זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
“אז מה בא לך לעשות עכשיו?” שאל קרצן את ציפורניים.
“אם יש לנו קצת זמן פנוי, אני מעדיפה לשבת ולנוח איפה שהוא. בכל זאת עדיין לא ממש יצא לי להתאושש מאתמול. אולי אפשר באותו הזמן ללכת למצוא את צרעה. כבר כמה ימים שלא יצא לי לראות אותה.” היא ענתה.
“האמת שחשבתי בדיוק על אותו הדבר.” אמר קרצן. “אם אני זוכר נכון, הפעם האחרונה שבה ראיתי את צרעה היתה… יום אחרי הפגישה שלה עם אפרים, לא?”
שניהם הביטו באפרים, שהתנער במבוכה אחרי שהזכירו אותו בהקשר הזה.
“אה, כן.” אמרה ציפורניים. “אתה לא חייב לבוא איתנו אם לא בא לך.”
“כן.” הוסיף קרצן. “אני בטוח שיש כאן עוד אנשים שתרצה לדבר איתם עכשיו.”
אפרים חשב לרגע.
“כן, אני יכול לחשוב על כמה אנשים.” הוא אמר. “אני אראה אותכם במפקדה בערב, טוב?”
“אין בעיה. תשמור על עצמך!” אמרה ציפורניים בחיוך קל, ואז הלכה אל הרחוב הראשי עם קרצן.
אפרים הביט סביבו, מנסה להתמצא במרחב, ואז צעד לכיוון ביתו של השופט. הוא תהה לגבי המשפט האחרון של ציפורניים. זה לא הרגיש לו כמו משהו שהיא היתה אומרת לכל אחד, במיוחד במקום עוין כמו הרובע המערבי של יובלים. יכול להיות שהוא מצא לעצמו חברים מתוך החלופה מבלי להתכוון? הוא לא באמת התכונן לאפשרות הזאת כשבא אל העיר, וגם אז, הוא ציפה שימצא חברים במשמר העירוני שתכנן להצטרף אליו. צד מסוים בו התחיל לתהות האם מדובר בהתפתחות שלילית, והוא ניסה להתעלם ממנו.
כשהגיע, הוא ראה את שפירא, שומר מחוץ לגדר שמול הכניסה לבית. הבחור כבר זיהה אותו מרחוק, כך שלא היתה לאפרים ברירה אלא להתעמת איתו על הפגישה שהוא ארגן לו עם צרעה.
“אפרים, מה קורה? כבר שיתון שלא ראיתי אותך.” אמר שפירא כשאפרים התקרב.
“בסדר, אני חושב.”
“אני רואה שאתה עדיין איתנו.” אמר שפירא.
“למה אתה מתכוון?”
“הלכתי שלשום לבית החרושת לבדוק מה שלומך, ואמרו לי שיצאת יום לפני עם סרעפת ומאז לא ראו אותך. תהיתי לעצמי מה בדיוק קרה.”
“העבירו אותי לחזית הצבאית, זה מה שקרה.” אמר אפרים.
“באמת?” שאל שפירא. “ולא אמרת לאף אחד? אנשים התחילו לדאוג.”
“הייתי עמוס מדי. מצטער.” אמר אפרים.
“האמת שגם אני רציתי להתנצל בפניך.” אמר שפירא. “לגבי צרעה. בחיים לא הייתי מדמיין שיקרה מה שהיה אז.”
אפרים נאנח. “כן. עדיין מביך אותי לבוא ולראות אותה שוב. למה חשבת שזה יהיה רעיון טוב?”
“אמרתי לך אז, שניכם נראיתם לי נחמדים ומנומסים. בהשוואה לכל החלאות שמסתובבים פה ברובע, אתה נראית הכי מתאים בשבילה.”
“רגע אחד, כל הקטע הזה היה בשביל צרעה? חשבתי שעשית את זה לטובתי.”
“עשיתי את זה לטובת שניכם, גבר!” קרא שפירא. “עדיין לא ברור לי מה התחרבש.”
“דווקא לי יש רעיון או שניים.” השיב אפרים. “אולי בתור התחלה, זה בגלל שניסית לשדך לי אותה רק כי היא נחמדה? יש לאנשים יותר תכונות שכדאי לבדוק לפני שמחליטים על שידוך.”
“היי, שתדע שהיו לי עוד סיבות לשדך ביניכם. נניח כמו זה שאתה נראה לי משכיל כזה, אז הרגשתי שאתה ברמה די גבוהה לעומת הגברים האחרים שפה.”
“אם ככה, אני חושב שאולי כיוונת גבוה מדי, כי אתה יודע מה צרעה אמרה לי בסוף המפגש? היא אמרה שהיא סתומה מדי בשבילי.”
“אתה רציני איתי?” שאל שפירא בפליאה. “אין מצב שהיא הייתה אומרת דבר כזה. היא תמיד הרגישה לי אחת החכמות בין החבר’ה שלנו.”
