שלום לכולם. מקווה שכולם בסדר בימים האלה.
הפרק הבא הוא הפרק המוכן האחרון שיש לי. הפרקים הבאים ייכתבו בימים האלה ויועלו אל האתר ברגע שיהיו מוכנים.
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אפרים שמח לקום שוב בבוקר במקום אחרי הצהריים, אך הוא חש בתחושת אשמה כבדה על כך שהוא לא באמת ביצע אתמול את המשימה שהוטלה עליו. מהתחושה הזאת הוא ניסה בכל כוחו להתעלם.
מה שאגלה יהיה שווה יותר מהמשימה הזאת, בזה אני בטוח.
הוא התארגן ואכל את ארוחת הבוקר, ואז קם וחיפש מקום לשבת בו בנוחות. הפונדק הזה לא היה מאובזר במיוחד, וזה היה נכון גם לחדר הכניסה. לא היו שם כיסאות או שולחנות כלשהם – דלפק הכניסה שימש גם בתור משטח לאכילה, והמושבים היחידים היו כמה שרפרפים ליד הדלפק, וערמת כריות שהיו מפוזרות על השטיח. אפרים לקח את אחת הכריות והתיישב עליה. הוא היה יכול לצאת בזמן הזה ולקחת את הכסף מהגומחה הסודית, אבל הוא לא רצה להסתכן בהיתקלות עם אחד ממכריו. הוא היה חייב להתרכז ביעד שלו מבלי שיפריעו לו.
אפרים התחיל לעבור בראשו על הסיבה שהמציא בערב לכך שהוא מחפש מידע על מיכל. זה היה הסבר די פשוט, כך שתוך זמן קצר הוא כבר חזר להמתין לבואה של שנף. לצערו, הזמן חלף, והוא לא ראה אף נפש חיה נכנסת אל תוך הפונדק. אפרים התבונן במבוכה ברזי, שבהה בו בחוסר סבלנות.
“אתה הולך לצאת בקרוב? אני לא יכול להשגיח עליך כל היום.” הוא שאל.
אפרים לא ענה. הוא חשב שהאיש ככל הנראה הולך להתעצבן עוד יותר אם הוא יספר לו שהוא מחכה למישהי.
לפחות השתיקה המביכה ביניהם לא נמשכה הרבה זמן. הווילונות בכניסה נפתחו, ודרכן ירדה במדרגות נערה בלונדינית קטנה, שהביטה מסביב בחשש.
“זאת המספרה של רזי?” היא שאלה, ואז יישרה מבט עם אפרים.
“הו, רוח, אז אתה באמת נמצא כאן.” היא אמרה.
“שנף!” קרא אפרים. “אני שמח שבאת בסוף.” הוא טפח על כרית סמוכה, ושנף התיישבה לידו בזהירות.
“תשמע, לוכדת באה אלי לא מזמן, והיא אמרה לי שאתה צריך לדבר איתי על משהו דחוף. משהו שקשור למיכל, כן?”
“כן. פשוט תקשיבי לי רגע ואני אבהיר את הכל.” ענה אפרים.
“אז ככה, אני מרגיש מאוד רע אחרי מה שקרה עם מיכל לפני כמה ימים. אני לא מבין למה, אבל נראה שהיא פשוט לא סובלת אותי. אני חשבתי שאולי אוכל לעשות עבורה איזה משהו, אבל אני חושש לפנות אליה, אז קיוויתי שאת אולי תוכלי לעזור לי. יש לך רעיון כלשהו?”
“אהה… תשמע רוח, אני מבינה אותך, אבל אני גם לא ממש יודעת מה לעשות. אפילו אני לא מבינה למה היא התפרצה עליך ככה. תאמין לי שהיא בדרך כלל לא כזאת.”
“באמת? ניסית אולי לשאול אותה למה היא התנהגה ככה?” שאל אפרים.
“ניסיתי, אבל היא אמרה את מה שהיא תמיד אומרת לי כשהיא נראית לי מוטרדת – שהכול בסדר ואין לי ממה לדאוג.”
“רגע, למה את מתכוונת ב’תמיד’? כמה פעמים דבר כזה קורה?”
“אתה מתכוון לכמה פעמים היא מרביצה לאנשים, או כמה פעמים היא נראית לי מוטרדת?” שאלה שנף.
“בואי נתחיל בדבר השני.”
