זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
אור השחר לא חדר הבוקר דרך חלון חדר השינה של מרדכי, אך בכל זאת הוא קם. הוא הביט בחלון, וראה מולו שכבה עבה של עננים לבנים, שמילאה אותו בצער. הסתיו הולך ומתעצם, ובחצי השנה הקרובה שמים בהירים יהיו למופע נדיר.
מרדכי התלבש והתחיל לעטות את שריונו, שהבריק הודות למשחה שקנה לפני כמה ימים. הוא הביט לקצהו השמאלי של המיטה, שם לאפיס עדיין שכבה ישנה. הוא נזכר שלאישה ההיא עדיין לא היתה עבודה בעיר, ואם היא תרצה היא וודאי תוכל להישאר במיטה עד הצהריים, אם כי מרדכי לא האמין שהיא באמת תרצה בכך.
מרדכי נכנס לחדר האוכל, והותקף מיד בריח חזק של עגבניות שהגיע מהמטבח. הוא עקב אחרי הריח וראה את יעקב מערבב מספר עגבניות מרוסקות עם כמות מכובדת של ביצים.
“בוקר טוב מרדכי!” קרא יעקב. “אני מנסה איזה מתכון שלאפיס סיפרה לי עליו שלשום. היא אמרה שזאת ארוחת בוקר נפוצה בסוגד.”
“מריח טוב.” אמר מרדכי.
“בהחלט.” השיב יעקב. “אם כבר הזכרתי אותה, לאפיס עדכנה אותך שהיא סיימה לטפל בטפסים בשביל החווה של איילת?”
“כן, אתמול כשחזרתי מהעבודה.” ענה מרדכי. “היא אמרה לי שהיא פרסמה את הצעת המכירה בדוכן העבודות שליד העירייה.”
“אם אתה רוצה, אני יכול לעבור שם בהמשך היום ולראות אם מישהו התעניין.”
“אתה לא צריך ללכת היום לעבודה?” שאל מרדכי.
יעקב נאנח. “לא. הייתה אתמול שיחה רצינית בקרב הפועלים בבית החרושת, והם החליטו לפתוח בשביתה.”
“למה? הם רוצים העלה בשכר?”
“משהו יותר מציאותי מזה.” ענה יעקב. “אתה יודע מי הבעלים של בית החרושת הזה?”
“זאת הכנופייה ששולטת ברוב הרובע המערבי, לא? החלופה?”
“כן. בכל מקרה, מסתבר שכבר כמה שיתונים החלופה לא מצליחה לעמוד בהבטחות שלה, במיוחד לגבי מניעת סחר בסמים. ממה ששמעתי יש איזה נוכל שקורא לעצמו ‘הנחש’ או משהו כזה ששולח עשרות סוחרי סמים לתוך השטח שלהם, והחלופה חסרת אונים מולו. בקיצור, האנשים ברובע החליטו שהם לא מוכנים יותר לתמוך בחלופה אם הם לא מקיימים את הצד שלהם בהסכם. כל הפועלים בבתי החרושת הכריזו על שביתה, ושמעתי גם שרוב בתי העסק לא ישלמו להם יותר דמי חסות.”
מרדכי שאף נשימה עמוקה והסתכל על יעקב.
“תשמע, זה הרבה לעכל בבת אחת. מצד אחד, אני שמח לשמוע שאחד מארגוני הפשע הכי גדולים בעיר נמצא במשבר, אבל מצד שני אם הם יתפרקו בטוח יהיה הרבה בלגן ברובע, שלא לדבר על גל חדש של מגפת סמים.”
“אם לומר לך את האמת, אני מקווה שהחלופה תתעשת ובקרוב.” הגיב יעקב. “לא יצא לי לראות את הרחובות של הרובע המערבי מסודרים כל כך כבר יותר מארבעים שנה, וזה בטוח לא הודות לעירייה.”
“נחייה ונראה.” אמר מרדכי, וחזר לחדר האוכל.
ליד השולחן הוא ראה את איילת, שהספיקה לקום בינתיים. היא ישבה עם הראש מורכן בין ידיה, ונאנחה באומללות. מרדכי הביט בה בדאגה. לאפיס סיפרה לו שכחלק מתהליך העברת הבעלות על החווה, היה על איילת להוכיח שהוריה אכן מתו. לשם כך הן היו צריכות לרדת למערות הקבורה ולזהות את הוריה בתוך חלקת האלמונים. היתה זו הפעם הראשונה בה איילת ראתה את גופות הוריה מאז היום שבו היא נחטפה. לאפיס הזכירה למרדכי כמה פעמים עד כמה איילת ניסתה להיות חזקה מאז שהיא באה לדירה שלהם, אבל כנראה שאחרי אתמול היא כרעה תחת המאמץ.
מרדכי נאנח והתקרב אליה בזהירות. הוא לא ידע מה יוכל לומר שיעזור לה במצב הזה. מעולם הוא לא היה במצב בו הוא נדרש לנחם אבלים, והוא עדיין לא היה בנוח עם הבחירה שלה להישאר בעיר.
“היי איילת. את מרגישה טוב?”
“אני בסדר.” היא ענתה בקול חלוש, מבלי להרים את מבטה.
“אני נפגשתי שלשום עם חברי הצוות החדשים שלי. הם בערך בגיל שלך, את יודעת? אולי מבוגרים בכמה שנים.”
“יופי.”
“תשמעי ילדונת, אני מודאג לגביך. אני רוצה שתדעי שאני מבין בדיוק איך את מרגישה, אם את רוצה לדבר, פשוט תאמרי.”
“לא נכון. אין סיכוי שאתה תבין אותי!” היא קראה, עדיין בראש מושפל.
“דווקא כן. סיפרתי לך פעם איך הגעתי ליובלים מלכתחילה?”
“רצחו את האנשים הכי קרובים אליך, חטפו אותך והתעללו בך במשך חודשיים?”
“לא…” ענה מרדכי בפליאה.
“אז אתה לא יודע איך אני מרגישה! עכשיו תעזוב אותי!”
“איילת, זה לא מה שהתכוונתי אליו. אני רציתי להגיד שאת לא היחידה פה שאיבדה מישהו יקר.”