“תגיד, שפירא.” שאל אפרים. “למה אתה לא מנסה לצאת איתה? עם כל השבחים שאתה מעיף לעברה, נשמע לי שדי מתחשק לך.”
שפירא צחק בקול.
“למה אתה חושב ככה?” הוא שאל. “היא לגמרי לא הטיפוס שלי. זה שהיא עדינה זה בסדר, אבל הייתי רוצה מישהי עם קצת יותר ביטחון עצמי. לא שמת לב כמה היא שקטה בדרך כלל? חוץ מזה, לא ממש נראה שיש לה שאיפות גדולות, אז זה גם בעיה.”
“בכל מקרה,” המשיך שפירא. “בשביל מה באת? יש לי תחושה שלא הגעת במיוחד עבורי.”
“אתה צודק.” ענה אפרים. “באתי לראות את אור. כמו שאמרת, עברו כמה ימים מאז שדיברתי איתה, ואני לא רוצה שתדאג.”
שפירא החמיץ פנים.
“יש בעיה?” שאל אפרים.
“לא הייתי ממליץ לך לראות אותה עכשיו.” אמר שפירא. “עדיף בשבילך לחכות קצת.”
“למה? קרה משהו?” שאל אפרים בדאגה.
“לא, לא קרה כלום.” ענה שפירא. “זה יותר לטובתך. אתה זוכר למה סידרתי לך את הפגישה עם צרעה מלכתחילה, נכון? כדי שיפסיקו לדבר עליך ועל אור. מה אתה חושב שיקרה אם יראו אותך חוזר לראות אותה כל כך מהר אחרי מה שקרה בחמישי? יחשבו שלא הלך לך עם הסחורה החדשה, אז הלכת להתנחם אצל הסחורה המשומשת.”
“אז מה אתה מציע?” שאל אפרים.
“לא יודע, לפחות תנסה למצוא עוד בנות?” השיב שפירא. “שיראו אותך מתנסה בשוק קצת, זה הכל.”
“ועד אז אני לא יכול לראות את ה’סחורה המשומשת’ שלי?” שאל אפרים.
שפירא לא הספיק לענות, לפני שנשמע קול התנפצות חזק מאחוריו. הוא הסתובב, ואפרים הביט לכיוון הקול. שם הוא ראה את אור, עומדת מאחוריהם עם מקל מטאטא שבור בידה. היא רעדה בעוצמה כזאת שאפילו אפרים הצליח לחוש בתנודות מבעד לגדר.
כמה זמן היא היתה שם?
“אור!” קרא אפרים, אך היא לא ענתה. היא ברחה ממנו, והתכרבלה בצמוד לקיר הבית. שם, היא בכתה בקול ויבבה צלילים בלתי מובנים.
“חרא!” קרא שפירא. הוא פתח את שער הכניסה ורץ לעבר אור. אפרים מיהר בעקבותיו.
“אור!” קרא אפרים בשנית. “אור! תקשיבי! אני לא התכוונתי! בבקשה תירגעי!”
“אם הייתי יודע שאת שומעת לא הייתי מדבר ככה!” הוסיף שפירא.
אפרים שלח לעברו מבט ביקורתי, אך לא נראה שהוא שם לב. הוא ראה ששאר השומרים על הבית מסתכלים לכיוונם.
“מה אנחנו אמורים לעשות?” שאל אפרים.
“מאיפה לי לדעת? אני בקושי מכיר את הבחורה! תנסה למצוא את אמא שלה או משהו? או לפחות מישהו שהיא בוטחת בו?”
אפרים הרים את מבטו. חוץ ממנו, הוא הכיר רק עוד שני אנשים שידע שאור מקשיבה להם: השופט ור”ס, ואפרים לא היה מוכן לערב אותם בתקרית.
“אני חושב שהדבר הכי טוב לעשות בינתיים הוא להשאיר אותה לבד. בסופו של דבר היא תהיה חייבת להירגע.”
“אין מצב! נראה לך שאני אצליח להתרכז בשמירה בזמן הזה?”
“לא נראה לי שיש לך ברירה אחרת.” אמר אפרים. הוא העביר מבט נוקב בשפירא, עד שנראה שהוא נסוג. הוא הסתובב וחזר אל השער, ואפרים התלווה אליו. לאחר ששפירא סגר את השער, אפרים הסתובב והתרחק מהמקום.