“טוב, אז בערך כל פעם אחרי שהיא חוזרת הביתה ממסע של הצוות.”
“באמת? בכל פעם שהיא חוזרת?”
“לא בדיוק…” ענתה שנף. “לפני שנתיים, כשהיא רק הצטרפה, היא היתה חוזרת מאוד שמחה הביתה. היא היתה נשארת באורווה הרבה, והיינו שתינו משחקות ביחד כמעט כל יום. אני חושבת שהיא פשוט מאוד התגעגעה אליי.”
“אז מה השתנה? מתי התחלת לראות שהיא נהיית מוטרדת?”
“בערך כשהיא נהייתה בת שש-עשרה. היא התחילה להסתגר בחדר שלנו והיא כבר פחות עזרה לנו באורווה. אני ניסיתי לשאול אותה אם הכל בסדר והאם היא צריכה עזרה במשהו, אבל היא תמיד אמרה לי שהיא מסתדרת בעצמה. עכשיו כשאני נזכרת, קרה עוד איזה משהו מוזר באותה התקופה.”
“מה בדיוק?”
“כמה חודשים אחרי זה, ודברים סוג של התהפכו. אני בקושי ראיתי אותה בבית. היא כל הזמן היתה יוצאת, וחוזרת עד מאוחר, לפעמים רק ביום שאחרי. היא תמיד אמרה שהיא יוצאת עם חברות מהצוות לבילוי, אבל אני חשבתי שזה די מוזר, כי בשנה הקודמת היא אף פעם לא היתה יוצאת, וגם היא אף פעם לא הביאה מישהי מהן אל הבית. נהייתי מאוד סקרנית, אז לילה אחד אני עקבתי אחריה בלי שהיא תדע.”
“באמת?” שאל אפרים. הוא התעודד מהמחשבה שהוא לא היחיד שחשב שצריך לעקוב אחרי מיכל.
“כן. היא הלכה לאיזה בית מרזח בקצה הצפוני של הרובע. לא אחד מהמוכרים, והאמת שהוא היה די חור, קצת כמו המקום הזה, בלי להעליב.”
“את יודעת במקרה איך קראו למקום?” שאל אפרים.
“לא, לא באמת. היה שלט בכניסה עם השם, אבל אני לא יודעת לקרוא, אז זה לא עזר לי. אני כן זוכרת את הסמל שעל השלט. זה היה איזה גפן עם פרחים לבנים. אז בכל מקרה, אני ראיתי את מיכל עומדת בחוץ ומחכה, עד שהגיע איזה בחור שלא הכרתי. הוא לא לבש בגדים של החלופה, והיה לו שיער שחור ארוך.”
אפרים הרגיש שהלב שלו מחסיר פעימה. האם הוא באמת גילה את מה שהוא גילה עכשיו?
“ומה קרה אחרי זה?”
“הם נכנסו פנימה, ואני חיכיתי במשך הרבה זמן שהם ייצאו, אבל בסוף השתעממתי וחזרתי הביתה. כשמיכל חזרה יום אחרי זה, היא היתה הרבה יותר רגועה. זה היה כאילו שום דבר לא היה יכול להטריד אותה.”
“ניסית אז לשאול אותה לגבי מה שראית?”
“לא.” ענתה שנף במבוכה. “לא היה לי נעים לגלות לה שעקבתי אחריה, והיא המשיכה בשקר הרגיל שלה כשניסיתי לשאול אותה איפה היא הייתה.”
“ולא סיפרת לאף אחד אחר על מה שראית?”
“חשבתי לספר להורים, אבל בסוף החלטתי שזה כנראה לא משהו שצריך להטריד אותם. חוץ מזה, אז עדיין לא ידעתי שזה מה שהיא תמיד עושה כשהיא יוצאת.”
“למה את מתכוונת? איך את גילית דבר כזה?” שאל אפרים.
“אה… קצת לא נעים לי להגיד, אבל זאת לא הייתה הפעם היחידה שעקבתי אחריה. היו עוד כמה מקרים. היא תמיד היתה הולכת אל אותו המקום, ונפגשת עם אותו הבחור, אבל אף פעם לא ראיתי מה קורה אחרי זה, ובפעם היחידה שהצלחתי להתאפק ולא לעזוב באמצע, פשוט נרדמתי בסמטה ופספסתי את הרגע שבו היא יצאה.”