“בטח, כמובן שזה מה שאתה תגיד עכשיו. עוד מעט גם תגיד שרצחו את אשתך ואז גרמו לך לאכול את הבשר שלה בלי שתדע. אתה מתכוון לומר משהו מקורי לשם שינוי?”
“איילת, מה הקשר? תקשיבי לי, אני הבטחתי לשמור עלייך רק לפני כמה ימים! איך אני יכול לוודא שהכל בסדר איתך אם את לא מוכנה לדבר איתי!”
“אז מה?” היא שאלה. “מה תעשה לי?”
“את באמת רוצה שאני אענה על זה?” שאל מרדכי.
“אתה לא יכול להכריח אותי לעשות כלום! זאת אפילו לא הדירה שלך!”
מרדכי הרגיש שהוא מתחיל לאבד את הסבלנות שלו.
“תקשיבי לי טוב ילדה, אני המפרנס העיקרי של המקום הזה, ככה שיש לי את כל הזכויות לבצע החלטות בדירה הזאת! ברגע שבו אראה שאני לא מסוגל עוד לשמור עליך, לא תהיה לי ברירה אחרת חוץ מלחשוב על מקום יותר בטוח עבורך!”
איילת סוף סוף הרימה את ראשה, אך עם המבט ששלחה למרדכי הוא היה כבר מעדיף שלא. למה הוא בכלל הזכיר את האפשרות לגרש אותה?
“מה אמרת?”
“זאת הייתה פליטת פה! אל תתייחסי אליה!”
“פליטת פה? או שזאת היתה התוכנית שלך מהצעד הראשון? היה אי פעם איזה שלב שבכלל רצית שאני אישאר?”
“איילת, עכשיו את סתם ממציאה! בבקשה תקשיבי לי-“
“למה? כדי שאתה שוב תנסה לשכנע אותי להסתלק לאיזה כפר בשום מקום?” היא ענתה בכעס.
“איילת, אני לא התכוונתי…”
“באמת?” איילת קמה מכיסאה, “אני ראיתי איך אתה ויעקב מסתכלים עליי! אתם רק חושבים שאני איזה מטרד!”
“את לא מבינה!” קרא מרדכי. “איתך אני צריך לכלכל ארבעה אנשים! אני פשוט מודאג לגבי היכולת שלנו להסתדר!”
“אז מה היה כל הקטע עם החווה שלי?! אתה תכננת למכור אותה ואז לזרוק אותי מכאן?! אתה רק ניצלת אותי! אתה לא יותר טוב מהחוטפים שלי!!!”
היא נכנסה אל החדר שמול למטבח וטרקה את הדלת.
מרדכי בהה בדלת בכמה זמן. הוא לא ידע מה לומר, ונראה שלא משנה מה הוא יגיד, הנערה רק תתעצבן עוד יותר. הוא היה צריך לצאת לעבודה בקרוב בכל מקרה, אבל לפני כן היה עליו להעיר את לאפיס, שככל הנראה היתה היחידה שמצליחה לדבר איתה.
לפני שהספיק לפסוע צעד נוסף, הדלת נפתחה, ואיילת צעקה לעברו משפט נוסף.
“ואל תקרא לי ילדונת! אני כמעט בת שבע-עשרה!”
והיא טרקה את הדלת פעם שניה.
***
כאשר אפרים נכנס בבוקר אל המפקדה כדי להפקיד את האבקה שהחרים, הוא גילה כי הארגז היה כמעט מלא עד הסף. תוך יומיים גובה החומר שבפנים יותר מהכפיל את עצמו, ובמהלך רוב אותו הזמן אפרים לא עסק בדבר מלבד מרדף סרק חסר תכלית. אפרים התחיל להתמלא באשמה על חוסר התרומה שלו למאבק בזמן האחרון, וכלל לא תהה לגבי העובדה שכמות כזו של סמים הגיעה אל תוך הרובע המערבי.
בדיוק ברגע שבו יצא מהחדר הצדדי שבו היה הארגז, הוא גילה כי אולם הכניסה היה עמוס בחברים של החזית הצבאית. הוא ניסה לפלס את דרכו בין הקהל, בתקווה למצוא את מכריו, ללא הצלחה. לפתע צצה ר”ס מהחדר הצדדי השני עם דף בידה, ואפרים החסיר פעימה. הוא ניסה להתקדם אל אחורי הקהל, בתקווה שהיא לא תזהה אותו.
“בואו נתחיל בתדרוך.” קראה ר”ס, וסרקה במהירות את הקהל. “אני רואה שרבים מכם מתמידים במשימה שקיבלתם. עבודה טובה. בקצב הזה, אני חושבת שאוכל להציע לשופט הקלה בתנאים שלכם. תצפו לעדכון עד סוף היום.
“עכשיו, נעבור למטרה שלשמה אנחנו מתכנסים כאן בכל שיתון – תורנויות שמירה על הבית של השופט.”
היא הביטה בדף שבידה והתחילה להקריא.
“רוּבָּל?”
“כאן!” קרא קול מקהל.
“אתה שומר הערב על הגדר הקדמית.” אמרה ר”ס.
“צרעה?”
“כאן!”
היום בערב, גדר ימנית.”
“קרן-בר?”
כך האירוע נמשך במשך זמן מה. ר”ס קראה שם מסוים, ואז את הזמן והמיקום שבו הם יהיו בתפקיד. לכל יום נבחרו שמונה אנשים: ארבעה ליום וארבעה ללילה, אחד עבור כל צד בגדר. את חלק מהשמות אפרים זיהה, כמו ציפורניים שקיבלה את המשמרת של הגדר האחורית, ביום שלישי בערב, אך היו גם שמות רבים נוספים שאפרים עוד לא זיהה, כגון מקבת, צופן או לוגסי. באופן מעניין, הרשימה לא נגמרה ביום שישי בערב, אלא ביום ראשון בבוקר של השיתון הבא.
ר”ס הניחה את הדף על השולחן והביטה בקהל.
“זה הכל להיום. מי שהביא איתו חומר – לא לשכוח להפקיד אותו בארגז שבחדר משמאל. משו-“
לפתע היא שתקה, ואפרים גילה לחרדתו שהיא מביטה הישר בו.
