנה. “אז על מה רצית לדבר איתי?”
“בפעם הקודמת שהייתי פה, אמרת לי שאתה מקים מעין משמר אזרחי, ושהיית שמח אם עוד אנשים כמוני היו מצטרפים אליו, זוכר?”
“אה… יכול להיות.” אמר מר טיכו, בעוד החיוך שהיה באגביות על פניו החל להיעלם. “ותן לי לנחש, עכשיו כשאתה לא עובד יותר כמאבטח אתה באת להצטרף, נכון?”
“נכון.” השיב אפרים.
פניו של מר טיכו הרצינו לחלוטין. הוא רכן לעבר אפרים במושבו והביט בו בקרירות.
“תשמע אפרים, אני מעריך את הנכונות שלך, אבל לצערי המשמר שהקמתי לא קיים יותר.”
“מה קרה?” שאל אותו אפרים.
“הרבה דברים קרו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה. אני לא רוצה להטריח אותך בפרטים, אבל אני הסתבכתי עם אנשים שעדיף לך לא לפגוש, כולל האיש שנחשב להכי מסוכן בעיר – צְלוֹפְחָד. הם דרשו ממני לעשות דברים שאני לא גאה בהם, והביאו לכל מקום בשכונה את האנשים שלהם. כרגע אני לא יכול לעשות דבר שלא בהסכמתם. בגללם המשמר שלי התפרק ולא יקום יותר.”
כששמע את הדברים האלה, אפרים קפא. הוא בהה בטיכו כלא מאמין, וחש צינה עוברת בגופו. כל הדרך שעשה היתה כעת לשווא.
מר טיכו ראה את המבט על פניו של אורחו. “בבקשה אל תגיד לי שזאת היתה הסיבה היחידה שבאת ליובלים.” הוא אמר לו.
אפרים השפיל את פניו. “זאת פחות או יותר היתה הסיבה שלי.” הוא אמר מבויש.
“אז תקשיב למה שאני מציע לך לעשות.” אמר מר טיכו. “תחזור הביתה. צא מהעיר הזאת, תשלים עם אחיך, תמשיך בחייך ואל תטריח את עצמך לגביי או לגבי שאר תושבי העיר. זאת לא המלחמה שלך, וגם אם היא כן היתה, לא יהיה לך שווה להילחם בה.”
“עכשיו,” הוא המשיך, “אני מבקש ממך לעזוב. יש לי יום עמוס כבר ממילא”.
“אני מבין,” ענה לו אפרים, וקם ממושבו. “מקווה שהעניינים שלך יסתדרו בקרוב.”
אפרים יצא מהחדר והמשרת ליווה אותו אל היציאה.
אפרים שוטט ברחובות, מנסה לחשב את צעדיו הבאים. הוא עדיין התקשה להאמין שבזבז כל כך הרבה מאמץ על דבר שמראש הוא היה צריך לדעת שרחוק מוודאי. אף על פי כן, הוא לא היה מסוגל לחזור הביתה עכשיו. לא לפני שהוא הספיק להגשים את חזונו. מצד שני, הוא ידע שמר טיכו צודק – זו באמת לא המלחמה שלו. הוא מעולם לא חי בעיר זאת, לא ידע את צרותיה מעבר לעובדות הבסיסיות ולא הכיר את תושביה. הוא היה יכול פשוט להמשיך הלאה במסעו, להתגורר בעיר אחרת כמו סָמַדִינָה או סִימְחָר לתקופה, אבל משהו בליבו אמר לא שזאת לא הדרך. הוא בא לעיר הזאת כדי לעזור לאנשים שגרים בה, ולעזוב אותה עכשיו יהיה כאילו הוא מוותר על כל הערכים שלשמם הוא בא לפה. אפרים המשיך להסתובב, מתחבט אנה ואנה, עד שלבסוף החטיף מבט לשמים. זו כמעט היתה שעת צהרים. על כן, החליט אפרים ללכת לאכול משהו ולאחר מכן להקשיב לתחושת הבטן שלו.
