זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
בבוקר יום רביעי ישבה לירון ליד שולחן האוכל ולגמה באיטיות מי דבש מספל. באותו הזמן נכנס אל הדירה בר, התאום המגולח, וצעד לכיוון חדרי השינה.
“היי לירון, את הולכת לישון בקרוב?” הוא שאל אותה כשעבר ליד השולחן.
“אני לא יודעת.” היא ענתה. “אני לא ממש מצליחה להירדם למען האמת. ניסיתי כבר מהזריחה ולא הצלחתי.”
“למה? זה לא בגלל התוכנית שלנו, נכון?” שאל בר.
“זה בגלל התוכנית.” היא ענתה. “מאז ששלחנו את המכתב הזה אני כל הזמן חושבת על מה שיכול להשתבש. מה אם הוא לא הגיע? מה אם החלופה יחליטו להתעלם ממה שכתוב שם, או יותר גרוע, מה אם אין להם באמת את המסמכים, ככה שהם כבר יודעים שמישהו ניסה לסחוט אותם על כלום?”
“לירון,” אמר בר. “תירגעי קצת. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אז כל מה שאנו יכולים לעשות בינתיים זה לחכות. חוץ מזה, כבר הסברת לי בעצמך למה את חושבת שיש לחלופה את המסמכים, והאמת שזה לא נראה לי כזה מופרך. במקרה הכי גרוע, לפחות הצלחנו לגייס שוטרת ששיתפה איתנו פעולה, ולא בשביל משהו סתמי – אנחנו הצלחנו לשכנע אותה לגנוב אמצעי זיהוי ממשלתי! את יודעת מה העונש על זה?”
“חמש שנות מאסר, לא?” היא ענתה.
“וגם הרחקה מתפקידים ממשלתיים לצמיתות.” הוסיף בר. “אבל היא עדיין הסתכנה בשביל הכסף שלנו. אני חושב שיהיה אפשר לבטוח בה בעתיד.”
“כן.” חייכה לירון. “ההורים שלי אמרו שזה תמיד מרגש לראות את מעשה השחיתות הראשון של שוטר, במיוחד כשזה לטובת הטפסרים.”
“וזה עדיין רק במקרה הכי גרוע. יש גם סיכוי שצדקת, והחלופה באמת מאמינה שהמשטרה מאיימת עליהם. שיתון הבא, אנחנו נקבל עשר מנות של אבקיזוב במחיר של פרוטה! עשר! זה יכול להספיק לנו לחצי חודש וזה כמעט בחינם!”
“כן, אני ממש מקווה שזה יקרה.” אמרה לירון בחיוך. היא כבר הרגישה שמצב רוחה משתפר. “אני רוצה לראות את הפנים של שה כשהיא תשמע על זה. נראה לי שידברו על זה במשך כל הסעודה של מִמְטָרִים.”
“אה… לירון…” אמר בר במבוכה.
“הכל בסדר בר?” שאלה לירון וחזרה ללגום מהספל.
“לגבי הדבר האחרון שאמרת… אני לא כזה בטוח אם זה באמת הולך לקרות…”
“למה אתה מתכוון? זה הולך להיות ההישג הכי גדול שלנו בחצי השנה האחרונה! למה שלא ידברו עליו?”
“זה לא מה שהתכוונתי אליו.” אמר בר. “את לא יודעת על ההודעה האחרונה של שה?”
“איזו הודעה?” שאלה לירון בדאגה. “אני עבדתי אתמול מהצהרים, לא אמרו לי כלום.”
בר נאנח, והביט בלירון בעצבות.
“לירון, שה הודיעה שהטפסרים לא יחגגו יותר את ממטרים.”
לירון שמטה את הספל, והוא התנפץ על הרצפה לידה.
היא הרגישה את לבה עולה ויורד בחזה שלה. כל שביב של עייפות התפוגג מגופה באותו הרגע.
“מה?!” היא קמה ודפקה על השולחן. “מה זאת אומרת אנחנו לא חוגגים יותר?! איך אנחנו אמורים לקיים את המצוות של טימיר ככה?!”
“לירון! לירון! תירגעי!” קרא בר. “כל מה שהיא אמרה הוא שלא תהיה יותר את הארוחה המשותפת. אנחנו עדיין יכולים לחגוג בבתים שלנו.”
“בר, אתה מקשיב למה שאתה אומר? איזה מין חג זה יהיה בלי הארוחה? אתם לא ניסיתם להסביר לשה כמה זה חשוב?”
“ולצאת נגד המנהיגה שלנו? לירון, את זאת שאמרת לנו לכבד את ההחלטות שלה.”
“כן, אבל לא תיארתי לעצמי שהיא תתחיל לבזות את האלים!”
לירון קמה מהשולחן והלכה לכיוון היציאה מהדירה.
“לירון, לאן את הולכת?” שאל בר.
“אני הולכת לשכנע אותה לשנות את ההחלטה. אני לא חושבת שאלך לישון בקרוב.”
לירון צעדה בכעס אל כיוון בית משפחת סגמת. המילים האחרונות של בר עדיין הדהדו בראשה. כן, היא באמת אמרה לכולם לתת הזדמנות למנהיגה החדשה. כן, היא עצמה עדיין רצתה לכבד את השיקולים שלה, אבל ביטול של חג היה צעד אחד רחוק מדי, ולירון לא עמדה לתת לזה לקרות. בלבה היא ידעה שההחלטה של שה לא היתה אמורה להפתיע אותה, אבל בכל זאת היא קיוותה שעדיין נותרה לה מידה של כבוד לאלים, ואם לא אליהם, אז לפחות אל המסורות של הטפסרים. דרך אותה התקווה לירון חשבה שהיא תוכל לשנות את דעתה.
