זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
הגשם שוב ירד על רחובות יובלים הלילה, וניתז על מעילו של אפרים. במטל, עיר היוולדו, ערבים כאלה בדרך כלל הועברו בישיבה לצד האח, כאשר האנשים חדלו מעבודתם והעבירו את הערב בשיחה רגועה או במשחקי שולחן. אפרים לא תיאר לעצמו עד כמה יתגעגע לרגעים כאלה כעת, אפילו כשהזיכרונות מהבית המשיכו לכאוב. לא היה לו זמן לנוח כעת, כיוון שהיה זה הלילה השני בו היה עליו לצוד סוחרי סמים. אבל גם ללא אותה משימה, זה היה לילה מתוח במיוחד.
לא היה ברור לאפרים אם אבן היתה מודעת לעוצמת הנזק שהיא גרמה לו אמש. החשיפה שאחד מהחברים בחזית הצבאית עשוי להיות בוגד עוררה הדים בקרב הארגון כולו, ואולי אפילו גם מחוץ לו. הנזק הגיע לא רק מהפגיעה הנוספת במוניטין המדרדר של החלופה, ולא רק עקב החשד שהופנה נגד כל מי שבחזית הצבאית, אלא בעיקר מעצם ההבנה של אפרים, שמי שלא יהיה הבוגד, עכשיו הוא יודע שמחפשים אחריו, ואי אפשר לדעת כמה עקבות הוא כבר הספיק לטשטש.
אם לשפוט ממה שהוא ראה, לפחות נראה שחבריו לחזית לא חוסכים מאמץ בניסיונם לנקות את הרחובות. בפעמים המעטות שבהם אפרים הצליח לתפוס סוחר סמים ולהחרים את החומר שבידו, הוא היה חוזר אל המפקדה ומפקיד את חבילות האבקה שלקח בתוך ארגז, שהתמלא יותר ויותר בכל ביקור.
להערכתו, עד סוף הלילה הזה כבר יהיו בארגז יותר מארבע מנות אבקיזוב, אך היה לו קשה להפיח מזה תקווה. התחושה שקיבל ברחוב היא שעל כל סוחר שנתפס, היו שניים נוספים שחמקו מידיהם.
זה לא היה רק בגלל הבוגד. לדעת רבים בחלופה היתה סיבה נוספת לחוסר ההתקדמות שלהם, והיא נבעה מהכלל השלישי שר”ס דרשה מהם למלא אחריו באותו הערב. כלל שכבר היה תמוה בפני עצמו, אך בהתחשב במי שדרשה אותו, הוא היה בלתי נתפס:
“אני מתמלאת מבחילה רק מלחשוב על הדרישה הזאת, אבל השופט בעצמו היה נחרץ לגביה.” ר”ס אמרה אז, אחרי שנרגעו הרוחות מההתפרצות של אבן. “הוא ביקש ממני למסור שאסור לכם בשום אופן להרוג מישהו מבין אותם הסוחרים. לתקוף מותר, אפשר אפילו לפצוע, אבל אחרי שנטרלתם את הסכנה עליכם לשחרר את הסוחרים. אין טעם לשאול למה, גם אני לא מבינה, אבל השופט התחייב שיש לכך סיבה טובה, ומי שיפר את הכלל ייענש בחומרה.”
ביומיים האחרונים, כאשר היה בקרבת מכריו, הוא שמע כמה השערות לגבי סיבת ההחלטה. שבע-עשרה חשב שהמטרה היא להרחיק את המשטרה מהרובע. לטענתו, אם יותר מדי גופות יוטלו ברחובות הרובע המערבי, גורמים בעירייה יידרשו מהמשטרה להתערב, ולשופט היה חשוב לשמור על המצב בשליטתו.
ציפורניים לעומתו, היתה בטוחה שאחרי התקרית שהיתה לה ולאפרים ביום ראשון, רצו בהנהגה למנוע מקרים בהם ייהרגו חפים מפשע, בעוד שצרעה טענה שיש כאן ניסיון לתת לסוחרים לכפר על מעשיהם, ואולי להזהיר את עמיתיהם מלהמשיך.
ללא קשר לסיבה, היה דבר אחד שעליו כולם הסכימו: כל עוד לא נשקפת סכנה לחיי הסוחרים, הם ימשיכו לנסות ולטמא את רחובות הרובע בסמים שבתיקיהם.
בכל זאת הוא המשיך. למרות הקושי, למרות המאמץ הרב, למרות התחושה שזה בלתי אפשרי, אפרים התמיד במשימה שקיבל. כמו חברי החלופה האחרים, הוא רצה להציל את השטח של הארגון, למנוע את קריסת השטח ולשמור על הביטחון ששרר בו, גם אם לעיתים בכוחניות.
אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה שהוא התמיד. היו לאפרים הרבה דברים להוכיח באמצעות המאמץ שלו: שהוא מסוגל להביא לשינוי לטובה. שמעשיו שקולים ומחושבים. שזאת לא היתה אשמתו.
הגשם הפסיק, והשמיים התבהרו. אפרים ראה את הירח נסוג מאחורי גגות הבתים שמאחוריו. הלילה כמעט נגמר, ובחצי ממנו אפרים לא הצליח ללכוד אף סוחר. הוא ראה פה ושם עקבות של מכירות, אך לתסכולו הרב היה נראה שהסוחרים תמיד נמלטו רגע לפני שמצא אותם.
באותו הרגע אפרים נכנע לתשישות והתיישב צמוד לקיר של בניין. עד כמה שניסה לאלץ את עצמו לקום, גופו לא הרשה לו. הוא התחיל להרהר לעצמו לגבי התוחלת שבמשימה הזאת. אף על פי שחלפו רק יומיים מאז שהיא התחילה, אפרים התחיל לפקפק ביעילות העבודה שלהם. לאורך הלילה האחרון הוא מצא את עצמו משווה שוב ושוב את המשימה לניסיון להיפטר מעשבים שוטים על ידי ניכוש העלים שלהם – פתרון זמני ובלתי יעיל, בעוד הדרך הנכונה היא לעקור את השורש – או במקרה שלהם, למצוא את העורב ואת הבוגד שעובד איתו. אפרים חש השתוקקות רבה לנסות לעזור לחלופה בדרך אחרת, אך באותה העת, הוא חשש מתגובתה של ר”ס אם יפסיק למלא אחר ההוראות שלה.
אפרים ניסה כעת לקום בשנית, וגילה שצעדיו היו כבדים, וראשו מעורפל. הוא כבר היה בבירור עייף מכדי להמשיך. על כן, הוא החליט לסיים את המרדף ללילה הזה, ואז צעד אל “המספרה של רזי” כדי לישון במהלך הבוקר.
***
מרדכי קם מוקדם מהרגיל הבוקר, לפני שהשמש אפילו הספיקה לזרוח. היתה סיבה טובה לכך – לפי מה שאמר לו אתמול יפתח, הוא היה אמור לפגוש היום בפעם הראשונה את חברי הצוות שלו. יפתח הבטיח למרדכי שהם לא יאכזבו אותו בשטח, אבל לו עדיין היו ספקות. הוא מעולם לא היה בעמדה מנהיגותית, ועד לאחרונה הוא בקושי היה משוחח עם אנשים. מרדכי פחד מכך שלא תהיה לו סבלנות לחברי הצוות ושהוא ישאיר אותם בלי מודל לחיקוי. הוא ניסה לשאול את יעקב מה לעשות, אך גם לו לא היתה תשובה.
מרדכי ידע שהוא לא יהיה מסוגל להתרכז בכך בדירה שלו. הוא התארגן, אסף את חפציו ופתח את הדלת. לאפיס ואיילת עמדו בצד השני והביטו בו בהפתעה.
“מורדי! לא חשבתי שתהיה ער בשעה הזאת!” אמרה איילת בניסיון כושל להסתיר את ההתרגשות שלה.
“כמה זמן אתן הייתן כאן?” שאל מרדכי.
“אפילו לא רגע. רק נעמדנו ליד הדלת וכבר פתחת אותה.” אמרה לאפיס ונכנסה יחד עם איילת אל הדירה.
“איך הלך לכן? הצלחתן למצוא את החווה?” שאל מרדכי.
“כן. היא הייתה במצב די רע.” ענתה איילת. “כל החיות כבר ברחו או נטרפו, והמכרסמים כבר חיסלו לנו את כל היבול. לא נשאר לנו שום דבר למכור חוץ מאת הקרקע.”
“זה אולי נכון, אבל לפחות יש לנו איך למכור!” אמרה לאפיס והוציאה מהתרמיל שלה מגילה עטופה בבד.
“זה שטר הבעלות?” שאל מרדכי.
“כן.” ענתה איילת. “הוא היה קבור בתיבה בחדר השינה של ההורים שלי. לאפיס הסתכלה עליו והיא אומרת שהכול בו תקין.”
“זאת לא הפעם הראשונה שהייתי צריכה לטפל במסמכים ממשלתיים.” הוסיפה לאפיס. “בכל מקרה, יש עוד קצת משרדנות לפני שנוכל להציע אותה למכירה. קודם אנחנו צריכים ללכת לבית העירייה, כדי להוכיח שאיילת היא היורשת הנוכחית לקרקע, ואז יש עוד כמה טפסים למלא כדי להעביר את הבעלות על שמה. אחרי שנסיים עם זה, אנחנו צריכים לפרסם את ההצעה שלנו. אתה חושב שיהיה אפשר בלוח עבודות? אני פשוט לא בטוחה ואני יודעת שזה מקום ש-“
“זה לא חשוב לי עכשיו.” קטע אותה מרדכי. הוא פנה אל איילת.