הוא נכנס לבית מרזח והזמין לעצמו ארוחה. בזמן שהמתין למנה שלו, אפרים הבחין שהמקום שאליו הוא נכנס היה די צפוף, והוא התחיל לחשוש מהאפשרות שכייס עשוי לשדוד אותו בזמן שאכל, ועל כן הוא הוציא את הארנק מהתיק ושילם מראש על הארוחה. לפני שהוא החזיר את הארנק למקומו, אפרים שם לב שהתאים בתרמיל שלו לא היו גדולים במיוחד, והיה אפשר בקלות להכניס יד לעומקו של כל אחד מהם. מהסיבה הזאת, הוא החליט שלא להחזיר את הארנק לתרמיל, ולעת עתה הוא השחיל אותו בחגורה שעל מותנו, כך שיהיה בהישג יד.
זמן קצר אחרי שההזמנה של אפרים הגיעה, אחד מאותם הצעירים בלבוש אדום ניגש אליו וקטע את ארוחתו. הוא הצביע לעבר שולחן בעומק בית המרזח ואמר לו באטימות שהאנשים בשולחן רוצים לדבר איתו.
אפרים התקרב לשולחן. ישבו בו כמעט תריסר גברים לובשי אדום שצחקו בנבזיות. מביניהם בלט הגבר שממול אפרים: היה לו זקן מאפיר קצר ומעוצב, כובע אדום ענקי עגול מצחייה, וחליפה שלא היתה מביישת בני אצולה בהידורה. הוא שיער שמדובר במנהיג שלהם, לא רק בגלל המראה, אלא גם מהאופן שכולם הביטו בו במעין הערצה או פחד. אפרים עמד בקצה הנגדי של השולחן מן האיש המגונדר ושאל אותו בתמיהה – “אתם רציתם לדבר איתי?”
יושבי השולחן הפסיקו את שיחתם. רק האיש המגונדר דיבר. “כן, שב כאן בבקשה.” הוא אמר לאפרים.
אפרים התיישב, והאיש המגונדר המשיך. “עבר הרבה זמן מאז שראיתי פנים חדשות באחד מהמוסדות שלי, שלא לדבר על רובאי. תן לי לומר לך, אני לא אוהב לראות אנשים בעלי כח מסתובבים באזור שלי אם אני לא יודע מי הם. אז תגיד לי בבקשה, מי אתה ומה אתה עושה במוסד שלי?”
אפרים ראה איך שאר יושבי השולחן נדרכים. הוא הבין שמילה שלא במקום עלולה לגרום לצרות. הוא החליט שהכי פשוט יהיה לספר את האמת.
“אני מצטער אם גרמתי לך אי-נוחות.” הוא אמר. “אני לא תושב האזור, ואני באתי לכאן רק כדי לאכול. אין לי שום עניין בך או בעסקים שלך.”
“לא תושב האזור, אתה אומר?” שאל אותו האיש המגונדר, עיניו בוחנות את אפרים ללא הפסקה. “אם כן, מאיפה באת, ולמה אתה פה?”
אפרים הזיע. השאלות אמנם היו מוצדקות, אבל האמת עליהן עלולה לסכן אותו במידה ניכרת. על כן, הוא החליט שקצת ערפול ייתן לו מרווח ביטחון.
“אני באתי מצפון הצמרת במטרה לחפש עבודה.”
מששמע זאת, האיש המגונדר רכן קלות לעבר אפרים בהתלהבות, מחייך. “באמת? אתה יודע, אני לא חשבתי שקיימים אנשים שהיו באים לכאן מכל המקומות בשביל למצוא עבודה. אני מאמין שזה דורש… אופי מסוים, אם אתה יודע למה אני מתכוון.”
אפרים לא השיב לו.
אז, האם כבר מצאת משהו מתאים?” המשיך האיש.