השומר מחוץ לכניסה, ערד, הביט בלירון בבוז.
“תני לי לנחש, זה קשור לסעודת הממטרים, נכון? שה ביקשה ממני להגיד שההחלטה שלה סופית והיא לא מוכנה לשמוע עוד תלונות.”
“אני לא באתי להתלונן. אני באתי להבין למה היא מתכוונת.”
“מה יש להבין? אין סעודה! עכשיו תלכי מפה.”
לירון נעמדה מולו בשילוב ידיים.
“ערד, אני ראיתי אותך בכל החגים עד עכשיו, כולל בארוחות הממטרים הקודמות. אתה באמת מוכן להגיד לי שאתה מוכן שככה יבטלו אותן?”
“האמת, לא כזה אכפת לי. אני לא אוהב את האירועים הענקיים האלה, וחוץ מזה אני חושב שצברתי מספיק טובות אצל האלים.”
“פולחן האלים לא עובד לפי טובות!” אמרה לירון בכעס.
“שיהיה. את עדיין לא נכנסת.” אמר השומר.
לירון התקרבה צעד נוסף לכיוונו.
“אני לא זזה מפה עד שאתה מכניס אותי.”
“את לא מוֹכֶרֶת? חשבתי שאת צריכה לישון בשעות האלה.”
“נסה אותי.” היא אמרה. “מצידי אני יכולה לעמוד כאן עד הלילה.”
לירון בהתה בו בנחישות, עד שהיה נראה שהוא נכנע.
“בסדר, ניצחת.” הוא אמר ופתח את דלת הכניסה. “שה! הגיעה עוד מישהי להתלונן!”
“שתישאר בחוץ!” נשמע קולה של שה.
“היא אמרה שהיא לא זזה עד שהיא תדבר איתך” צעק השומר בחזרה.
נשמעה דממה במשך כמה זמן. אחרי מספר רגעים נפתחה דלת הכניסה, והנערה הצנומה והעיוורת יצאה ממנו.
“איפה היא?” היא שאלה את השומר.
“כאן מולי.” ענה השומר ודחף בעדינות את לירון לכיוון שה.
שה רטנה בקול ופנתה ללירון.
“קדימה, דברי. לא שזה ישנה משהו.”
“גבירתי, דבר ראשון אני חייבת להגיד שבתור המנהיגה שלנו אני מכבדת כל החלטה שלך.” אמרה לירון. “אבל אני מתחננת בפניך לשקול מחדש את ההחלטה הזאת!”
“יש לך את זה ביותר מנומס?” שאלה שה בעוקצנות. “כמה פעמים אני צריכה לומר לכם שאני לא המלכה שלכם?”
לירון גלגלה את עיניה, אף שהיא ידעה ששה לא יכולה להבחין בכך. ההירתעות שלה מכבוד של מנהיגים עדיין היתה תמוהה בעיניה, אבל זה לא שינה את הרצון של לירון להיות איתה ביחסים טובים. היא החליטה להשתמש בשמה הפרטי של שה על מנת להקל על השיחה.
“דנה, את בטח זוכרת את מה שכתוב בספר השָׂדוֹת, נכון?”
“כן, אני זוכרת.” אמרה שה בחוסר סבלנות. “מה זה משנה?”
“מה זה משנה?!” קראה לירון. “כתוב שם במפורש איך טימיר ציווה על האיכר שאול להכין סעודה בשביל להציל את היבול שלו! את באמת מוכנה ככה לזלזל באל השמים?” היא הביטה בתליון שעל צווארה. “בחייך, את עונדת את התליון שלו!”
“עם כל הכבוד לאיכר שאול, לי אין יבול להציל. מה שכן יש לי, זה ארגון שלם שצריך הצלה, וזה כולל גם אותך, אם לא שמת לב.” ענתה שה.
“ואיך בדיוק להפקיר את פולחן האל אמור לעזור בזה?”
“גברת, את בטח יודעת שאבא שלי נהג לחגוג את כל אחד מהחגים שבספרי המקורות, שזה אומר בממוצע חג וחצי בכל חודש, ובזמן שבו הוא לא היה עסוק בלחגוג, הוא היה עסוק בלהתכונן לחג הבא. אחרי שנכנסתי לתפקיד, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לבדוק את התקציב שלנו. את יודעת כמה כסף אנחנו מוציאים על כל החגיגות האלה? יותר מאלף לירות בשנה! אלף לירות שהיו יכולים בקלות ללכת בשביל נשקים יותר טובים או לסחורה יותר איכותית, אם הוא לא היה מתעקש על כל הטקסים האלה.”
“הטקסים האלה חשובים!” התרעמה לירון. “הם הדרך שלנו להוקיר תודה לאלים! בלעדיהם אנחנו לא היינו שורדים!”
“אם הטקסים האלה כל כך חשובים לאלים, למה הם אפשרו לנו להגיע למצב הזה? למה איבדנו כל כך הרבה שטחים לשדים הכחולים? חוץ מזה, יצא לי להכיר כמה חברים של אבא שלי שלא חגגו אף חג חוץ מהשנה החדשה, והם עדיין במצב מצוין, אז אני בטוחה שלא יקרה כלום אם נדלג על כמה סעודות.”
“אבל-“
“בלי ‘אבל’. כבר שמעתי מאנשים את כל הסיבות למה להמשיך עם הבזבוז הזה. אין יותר סעודות ממטרים וזה סופי. אם זה עד כדי כך חשוב לך תארגני ארוחה על חשבונך, ולא על חשבון התקציב שלנו.”