“אז איילת, אחרי שתמכרי את הקרקע, מה את מתכוונת לעשות?”
“אה… אני דיברתי עם לאפיס לגבי זה כשהיינו בדרך, ואני חושבת שאני אישאר פה.”
“את בטוחה? חשבתי שאולי יהיה לך יותר בטוח באחד הכפרים שבסביבה. בכל זאת, השטח של ברית האש לא רחוק מכאן, ואני לא יודע עד כמה תהיי בנוח עם זה אחרי… מה ש…”
“אל תזכיר את זה!” צעקה איילת פתאום. “אני לא רוצה יותר להיזכר במה שקרה! אני רוצה להמשיך הלאה בחיים שלי, לא להיתקע בעבר כל הזמן, והדרך היחידה שבה זה יכול לקרות תהיה אם אני אתמודד מול האירוע ההוא ואתגבר עליו, אז זה אומר שאני צריכה להישאר!”
“זה… מאוד בוגר מצידך.” העיר מרדכי.
“דיברנו על הנושא הזה די הרבה בדרך חזרה לפה.” הוסיפה לאפיס. “הבחורה הרבה יותר חזקה ממה שאתה יכול לדמיין.”
“חוץ מזה,” המשיכה איילת. “אני אף פעם לא אהבתי לחיות בחווה, ואם לומר את האמת, אין לי ממש חברים בכפרים הסמוכים. מה בדיוק אני אעשה שם? אחלוב פרות חמישים שנה ואז אמות? יש לי את ההזדמנות להגשים את עצמי פה, אל תיקח ממני אותה כל כך מהר!”
“אני עדיין לא יודע.” הגיב מרדכי. “קשה לי להאמין שהאנשים בברית האש יוותרו עליך בכזאת קלות. מה אם הם ימצאו אותך שוב?”
“אז אתה תהיה שם להגן עליי, לא?”
“אני לא יכול לשמור עלייך כל הזמן.”
“מה אם אני אישאר רק בשטח שבשליטת המשטרה? זה נראה לי המקום הכי בטוח בשביל להיות בו, לא?”
מרדכי מאוד רצה לאשש את הטענה הזאת, אך הסיפורים המזעזעים של נדב שורש היו עדיין צרובים בזיכרונו. הוא ניסה לעבור במבט מהיר על שכונות העיר בניסיון למצוא מקום שהוא יכול לתאר כבטוח, ולא הצליח למצוא אפילו אחד. הוא שאף שאיפה ארוכה, ועמד לתת את החלטתו הסופית, כאשר לאפיס התערבה פעם נוספת.
“מרדכי, הנערה הזאת אבודה, אתה לא רואה? אני מבינה למה אתה דואג, אבל פה לפחות יכול להיות לה סוג של בית. זה יהיה הרבה יותר גרוע בשבילה שהיא תיזרק באיזה כפר בלי אף אחד שיהיה לצידה.”
מרדכי הרהר בדברים. ההבטחה שלו ליעקב מתחילת השיתון הדהדה בראשו. הוא לא היה אמור לשאת את הנטל של עוד אדם במצוקה. מרדכי העדיף למצוא מסגרת תומכת כלשהי בשביל הנערה הזאת, אבל באותו הזמן הוא חשש. אם מה שאיילת אמרה לו נכון, מעטים הם המקומות שבהם היא תרגיש בנוח. היה רק מקום אחד בו מרדכי היה יכול להיות בטוח שהיא תישאר מוגנת…
אך משמעות המעבר שלה אליו היא שמרדכי יפר את ההבטחה שלו.
פעם אחת. רק פעם אחת וזהו. ממילא רצית להשאיר אותה פה לפני שהבטחת, אז היא לא באמת נחשבת.
מרדכי הישיר את מבטו לעבר הנערה.
“בסדר, איילת. את יכולה להישאר כאן, בחדר הפנוי. אבל בכמה תנאים. קודם כל, את לא יוצאת מהשטח של המשטרה לבד, לא משנה איזו שעה ביום. דבר שני, אל תדברי עם אף אחד מהשוטרים כאן עד שאוכל לעבור איתך על מי מהם יחסית הגון, ודבר אחרון, כולנו כאן עובדים למחייתנו, ואני לא מצפה ממך לפחות. מסכימה?”
איילת ניתרה לעברו וחיבקה אותו בחוזקה.
“כן! כן! תודה לך! אני כל כך שמחה שאתה כאן איתי! אתה תשמור עליי, לא?”
מרדכי התשחרר מהחיבוק והזדקף. לעת עתה, הספקות שהיו לו לגבי הצוות החדש כבר לא הטרידו אותו. הוא היה עכשיו חלק משליחות, והיא לשנות את פני המטה. לא רק בשביל תושבי יובלים, אלא גם בשביל אותה הנערה, שעדיין לא היתה מודעת למידת הסכנה שהיא הכניסה את עצמה אליה.