“אפרים.” היא קראה. “לא שמתי לב שאתה כאן. אתה מוכן לבוא לפה?”
הוא התקרב לעברה בהיסוס. בינתיים הוא לא זיהה אצלה סימנים של כעס, אבל הוא כבר ידע כי זה מסוגל להשתנות בכל רגע.
“הכל בסדר?” הוא שאל.
“כמעט אין שום דבר שבסדר עכשיו, אם לא הבחנת.” היא ענתה. “בכל אופן, אני הסתובבתי בשטח שלנו בימים האחרונים, אתה יודע, כדי לוודא שאף אחד לא מתבטל. באופן די משונה, בשום קטע במהלך הפיקוח שלי לא נתקלתי בך.”
אפרים קפא במקומו. הוא התחיל לחשוש כי כל תנועה שלו עלולה להסגיר את האשמה.
“כמובן, יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים, ואיכשהו אתה תמיד ביצעת את המשימה מחוץ לטווח הראיה שלי.” ר”ס המשיכה. “אז, אפרים. אני רוצה שתסתכל לי בעיניים ותגיד לי – האם אתה ביצעת את המשימה שלך ביומיים האחרונים?”
אפרים התאמץ וניסה לרכז את מבטו בעיניים של ר”ס, מבלי להסיט את מבטו.
“כן, ר”ס. אני ביצעתי את המשימה.”
“טוב, אני שמחה לשמוע. תמשיך כך.” היא ענתה, ואפרים לא היה בטוח אם היא באמת האמינה לו. מה שכן, שאר החברים באולם שמעו את השיחה, וכולם הפנו אליו מבטים חושדים. האם הם ראו שהוא משקר?
“בכל מקרה, משוחררים!”
חברי החזית התחילו להתפזר ולצאת מהמפקדה, ותוך כדי אפרים הבחין בציפורניים מאותתת לו לבוא לכיוונה. הוא ניגש אליה בזהירות, ולידה המתינו שאר ידידיו.
“נו, אפרים? הגעת לשורש העניין של מיכל סוף סוף?” שאלה ציפורניים.
“כן… ואני מעדיף שלא לדבר על זה…” הוא ענה במבוכה.
“תן לי לנחש, לא מצאת כלום.” העיר שבע-עשרה.
“מה לא היה ברור ב’אני מעדיף שלא לדבר על זה’?” אפרים הגיב.
“טוב, תן לי לעדכן אותך בחור.” המשיך שבע-עשרה. “בזמן שאתה היית עסוק במה שזה לא יהיה, כולנו כאן קרענו את התחת באיסוף של כל גרגיר אבקיזוב שיכולנו למצוא. ואם זה לא הספיק, ר”ס כל הזמן הסתובבה בינינו ולא אפשרה לנו רגע של מנוחה.”
“אני… מצטער…” אמר אפרים. “אבל הייתי משוכנע שאני בכיוון של משהו! אני חשבתי שכשאחזור לפה כולם יעריכו את התגלית שחשבתי שאמצא.”
“יעריכו?!” קרא קרצן. “אפרים, יש לך מושג כמה מסוכן היה מה שעשית?! אם לא שמת לב, רוב האנשים בחלופה עדיין לא סומכים עליך! אתה פה פחות מחודש וכבר הספקת לעשות יותר רעש ממה שכל אחד אחר היה עושה בחצי שנה, ואז אתה פתאום מחליט להבריז מהעבודה שלך ליום וחצי? יש לך מושג מה האחרים חושבים עליך עכשיו?”
“שהייתי פזיז מדי?” שאל אפרים בתמימות.
“אפרים, אנשים חושבים שאתה הבוגד.” אמרה צרעה.
“מה?!”
“מה אתה מתפלא?” שאל שבע-עשרה. “אתה חדש ולא מוכר. זה טבעי שאנשים יחשדו בך.”
“אבל זה לא הגיוני! אני הגעתי לעיר באמצע המשבר! איך אני יכול להיות מעורב?”
“אתה לא זה שחשדת לפני יומיים בבחורה מצוות ההברחות, למרות שהיא לא נמצאת בעיר חצי מהזמן? אנשים לא ממש נוטים להקשיב להיגיון.” הגיבה ציפורניים.
אפרים צעד אחורנית במבוכה. הוא הרגיש כאב ראש. הוא היה כל כך שקוע בעצמו לאחרונה שהוא בכלל לא שקל לחשוב על הדברים האלה.
“אז, מה אני עושה עכשיו? איך אני יכול להפיג את החשד כלפיי?”
“בינתיים, אין לך שום דבר לעשות.” ענה שפירא בקרירות. “הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות בינתיים הוא לא להתבלט. תעשה מה שאומרים לך, אל תיזום דברים, והכי חשוב, אל תחליט על דברים מטעם עצמך. תזכור שכולם בחלופה רואים אותך, לא רק ההנהגה. אני מקווה שכל עוד ר”ס תמשיך לחקור אנשים, יהיו סבלניים כלפיך, אבל אני לא יודע כמה זמן זה יימשך.”
“הבנתי.” אמר אפרים. “לפחות אתם יודעים שאני לא הבוגד, נכון?”
חמישתם הביטו בו במבט מהוסס. אפרים הרגיש את כאב הראש שלו גובר.
“תשמע, כולנו חוזרים עכשיו לישון.” אמרה צרעה. “כמו ששפירא אמר, אל תנסה להתרגש יותר מדי. נדבר בערב, טוב?”
אפרים נאנח, ועמד לצאת אל הרחוב הראשי, כאשר לפתע הוא הבחין במישהי מתקדמת אל המפקדה בריצה. זו היתה תמר, שנעצרה בכניסה לסמטה והתנשפה בכבדות.
“תמר? הכל בסדר?” שאל אפרים.
“תקראו… לכל מי… שאתם… מוצאים… מהצבאית…” אמרה תמר בעודה מתנשפת. “אנחנו חייבים… את העזרה שלכם…”
“על מה את מדברת?” שאל שפירא.
תמר התנשפה עוד קצת ואז הזדקפה.