היא הפנתה את גבה ללירון ונכנסה חזרה אל הבית. לירון רצה והתחילה לדפוק על הדלת לפני שהשומר תפס את ידה.
“די! את שמעת את המנהיגה! עכשיו תלכי!”
מתוסכלת, התרחקה לירון מהבית והתחילה ללכת בחזרה אל הדירה שלה. היא הייתה שוב מלאה בדאגות, הפעם לגבי ההשלכות של הפסקת הפולחן. היא נאנחה ונזכרה מחדש בדבריו של בר, על כך שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור וכל מה שנשאר זה לחכות…
רק שזה לא היה נכון. עדיין לא היה מאוחר מדי. ממטרים מתחיל רק בעוד שיתוניים. מה היה הדבר האחרון שאמרה שה? שאם לירון רוצה לארגן ארוחה, אז שתעשה זאת על חשבונה? אז אם ככה, זה מה שהיא הולכת לעשות. היא שינתה כיוון וצעדה לעבר מקדש “לב העיר”. היה לה חג שהיא היתה צריכה להציל.
הכהן הראשי עמד מחוץ לכניסה למקדש, והיה עסוק בשיחה עם מספר לויים, כאשר לירון הגיעה אליו.
“אנחנו נמשיך אחר כך, יש לי עניינים לטפל בהם.” הוא אמר ללויים, והם נכנסו בחזרה אל המקדש.
“לירון טמט, כמה נחמד לראות אותך שוב! את צריכה לעבור שוב דרך המנהרות?”
“לא אדוני. האמת, אני באתי עקב בעיה אחרת, כזאת שצריכה להטריד גם אותך.”
“זה קשור למה שהמנהיגה שלכם אמרה, נכון? לגבי ממטרים?”
“אתה יודע על זה?”
“אני הייתי הראשון שהיא סיפרה לו.” ענה הכהן. “עדיין לא מובנים לי השיקולים שלה. היא אמרה שזה עניין כספי בלבד, אבל יש מספיק סיבות למה הסעודה צריכה להתקיים. זה לא רק בשביל קידוש טימיר, כבר כמה עשורים שהשכונה היתה תלויה בנדיבות של אבא שלה כדי לחגוג את החג. את וודאי יודעת שהוא היה עורך סעודות שיספיקו לכמה מאות אנשים.”
“רגע, למה אתה מתכוון כשאתה אומר ‘תלויה’?”
“נמרוד, זכרו לברכה, היה מתעקש לממן את החגים בעצמו. הוא נהג לומר שזו הדרך שלו לתרום בחזרה אל הקהילה. בסופו של דבר אנחנו במקדש הסתמכנו על כך כדי לחסוך בהוצאות. המוות שלו בחודש שעבר בא אלינו בהפתעה גמורה, ולא היתה לנו סיבה לחשוב שדנה תחרוג מהמסורת. מה שאני רוצה לומר, הוא שאנחנו במקדש לא מוכנים כלל לסעודת החג.”
“מה?!” קראה לירון בזעזוע. “זה אפילו נורא יותר ממה שחשבתי! עכשיו אנחנו חייבים לשכנע את שה לחזור בה.”
“נראה לי שזה כבר מאוחר מדי.” אמר הכהן. “יהיה בלתי אפשרי לארגן סעודה לחמש-מאות איש בהתרעה של שיתוניים. נמרוד היה מתכונן אליה כבר חודש מראש, אבל… את יודעת… לא השנה. עד כמה שזה מביך אותי לומר, נראה שלא תהיה לנו ברירה אלא לבקש מהתושבים ללכת אל המקדשים האחרים בשביל החג הזה.”
“בשטח של השדים הכחולים.”
הכהן הנהן בשקט.
“אבל מה איתנו?” קראה לירון. “מה אנחנו אמורים לעשות?”
“טוב, אני מצטער אם מה שאני אגיד אפגע בך, אבל אחרי הפשיטה של שנה שעברה לא נשארו כל כך הרבה מכם, לא? כמה אנשים יש עכשיו לטפסרים?”
“בסביבות שישים איש בערך, אדוני.”
“זה כבר נשמע כמו כמות יותר סבירה לסעודה. יכול להיות שתהיו מסוגלים לארגן משהו בזמן שנשאר עד לחג.” אמר הכהן. “דבר ראשון, ישנם שלושת הדברים שחובה להביא לשולחן על מנת לקיים את מצוות ממטרים.”
“כמובן.” אמרה לירון. “לחם שעורים, ירקות קלויים בשמן זית, ובן בקר שמלאו לו שלוש שנים.”
“נכון. הלחם כנראה יהיה החלק הקל ביותר. זה סוג שנמכר במהלך כל השנה. אני מניח ששנים-עשר כיכרות יספיקו עבורכם. שמן זית הולך להיות קצת יותר מסובך להשיג. מטעי הזיתים שלנו נמצאים ברובם לחוף הים הלבן, הרחק בצפון. את תצטרכי לפחות חמישה קב שמן, ועדיף לך בהקדם לפני שהביקוש יעלה. הבקר הולך להיות החלק הקשה ביותר. המקדשים ושאר בעלי האמצעים נוהגים להזמין את הפרים כמה חודשים מראש לפני כל אירוע, כך שיהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא משהו שיגיע בזמן.”
“אבל… אם אתה אומר שהבקר מוזמן כמה חודשים מראש, ונמרוד נפטר רק לפני חודש…”
“אז עדיין ייתכן שיש כמה פרות שנשמרו עבור הטפסרים. בהנחה שדנה עדיין לא ביטלה את ההזמנה. במקרה הזה, כל מה שעליכם לעשות הוא למצוא את הספק ולשנות את ההזמנה. נמרוד בטוח הזמין הרבה יותר בקר משתצטרכו. לדעתי רק שניים יספיקו.”