“אני אשמור עלייך, איילת. אני מבטיח.”
***
אפרים קם בשעת הצהריים וניגש לדלפק הפונדק. הוא הוציא שבעים פרוטות מארנקו והניח אותם מול בעל הפונדק.
“תצטרך לשלם לי לירה שלמה.” צקצק בעל הפונדק. “אין יותר הנחה לחלופה.”
“מה?” קרא אפרים. “למה? ממתי?”
“אתה באמת צריך לשאול? אנשים כבר לא בוטחים בכם יותר. בכל יום אתם מאבדים שליטה, ועוד איזה סוחר סמים מצליח לחמוק אל הרחובות הראשיים. העסקים פה שואלים את עצמם בשביל מה הם משלמים לכם דמי חסות.”
“זה רק משבר זמני!” קרא אפרים. “אל תתייאשו כל כך מהר!”
בעל הפונדק גיחך. “אנחנו לא חייבים לכם כלום. אני לא חדש פה בעיר. פעם בכמה חודשים מגיעה לפה כנופיה ומצהירה שהיא באה לעשות סדר, ותוך חודשיים או שלושה הם מתפרקים וכנופיה אחרת באה במקומם. העובדה שהחזקתם מעמד שלוש שנים היתה די יוצאת דופן, אבל בסופו של דבר כנראה שגם אתם לא איזו הבטחה גדולה. עכשיו, אתה רוצה את ארוחת הצהריים שלך או מה?”
אפרים יצא מוטרד מהפונדק. לזה הוא לא ציפה. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הוא ראה את האמון הנחלש בחלופה מתבטא מולו. לא רק זה, אלא שבלי ההנחה שקיבל, אין לו יותר מקור הכנסה, ואלמלא התרומות האלמוניות הוא כנראה לא יהיה מסוגל להמשיך להישאר בפונדק זמן רב.
בעודו חושב על כך, הוא צעד אל אחורי הבניין, חיכה שהשטח יתפנה והוציא את הלבנה הרופפת. להפתעתו, בנוסף למטבע היה בגומחה שוב פתק. זה לא היה הפתק שהשאיר שלשום, כיוון שיום לפני הוא כבר לא היה שם. לא היה לו ספק שזוהי התשובה של התורם. הוא פתח בהתרגשות את הפתק וקרא את תוכנו:
אפרים,
אל דאגה, בקרוב יגיע היום ובו אוכל לחשוף את עצמי.
אבל אתה תאלץ לחכות בסבלנות עד לסוף החודש.
בינתיים, תמשיך לקחת את הכסף כרגיל.
אפרים הכניס את הפתק לכיס מעילו ולקח את המטבע. לא היו לו ציפיות לתשובה כשכתב את הפתק שלו, כך שהתגובה מעט ניחמה אותו. נשאר קצת יותר משיתון עד לסוף החודש, ובינתיים היה על אפרים להחזיק מעמד עוד קצת.
בתקווה שגם החלופה עדיין תישאר.
עם המחשבות האלו, אפרים יצא אל הרחוב, והלך לכיוון “המרכז הסגול”. בכל זאת, היה לפניו יום ארוך.
בפינה האחורית של בית המרזח, בשולחן סמוך אל הדלפק, ישבו כמה מהאנשים שאפרים עדיין לא היה בטוח שאפשר להתייחס אליהם בתור חבריו – עידן שפירא, קרצן, ציפורניים, וגם צרעה. החבר החמישי בקבוצה שלהם, שבע-עשרה, לא נראה בסביבה. אפרים תהה בדאגה לגבי היעדרותו – יכול להיות שהם נידו אותו? הוא הרי עדיין היה אחד החשודים בבגידה, לפי המאפיינים שהציע אפרים. אם כן, זאת תהיה חברות של שנים, שנהרסה ברגע אחד. אפרים ניסה לא לחשוב על זה יותר מדי, והצטרף אל השולחן.
צרעה שוב חייכה אליו במבוכה. אפרים תהה לעצמו כמה זמן ייקח לשניהם להשתחרר מהפגישה ההיא, ואז הוא שם לב שקרצן ישב כשראשו שקוע בין זרועותיו.
“הכל בסדר?” הוא שאל את השולחן.
“אחד מהצעירים במקדש נתפס אתמול עם אבקיזוב.” ענה שפירא. “הוא אמר שהוא היה מוצף בפיתויים מכל כיוון והוא לא הצליח להתגבר עליהם. קרצן לוקח את המקרה הזה מאוד קשה.”
אפרים הסתכל בקרצן כדי לראות את התגובה שלו, אך הוא נשאר באותה התנוחה.
“אז מה עושים?” הוא שאל.
“אנחנו או הכוהנים במקדש?” שאלה צרעה.