“לא.” אפרים העדיף שלא להסתכן בשקר. הוא לא הכיר מספיק את הסביבה כדי לתת תשובה אמינה.
האיש המגונדר צחקק. “אם כן, באת למקום הנכון חבר. אני תמיד מחפש עוד כוח אדם, במיוחד אם מדובר בלוחמים מוכשרים. ואתה יודע מה? יש לי אפילו תפקיד בשבילך להערב! אז מה אתה אומר?”
הלב של אפרים פעם במהירות. הוא נקלע למלכוד – לא משנה מה יאמר, הוא לא הולך לאהוב את התוצאה. הוא לא ראה אפשרות טובה לצאת מהמצב הזה. לנסות להשתמש ברובה שלו כלל לא בא בחשבון – עד שהוא בכלל יספיק לטעון אותו הם כבר היו יכולים לשלוח ידיים לעברו. כפי שהוא ראה, היתה רק דרך אחת להיחלץ מהפח אליו נפל, והיא לא תהיה פשוטה.
אפרים קם מהכיסא. כמעט מיד קמו כל שאר יושבי השולחן אחריו. “לפני שאתה עושה משהו פזיז,” אמר האיש המגונדר, “תן לי להבהיר לך כמה עובדות: הארגון שלי כל כך עוצמתי, שלשוטרים עוברת צמרמורת מלהיתקל איתו. יש לו יותר כלי נשק מכמעט כל פלוגה בצבא המלכותי ומספיק כסף בשביל לקנות את כל הבתים והאנשים המשפיעים ברובע הזה. היו לי חברים, קרובי משפחה ואוהבים שאינם פה יותר בגלל דברים שלא היית מניד עליהם עפעף. אז אני מבקש ממך לשקול ברצינות את ההצעה שלי.”
אחרי שהוא אמר את זה, כל הנתונים התחברו לאפרים פתאום. הוא חשד בזה מקודם, אבל כעת הוא ידע בוודאות עם מי הוא מדבר.
“אתה צלופחד, נכון?”
האיש המגונדר צחק בפראות. “האחד והיחיד. מה שאומר שעכשיו אתה יודע בדיוק מי אני ולמה אני מסוגל. אז תגיד לי, האם אתה מקבל את ההצעה שלי?”
האוויר מסביב לשולחן נהיה סמיך. אפרים שם לב שכל יושבי בית המרזח מפנים אליו עיניים. אם הוא רוצה להימלט זה עכשיו או לעולם לא. הוא הושיט את ידו באיטיות לעבר הפגיון שמאחורי המעיל שלו, בעודו מביט לצלופחד בעיניים ואומר לו בנחישות,
“אני מצטער, אבל אני לא עובד עם עבריינים.”
החיוך על פניו של צלופחד נמחה כמעט מיד, והוחלף בזעם בדיוק באותה המהירות.
“תתפסו אותו!!!” הוא שאג.
האיש שמימין לאפרים קפץ עליו בדיוק ברגע בו הוא אחז בפגיון. אפרים בלם אותו במרפק בעודו בועט באיש משמאלו, ואז שרט את הראשון בפגיון והחל לרוץ לעבר היציאה. הוא לא הספיק לעבור שולחן אחד לפני שגבר נוסף התנפל עליו. למזלו, ידיו עדיין היו חופשיות ולפני שהיתה לגבר הזדמנות לאחוז בהן הוא דקר אותו בפנים. הוא הדף את האיש וקם בעודו הודף שני בחורים נוספים עם כיסא. הוא הצליח להתקדם עוד שני שולחנות והגיע אל מול הדלפק, וכבר ראה את דלת היציאה כאשר נזרק בקבוק לראשו והוציא אותו מאיזון. אפרים נפל על הברכיים, וראה איך עומדים להקיף אותו, ואז קלט את הבקבוק השבור בהישג ידו. הוא אחז בבקבוק בזריזות בידו השמאלית ונצמד לדלפק, ואז שיגר עצמו לעבר שני הגברים הקרובים ביותר. הוא נעץ את הבקבוק בבטנו של השמאלי, דקר את הימני בירך ואז רץ לעבר היציאה.