“תודה רבה לך!” קראה לירון.
“כמובן, אתם בטח תרצו להוסיף מנות לסעודה, ואולי אפילו לקנות כמה נרות במקרה ותמשיכו עד הערב, אבל זה כבר תלוי בכם. שיהיה לך בהצלחה, גברת טמט הצעירה, אבל אל תשכחי דבר אחד אחרון.”
“מה?”
“גם בספר השדות נכתב ששאול האיכר היה מסוגל למלא אחר דרישות טימיר רק לאחר שכל הכפר נרתם לעזרתו. אל תפילי את הכל על עצמך.”
“אני אזכור זאת.” אמרה לירון, והלכה.
אם ככה, לא היה לה הרבה מה לעשות על מנת להציל את החג. קודם כל, היה עליה לברר לגבי פרטי הזמנת הבקר. גם אם ההזמנה עדיין לא בוטלה, יהיה צורך לעדכן אותה בזמן, ולשם כך כנראה יהיה צורך לשכור סוס עוד היום כדי לשלוח מישהו אל הרפת. לדעתה של לירון, פר מתאים כנראה יעלה בסביבות עשר לירות, כך ששניים, יחד עם מחיר השכירות של הסוס, יהיו הרבה מעבר להישגה. היא תהיה חייבת לגייס עוד אנשים למימון החג כדי להצליח בכך.
הדבר השני היה להשיג את השמן. הוא נמכר בתדירות בשווקים של הרובע הצפוני, אבל היה צריך להשיג אותו בהקדם, כי כמו שהכהן אמר, המחיר שלו יעלה לקראת החג. נכון לעכשיו חבית שמן בנפח חמישה קב תעלה בסביבות שלוש לירות, אבל לא בטוח כמה זמן זה יהיה כך.
לאחר מכן, יהיה עליה להשיג את הלחם והירקות. אין שום טעם לקנות אותם היום – צריך רק להזמין אותם מראש בשוק, ולקנות אותם ביום החג. עדיין, מדובר בבערך לירה וחצי נוספים שיהיה עליה לשים בצד.
נוסף לכך, צריך גם לארגן מקום לסעודה, לדאוג לתבשילים נוספים, להכין כמה נרות ליתר ביטחון…
לירון נאנחה. ככל שחשבה על העניין יותר לעומק, כך נהיה העסק יותר מסובך. היה ברור לה שהדבר הראשון שבאמת צריך לעשות הוא לגייס כמה שיותר אנשים בשביל להקים את האירוע. לצערה, שותפיה לדירה היו כנראה כולם שקועים בשינה במהלך הבוקר, ולכן היא היתה צריכה לפנות לטפסרים האחרים שהיו ערים בשעה הזאת.
האדם הראשון אליו פנתה היה נאור חֶרֶש, המכונה גם “רמון”. הוא היה אחד מהיחידים מדור המייסדים של הטפסרים אשר ניצל מהפשיטה של המשטרה בשנה שעברה, ועל כן הוא היה היום לחבר המבוגר ביותר בארגון. בחודשים הראשונים שלאחר הפשיטה הוא עבד קשות כדי לתמוך רגשית בלירון ובחברים הנוספים שאיבדו את הוריהם באירוע, אך בזמן האחרון בקושי יצא לה לראות אותו. לירון הניחה שכנראה אין מישהו בארגון אשר מבין יותר ממנו בניהול משאבים, במיוחד עבור האירוע שהיא תכננה.
היא מצאה אותו משוחח עם הבעלים של מסעדה קטנה בשכונה, באמצע של משחק סבנה מולו. מבט על הלוח העביר בה זיכרונות לא נעימים מהיום בו החיפוש שלה אחר רוח נתלה באותו המשחק.
“דימונה, חמודה שלי!” קרא נאור אליה בחיוך. “מה את עושה פה? לא ראיתי אותך מאז יום ההולדת של שה, ביום ש…”
“ביום שבו נמרוד מת.” השלימה לירון את המשפט.
“כן, היום ההוא.” אמר נאור בעצב. “אני לא רגיל לראות אותך ערה בשעה הזאת. באת רק לבקר או שאת צריכה את העזרה שלי?”
“אני צריכה את העזרה שלך, רמון.” היא ענתה. “יצא לך לשמוע את מה שדנה אמרה על ממטרים?”
“את מתכוונת לכך שמבטלים את הסעודה? אני הייתי אתמול עם שאר האנשים כששה הכריזה על כך. למען האמת, אני כבר ידעתי שזה הולך לקרות.”
“מה זאת אומרת? איך ידעת?” שאלה לירון.
“כמה ימים אחרי ששה תפסה את ההנהגה, היא ביקשה ממני לעזור לה עם ניהול החשבונות של הארגון. היא לא היתה מסוגלת לזה לבד בגלל הראייה שלה, את יודעת. אחרי שעברנו על כל ההוצאות היא ביקשה ממני לבטל את כל ההזמנות הלא חיוניות, וזה כלל את הבקר בשביל החג.”
“ואתה לא באמת ביטלת, נכון? תגיד לי שאתה השארת את ההזמנה כמו שהיא.”
האיש המבוגר הביט בה בצער.
“דימונה, את חייבת להבין ששה צודקת. אנחנו כבר לא נמצאים יותר במצב שבו אנחנו יכולים להרשות הוצאות ענק שכאלו. אני שלחתי את ההוראה לביטול ההזמנה לפני יותר משיתוניים. לא יקרה שום דבר אם נעשה השנה את החג במקדש.”