אפרים הרגיש את כל גופו מתמלא בהתרגשות. הוא קיבל את ההוכחה שלה הוא חיכה – מיכל באמת מסתירה משהו. הוא רצה לדלות משנף כמה שיותר מידע, אך הוא היה צריך למצוא דרך לעשות זאת מבלי לחשוף את הסיבה האמיתית שהוא קרא לה. הוא ניסה להתרכז, ולחשוב על מה לומר עכשיו.
“אז אם אני הבנתי נכון, כנראה שהמפגשים האלה מאוד משמחים את מיכל. אז אולי זה הכיוון שאני צריך כדי להתנצל…”
“אה… רוח, אני לא חושבת שכדאי ללכת בכיוון הזה. מה שזה לא יהיה, נראה שמיכל רוצה לשמור את זה לעצמה. אם אתה רוצה, אולי אני אעזור לך להכין לה איזו שהיא מתנה?”
“אני עדיין חושב שעוד פרטים על המפגשים האלה יוכלו לעזור.” הוא השיב.” תתרכזי רגע. יש עוד דברים ששמת לב לגביהם?”
שנף זעה באי-נוחות.
“טוב, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאחרי שהיא חזרה, מיכל תמיד היתה במצב רוח יותר טוב, והיא היתה הרבה יותר פעילה באורווה. עוד דבר ששמתי לב אליו הוא שהמפגשים האלו מתרחשים במחזור קבוע.”
“באמת?”
“כן. אז כמו שאתה בטח יודע, אחרי כל מסע צוות ההברחות יוצא לפגרה של כמה ימים. בדרך כלל היא עד יום ראשון של השיתון שאחרי, אבל לא תמיד כדי שהשיירות לא יתרגלו. מה ששמתי לב אליו הוא שהימים שמיכל יוצאת בהם הם פחות או יותר קבועים. זה הולך ככה – היא יוצאת אל המקום ההוא פעם ראשונה בערב של היום שאחרי שהיא חוזרת, ואז היא יוצאת בערך פעם בשלושה ימים. חוץ מזה, יש גם את היום שלפני היציאה. באותו היום, מיכל יוצאת לפני הצהריים, וחוזרת לקראת הערב להתארגן. האמת שהתירוץ שלה לאותו היום שונה – היא טוענת שהיא עוזרת לאבן עם ההכנות, אבל אני יודעת את האמת, כי היא חוזרת באותו מצב רוב מרוצה כמו תמיד.”
אפרים היה צריך רגע לעכל את מה שהוא שמע. אם מה שהוא שמע באמת היה נכון, יש מצב שכבר היום הוא יוכל לחשוף את האמת! הרי היום הוא היום האחרון לפגרה של צוות ההברחות, והשעה עכשיו היתה –
לפני הצהריים.
אפרים הזדקף בפתאומיות. הוא היה חייב לצאת מכאן, ממש ברגע הזה.
“הכל בסדר, רוח?” שאלה שנף.
“האמת שפתאום קלטתי כמה נהיה מאוחר.” הוא ענה. “הייתי שמח להמשיך לדבר, אבל אני צריך להתחיל עכשיו בסיורים. אני אדבר איתך שוב עוד כמה ימים, טוב?”
“אם אתה אומר…” ענתה שנף בהיסוס. “חבל שלא אמרת לפני, אולי היינו מספיקים לעשות משהו…”
אפרים כבר לא הקשיב יותר. הוא יצא במהירות מהפונדק והתחיל להתקדם לכיוון צפון. אם ימהר, אולי יספיק לתפוס את השניים.
ההליכה אל המקום היתה ארוכה יותר ממה ששיער. מסתבר שאותו בית מרזח שכן בקצה הצפון מערבי של הרובע, בקרבת החומה. כאשר אפרים התקרב אליו, הוא הבחין בשלט עם הפרחים אותו שנף תיארה, והוא גם קרא את הכיתוב שעליו: “אבקני אזוב”.
המחשבה הראשונה של אפרים היתה שזה לא שם מוצלח במיוחד בהתחשב בנסיבות, ושלט ענק שהיה תלוי על חלון הראווה אישר זאת:
לידיעת תושבי יובלים והסביבה
אנחנו לא קשורים בשום צורה אל סם הרחוב
אנחנו היינו פה לפניו ונהיה פה גם הרבה אחריו
תודה, בית מרזח “אבקני אזוב”
אפרים סיים לקרוא את השלט, והתחיל לשמוע צעדים של מישהו שמתקרב לרחוב. בלי לחשוב יותר מדי, הוא זיהה סמטה ממש ממול לכניסה ומיהר להסתתר בתוכה. זה לא היה קשה במיוחד – הסמטה היתה מלאה בארגזים וחביות, שאפשרו לו להציץ בנוחיות לעבר הרחוב מבלי שיצליחו לראות אותו.