“שניהם, אני מניח…”
“קרצן אמר שהכוהנים עדיין מתלבטים ביניהם מה לעשות. חלק רוצים לגרש אותו, אבל אבנר עדיין רוצה לתת לו עוד הזדמנות. אנחנו בינתיים נשארים כאן כדי לתמוך בקרצן, ולעזור לו להבין שהוא לא אשם במה שקרה.”
“לא אשם?” שאל קרצן והרים את ראשו. עיניו היו אדומות, וגוש מוגלה חלחל מהצד של הצלקת שהיה קרוב לעינו הימנית. “אני נדרתי נדר!” הוא צעק, ודפק על השולחן. “נדרתי שלא אתן לאף גרגר של סם כלשהו לחדור אל תוך הרובע הזה! במיוחד לא אל החלופה, ובמיוחד לא אל ‘היד התמה’!”
הוא נעמד במקום, וקרא אל המוזגת בדלפק. “תביאי לי יין, עכשיו!”
קרצן נשען על פרקי ידיו, והישיר מבט אל שאר הקבוצה.
“לא אכפת לי יותר מה ר”ס אומרת, פעם הבאה שאני רואה סוחר סמים, אני הורג אותו!”
“תומר… בבקשה תירגע…” אמרה ציפורניים בקול מודאג. “אתה יודע שאני לגמרי מבינה מה אתה מרגיש עכשיו, אבל אתה לא חושב בהיגיון! אל תתחיל עכשיו משהו שאתה לא תצליח לעצור!”
“מה נסגר איתך, ציפורניים?” שאל קרצן. “זה לא מתאים לך! מאז ההתפרצות של אבן את נהיית שקטה בקטע מוזר! את תמיד היית הראשונה לקפוץ על סוחרים, אפילו אפרים יכול להסכים איתי על זה! אבל פתאום, מהרגע שהחקירה שלנו נחשפה, אפילו להרים את הקול את לא מסוגלת! מה קרה? נלחצת פתאום? דברים לא הולכים כמו שרצית? אולי בכלל אָת הבוֹ-“
את המילה האחרונה קרצן לא סיים, כי באותו הרגע הגיעה המוזגת והניחה בידו גביע יין. קרצן מלמל תודה באי-נוחות וחזר להתיישב. עדיין, לאף אחד לא היה ספק לגבי ההאשמה שלו. האווירה בשולחן נהייתה מתוחה.
“מה אתה עמדת לומר, תומר?” שאלה ציפורניים בקול מוגבר.
“כ-כלום…” הוא ענה ולגם מהגביע.
“מה אתה עמדת לומר?!” הפעם היה זה תורה של ציפורניים לדפוק על השולחן. קרצן נרתע וירק קצת מהיין שלו.
“אתה עמדת לטעון שאני הבוגדת? אני?! למה שאני אהרוס לעצמי את הבית שמצאתי בארבע השנים האחרונות?! אתה מכיר אותי טוב מדי! ועכשיו אתה פתאום מחליט לשכוח את כל השנים שאנחנו מכירים ולהאשים אותי ש… אני לא יודעת מה! למה? בגלל שאני לא מוכנה לתת לך לעשות שטות שאתה תתחרט עליה?”
“מורן…” אמרה צרעה. “קרצן בכל זאת צודק בזה שזה לא מתאים לך. את תמיד היית הראשונה לקפוץ על כל מי שרק נדמה שעושה עסקאות בשטח שלנו. למה פתאום ללכת להרוג אחד מהם יהיה טעות?”
“כי… כי בשלב הזה אני לא חושבת שזה יעזור…” ענתה ציפורניים. “עד כמה שאני לא סובלת את ר”ס, היא עדיין הצליחה להפוך את הארגון הזה למשהו עם השפעה על העיר. לא היתה אף שכונה בינתיים שהיא לא הצליחה לכבוש. אני בטוחה שיש לה תוכנית כלשהי, ובינתיים עברו רק יומיים. אני לא יודעת מה יקרה אם פתאום מישהו יתחיל לסרב לפקודה שלה. יכול להיות שתהיה איזו תגובת שרשרת שבסופה אנחנו נהיה במצב אפילו יותר גרוע. בינתיים עדיף לכולנו לחכות להוראות הבאות שלה.”
“אבל… מה לגבי הבוגד?” שאלה צרעה.
“מה את מצפה שאנחנו נעשה?” שאלה ציפורניים. “אני דיברתי עם ר”ס אתמול, והיא אמרה שעכשיו חקירה חשאית כבר לא על הפרק, עכשיו כשהבוגד יודע שמחפשים אחריו. יש לה רשימה של חשודים אצלנו בחזית, ועכשיו נראה לי שהיא עסוקה בלחקור אותם אחד אחרי השני.”
היא לא טרחה לציין את המעורבות של מישהו מהם בהכנה של אותה הרשימה.