אפרים יצא מהבנין והמשיך לרוץ דרך הסמטאות, בעודו מחפש רחובות בהם לא יראה יותר דגלים אדומים. לבסוף, אחרי מה שהרגיש כמו נצח הוא הגיע לכיכר בה הסתובבו שוטרים והחליט שהוא בטוח לעת עתה. הוא לא פנה לשוטרים. ממה שאמר לו צלופחד הוא היה בספק עד כמה הם יוכלו לעזור.
אחרי שהסדיר את נשימתו הוא חישב שוב את צעדיו הבאים. אחרי התקרית הזאת, היה ברור לאפרים שהוא לא הולך להישאר בעיר הזאת יותר, לא משנה מה. הוא גיחך לעצמו על כך שההליכה לאכול באמת עזרה לו להחליט מה לעשות.
לאחר שהגיע להחלטה, פנה אפרים להסתכל האם נגרם לו נזק במהלך ההימלטות – חוץ מכמה שריטות וחבורות קלות על הידיים הוא לא נפגע ממש, והבגדים שלו אינם ניזוקו. אפרים הודה על מזלו הטוב ובדק את שלום הרכוש שלו.
הרובה שלו, רעם, אינו נפגע באופן משמעותי, ומנגנון ההדק עדיין עבד כמו שצריך, כנראה הודות לתרמיל שעמד בדרכן של הפגיעות באזור. הפגיון שלו, לו הוא קרא בהתאמה ברק, גם כן נותר על כנו, למרות שהוא שיער שיאלץ להשחיז אותו. הפונדות שעל חגורתו היו במקומן, ותוכנן – אבק השריפה, הקליעים, הפתילים וכלי ההצתה, עדיין נשאר ברובו. התרמיל שלו ספג את רוב האבדות – הוא היה קרוע במספר מקומות ואיבד כמה כפתורים, אך אפרים שיער שהוא עדיין יוכל להשתמש בו עם קצת אלתור. הוא פתח את הכיס האחורי כדי לבדוק את שלום האר-
הארנק.
הוא הניח את הארנק בחגורה שלו כשישב בבית המרזח. הוא לא ראה אותו כשבדק אותה לפני רגע.
אפרים הסתכל שוב על החגורה – הארנק לא היה שם. ליתר ביטחון הוא חיפש גם בכיסי המעיל שלו ואפילו בתרמיל, אך לשווא. הוא חזר לסמטה ממנה נכנס לכיכר, בתקווה למצוא אותו שם, אבל היא היתה ריקה מתוכן. לא היה לו מושג אם הארנק נפל בזמן שרץ בין הסמטאות, במהלך הבריחה מבית המרזח, או שאחד הנוכלים הצליח להשיג אותו כשניסה לברוח. זה לא היה משנה בכל מקרה; הוא לא זכר את הדרך שבה הוא רץ, וגם אם הוא זכר הוא בטח לא רצה ללכת לשם בחזרה.
אפרים חזר לסמטה והתיישב על הקרקע. בלי כסף הוא היה חסר אונים. העיר הקרובה ביותר, סָמָדִינַה, היתה במרחק של שלושה ימים – או חצי שיתון – ברכיבה.
ברגל המסע יכול להיות ארוך פי ארבעה או יותר, ועל אף שלאפרים זה לא היה מפריע, לא היתה לו צידה לדרך, והוא לא היה בטוח עד כמה יוכל לסמוך על הכפרים בדרך שיעזרו לו או על כך שיהיה לו מה לצוד שם.