“אבל, בגלל מה שעשית לא יהיו חגיגות במקדש!”
“למה את מתכוונת?” שאל נאור בדאגה בזמן שהרים את הקוביות מהלוח.
לירון סיפרה לו את מה שאמר לה הכהן הראשי, והקוביות נשמטו מידו של נאור המזועזע.
“אני לא ידעתי.” הוא אמר. “כשהייתי בגיל שלך הם היו עורכים חגיגות נפרדות. אם הייתי יודע כמה הם נהיו תלויים בנו הייתי שומר על ההזמנות! מה אנחנו נעשה עכשיו?”
“הכהן הראשי אמר שאנשים יאלצו ללכת למקדשים האחרים בעיר, אבל לנו אין את המותרות הזאת. בגלל זה אני רוצה שנארגן אירוע צנוע רק בשביל הטפסרים, אבל אנחנו צריכים להתארגן עליו עכשיו אם נרצה שיקרה משהו.”
“את צודקת.” קרא נאור ונעמד. “כמה כסף את חושבת שנצטרך בשביל האירוע?”
“שלושים לירות לדעתי יספיקו.”
“אין בעיה. אני אצא עכשיו לגייס כסף מאנשים. את בינתיים תחפשי אנשים שיטפלו בהזמנות, כולל מישהו שיהיה מסוגל לרכוב לרפת במהירות. תחזרי אלי אחרי שתמצאי אותו, ואני כבר אעדכן אותו על פרטי ההגעה.”
“סגור, רמון.” אמרה לירון, והוציאה מטבע של לירה מהארנק שלה. “הנה, אתה יכול להתחיל מזה.”
האיש המבוגר חייך לעברה ולקח את המטבע, ואז יצא אל הרחוב. לירון נותרה לעמוד מחוץ למסעדה. היא עברה בראשה על האנשים שהיא מכירה, אך היא גילתה שלא היה לה מושג לגבי כישורי הרכיבה של איש מבינם. למרות זאת, היא לא התייאשה, והלכה לעבר הבית של מישהי שלדעתה תהיה מסוגלת לטפל בהזמנות האחרות.
עדי בן-נוגה, או בקיצור “דִי”, היתה באותה התקופה החברה הצעירה ביותר בארגון. היא נולדה מספר שיתונים אחרי שה, אך בניגוד אליה היא לא גדלה בסביבת הטפסרים. אביה היה אומנם אחד מהטפסרים, אך אמה לא, והיא התאמצה להרחיק את עדי מהצד המלוכלך של המשפחה. כל זה השתנה אחרי הפשיטה, בה היה אביה של עדי אחד מהשבויים של המשטרה. לפי מה שלירון שמעה, עדי התחננה רבות בפני אמה להצטרף אל הטפסרים, ולבסוף היא הסכימה, ולו רק כדי למלא את הכנסות הבית.
לירון האמינה שעדי תוכל לבצע בקלות את ההזמנות בתוך העיר, מכיוון שרוב העבודה שלה בארגון היתה בהתנהלות מול הספקים. זה היה התפקיד שניתן לה כחלק מההסכם עם אמא שלה, שביקשה שהיא לא תשתתף במכירות עד ליום הולדתה השמונה-עשר.
יום הולדת שלפי זיכרונה של לירון… היה אתמול.
והיא שכחה ממנו לחלוטין עד לאותו הרגע.
לירון קיוותה שהעניין ההוא לא יפגע בניסיון הגיוס של עדי למשימה.
היא הגיעה לבניין בלב השטח של הטפסרים ונעמדה מול הכניסה לדירה צמודת קרקע, שם היא זכרה שדי מתגוררת. היא דפקה על הדלת, ונערה עם שיער שטני חלק פתחה אותה.
“היי, את דימונה, נכון? מה את רוצה?”
“היי די.” אמרה לירון. “קודם כל, אני רציתי לאחל לך מזל טוב. אתמול היה לך יום הולדת, נכון? מצטערת שלא באתי לברך אותך אתמול.”
“זה בסדר,” אמרה עדי. “גם ככה אף אחד אחר מהטפסרים לא הגיע. אמא שלי אמרה לי שהיא עברה אתמול ליד הבית של משפחת סגמת, ושהייתה שם מהומה קטנה, אז כנראה שכולם היו עסוקים עם זה.”
עדי חייכה לעבר לירון.
“נחמד מצדך שבאת בכל זאת, דימונה. חשבתי ששכחתם ממני.”
“ברור שלא!” קראה לירון. “האמת שאני באתי לפה כי אני ממש צריכה את העזרה שלך.”
“מה הבעיה?”
לירון הסבירה לעדי את כל מה שהיא גילתה, ומעיניה הפעורות נראה שהיא לא ידעה מזה דבר.
“אני לא מאמינה!” קראה עדי. “מאיפה יש לה את החוצפה להפסיק לכל השכונה את החגיגות? זה נוראי!”
“אני יודעת! בגלל זה אני צריכה אותך. לא נראה שיש לך הרבה מאוד עבודה עכשיו, אם את נמצאת בבית.”
“לא, לא ממש.”
“מעולה. אז אחרי שרמון ייתן לנו את הכסף, אני צריכה שתלכי אל השוק הישן ותזמיני את הלחם והשמן שאנחנו נצטרך.”
“סגור. את יכולה לסמוך עלי. יש עוד משהו שאת צריכה ממני?”
“נראה לי שכן.” ענתה לירון. “זה סיכוי קלוש ממילא, אבל יש מצב שאת מכירה אנשים בטפסרים שיודעים לרכוב ממש טוב?”