“העובדים! הם פתחו בשביתה! אנחנו לא מצליחים להכניס אותם לבית החרושת, ואין לנו מספיק אנשים להתמודד איתם! תעזרו לנו להחזיר את השליטה!”
“מה אנחנו כבר אמורים לעשות?” שאל אפרים.
“פשוט תבואו! טוב?” קראה תמר והתחילה לרוץ חזרה. ידידיו של אפרים הביטו ביניהם והתחילו לרוץ בעקבותיה. אפרים הרגיש שאין לו ברירה אלא להצטרף אליהם, כדי שלא להיראות חשוד.
אפרים הגיע אל הרחבה של האזור התעשייתי, שם הוא ראה מולו עשרות פועלים שעמדו עם גבם אל הכניסה לבתי החרושת, והדפו קומץ של חברים בחזית העסקית שניסו ללא הצלחה להזיז אותם.
במרכז הוא ראה את אריה, שעמד מול הקהל וניסה לדבר איתם כאשר בו זמנית הוא חילק פקודות.
“אתם צריכים את העבודה הזאת יותר משאנחנו צריכים אתכם!” אפרים שמע אותו קורא כשהגיע אליו.
“אפרים! אני כל כך שמח לראות אותך עכשיו!”
“מה קורה פה?” הוא שאל.
“העובדים לא מוכנים להיכנס פנימה בגלל המצב. אני ניסיתי להסביר להם שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו אבל הם לא משתכנעים!”
“אז מה אנחנו אמורים לעשות?”
“תפעילו עליהם לחץ, שישנו את דעתם!”
“מה זאת אומרת?” שאל אפרים, והסתכל סביבו. “איפה סרעפת?! למה הוא לא מטפל בזה?”
“אין לי מושג!” צעקה תמר. “הוא בטח השתכר כל הלילה ועדיין לא קם!”
היא פנתה לשני שומרים מבית החרושת שתחת ניהולה.
“שניכם! בואו איתי להביא עוד תגבורת!”
אפרים בינתיים עמד מבולבל. נראה שגם ידידיו לא ממש ידעו מה לעשות, שכן כל מה שניסו היה לנסות לתפוס שובתים ולגרור אותם לכיוון הדלתות. הניסיונות האלו לא היו מוצלחים במיוחד, והשובתים פעלו כגוש אחד ומנעו מהם להתקדם. אפרים וחבריו שלחו מבטים אובדי עצות אחד לעבר השני. העניין הזה היה הרבה מעבר לתחום קבלת ההחלטות שלהם.
כעבור זמן מה, תמר והשומרים חזרו, ואיתם באו עוד שני תריסרי חברים מהחזית הצבאית. אחד מהם, אותו אפרים זכר בתור זה שענה לכינוי “מקבת”, צעד בחזית והתקדם בהליכה מהירה לכיוון השובתים.
“לא משנה כמה בריונים אתם תשלחו, לא תצליחו להזיז אותנו!” קרא אחד מהמפגינים.
“אתה רוצה להתערב?!” צעק לעברו מקבת, ונעמד מולו, עם פטיש גדול אותו הוא שלף מחגורתו.
המפגין התקדם גם הוא לכיוון מקבת, וצחק בזלזול.
“ממש חוכמה גדולה יש לכם. כן, כן, בואו ותשברו לנו את העצמות. אחרי זה בטוח שנחזור לעבוד כמו פעם.”
אפרים שלח מבט מופתע לעבר המפגין. משום מה הקול שלו היה לו מוכר…
בינתיים היה נראה שמקבת לא התייחס להערה העוקצנית הזאת. הוא צעד לאחור, והתחיל להניף את הפטיש, אך לפני שהספיק לזוז עוד צעד אריה רץ לצידו והניח יד על כתפו.
“גבר, תניח את הנשק! הבחור הזה צודק!”
“אריה, מה אתה עושה?” קראה תמר בתדהמה. “אנחנו לא יכולים לפזר את השביתה הזאת בלי כוח!”
“תמר, תחשבי בהיגיון!” הגיב אריה. “איך בדיוק הם יהיו מסוגלים לעבוד אם ננסה לרסק אותם?”
תמר התכוונה לכיוונו.
“מי אמר שננסה לרסק את כולם? מספיק להוציא ממישהו מהם דוגמה, והשאר כבר יחזרו לעבוד!”
המפגין הפנה את ראשו, ושלח לתמר מבט נוקב.
“אני אשמח לראות אותך מנסה. אנחנו יודעים כמה אנו שווים, וגם אם תנסו משהו על אחד מאיתנו, השאר ימשיכו לעמוד פה! מישהו אמר לי פעם שזה לא מקום לחלשים, ותאמיני לי שהפנמתי את זה טוב מאוד…”
המשפט האחרון העביר באפרים צמרמורת. הוא היה בטוח שגם הוא שמע דבר כזה בזמן האחרון. מי אמר לו את זה?
תמר הביטה לעבר שאר האנשים בחזית הצבאית בפנים חמוצות.
“חברים, תניחו את הנשקים. שמעתם את הבחור, לא יעזור סתם להתאכזר אליהם.”
באיטיות, כל חברי החלופה שאחזו בנשק שלוף החזירו אותו אל הנדן, כולל מקבת, שרטן בקול בעודו עושה זאת. לאחר מכן, הוא שב ונעמד מול אותו המפגין.
“חבר’ה, מספיק להיות נחמדים אליהם!” צעק מקבת אל שאר חברי החלופה. ” גם בלי נשק, אנחנו עדיין יכולים לכסח אותם! בואו נראה להם עם מי הם מתעסקים!”
ולפני שמישהו הספיק להגיב, הבחור אחז בכתפיו של המפגין, תקע ברך בבטנו והחטיף לו אגרוף בפנים.
בתוך רגע, כל המקום נהפך לקטטה. הפועלים החלו להתנפל על חברי החלופה, ותקפו אותם באגרופים ובעיטות. רובם מאותם חברים לא היו מוכנים לכך כלל, והיו ברובם במגננה. במרכז כל אותה המהומה, עמד אפרים, וניסה למצוא דרך כלשהי לחמוק מהאירוע. לצערו, הוא היה מוקף באלימות, אך הוא הבחין בכך שהוא לא היחיד שניסה להימלט – גם תמר וצרעה נמנעו מלהילחם, ואריה השתמש בשריריו בעיקר כדי לסוכך בין המפגינים וחברי החלופה.