לא חלפו רגעים רבים, ודמות מוכרת נכנסה לשדה הראיה שלו – מיכל. היא היתה לבושה בבגדים הרגילים שלה, אלו ששילבו גם נוחיות בעבודה עם בעלי חיים וגם את צבע החלופה. הנערה נשענה על גב החלון והביטה מסביב. למזלו של אפרים, נראה שהיא לא הבחינה בבואו.
אפרים ומיכל המתינו עוד פרק זמן לפני שהגיע אדם נוסף אל הכניסה. זה היה גבר לא מוכר, ושונה לחלוטין ממה שאפרים דמיין. הגבר היה נמוך יחסית, עם שיער שחור וארוך שהגיע עד לכתפיו. הוא לא היה לבוש בבגדים של כנופיה מסוימת, אבל זה לא העיד על דבר.
הגבר התקרב אל מיכל והם התסובבו בכיוון שבו אפרים לא הצליח לראות את הבעות פניהם. הגבר פתח את דלת הכניסה, ונכנס עם מיכל לבית המרזח. לרוע מזלו, השלט הענק הסתיר כמעט את כל מה שהתרחש מאחוריו, כך שאפרים לא היה יכול לעשות דבר חוץ מלהמתין עד שיצאו. הוא רק היה יכול לקוות שלמקום הזה אין יציאה אחורית.
בפעם השניה באותו יום, אפרים מצא את עצמו תקוע במצב לא נוח בעודו מחכה שמשהו יקרה. הוא לא היה יכול להסתכן בלצאת ולהסתכל מסביב, כי בכל רגע היו יכולים השניים לצאת ולהיתקל בו. בינתיים, אפרים ניסה להעריך את השעה לפי הצל שהטילה השמש על הארגזים שלפניו, וכן לנסות להבין מי זה אותו האיש שראה קודם.
אחרי שראה את תווי פניו, אפרים היה די בטוח שזה לא העורב. הבחור הזה היה צעיר מדי, והפנים שלו היו חלקות מדי. הוא שיער לעצמו כי אולי מדובר בשליח שלו. אפרים לא באמת ידע אם העורב משתמש בשליחים, אבל עבור אדם שהגדיר את עצמו כקבלן של פשע, זה נשמע בהחלט סביר שיש לו מתווכים. מעבר לכך הוא לא הצליח לפרש. הוא עדיין לא הבין מה הקשר של אותו האיש לקנוניה, מה מיכל בדיוק עושה איתו, ולמה הוא בחר לעבוד דווקא איתה, כשחצי מהחודש היא בכלל לא נמצאת. אפרים החליט שלא להתעמק בכך. אחרי שיחשוף את מיכל, שאר האנשים בחלופה כבר יעשו סדר בכל הסיפור.
בינתיים הוא היה צריך לתכנן את הצעד הבא. כיוון שהוא ידע שמיכל חייבת לחזור עד הערב, היו שלושה תרחישים אפשריים. הראשון, שמיכל תעזוב לבדה, ואחריה יעזוב הגבר. השני, שהגבר יעזוב לפני מיכל, והשלישי, הוא ששניהם ייצאו ביחד.
הוא בחר במכוון להתעלם מהתרחיש שבו הם יוצאים דרך יציאה אחורית. הוא המשיך לקוות שיציאה כזאת לא קיימת.
בכל אופן, בשני המקרים הראשונים, המעקב אחרי הגבר לבדו יהיה יותר קל. הוא קיווה שאותו האיש, גם אם מיכל סיפרה לו עליו, עדיין לא ידע איך הוא נראה, מה שהפחית את הסיכון במידה ואפרים ייתפס. במקרה השלישי כבר תהיה בעיה. אפרים ייאלץ לשמור על זהירות מרבית כדי שלא ייחשף. הוא לא רצה לחשוב לעצמו על מה שיקרה אם מיכל תדע שהוא עלה עליה.