עדי הרהרה למספר רגעים מתחת למשקוף הדלת.
“נראה לי ששמעתי פעם את חולון משוויץ ביכולות הרכיבה שלו.”
“את רצינית איתי?” רטנה לירון. “הבחור הזה הוא סתם חרטטן . אין לך מישהו יותר אמין?”
“לא.” ענתה עדי. “וכמו שזה נשמע לי אין לנו את הזמן להתחיל לתחקר אנשים. אני אעזור לך למצוא אותו אם את רוצה.”
לירון נאנחה. “אני חוששת שאת צודקת לגבי זה. בסדר, נלך לחפש את חולון.”
שמו האמיתי של חולון היה “קיץ שמש”. הוא היה עוד אחד מהאנשים בני גילה של לירון שנותרו לאחר הפשיטה, אך גם כזה שהיא העדיפה שלא לראות. בין השניים שררה סלידה הדדית: קיץ שנא את האופי הסלחני והמתחשב של לירון, ואילו היא נגעלה מהנטייה שלו להתרברב בכל הזדמנות על כישוריו בכל יכולת שמוזכרת בשיחה, כשברוב המקרים זה באמצעות טיעונים שלא עומדים במבחן המציאות. למרות כל זאת, לירון ידעה שלקיץ יש תפקיד חשוב בהובלת אספקה לשטח הכנופייה, והיא קיוותה שלפחות בתחום הזה היכולות שלו יספיקו למשימה שהיא עמדה לבקש ממנו.
לירון ועדי מצאו אותו ליד שפת נהר הכורים, נשען על קיר בניין ומקפיץ באוויר חישוק עץ בעזרת מקל. קיץ היה דומה במראהו לחן או לבר, אך הוא היה מעט שרירי יותר מהם והתהדר בבלורית מפוארת, כזאת שלדעת לירון הוא השקיע יותר מדי בטיפוחה.
“בוקר טוב, חולון. אני רואה שאתה עובד קשה היום.” קראה לירון לעברו.
קיץ תפס את החישוק בידו הפנויה והביט בה בחיוך מתנשא.
“דימונה, נסיכה שלי, ציפיתי שתמצאי אותי, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.”
לירון רטנה בקול.
“על מה בשם האפלה אתה מדבר? למה אתה מתכוון כשאתה אומר שציפית לי?”
“אה, רמון בא אלי לא מזמן. הוא סיפר לי על התוכנית שלך, ואני חייב להודות שהרשמת אותי. ברצינות, לא חשבתי שיש לך את היכולת לצאת ככה נגד המנהיגה הנערצת שלנו.”
“אני לא יצאתי נגד שה!” צעקה לירון. “היא הרשתה לי לערוך סעודה לחג מהכסף שלי, יש הבדל!”
קיץ גלגל את עיניו.
“טוב, זה חבל. לרגע חשבתי שפיתחת עמוד שדרה. אני מתחיל לתהות אם את בכלל מסוגלת להרוג מישהו אם השדים או המשטרה יגיעו לתקוף שוב. בקצב הזה אני פוחד שאולי תצטרפי אליהם.”
לירון התמלאה בזעם ממנו וצעדה אליו באגרופים קפוצים. הסיסמה הקבועה שלה חזרה בראשה שוב ושוב. היא רצתה להיות נחמדה לקיץ, אבל הוא כמעט עשה זאת בלתי אפשרי, ונהיה לה קשה יותר ויותר להתאפק. היא הרימה יד אחת לעברו לפני שעדי תפסה אותה.
“דימונה! די! לא באנו כדי ללכת איתו מכות!” היא קראה.
“לא חשבתי אחרת.” אמר קיץ ביוהרה. “באתן כי אתן צריכות אותי בשביל המשימה הקדושה שלכן, נכון?”
“אל תגזים.” אמרה לירון בעודה משתחררת מאחיזתה של עדי. “דִי פשוט חושבת שאתה רוכב מספיק טוב כדי לתאם את ההזמנה עם הרפת. אני באתי כדי שתוכיח לי שהיא צודקת.”
“ואיך בדיוק ציפית שאני אוכיח את זה? את רואה סוסים חופשיים פה בסביבה? או שאת מצפה ממני למצוא איזה עגלון ולהשתלט לו על הסוס?” שאל קיץ.
“הוא דְי צודק, דימונה.” אמרה עדי.
“אני יודע שאת אף פעם לא מאמינה לי, אבל אם יש דבר אחד שאני טוב בו זה רכיבה. רק כדי להזכיר לך, יצרן הקרמלונים הכי קרוב נמצא חמש פרסות צפונית מיובלים, ואם אני יוצא אליו בבוקר, אני מסוגל לחזור לפני השקיעה. אם את לא מאמינה לי, את יכולה לשאול את שה.”
לירון נחרה בבוז.
“בסדר. נגיד. אז אתה יכול לצאת היום אל הרפת?”
“רק בתנאי שאחר כך תפסיקי לזלזל מול כולם ביכולות שלי.”
לירון חשה עווית בפניה. המחשבה על המבט המתנשא של קיץ היתה סיבה מספיק טובה בשבילה כדי לסרב, אבל הזמן לא עבד לטובתה, והיא לא ידעה אם היא תצליח למצוא עוד מישהו שמוכן לחרוג מהעבודה שלו בשביל המשימה.
“מ-מ-מסכימה…”
“מה אמרת? לא שמעתי?” אמר קיץ.
לירון לא הצליחה להתאפק יותר, והטיחה אגרוף בפניו.