המצב לא נמשך כך זמן רב. למרות שיוזם הקטטה אכן הצליח לגרום למפגינים לזוז ממקומם, בסופו של דבר היתה ידם על העליונה, והם קמו ושבו לעמוד עם גבם לבתי החרושת, כאשר מתחת לרגלם התפתלו מכאב עשרות אנשים מהחלופה.
“אני מחכה לראות איך יגיבו בעלי העסקים כאן כשישמעו על מה שקרה.” קרא אותו המפגין מתחילת האירוע. “נראה שאתם לא כאלה מאיימים אחרי הכל.”
“זאת לא חוכמה!” הגיב מקבת. “הדביל ההוא עם השרירים לא נתן לאף מאיתנו לשלוף אפילו סכין! אתה לא ראית אותנו בשיא!”
“בטח! בטח! אז אם רק הייתם יכולים לשלוף חרבות, כל סוחרי הסמים האלה לא היו נמצאים פה, נכון?” השיב המפגין בזלזול.
“לא.” ענה מקבת והתחיל לקום. “זה בגלל שיש כאן אנשים שלא מוכנים לשתף איתנו פעולה.”
הוא צעד אל עבר אפרים והצביע אליו.
“אני ראיתי אותך, בחור חדש! בזמן שכולנו נלחמנו כדי להעמיד את כפויי הטובה האלה במקומם, אתה רק עמדת וצפית! בטח נהנית לראות אותנו מפסידים להם, כן?”
כל האירוע הזה הרגיש לאפרים מאוד מוכר. הוא מאוד רצה להגיב אל הבחור ולהסביר לו שהוא לא מאמין שזאת הדרך ליישב הפגנות, אבל הוא ראה איך עיני כל הרחבה הביטו בו, ונזכר במה ששפירא אמר לו לעשות רק לפני שעה קלה.
“מה אתה רוצה ממני? אתה בעצמך אמרת שאנחנו עכשיו לא בשיא. ראיתי מראש שזה יהיה קרב אבוד, והעדפתי לשמור את הכוחות שלי לאויבים האמיתיים שלנו.”
“ראית מראש שזה קרב אבוד?” מקבת חזר על דבריו בפקפוק. “איזה מין דבר זה? אם היית עכשיו בצבא היו מוציאים אותך להורג על אמירה כזאת!”
“טוב, אנחנו לא נמצאים בצבא, ואני לא זוכר שמינינו אותך להיות מפקד.”
מקבת עמד לשלוח בתגובה אגרוף לעבר אפרים, אך אריה התערב וגרר אותו ממנו לפני שאפילו הספיק להניף את היד.
“היי! היי! אפרים הוא בחור טוב! תזכור מה שהוא אמר עכשיו! צריך לשמור כוחות לאויבים האמיתיים שלנו!”
מקבת רטן וחזר להביט במפגינים, שהביטו בסיפוק במה שהתרחש סביבם.
אפרים החליט להתקרב אליהם, ולנסות לדבר איתם. אולי הוא יצליח למצוא דרך לשכנע אותם לחזור לעבוד.
הוא נעמד מול המפגין שאותו תקף מקבת – זה שהיה נראה שמדבר בשם כולם.
“אדוני, מה השם שלך?”
“מאיר.”
“אתה מייצג את הפועלים שכאן?”
“לא, אבל כולנו תמימי דעים. מה שמוסכם עליי מוסכם על כל הפועלים בכל הרובע, ולהפך.”
“הבנתי.” ענה אפרים. “אז מאיר, תסביר לי בבקשה למה אתם בדיוק שובתים. לא שמעתי את הפרטים מכם עדיין.”
“היי, אני זוכרת את הבחור!” קראה אחת מהפועלות ליד. “אתה לא עבדת כאן איזה שיתון וחצי בתור עונש?”
“עכשיו לא הזמן בשביל זה!” קרא מאיר בתגובה, ושב להביט באפרים.
“מה שאנחנו רוצים הם שני דברים מאוד פשוטים: פרנסה וביטחון. עד עכשיו הפרנסה שקיבלנו מכם היתה מאוד מבישה, אבל סבלנו את זה מאחר והבאתם לנו מספיק ביטחון בשביל לפצות על כך. היום המצב שונה. כבר לא בטוח יותר ללכת ברחובות כמו פעם. אני לא מדבר רק על הסמים – אנשים באופן כללי מרגישים שאין מי שאוכף את הסדר ומרשים לעצמם לעשות מה שבא להם. גונבים, תוקפים, אפילו חוטפים אנשים בשביל כופר! כשאנשים כמונו מבקשים מכם לעשות משהו, אפילו לתת לנו לנסות למצוא פתרון, כל מה שאנחנו מקבלים זה יריקה בפנים ואיומים שלא להתעסק בעבודה שלכם.
ומה היא בדיוק אותה העבודה? מה החלופה עושה בזמן שכל זה קורה? כלום! כל מה שראינו אותכם עושים בנושא היה ללכת אל הסוחרים, ולקחת מהם בנימוס את הסחורה מבלי אפילו לגעת בהם! אתם טוענים שאתם כאן כדי להגן עלינו, אבל כמו שזה נראה אתם נהייתם חלשים אפילו יותר מאיתנו! מישהו מוכן להסביר לי מה קורה פה?!”
“אין לנו מושג!” קראה אחת מחברות החלופה. “קיבלנו הוראה מלמעלה ואמרו לנו לא לשאול שאלות!”
מאיר צחק בעצב.
“אז אני מבין שיש לכם אפילו פחות עמוד שדרה משחשבתי. בכל מקרה, בניגוד אליכם, אנחנו הפועלים החלטנו שאנחנו לא מוכנים לתת למצב ההזוי הזה להימשך. הדרישה שלנו היא שאחד משני תנאים ימולאו: או שרמת הביטחון ברובע תחזור למצבה הקודם, או שכל הפועלים שעובדים עבור החלופה יקבלו העלאה משמעותית בשכר כפיצוי.”