מחשבותיו נקטעו בסופו של דבר כאשר דלת בית המרזח נפתחה שוב, ומתוכה יצא הגבר. הוא צעד קדימה, הביט לצדדים, ואז הסתובב וצעד חזרה אל תוך המבנה. אפרים לא הצליח להתאפק, והוא קירב באותו הרגע את ראשו עד כמה שהיה יכול מבלי לצאת מהמחבוא. הוא בקושי הצליח לשמוע את הגבר, אך היה זוג אחד של מילים שהוא שמע בבירור:
“השטח נקי.”
לא חלף רגע, ומיכל יצאה גם היא מבית המרזח ונעמדה בצמוד לגבר. השניים הסתכלו פעם נוספת לצדדים ואז המשיכו לרחוב אחר.
אפרים נאנח בשקט. נראה שהתרחיש השלישי הוא זה שעלה בגורל.
הוא התנשם מספר פעמים, ואז יצא מהסמטה והלך בעקבותיהם. המחשבה שלו לאורך כל אותו הזמן היתה להימנע מלהתגלות. הוא צעד באיטיות, לא העז להביט בהם יותר מרגע בכל פעם, וניסה בכל עת לשמור על מרחק של לפחות מאתיים רגל מהם. היה לו מזל, והשניים לא נכנסו בשום שלב אל סמטה מאחורי פניה כלשהי, כיוון שאחרת הוא כבר היה מאבד אותם.
בכל פעם בה אפרים העיף לעברם מבט, הוא התרכז מעט, וניסה לשמוע אם הם מדברים על משהו. הוא לא קלט יותר מכמה חלקי משפטים, אבל מה ששמע לא הותיר בו ספק שמדובר כאן במשהו מפוקפק:
“… אני חוששת שהם מתחילים לחשוד…”
“… בואי נסיים עם זה מהר. יש לי הרבה עבודה…”
“… לא נראה לי שמישהו ראה אותי מסתובבת איתם…”
“… אל תשכחי שום דבר מאחור. אנחנו לא רוצים שאלות מיותרות…”
“… נמאס לי להעמיד פנים כל הזמן…”
ההליכה עצמה לא נמשכה זמן רב, ובסופה נכנסו השניים לבניין עץ רעוע, ממש ליד החומה. אפרים המשיך באותו הקצב ונכנס פנימה.
הוא לא ראה זכר אליהם כשנכנס. ככל הנראה הם נכנסו לאחת הדירות שמעל. אפרים התחיל לעלות במעלה המדרגות, עד ששמע קול חריקה נוראי מתחת לרגליו. הוא הביט למטה – המדרגות היו כה בלויות שהוא היה יכול לראות אותן מתכופפות מתחת למשקלו. אפרים ניסה להמשיך לעלות בזהירות, כאשר הוא מקפיד לא להניח את רגליו במרכז, מחשש שאחת המדרגות תקרוס. התחושה שלו לא השתפרה כאשר הוא התחיל להרגיש ברעידות לכל אורך הבניין. המקום הזה היה מלכודת שרק מחכה להתמוטט. מה השניים האלה עשו שם?
הרעידות התחזקו כשהגיע לקומה העליונה, אז הוא שמע גם את קולה של מיכל.
“זה לא מספיק! מהר יותר! קדימה!” היא צעקה.
מבלי לשים לב, החיש אפרים את צעדיו. בהתחשב במה ששמע, הם כנראה לא יישארו פה הרבה זמן. מה הם עשו שם? העלימו ראיות?
“כן! זה המקום! קדימה!” נשמע שוב הקול. אפרים התחיל לצעוד לאורך המסדרון בחיפוש אחר הדירה שבה הם הסתתרו. הוא קיווה לשמוע בשלב מסוים גם את קולו של הגבר, אך בעיקר שמע גניחות.
גניחות?
הקולות התחזקו כאשר הגיע לסוף המסדרון, שם היו שתי דלתות. אפרים רכן והטה את גופו לצדדים בחיפוש אחר הדירה הנכונה.
אז הוא שמע את מיכל צועקת שוב.
“כן! כן! רק עוד קצת! תדחוף אותו! תגרום לי להרגיש כמו אישה!”
פתאום התחוור לאפרים בדיוק למה הוא מאזין, והתמלא בבושה. היה שם לאנשים שעושים את מה שעשה, והוא בהחלט לא רצה להיות מזוהה איתו.