על כן היה לו ברור מה עליו לעשות – למצוא עבודה בעיר. אפרים קם ויצא אל הכיכר, ושאל את האנשים בו איפה דוכן העבודות הקרוב ביותר. בסופו של דבר הוא גילה שעליו ללכת צפונה אל מול בניין העירייה, האזור שהיה יחסית הכי בטוח בעיר.
אחרי הליכה קצרה אפרים מצא את עצמו מול בניין העירייה – מעין טירה קטנה בת שלוש קומות שבמרכז גגה התנוסס דגלו של המלך. אפרים תהה מתי היתה הפעם האחרונה שנציג מטעם הארמון ביקר בעיר הזאת.
העירייה עצמה לא עניינה אותו יותר מדי, אלא הכיכר שבקדמתה. היו בה מספר חנויות ודוכנים, ביניהם אחד שבחזיתו היתה כתובה המילה “עבודות” לצד איור של כלי עבודה ומטבעות.
אפרים ניגש לדוכן, והאיש שעמד בו פנה אליו באדישות.
“אתה מחפש עבודה או שאתה מעוניין לפרסם אחת?”
“באתי למצוא עבודה, עם עדיפות לכזאת עם תשלום מידי ובשכונה בטוחה.”
“תן לי להסתכל בשבילך.” אמר האיש, ופנה להסתכל בפנים הדוכן, שם נחו עשרות מגילות עם בקשות לעבודה. האיש הוציא כמה ממקומן, פתח אותן, החזיר חלק למקום וחוזר חלילה. לבסוף הוא חזר לאפרים עם ארבע מגילות.
“אלה נראות לי מתאימות לך.” הוא אמר, פותח את המגילות אחת אחרי השנייה.
“בעל מסעדה מחפש מישהו שידביר את החולדות במרתף שלו, ומציע ארבע לירות בתמורה.”
“דרוש מנקה לבית במרכז הרובע הצפוני, שלוש לירות וחמישים פרוטות.”
“דרושה עזרה בהעברת רכוש, שלוש לירות.”
אפרים בחן באי-סיפוק את המגילות. “זה הכל?”
“פחות או יותר. ביקשת אזורים בטוחים. תקשיב לי, אני עובד כאן עשר שנים, והאזורים האלה מצטמצמים מדי יום.”
אפרים המשיך להתבונן בעודו קולט את המגילה הנוספת בידו של האיש בדוכן.
“מה יש במגילה הרביעית?”
“סתם איזו מן בקשה מוזרה שנחה אצלי כבר שיתוניים. לא נראה לי שתרצה אותה, אבל טכנית היא עומדת בדרישות שלך.”
“תן לי להסתכל בכל מקרה.”
האיש בדוכן פתח את המגילה. “תושב מכובד של העיר מחפש אדם מוכשר ואמיץ בשביל משימת צדק חשאית. סכום עתק מוצע במיידי! פרטים נוספים במקום.”
אפרים התבונן במגילה עם הניסוח המשונה. משהו בה היה מחשיד, אבל הוא שיער שיוכל לטפל במה שלא ירצו ממנו, ואם לא, הוא תמיד היה יכול לסרב. לפחות הוא קיווה שכן.
אפרים לקח את כל המגילות. העבודות האחרות גם לא נראו לו מפתות במיוחד, אבל הוא החליט שבמצבו עדיף לו לא להחמיץ הזדמנויות להרוויח משהו.
אפרים ניגש תחילה אל משימת הסבלות, שהסתכמה בהרמה ופריקה של ארגזים מעגלה מספר פעמים. הבחורה שלה הוא עזר היתה מסוקרנת לגביו ביותר מאופן אחד, אבל הוא נשמר לעצמו. ממילא היה לו עוד יום ארוך לפניו והוא לא היה מהאנשים שנפתחים מול זרים.
כשסיים הוא מצא סנדלרייה ליד, שם הוא תיקן את התרמיל וקנה לעצמו ארנק חדש. משם הוא פנה לבית אותו היה צריך לנקות. הדירה היתה יותר גדולה משציפה והמעסיקה שלו היתה מאוד בררנית לגבי הדרך שבה הדירה צריכה להיראות. הוא סיים מותש ובהרגשה שלא שילמו לו מספיק על העבודה.