“אז בגלל זה שבע-עשרה לא נמצא כאן? את חושבת שהוא נחקר עכשיו?” שאל שפירא.
“אני לא מסוגל להאמין שהוא מסוגל לדבר כזה.” ענה קרצן. “זה לא מתאים לבחור שאני מכיר.”
ציפורניים הביטה בו בכעס.
“אני מצטער שהאשמתי אותך, טוב?”
“אני גם לא מאמינה ששבע-עשרה יכול לבגוד בנו, אבל אני לא מופתעת מזה שהוא חשוד.” אמרה צרעה. “אבן צודקת בזה שהבוגד הוא כנראה מישהו מהחזית הצבאית. זה לא שלמישהו מצוות ההברחות יהיה את הזמן למסור מידע לעורב בלי שאף אחד יידע.”
אפרים הרגיש את בטנו מתכווצת לאורך כל השיחה. הוא היה מעדיף להיות ברגע זה בכל מקום אחר. אם ככה השיחות ביניהם הולכות להיות, אם בכל פעם הן יהיו מלוות בצעקות והפניית אצבעות, זה כבר לא יהיה יותר המקום שבו אפרים ישיג את השינוי שהוא כה רצה. הוא ניסה להפיג את החששות שלו, להיזכר שזה ככה רק זמנית. זה בגלל התסכול שלהם מהמשימה הזאת, זה הכל. אם רק הם היו מצליחים למצוא את הבוגד ההוא אחת ולתמיד… הם בטוח פספסו משהו. בטוח היה מישהו שאותו הם לא לקחו בחשבון…
לפתע קפצה לו הארה. המשפט הזה שצרעה אמרה עכשיו…
האם הוא באמת נכון?
“אני לא חושב שמה שאמרת מדויק כל כך, צרעה.” אמר אפרים.
“מה זאת אומרת?” היא שאלה.
“אל תתחיל עם זה שוב, אפרים…” נאנחה ציפורניים.
“אתה לא הולך שוב להציע לנו לעקוב אחרי הסייסת, נכון?” שאל קרצן בתסכול.
“למה לא?” שאל אפרים. “זה די ברור שהיא מסתירה משהו, ואני לא רואה שמישהו אחר הולך לבדוק מה קורה איתה. “
“אין לנו זמן להתעסק בשטויות האלה!” קראה ציפורניים. “אנחנו צריכים להתחיל בסיורים עוד מעט. אולי עוד כמה ימים, טוב?”
“אי אפשר עוד כמה ימים!” ענה אפרים. “מחרתיים בבוקר הצוות של אבן יוצא שוב למסע. יש לנו פחות מיום וחצי לברר מה קורה עם הבחורה ההיא. יש מצב שהיא המפתח לכל הסיפור הזה וכולם כאן מתעלמים ממנו!”
אפרים רטן בקול. איך הם לא רואים את זה? האם הם באמת מעדיפים להמשיך בעבודה חסת התוחלת הזו במקום לנסות גישה חדשה? ברגע זה הוא היה מוכן לעשות הכל כדי שלא להמשיך לראות את הייאוש שלהם, ואפילו הפחד שלו מר”ס לא הצליח לעצור אותו. הוא קם מהשולחן בחדות.
“אין לנו רגע לבזבז. אני הולך לרדת לשורש העניין עם מיכל. מי בא איתי?”
השאר נשארו במקומם, והביטו בו בשקט.
אפרים נאנח.
“אתם תתחרטו על זה.” הוא אמר ויצא מבית המרזח.
בזמן שהוא התקדם לכיוון היציאה המערבית מהרובע אפרים התחיל לחשוב שכנראה הוא היה קצת נמרץ מדי. המשפט שציפורניים הזכירה – “חקירה חשאית כבר לא על הפרק”, נקלט אצלו בפתאומיות. מעקב אחרי מיכל ככל הנראה לא יועיל לו – לפחות לא לבינתיים. יהיה עליו לאסוף עליה מידע, באופן שלא יעורר חשד, אך עד כמה שניסה, הוא לא הצליח לחשוב על מישהו שיוכל לספק לו את המידע הזה, פרט לאחת – שנף, אחותה החורגת.
אפרים נזכר בפעם הקודמת שבה הוא חיפש את הנערה, רק לפני כמה ימים. אז, הוא בקושי הצליח לחלץ ממנה מידע כלשהו לפני שנתקל במיכל, ואם לא היה לו את הגיבוי של ציפורניים וקרצן, ככל הנראה הוא היה יוצא משם בידיים ריקות. מאחר וכעת הוא היה לבד, ניסיון ללכת שוב אל האורווה יהיה סיכון גדול מדי. על כן, עוד לפני שיהיה מסוגל לשאול את שנף את מה שהוא צריך, אפרים יהיה חייב למצוא מקום בו הוא יוכל לדבר איתה בפרטיות.