בבת אחת, כל המחשבות של אפרים התפוגגו, והדבר היחיד שהוא רצה באותו רגע היה לברוח. הוא התחיל לרוץ ולרדת בחזרה במורד המדרגות, מבלי לשים לב היכן הוא מניח את רגליו, עד שצעד אחד לא נכון גרם למדרגה שמתחתיו להישבר, והוא נפל עד הירך פנימה, תקוע בין הקומה השניה לשלישית.
אפרים ניסה בזהירות לחלץ את עצמו, מבלי לשבור מדרגות נוספות. הפעלה של לחץ מיותר במקום הלא נכון היתה פוערת חור ענקי במקום שבו היה, והוא כנראה היה ממשיך ליפול ולשבור מדרגות נוספות, עד שיפגע בקרקע. נפילה מהגובה הזה היתה ללא ספק פוגעת לו בבריאות.
בסופו של דבר הוא הצליח, תוך היעזרות רבה בקיר, לשלוף החוצה את רגלו ולעמוד בבטחה בקצה, אך בדיוק באותו הרגע הוא חש שמישהו מסתכל עליו. הוא הסתובב וראה מולו את החשש הגדול ביותר שלו – מיכל, לבושה בכותונת, נעמדה מעל למדרגה השבורה והביטה בו בזעם שהיה עמוק יותר מזה של כל אדם שאי פעם כעס עליו.
“אתה!!!” היא צרחה אליו והתחילה להתקדם לכיוונו. “אין לך שמץ של בושה?!?!?!”
אפרים צעד אחורנית בזהירות עד שהגיע לפינת הבניין, שם היתה המרצפת יציבה יותר.
“כמה זמן אתה עקבת אחרי?!” מיכל המשיכה, בקול רם אך מעט חלש יותר. “למה אתה לא יכול להניח לי?! אין לך שום דבר יותר טוב לעשות?!”
אפרים לא ידע מה לענות. כל דבר שהיה יכול לחשוב עליו רק היה מסבך אותו עוד יותר, אבל לא היה נראה שמיכל תיתן לו להסתלק בלי תשובה.
“אני… אני… ” ניסה אפרים לגבש תשובה. “אני… חיפשתי אחרי סוחרי סמים ליד ‘אבקני אזוב’, ואז ראיתי אותך נכנסת פנימה יחד עם איזה בחור מסתורי, והייתי חייב לוודא שאת לא עושה שום דבר חשוד!”
“אז במקום להמשיך בעבודה שלך אתה פשוט נשארת שם וחיכית עד שאני אצא?! אתה עד כדי כך כפייתי אליי?!”
אפרים בלע את הרוק בפיו. למה הוא לא אמר שהוא ראה אותה יוצאת משם?
“אתה רוצה לדעת מי הבחור הזה? כן?!” המשיכה מיכל לצעוק. “זה – החבר שלי. הבחור שאני כל הזמן אמרתי לך עליו, ונראה שכל הזמן לא התייחסת לזה. אז מה הקטע? חשבת שאני סתם ממציאה? אתה חושב שרק בגלל שאני לא מסתובבת איתו מול כולם אומר שאני משקרת? זה העניין?!”
“אני בכלל לא חשבתי על דבר כזה!” קרא אפרים. “אבל, אם כבר הזכרת, זה באמת קצת מוזר לי שאת התנהגת כל כך בסודיות לגביו.”
מיכל כיווצה את אגרופיה והתנשפה בכעס.
“ההורים שלי מאוד שמרנים, בסדר? הם לא רוצים שאקיים יחסים לפני שאני אתחתן, והם לא רוצים שאתחתן לפני שאהיה בת שמונה-עשרה, אז הייתי חייבת לשמור את הקטע הזה בסוד.”
“זה עדיין לא מסביר למה לא רצית שאחרים יראו אותך יוצאת איתו.”
“זה מסובך, בסדר?!” אמרה מיכל ורקעה ברצפה בכעס. “אני לא חייבת לך הסברים!”
היא עדין בהתה באפרים בכעס. כל הקטע הזה עדיין היה תמוה בעיניו. האם הוא עד כדי כך שגה בהערכה שלו? לא ייתכן שכל מה שהוא ראה אצלה נובע מהעניין הזה, נכון?
“אז, כשאת גררת אותי מהצוות בחזרה אל העיר, זאת הייתה הסיבה האמיתית שלך? רצית לחזור אליו מוקדם?”