“כמה בדיוק אתם רוצים לקבל?” שאל אפרים.
“תוספת בסיס של חצי לירה ביום לעובד, לכל הפחות.” ענה מאיר.
אפרים הפנה את ראשו לכיוון אריה.
“לחלופה יש מספיק כסף כדי לאפשר דבר כזה?”
אריה הניד את ראשו בשלילה.
אפרים הביט שוב במאיר.
“מה אם תקבלו תוספת של עשר פרוטות? האם זה יספיק לכם?”
“להתמקח לא יעזור לך, בחור. זה מאזן פשוט – ככל שנקבל יותר ביטחון, ככה נסתפק בשכר נמוך יותר, ותן לי להזהיר אותך, בנושא הזה לא נסתפק בהבטחות.”
“אז אתם מעדיפים פשוט לעמוד כאן כל היום, בלי אפילו הפסקת אוכל, ולחזור בערב למשפחות שלכם בידיים ריקות?”
מאיר הביט מעבר לאפרים, לכיוון תמר, וחייך בסיפוק.
“כל עוד אנחנו ממוטטים את אשליית הכוח שלכם, תאמין לי בחור, שהידיים שלנו מלאות מאוד.”
אפרים סובב את ראשו לעבר תמר, שנראתה כאילו היא רועדת. לפתע אפרים נזכר למה האיש שמולו היה כל כך מוכר. הוא כבר שמע אותו מתווכח עם תמר קודם. יכול להיות שיש לשביתה הזאת יותר-
“בסדר! זה הספיק לי!” צרחה תמר לפתע, והוציאה לחלוטין את אפרים מריכוז.
היא צעדה במהירות אל המקום בו הוא עמד ודחפה אותו בכוח.
“אני לא זוכרת שמיניתי אותך להיות מתווך!” היא צעקה עליו באכזריות.
“אתם כולכם כפויי טובה! אתם חושבים שאנחנו צריכים מישהו מכם בפרט! לא! יש ברובע אלפים שהיו מתים לעבוד במקומכם!
“תנו לי להזכיר לכם שכל עוד אדון סרעפת לא נמצא כאן, אני אומרת את המילה האחרונה, ויש לי את הסמכות לפטר את כולכם בזה הרגע! אם אתם לא זזים מפה עכשיו, מחר בבוקר לכולכם כבר יהיה תחליף!”
“נראה אותך מנסה!” ענה מאיר. “לא ניתן לאף אחד להיכנס לפה!”
“אתה באמת רוצה לשחק ככה? כי ברגע שנגמר החוזה שלכם, לחלופה אין שום מחויבות כלפיכם! אתה שכחת במקרה מה החלופה עושה למי שעומד בדרכה?”
“מבקשת מהם בנימוס להפסיק?” השיב עובד אחר בלגלוג.
תמר המשיכה לצעוק עליהם בתגובה, ואפרים הביט בזעזוע. הוא מעולם לא ראה צד כה ארסי באישיות שלה, והוא התקשה להאמין שזאת אותה הבחורה השקולה והאדיבה שהכיר. מהבעת הפנים של חברי החלופה האחרים, כולל אריה, נראה שהוא לא היחיד שנדהם. הוא קיווה שמדובר רק בהתפרצות חד פעמית כתוצאה מהלחץ שכולם חווים.
“…שכחתם במקרה איך נראה הרובע לפני שהחלופה השתלטה עליו? יש לכם בכלל שמץ של מושג כמה קשה כולנו עבדנו בשביל ה’ביטחון’ המקודש שלכם? אתם הולכים להתחרט על ההתמרדות הזאת אחרי שהרובע הזה יחזור להיות אפלת הקדם שהוא היה!“
“תאכלי חרא!” צעק עליה מאיר.
“מספיק! זה הסוף שלכם!“
תמר הסתובבה ופנתה אל אריה.
“בוא מאמי. הולכים להשיג את ר”ס. הגיע הזמן להעניש אותם כמו שעושים בכנופיות האחרות.”
“תמרק’ה, תירגעי רגע! את לא זוכרת מה אמרתי קודם?” קרא אריה.
תמר התעלמה ממנו והמשיכה ללכת לבד.
“אני באה אם אתה רוצה ואם לא! עם האנשים האלה אי אפשר לדבר.”
אפרים צפה בתמר ובאריה מתרחקים, וגילה שבאותו הזמן צועד מישהו אחר לכיוונו. זה היה גבר נמוך ורזה, עם שיער שחור ארוך יחסית לגבר, שהרכיב משקפיים בעלי עדשות גדולות. האיש נראה לו מוכר, אך אפרים לא היה בטוח מאיפה. יכול להיות שמדובר בעוד אחד מהפועלים שעבדו איתו?
“אתה אפרים?” שאל האיש ונעמד מולו.
“כן? למה אתה שואל?”
מבלי לענות, האיש שלח לעברו אגרוף, אך התנועה שלו היתה כה מגושמת שאפרים אפילו לא היה צריך להתאמץ כדי להדוף את המתקפה. הוא תפס את האגרוף בידו והשתמש בה כדי להטיח את התוקף על המדרכה. ככל הנראה עם יותר מדי כוח, כיוון שהבחור הועף אל קצה הרחבה, ליד המקום שבו נעמד שפירא.
“אם אתה יכול להילחם ככה למה לא עזרת לנו קודם?!” צעק מקבת לעברו.
“סתום את הפה שלך! הוא אחד והם איזה מאה!” צעקה צרעה בתגובה.
אפרים התקרב אל האיש שניסה לתקוף אותו ורכן לעברו.
“מה אתה רוצה?” הוא שאל.
“אני באתי לכאן כדי לנקום בך!” ענה הגבר.
“לנקום בי? על מה?”
הגבר קם על רגליו בכאב.
“אתה באמת לא יודע? אין לך שום התחשבות באחרים? באתי לנקום על כבודה של בת זוגי, אחרי ההשפלה שהיא עברה על ידך אתמול!”