כשהגיע למסעדה הוא גילה לשמחתו שמספר החולדות במרתף היה חד-ספרתי. הוא השתמש ב’ברק’ כדי לחסל אותן בזריזות, ולאחר שביקש רשות מבעל המסעדה השתמש בשק ריק ומטאטא כדי לאסוף אותן ולהוציא אותן החוצה.
כשסיים לעבוד השעה היתה שעת אחר צהרים מאוחרת והיו לו תשע לירות בארנק. מספיק בשביל צידה למסע ארוך כמו שתכנן. אפרים היה מאוכזב מכך שהוא עוזב את העיר לפני שהספיק באמת לעזור לאנשים כמו שהוא רצה, אבל הוא התנחם בכך שלפחות הקל על החיים של כמה מהם. על כן הוא החליט שלפני שילך אל השוק הוא יבדוק מהי אותה משימה מסתורית שמוצעת לו, רק כדי לראות אם היא קרובה יותר למה שרצה לעשות ביובלים מלכתחילה.
כששאל אנשים לגבי הכתובת, התברר לו שהיא נמצאת ברובע המערבי של העיר, העני ביותר מהשלושה, אך הכתובת המסוימת שביקש היתה בחלק יותר יציב שלו. זה הרתיע את אפרים, אבל לא במידה שהיתה קרובה לשכנע אותו לוותר על המשימה. על כן הוא חצה את אחד הגשרים המפרידים בין הרובעים והתכונן לבאות.
***
מרדכי המתין בחוסר סבלנות בעוד המחליפה שלו למשמרת הערב התקרבה לעמדתו. כשהיא הגיעה, הוא אסף את המשכורת שלו מהגזברות ונכנס אל העיר. המשמרת שלו היתה נטולת אירועים אחרי התקריות עם הכנופייה והאיש המוזר. כשהוא נזכר בו, הוא הוציא את האגס שקיבל מכיס הגלימה שלו, שם הוא השאיר אותו אחרי שנתן לאיש המוזר לעבור ושכח ממנו מאז. הוא לא נראה לו מעורר תאבון, במיוחד בהשוואה למנה שהוא תכנן להזמין באחת המסעדות עם כספי השוחד. הוא תהה מה לעשות עם האגס עכשיו, כששמע קול מצדו.
“קצת כסף אדוני?”
זה היה חסר בית שישב על המדרכה, עם בגדים בלויים ושיער פרוע כמו שהיה ניתן לצפות מאחד כמותו.
בעודו פונה אליו, עלה בפני מרדכי רעיון. הוא הושיט לחסר הבית את האגס בלי לומר לו מילה. הוא עמד להמשיך בדרכו ואז שמע את חסר הבית מדבר שוב.
“תודה. אתה אדם טוב.”
המילים הללו גרמו למרדכי לקפוא במקום. עברו שנים רבות מאז שהוא שמע מישהו אומר לו דבר שכזה. מאז ועד לאותו היום, מרדכי חי בבדידות, ודאג אך ורק לעצמו. לשמוע שוב מילות הוקרה ממישהו העיר מחדש מחשבות שהיו רדומות אצלו תקופה ארוכה. הוא ניסה לנער אותן, להזכיר לעצמו שהוא לא ראוי לקבל מחמאות, אך המחשבות המשיכו להלך במוחו לאורך כל הערב, בעודו חוזר הביתה, מחליף בגדים, יוצא לקניות, אוכל במסעדה וחוזר שוב לביתו. כשמרדכי שכב במיטתו הוא לא היה מסוגל להירדם, כיוון שהוא לא הפסיק לחשוב על הדרך בה חי את חייו עד כה, ותהה האם הוא באמת רוצה להמשיך באותו המסלול עד סוף ימיו.