“כן. התגעגעתי למגע שלו. יש לך בעיה עם זה? לא שאני מצפה ממך להבין. אני מוכנה להתערב שאתה בתול, אתה יודע? יש לך פנים של בתול!”
אפרים לא ידע כיצד להגיב להאשמה הזאת.
“אז מזל טוב, בחור. חשפת את הסוד האפל שלי. אתה מרוצה עכשיו?!” אמרה מיכל, וצעדה לעברו באיטיות, עד שאפרים הרגיש בהבל פיה שסימר על זיפי הסנטר שלו.
“אל. תתקרב אליי. יותר. בחיים. מובן?!”
היא הסתובבה ועלתה בחזרה במדרגות. אפרים לא היה בטוח, אבל הוא חשב שהוא שמע אותה מתייפחת בדרכה מעלה. באותו רגע הרצון שלו להתרחק מהבניין התחזק במיוחד, ולא רק בגלל שהוא פחד שהרצפה מתחתיו תקרוס בפתאומיות. הוא ירד בצעדים מדודים אל היציאה והתחיל לרוץ.
עד מהרה הוא מצא את עצמו פעם נוספת על סף גדת נהר התחייה. המקום שאותו גילה היה שומם – היה זה המרחב הצר שבין חומות העיר לבין הגשר המערבי ביותר בעיר, גשר עשירית. אפרים הביט סביבו, חלץ את נעליו והתיישב כשרגליו טובלות במי הנהר, אך אפילו זרימת המים לא הצליחה להתגבר על הבושה והאשמה אשר הציפו אותו. הוא לא הצליח להבין איך תחושת הבטן שלו נחלה כישלון כה מוחץ. האם הוא עד כדי כך הסתנוור מהרצון להראות לזולת שהוא היה היחיד שפתר את התעלומה? מאיפה בכלל הרצון הזה הגיע? אפרים לא היה ראוותן שכזה, נכון? הוא כבר הכיר טיפוסים כאלה, והוא לא מצא בינו לבינם אף תכונה משותפת. זה בטוח לא היתה יוהרה.
אולי עקשנות? אפרים שלל גם את הרעיון הזה. כן, היו רגעים שבהם הוא סירב להתפשר, אבל אלו היו תמיד רגעים בהם הוא נאבק על העקרונות שלו, וחוץ מזה, היו מספיק מקרים בחודש האחרון שבהם הוא נאלץ להתפשר.
אז אם ככה, איפה הוא טעה? אפרים לא הצליח למצוא את התשובה. במקום זאת, הוא התחיל להביט סביבו, ולהרהר בנושאים אחרים.
תחילה, הוא הפנה את עיניו שמאלה, לעבר החומה. היה פעור בתוכה חור קמור לאורך הנהר, והוא הגיע בשיאו לגובה של בערך עשר אמות מעל שפת המים. סורגי ארד החליפו את תפקיד הלבנים באותו החלק בחומה. הם אפשרו את זרימת המים תוך כדי שהם מנעו מכל דבר שרוחבו עולה על שנים עשר אצבעות להיכנס פנימה. אפרים בחן מקרוב את הסורגים, והבחין שיש עליהם שכבה עבה של אצות. כמו כן, הוא שם לב שצורת החור היתה זהה במדויק לצורת החלל שמתחת לגשר שמימינו, והוא שיער שהדבר נכון גם לגבי הגשרים האחרים בעיר. המסקנה המתבקשת מכך היתה שאותם סורגים נועדו להיות מורמים ומורדים על מנת לאפשר לסירות סוחרים להיכנס אל תוך יובלים. אפרים היה די מופתע מהרעיון. הוא לא ראה בקרבת הסורגים אף שומר שהיה עשוי לבדוק את הסירות הנכנסות, ובהתחשב בכמות האצווה שעליהם וודאי חלפו שנים רבות מאז שהסורגים זזו ממקומם. למעשה, מאז שנולד הוא מעולם לא שמע על מישהו ששט את כל הדרך מהמעיינות של מטל עד לימת הציפורן – מסלול שהיה מחייב מעבר דרך יובלים. אפרים התחיל לתהות כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בה סורגים אלו הורדו, ומה שזה אומר על העיר בה הוא נמצא.