“וואו, חתיכת מכה!” קרא קיץ. “חבל שהיא לא הלכה לאיזה שוטר! אני אחשיב את זה להסכמה מצידך.”
“אתה באמת תעשה את זה?” שאלה עדי. “שה לא תכעס עליך אם תיעדר מהתפקיד שלך במשך כל כך הרבה זמן?”
“אני לא מפחד ממנה. אני אבקש משאר המובילים שיחפו עליי. אל תדאגי דימונה, בניגוד למה שאת חושבת כרגע, אין להם שום כוונה לבגוד בי. אני מכיר אותם.”
ללירון נמאס כבר מהמשחקים שלו. היא לא רצתה לבזבז יותר אף רגע.
“מעולה, אז מצאנו רוכב. עכשיו אנחנו צריכים למצוא את רמון ולקחת את הכסף שהוא אסף. אתה יודע לאן הוא הלך, חולון?”
“הוא אמר לי שהוא עושה סיבוב בקצה השטח שלנו, אבל זה היה די מזמן. הניחוש שלי הוא שהוא כרגע קרוב לפסל של למך.”
“הבנתי.” אמרה לירון. “בוא נמצא אותו.”
הם חצו את השטח של הטפסרים והתפצלו כשהגיעו לקצהו הדרומי. לירון התנדבה לחפש בסביבות האנדרטה, ללא הצלחה מרובה. היא שלחה את מבטה אל צידה השני של תעלת המים, אל השטח של השדים הכחולים, ותהתה האם יהיה זה רעיון טוב לחפש שם, כאשר לתדהמתה היא ראתה את קיץ ועדי רצים לעברה משם.
“מה אתם עושים בשטח של השדים?” היא שאלה.
“אין לנו זמן!” קראה עדי בעודה מתנשפת. “מצאנו את רמון, אבל זה ממש גרוע!”
“מה זאת אומרת?” שאלה לירון.
“פשוט תבואי אחרינו!” קרא קיץ, והסתובב אל הכיוון שממנו בא. לירון חצתה את התעלה ועקבה אחרי השניים בדאגה.
להקלתה, נאור היה עדיין בחיים, אך לא במצב טוב. איכשהו, הוא נכנס כמה רחובות אל תוך השטח של השדים הכחולים, כאשר שניים מהכחולים תפסו אותו. הם היו די צעירים – אחד מהם עמד צמוד לנאור והצמיד סכין לצווארו, והשנייה, נערה נמוכה ורזה, אחזה ברובה שכוון אל ליבו.
“מה אתם עושים?” צעקה לירון בעודה רצה לעברם.
הנער צחק. “זה לא ברור? אנחנו הולכים להתפלל במקדש!”
“לא ידעתי שנשארו לכם זקנים, חומים. חשבתי שכולם בכלא עכשיו.” אמרה הנערה, ופנתה אל הנער. “אתה חושב שיתנו לנו עליו פרס?”
“מה שאני יודע הוא שפרלין ישמח לתלות ראש של טפסר ליד המפקדה.” הנער ענה.
“כדאי לכם מאוד לשחרר אותו לפני שתתחרטו!” קרא קיץ.
“כן! אנחנו שלושה נגד שניים!” הוסיפה עדי, בניסיון להישמע מאיימת.
הנער צחק שוב.
“אם לא שמתם לב, אנחנו חמושים, ואתם לא. אתם מתקרבים אלינו צעד אחד ואני תוקע את הסכין הזה בגרון של הזקן!”
“וגם אם תנסו לפרוק לו את הנשק, אני אתקע בו כדור לפני שתספיקו.” אמרה הנערה.
לירון נעצרה ובחנה את המצב שמולה. היא ניסתה לחפש אם יש ממנו דרך מוצא, ולהפתעתה הרבה היא גילתה אותה כמעט מיד. הפתרון היה כזה פשוט שהיא היתה נבוכה מכך שרק עכשיו היא שמה לב אליו.
“הפתיל של הרובה שלך כבוי.” לירון אמרה לנערה.
הנערה הביטה אל הכתף שלה וניתרה בבהלה.
“אז… אז מה?!” היא שאלה בדריכות. “אני יכולה להדליק אותו מחדש בכל רגע! ו… ואתם לא יכולים לעשות לי כלום כי-“
היא אפילו לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שקיץ ועדי קפצו לעברם ונאבקו באחיזה של הנער בנאור. הנערה ניסתה לחבוט בהם ברובה חסר התועלת ללא הצלחה מרובה, כי רגעים ספורים אחר כך לירון בעטה בבטן שלה וחטפה את הרובה מידיה. התקיפה של לירון הסיחה את דעתו של הנער מספיק זמן בשביל לשחרר את נאור מאחיזתו, והאיש מיהר לעמוד עם שאר הטפסרים בשורה אחת.
לירון העבירה את מבטה על הרובה שהשיגה.
“תגידו, כמה אתם חושבים שהרובה הזה שווה?” היא שאלה
“אצל הקונה הנכון, לפחות מאה לירות.” ענה נאור, שדיבר די ברוגע עבור אדם שהרגע נחלץ מניסיון הרג. “אבל לדעתי יהיה עדיף לשמור אותו אצלינו ולהתחיל לקנות בשבילו תחמושת.”
“היי! מה אתם מריירים לי על הרובה?!” קראה הנערה. “תחזירו אותו! זה רכוש של השדים!”
“למה לנו?” שאל קיץ בזלזול. “מה תעשו? תאיימו עלינו בסכין? ראינו כמה הוא עוזר לכם בקרב.”
הנערה צעדה לכיוונם, אבל הנער אחז בידה.