הוא התיישב בחצר של סמטה סמוכה וניסה לגבש תוכנית. כפי שזה נראה כרגע, לפני שבכלל הוא יהיה מסוגל להשיג את המידע שרצה לגבי מיכל, הוא יהיה צריך להשיג מידע על שנף. אחר כך הוא יוכל למצוא אותה לבד ולתחקר אותה. הניסיון להבין איך עושים זאת היה קשה בהרבה ממה שחשב, במיוחד כאשר הוא הבין כמה מעט הוא מכיר את השתיים. מהשהות שלו בצוות ההברחות הוא זכר ששנף הסתובבה רוב הזמן בחברת הצעירים בני גילה, ומתוכם הוא הכיר רק את לוכדת, הנערה שהצטרפה אל הצוות באותו המסע, וגם זאת שאותה הוא לא היה מסוגל להציל.
רק המחשבה על למצוא אותה ולהביט בפניה העבירה בו צמרמורת משתקת.
אפרים נאבק קשות עם עצמו כדי לקום ולהמשיך בחיפוש. חלק בו אפילו העדיף לחזור ולצוד אחרי סוחרים כרגיל, רק כדי להימנע מאותו מפגש אפשרי, אבל אז הוא נזכר במה שהוא גילה במהלך אותו המסע. היתה כאן בחירה האם להמשיך וללכת אחרי מה שהוא האמין בו באותו הרגע. בפעם הקודמת שבה היה עליו לבחור בין הערכים שלו לבין האפשרות הקלה יותר, הוא עשה בחירה שבסופו של דבר הביאה לו סבל רב. אולי ייתכן שגם עכשיו עדיף לו שלא ללכת בכל הכוח עם העקרונות שלו, אבל זה לא הרגיש לו נכון. אם אפרים לא יפעל עכשיו, הוא כנראה לא יזכה לפעול בכוחות עצמו במשך זמן רב. הוא חש בהתכווצות בחזה לאחר שלבסוף הוא קם, אך בכל זאת הוא החליט ללכת ולמצוא את ‘לוכדת’.
אחרי כמה תשאולים, אפרים למד שהנערה היתה שייכת למשפחת דייגים שעבדה בגדה הדרומית של נהר התחייה. הוא הלך לצד הנהר עד שראה אותה, יושבת על שרפרף ומפלטת דגים. אפרים שאף אוויר והכין את עצמו לריח, ואז נעמד מולה. לוכדת הרימה את ראשה והביטה בו בהפתעה.
“אתה לא… מה אתה עושה כאן?” היא שאלה.
אפרים נעמד בלחץ, וניסה לחשוב על מה לענות. בינתיים, הנערה המשיכה.
“אתה באת להתנצל, כן? חסר לך שלא.”
“…כן?” אפרים השיב. בתקווה לחמוק מהנושא.
“זאת ההתנצלות שלך?” לוכדת שאלה בכעס, והסיטה את שיערה האדמוני. מאחוריו נגלתה צלקת ארוכה שנפרשה על פני מחצית מהצוואר שלה. “אתה ידעת שלא הייתי מסוגלת לדבר במשך שיתון? יש לך מושג כמה זה היה לי קשה?”
הצלקת עצמה לא הייתה בולטת במיוחד, אבל אפרים עדיין לא היה מסוגל להביט עליה. הוא עצם את עיניו, קפץ את אגרופיו ונשם עמוק.
“לוכדת, אני מצטער שלא הצלתי אותך אז. רציתי בכך נורא, אך הייתי קפוא. אין לכך שום הצדקה.”
הוא פקח את עיניו בזהירות. הנערה התבוננה בו בתמיהה, ואולי אפילו קצת ברחמים.
“בסדר. ההתנצלות מתקבלת.”
היא הורידה בחזרה את ראשה וחזרה לנקות את הדגים.
“זהו?” שאל אפרים. “הייתי בטוח שתכעסי עליי הרבה יותר.”
“כן, אבל עבר מאז איזה חצי חודש, וחוץ מזה אחרי שצעקת על אבן הבנתי שזה לא היה אישי נגדי אלא שאתה פשוט שנאת את כולם בצוות.” לוכדת ענתה מבלי להסיר את עיניה מהדגים.
“מה?!” קרא אפרים. “אני לא שנאתי אתכם! אני פשוט כעסתי על כל הדברים האיומים שעשיתם בלי שום חרטה!”
“לא ממש קלטתי את ההבדל, אבל שיהיה.” אמרה לוכדת. “האמת שזה לא כזה משנה בכל מקרה. גם ככה אני כנראה אפרוש אחרי המסע הבא.”
“כל כך מהר? למה?”
“הסיבה היחידה שהצטרפתי הייתה כי היה לי רושם שהחלופה הולכת להישאר כאן הרבה זמן, והמשפחה שלי רצתה להיות איתם ביחסים טובים בלי לשלם להם דמי חסות. אבל עכשיו כולם אומרים שהכנופייה גוססת, אז זה קצת מרגיש לי בזבוז. אם לומר לך את האמת, לא כזה הפסד גדול.”