לאחר שסיים להרהר בנושא ללא מסקנות של ממש, החליט אפרים להעביר נושא. הוא הביט לעבר צדו השני של הנהר, אל עבר השטח בשליטת ברית האש. עד כמה שהיה ידוע לו, מהיום שבו הוא הגיע לעיר ועד עכשיו, הוא לא עשה דבר ששיפר את חייהם של האנשים שסובלים תחת מרותם של צלופחד ואנשיו. כשהוא העמיק בכך, הוא אפילו לא היה בטוח שהיה מישהו בכל הרובע הצפוני שהרוויח משהו מעצם בואו. המחשבה על כך הייתה מדכאת למדי. לא ייתכן שבמהלך כל הזמן הזה הוא לא הצליח להביא לאף שיפור באזור. הוא ניסה להיזכר במה שכן הצליח להשיג.
הדבר הראשון שבו הוא נזכר היה הקרב שאליו הוא נקלע לפני כמה ימים. למרות שהוא נגמר בלא מעט סוחרי סמים שכבר לא יאיימו על שלום האזור, אפרים לא ממש הרגיש שהיה פה הישג עבורו. הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות אז היה למשוך את מרבית תשומת הלב שלהם, ואם האנשים של משפחת מסיק לא היו מגיעים לעזור, ייתכן מאוד שהוא לא היה יוצא מזה בחיים.
אחר כך הוא ניסה לחשוב על המאמצים שלו בימים האחרונים לתפוס את הבוגד, אך מחשבות אלו הובילו אותו הישר לסיבה שבגללה הוא ישב על שפת הנהר, והוא התנער מהן בחוזקה.
היה גם את היום שבו אפרים עזר לציפורניים להתמודד עם החבר שלה. ככל הנראה זאת היתה אחת מהפעולות הכי משמעותיות שביצע עד כה, ולמרבה ההפתעה היא כלל לא דרשה ממנו להשתמש ביכולות הלחימה שלו, שהיו התרומה העיקרית אותה הוא חשב שיוכל לתרום לעיר.
הוא נזכר אז בערב הראשון שלו, שבו תרם לאור כמות מכובדת מהכנסותיו. את תוצאת הפעולה הזאת הוא כבר “זכה” לראות יום מאוחר יותר – ככל הנראה ההחלטה ההיא הצילה את חייו. בכל זאת, אפרים לא היה מרוצה להיזכר בכך, כי הרי כל העיקרון במעשים טובים הוא שלא מצפים לתמורה אחר כך.
אפרים בהה בבבואתו הנשקפת מפני הנהר. משהו בדבר האחרון שעליו חשב היה לו מוכר, והוא לא היה בטוח מאיפה. האם זה היה משהו שלמד בבית הספר? או אולי מאחד המטיפים השולמיים? לא, זה היה משהו ששמע לא מזמן, ככל הנראה ביובלים. הוא התחיל שוב לגולל בראשו את אירועי החודש האחרון, ונזכר.
דימונה – הסוחרת ההיא מכנופיית הטפסרים. היא לא אמרה לו משהו כזה כשפגש אותה? ליתר דיוק, היא אמרה שהיא עושה מעשים טובים דווקא עקב ציפייה לתמורה. לא מניע טהור במיוחד, כשהוא חשב על זה, אבל לפחות זה משהו שמביא אותה לעזור לאחרים, בניגוד למרבית האנשים שפגש עד כה ביובלים. היא היתה בחורה די משונה, עכשיו כשהוא נזכר בה. היא לא אמרה לו שהיא תהיה מוכנה לעזור לחלופה אם יהיה בכך צורך?
אפרים חזר אל היום שבו היא אמרה לו את זה, ואל הסיבה שהוא היה איתה. הוא עזר לה אז להגן על הטפסרים מפני מתקפה. אם כבר הוא חשב על שינויים לטובה, ייתכן מאוד שהפעולה הזאת הצילה רבים ממוות, אבל האם זה באמת היה שינוי לטובה אם אותם אנשים היו סוחרי סמים?
אפרים נאנח והביט אל השמים. הם כבר נצבעו בגווני כתום. אם כבר הוא נזכר בסוחרי סמים שלא הולכים למות בקרוב, כדאי שיחזור אל המשימה שלו, לפני שמישהו ישים לב להיעדרו. הוא הוציא את רגליו מהמים, נעל את מגפיו, וחזר אל השכונות, בתקווה שיהיה לו מספיק כוח כדי להישאר עירני עד הזריחה.