בת זוג? לא ייתכן…
“אתה בן הזוג של מיכל?” שאל אפרים מבלי לחשוב.
“כן! אני זבולון בֶּן, בן זוגה של מיכל כְּרַמִים, מזמין אותך לדו-קרב בשם כבודה הפגוע!”
קרצן התפרץ מצחוק מיד לאחר ההזמנה.
“אתה רציני, גבר? הבחור הרגע הפיל אותך בלי למצמץ! אין לך סיכוי להביס אותו בדו-קרב!”
“אני לא הייתי קורא ליצור הזה גבר.” העיר שבע-עשרה, “אם הוא לא היה פותח את הפה שלו, הייתי בטוח שמדובר בבחורה ממש מכוערת.”
“אני לא מסכימה איתך.” אמרה ציפורניים. “מה שאני חשבתי שהוא אולי אח של מיכל. אתה בטוח שהוא לא קרוב משפחה שלה?”
מהר מאוד הצטרפו אנשים נוספים לקטילה של זבולון, והיו מרוכזים בכך עד כדי כך שאפרים קיווה שהם לא שאלו את עצמם מה בדיוק קרה בינו לבין מיכל אתמול.
“מספיק כבר!!!” צעק זבולון עליהם. “אני לא מאמין עליכם! חשבתי שרק צוות ההברחות כזה אכזרי, אבל מסתבר שזה נכון לגבי כולכם! באיזו זכות אתם מסתובבים ברובע ככה כאילו הוא שלכם? מה כבר עשיתם למענו, חוץ מלהתעלל באזרחים חפים מפשע?!”
“הילד צודק, במידה מסוימת.” קרא מאיר, והתקרב אל זבולון. “שמעתי את הדרך שבה אתם מדברים על עצמכם מספיק. אתם חושבים שאתם שונים מכל שאל הכנופיות שקדמו לכם, שאתם מיוחדים.”
“הכנופיות האחרות נתנו לך עבודה, חתיכת כפוי טובה?” צעק אחד מהחברים בחזית העסקית.
“הנה, בדיוק מה שדיברתי עליו!” המשיך מאיר. “אתם מתייחסים אלינו כמו אל עדר כבשים, שלא מסוגל לחשוב בשביל עצמו! אתם לא הקמתם את בתי החרושת האלה, אתם רק תפסתם אותם והחלטתם שהם שלכם! שזה יהיה ברור – הרובע הזה לא שייך לכם, ובקרוב מאוד הוא כבר לא יהיה שייך לכם!”
“חתיכת חוצפן!” צעק מקבת ורץ לכיוון מאיר. “בא לך לצאת לעוד סיבוב, זה העניין?”
מקבת שלח יד לכיוון מאיר, אך מפגין נוסף רץ לכיוונם ותפס את היד באוויר.
“חבל על האוויר שלך מאיר. הסתומים האלה מבינים רק כוח.”
מאיר הביט בחברי החלופה שהתאספו, ואז הביט בזבולון.
“יודע מה, בחור? אהבתי את הרעיון שלך. נקיים דו-קרב. מחר בצהריים. אתם תשלחו את הלוחם הכי טוב שלכם, ואנחנו את שלנו. למען כבודם של אזרחי הרובע המערבי!”
“ולמען מיכל!” הוסיף זבולון.
מאיר התעלם מהתוספת. “אם אנחנו ננצח, אתם חייבים להתוודות בכך שנכשלתם בהגנה על הרובע, ואתם תוותרו על הבעלות על בתי החרושת.”
“ואם אנחנו ננצח, אתם תפסיקו להתלונן ותחזרו לעבוד ללא תנאים!” ענה מקבת.
“מסכים!” ענה מאיר, ולחץ למקבת את היד. “האם יש לכם נציג?”
“אנחנו מנדבים את אפרים!” קרא שפירא ודחף אותו. אפרים הביט בו בתדהמה מוחלטת.
“זה הבחור הכי טוב שלכם?” שאל מאיר בלגלוג. “אין בעיה! חורש! אתה תלחם בשמנו!”
גבר שרירי עם זקן עבה הניף את זרועו באוויר ושאג.
“ניפגש פה. אחד נגד אחד, בלי כלי נשק. לרמאות יהיו השלכות.” אמר מאיר למקבת.
“אני מחכה לראות אתכם מושפלים.” קרא מקבת והסתובב.
“אני זז לישון. תראה להם מה זה, אפרים!”
רוב חברי החלופה התפזרו גם הם, בעוד השובתים חזרו לעמוד במקומם. אפרים נותר לעמוד במקום, מבולבל. למזלו, שפירא עדיין נשאר באזור, ואפרים ניגש אליו עם שאלות.
“למה אתה נידבת אותי ככה? אני בכלל לא רציתי להתערב בדבר הזה!”
“שטויות!” ענה שפירא. “זוכר איך הפלת את הבחור הזה? אני בטוח שלא תהיה לך בעיה.”
“בכל זאת, לא היה עדיף לנדב מישהו עם יותר שרירים? אתה יודע, כמו אריה, או את אח שלך?”
“אריה לא יודע להילחם, אתה ראית בעצמך. הוא רק ישפיל את עצמו ככה. לגבי אח שלי, אני לא חושב שהשופט יסכים לשחרר אותו מהתפקיד בשביל משהו כזה. אתה הסיכוי הכי טוב שלנו להראות להם עם מי הם התעסקו. עכשיו, מה דעתך לנוח קצת? אתה בטח מותש. ניפגש בערב מחוץ לבית שלי כדי להכין אותך. טוב?”
“אני מניח…” ענה אפרים, ופיהק פיהוק רחב. הוא באמת היה עייף.
“מעולה! נראה אותך אז!”
שפירא נפרד ממנו והלך לכיוון הבית שלו. אפרים החל לצעוד לכיוון הפונדק. הוא היה עייף מדי מכדי להרהר במשמעות של הדבר אליו הוא נכנס, אך למרות הכל, הוא לא הרגיש טוב לגבי זה.