הנערה חזרה להביט באפרים.
“בכל מקרה, סיימת פה? כי יש לי עוד הרבה עבודה, ועוד מעט מחשיך.”
“לא, האמת שיש עוד משהו שאני רציתי לבקש ממך.” ענה אפרים. “את מכירה את סייסת, האחות של שנף?”
“ברור שכן.” היא צחקקה. “זאת הבחורה שגררה אותך אז כמו חמור, לא? מסתבר שאף אחת בצוות לא ממש סובל אותה. הם כל הזמן לכלכו עליה כששנף לא היתה בסביבה.”
לרגע עלתה לאפרים המחשבה לשאול מה בדיוק אומרים עליה, אבל הוא נזכר די מהר עד כמה שמועות באמת שוות. הוא חזר להתמקד במשימה שלשמה הוא בא.
“כן, זאתי. תשמעי, אני צריך לעשות איזה משהו שקשור אליה, ואני צריך שהיא לא תדע מזה. אני רציתי למצוא את שנף ולשאול אותה כמה דברים על סייסת, אבל אני לא יכול להסתכן בזה שסייסת תראה אותי. את יכולה לדבר עם שנף ולהגיד לה שאני רוצה לראות אותה ביחידות? עדיף מבלי שסייסת תדע.”
“מה ייצא לי מזה?” לוכדת שאלה באדישות.
לאפרים לא היתה תשובה מוכנה לכך.
“תביני, זה משהו מאוד חשוב. אני מוכן לעשות כל דבר. פשוט תציעי משהו, אבל לא ארוך מדי. אני צריך את המידע לפני שתצאו שוב.”
“כל דבר?” היא שאלה והתחילה לחייך בנבזיות. “בסדר, יש לי בקשה.”
“דברי.”
“אני יכולה לגעת לך בזין?”
“מה?!” קרא אפרים בזעזוע.
“היי, אתה זה שאמרת שתעשה כל דבר, ואני ממש סקרנית.”
“אבל… זה קצת לא במקום? אנחנו בקושי מכירים, ואת צעירה ממני בערך בתשע שנים!”
“אז מה? גם אמא שלי צעירה מאבא שלי בתשע שנים, ואני יודעת בוודאות שיש זונות בגיל שלי שכבר נגעו בכל מיני איברים של גברים שהן לא מכירות. מה זה מפריע לך?”
אפרים הרגיש שהוא מתחיל להזיע בכל הגוף. המבט שלוכדת שלחה אליו נהיה מטריד. למזלו לא היה אף אחד בסביבה ששמע את זה. הוא היה חייב לשכנע אותה לבחור בקשה אחרת, או לכל הפחות ללכת ולמצוא מישהו אחר שיעזור לו עם המעקב אחרי מיכל.
כמה רגעים לאחר מכן, הוא ראה לפתע את לוכדת צוחקת בקול ומביטה בו בעליצות.
“אני צוחקת איתך! מצטערת, פשוט אתמול אחד הבנים מהצוות ביקש לגעת לי בציצים אחרי שהוא עשה לי טובה והייתי חייבת להוציא את זה על מישהו. בכל מקרה, לראות אותך מתפתל ככה היה מספיק טוב בשבילי. כמו שאמרתי, יש לי הרבה עבודה הערב, אבל אני מבטיחה לך שמחר בבוקר אני אלך למצוא בשבילך את שנף, טוב? איפה אתה רוצה שתיפגשו?”
“תגידי לה למצוא אותי ב’מספרה של רזי’, ושלא תספר לאף אחד, טוב?”
“שיהיה.” היא אמרה וחזרה להתעלם ממנו.
אפרים נאנח ונפרד ממנה. הוא היה חייב להודות שבאופן מפתיע היא לא נטרה לו הרבה טינה אחרי מה שקרה, דבר שהפתיע אותו במיוחד.
במשך שעה קלה אחר כך אפרים ניסה לחזור ולחפש סוחרים, אבל הוא גילה שעליו לאמץ את גופו בשביל להמשיך במשימה. משהו בנפש שלו התקשה מעט אחרי שהוא התחיל לנסות פתרון אחר לבעיה, וכעת החזרה לדרך הקודמת הרגישה לו כמו צעד לאחור. הוא לא היה שלם עם ההחלטה הזאת, אך לבסוף אפרים הרגיש שהוא לא מסוגל להמשיך יותר בחיפושים, ופרש בכדי לישון.
הוא עדיין דאג מהאפשרות שר”ס תבחין בכך, והוא קיווה שאולי חבריו לחזית יחפו עליו הערב. אם הם לא, נותרה לו עוד תקווה אחרונה, והיא שהם לפחות יתחרטו על כך אחרי שהוא יחשוף את הסודות של מיכל.