“עזבי אותם קרן, אנחנו לא נצליח לבד. בוא נחזור להביא גיבוי.”
“על מה אתה מדבר?” השיבה הנערה. “עד שנחזור הם כבר יברחו איתו! יש לך מושג מה פרלין יעשה אם הוא יגלה שאיבדתי לו רובה? הוא יהרוג אותי! הוא באמת יהרוג אותי! כמו שהוא הרג את הבחור ההוא לפני כמה שיתונים!”
הנערה הביטה בלירון. הפחד בעיניה היה מובהק. זאת לא היתה הגזמה, בכך לא היה ללירון ספק.
“אני אשלם לך!” היא אמרה. “אני מתכוונת לזה! כמה את רוצה בשבילו? לירה? שתיים? פשוט תתני מחיר!”
לירון הביטה בנאור.
“תגיד נאור, כמה כסף הספקת לגייס עד עכשיו?” היא שאלה
“השגתי חמש-עשרה לירות לפני שהם ארבו לי.” ענה נאור.
לירון הביטה חזרה בנערה.
“עשר לירות והוא שלך.”
“מה?!” קראה הנערה. “זה יותר מדי! אני לא יכולה לשלם כל כך הרבה!”
“אל תעבדי עלינו. ברור שאת יכולה! אנחנו יודעים בכמה אתם מוכרים אבקיזוב. זה כלום בשבילכם!” אמר קיץ.
הנערה הביטה בחבורה שמולה, ואז בבן לווייתה. ביד רועדת, היא הוציאה ארנק שהיה תלוי על החגורה שלה, והתחילה להוציא ממנו מטבעות, שאותם ספרה בקול. את שמונה הלירות הראשונות היא הוציאה בקלות, אך לשתיים הנותרות נראה שכבר לא היו לה מטבעות ארד, והיא התחילה לקושש פרוטות במטרה להשלים את הנותר. כשהיא הוציאה מארנקה את פיסת הנחושת האחרונה, היא בקושי הגיעה לסכום של תשע וחצי. היא התייפחה בקול. לירון כמעט ריחמה עליה בשלב הזה.
“גיא! תביא חצי לירה! אני אחזיר לך!” היא קראה לנער.
הנער הוציא את הארנק שלו בחוסר רצון והושיט לה את המטבע החסר. היא צעדה לכיוון לירון ותחבה את המטבעות בכף ידה.
בתמורה, לירון הושיטה לנערה בחזרה את הרובה, לקול תדהמה שפקע מפיה של עדי. הנערה לא התייחסה לכך. היא העבירה מבט אל הנער, ושניהם נמלטו בחזרה אל לב השטח של השדים הכחולים.
“מה את עשית?!” קראה עדי. “היא הייתה יכולה להרוג אותך!”
“לא עם כל הזמן שייקח לה להפעיל מחדש את הרובה.” אמרה לירון. “חוץ מזה, השגנו מהם די הרבה כסף, אז לא שלא יצא מזה כלום.”
“אני רק אומרת, היינו יכולים פשוט להרוג אותם, והיינו מקבלים את הכסף ואת הרובה.” אמרה עדי.
“בחייך דִי,” הגיב קיץ. “את עדיין לא מכירה את דימונה? היא אוהבת לצאת פראיירית, זה כל הקטע שלה.”
“חבר’ה, תסכמו עליי. יבוא יום ואנחנו נשמח מזה שנתנו להם לחיות.” אמרה לירון.
“ילדים, זה לא זמן לריב עכשיו.” אמר נאור. “היינו באמצע משימה לא? בואו ותעזרו לי לגייס את מה שנשאר, אנחנו עדיין לא סיימנו.
הטפסר הוותיק צדק. גם עם הכסף שלירון השיגה מהכחולה, עדיין נשאר להם לא מעט לאסוף כדי לממן את הסעודה. לירון ועדי הצטרפו אל נאור בגיוסים, בעוד שקיץ אסף את מה שהם השיגו ומיהר לצאת אל הרפת, לשמחתה הרבה של לירון. העבודה שלהם נמשכה עד אחרי הצהריים, וכשסיימו הספיקו שותפיה של לירון כבר לקום ולתרום את חלקם. הם די נדהמו כאשר הם שמעו את כל מה שלירון הצליחה לעשות ביום אחד, והם לקחו אותה לבית מרזח מקומי כדי לחגוג את ההצלחה שלה.
“תשמעי לירון, אני חושבת שהפעם באמת התעלית על עצמך.” אמרה מאיה לפני שלגמה מכוס הבירה שבידה.
“אני בסך הכל עשיתי כל מה שבן תמותה צריך לעשות בשביל מגיני היקום.” אמרה לירון, מרגישה מעט מסוחררת.
“לירון, באמת! אל תצטנעי!” אמר בר. “כבר הכנתי את עצמי לשנה בלי חגיגות, נראה לי שהרמת לכולם פה את מצב הרוח.”
“אתם מביכים אותי…” קראה לירון, שהרגישה שהיא מאבדת אחיזה בידיה. “זה לא היה כזה מסו…”
היא הפילה את הכוס שאחזה בה, ושיכר נשפך על כל השולחן.
“לירון? הכל בסדר?” שאל חן. “את לא שתית יותר מדי, נכון?”
“לא… אני לא חושבת…” אמרה לירון, שהרגישה שכל מילה נהיתה קשה יותר להוציא מקודמותיה. “נראה לי… שזה קשור… למשהו שעכשיו גיליתי…”
“למה את מתכוונת?” שאלה מאיה.
“לא ישנתי כבר יממה…” אמרה לירון, והתמוטטה חסרת הכרה על הרצפה.