***
מרדכי עלה באיטיות במדרגות בניין הדירה שלו. הריב שהיה לו עם איילת בבוקר הטריד אותו לאורך כל היום, והוא חשש להיכנס לדירה ולראות את איילת מביטה בו באותו מבט זועם. במשך כל שעות העבודה הוא ניסה לחשוב מה יהיה הדבר הטוב ביותר בשביל הנערה, ולא הצליח למצוא תשובה מספקת. הוא רצה להסביר לה עד כמה הוא חושש לחייה, וכמה כבדה האחריות שהוא נטל על מנת להבטיח את ביטחונה, אך הוא גם לא רצה להפקיר אותה לגורלה במקום לא מוכר. בחוסר חשק הוא פתח את דלת הדירה ונכנס פנימה.
בפנים הוא מצא את איילת יושבת לבדה ליד האח הבוער.
“לאפיס מכינה ארוחת ערב עכשיו, אם רצית לדעת. יעקב יצא לפני כמה זמן אל השוק ועוד לא חזר.” היא אמרה מבלי להביט בו.
“איילת…” אמר מרדכי ונאנח באיטיות. “אני רוצה לומר לך שוב עד כמה אני מצטער על הדברים שאמרתי בבוקר. שתדעי לך שמעולם לא חשבתי עליך בתור מטרד.”
“זה בסדר.” אמרה איילת בקרירות. “אם כבר, אני זאת שצריכה להתנצל בפניך. לאפיס דיברה איתי היום, והסבירה לי איך הדברים נראים מנקודת המבט שלך. אני לא חשבתי באף נקודה קודם על כמה שהקרבת בשבילי.”
“אני שמח לשמוע את זה.” אמר מרדכי והתיישב לצד איילת. היא הביטה בו בעיניים בוחנות.
“היא גם סיפרה לי על רקפת. אני לא חשבתי שאתה באמת איבדת מישהו יקר, ואתה סתם אומר כדי לנחם אותי. אני מצטערת גם על זה שפקפקתי בך.”
“ההתנצלות מתקבלת.”
“מרדכי, זה בסדר אם אני אשאל אותך משהו לגבי הסיפור שלך?”
“מה את רוצה לדעת?”
“אתה אמרת ללאפיס שאח שלך עינה את רקפת לפני שרצח אותה, נכון? למה אתה בדיוק התכוונת? האם הוא רק הכה אותה, או שהוא ניסה… לעשות יותר?”
“אם לומר לך את האמת, אני כבר לא זוכר. אני ניסיתי במשך עשר השנים האחרונות לשכוח כמה שיותר פרטים, ולנבור עכשיו בזיכרונות רק יסב לי כאב.”
“הבנתי…” ענתה איילת וחזרה לבהות באח.
“איילת, אם אנחנו כבר ככה מנסים להכיר אחד את השניה, אולי גם את תוכלי להבהיר לי משהו?” שאל מרדכי
“מה בדיוק?”
“אני לא שואל כדי לרמוז משהו, אבל למה כל כך חשוב לך להישאר פה ביובלים? הבנתי למה את לא רוצה לחזור לגור באיזה חווה, אבל מה את מחפשת פה בעיר שלא תוכלי למצוא במקום אחר?”
“חשבתי שכבר אמרתי לך.”
“לא את לא. רק אמרת לי שאת מאוד רוצה להיות כאן.”
“אה. מצטערת, השיתון האחרון היה ממש עמוס בשבילי, עם כל השינויים, אז זה בטח התפספס איכשהו. אתה באמת רוצה לדעת את האמת?”
“אני רוצה.”
“אתה מבטיח שלא תצחק עליי?”
“אני מבטיח.” ענה מרדכי, והתחיל באופן טבעי להסתקרן.
“בסדר, אני אגיד. העניין הוא, שמאז שהייתי ילדה קטנה החלום שלי תמיד היה להיות זמרת. זמרת נודדת, אני מתכוונת.”
“זה הכל?” שאל מרדכי. “למה שאני אצחק עליך בגלל זה?”
“פשוט… ההורים שלי מאוד התנגדו בכל פעם שסיפרתי להם על זה. הם כל הזמן דיברו שמדובר במקצוע עבור בחורות שהן חסרות בינה, או חסרות כבוד, או חסרות… כל תכונה טובה בערך. התוכנית שהיתה להם עבור החיים שלי היתה למצוא איזה בחור מחווה אחרת ולהקים איתו משפחה. אבל עכשיו נראה ששום דבר מזה לא יקרה, ואולי עכשיו יש לי סיכוי להגשים את החלום הזה. אני נמצאת בעיר גדולה עם המון קשרים שיוכלו לקדם אותי, וההורים שלי לא יצליחו לעצור אותי, עכשיו כשהם… אה… אתה יודע… מתים.”
מרדכי ואיילת הביטו זה בזו במבוכה למשך כמה רגעים אחר כך.
“אני שמח שסיפרת לי איילת, עכשיו דברים נראים לי מובנים יותר. יש לך תוכניות לגבי איך להתקדם עם החלום הזה?”
“טוב, דבר ראשון אני אהיה צריכה להשיג גיטרה, ואחרי זה אני אצטרך ללמוד איך לנגן עליה, ואז-“
“נראה לי שזה יספיק בינתיים. את לא צריכה לתכנן עשור קדימה. אני אדבר עם האחרים, ונראה אם נמצא דרך לעזור לך להשיג כלי נגינה ומורה.”
“מרדכי, אתה באמת לא צריך! אתה כבר עושה בשבילי מספיק!”
“זה כלום, באמת. אני חושב שאולי יעקב יוכל לעזור, עכשיו כשהוא לא עובד. אם כבר, מתי הוא אמור לחזור?”
כאילו כמו קסם, בדיוק באותו הרגע נפתחה דלת הכניסה לדירה, ואליה נכנס יעקב עם חיוך רחב על הפנים.
“מרדכי! מעולה שאתה פה! אתה לא תאמין! יש התקדמות ענקית לגבי החווה!”
“כבר יש קונה מעוניין?” קרא מרדכי בתמיהה. “כמה הוא מציע? הרבה כסף?”
“זה הרבה יותר טוב מכסף!” אמר יעקב, כשהוא מתקשה להסתיר את התרגשותו. “זה כנראה הדבר הטוב ביותר שהייתי יכול לחלום עליו!”