אפרים הלך אל הרחוב הראשי והביט לצדדים. לא היה לו מושג מה לעשות עכשיו. לא היה לו כוח ללכת ולחפש אחרי קרצן וציפורניים, ואל אור הוא הרגיש שהוא לא יכול לחזור שוב בקרוב. הוא בחן את כלי הנשק שאותם הוא חגר. אפרים הניח שאחרי הערב הקודם הם יידרשו עבודת תחזוקה, אך להפתעתו הרבה, הוא לא הבחין בבליה כלשהי שדורשת עבודה רצינית. כלי הנשק האלו מחזיקים מעמד במידה בלתי צפויה, והוא התפלל בשקט שהמזל שלו איתם לא יאזול בקרוב. אפרים עמד במקום, וניסה לחשוב על מה עוד הוא יוכל לעשות עד לערב. עלה לו רעיון אחד, שלא הרגיש לו נורא במיוחד. הוא חצה את הרחוב, ופנה אל כיוון האזור התעשייתי.
אפרים הגיע אל בית החרושת לצמר רגע לפני הפסקת הצהריים. שם הוא ראה את אריה פורק ארגזים של אוכל מעגלה. אפרים נעמד לידו, וכאשר אריה הבחין בו, הוא עצר וחיבק אותו בחוזקה שאפרים לא ציפה לה.
“אפרים! הנה אתה! חשבתי שאני כבר לא אראה אותך יותר!”
אפרים ניסה להשתחרר מלפיתתו של אריה, ללא הצלחה.
“על מה אתה מדבר?”
“מה זאת אומרת? אתה עזבת לפני כמה ימים, ולא אמרו לי שום דבר על מה שקרה לך! אפילו לא יצא לי לשמוע איך הלך לך עם צרעה!”
אריה סוף-סוף שחרר אותו, ואפרים הזדקף וניסה להבין את מה ששמע.
“למה אתה מתכוון שלא אמרו לך שום דבר? מה עם סרעפת? תמר? הם לא סיפרו לך?”
“כל מה שהם אמרו לי הוא שהתחלת לעבוד בשביל החזית הצבאית. עם המוניטין שיש לר”ס, אתה יכול להבין למה דאגתי, כן? אני יכול לדעת מה קרה מאז?”
“אני לא ממש יכול לספר לך. זה מאוד סודי.” אמר אפרים. “אבל תאמין לי שאני בסדר.”.
“אז מה אתה עושה כאן עכשיו?” שאל אריה, וניגש לפרוק את האוכל. “זה גם חלק מהתפקיד הסודי שלך?”
“לא.” אמר אפרים. “יש לי עכשיו זמן פנוי, ואני צריך להתייעץ עם מישהו לגבי משהו שקרה עכשיו.”
“טוב, למזלך בדיוק התחילה הפסקת הצהריים.” אמר אריה. “בוא תעזור לי עם הארגזים ונדבר תוך כדי.”
אפרים ניגש לפרוק את ארגזי האוכל, ובינתיים השלים עבור אריה את הפרטים של מה שקרה עם צרעה, ואז את מה שקרה עם אור. לאחר שסיימו בפריקה והפועלים ניגשו לאכול, אריה נעמד לצד אפרים וניסה לעכל את מה ששמע.
“אתה יודע, כמו שזה נשמע, אני מרגיש שזה שפירא שגורם לכל הבעיות שלך.” הוא אמר לאפרים.
“אני חושב שאתה מגזים.” הגיב אפרים. “הוא רק מנסה לעזור לי, זה לא אשמתו שדברים השתבשו.”
“כן, אבל עדיין, אולי עדיף לך פחות להתייעץ איתו? אני לא כל כך מכיר את הבחור, אבל נראה שהוא לא מבין גדול בזוגיות. יש לך מושג מה תמר הייתה עושה לי אם היא היתה שומעת אותי מדבר ככה על בחורות?”
“תשמע, זאת לא פעם ראשונה ששמעתי אנשים ברובע מדברים ככה. אפילו פה בבית החורשת יש אנשים שמדברים בצורה הזאת על נשים.”
“זה לא משנה.” אמר אריה. “תן לי לספר לך – הבנות בעיר שונאות את הדיבור הזה.”
“אני לא מופתע.”
“אני שמח לראות שיש עוד מישהו ברובע עם קצת שכל.” אריה חייך אליו. “אתה יודע שתמר מתה לעזוב את הרובע המערבי? לדעתי היחס הזה לנשים זה אחת הסיבות העיקריות.”
אפרים נזכר בשיחות שהיו לו לאחרונה עם תמר, והנהן בהסכמה.
“אז מה לדעתך כדאי לי לעשות?” הוא שאל את אריה.
“תשמע, אני לא מכיר כל כך את האור הזאת, אבל לדעתי תחכה קצת עד אחרי הצהריים ככה ותנסה להתנצל. גם אם אתה חושב שלא עשית שום דבר, וגם אם זה לא היה בכוונה, זה לא משנה. תראה לה שאתה מתייחס אליה בכבוד.”
אפרים הביט באריה ושאף שאיפה עמוקה.
“טוב, נשמע שאתה יודע על מה אתה מדבר.” הוא אמר.
“בהצלחה לך!” קרא אריה והביט סביבו.
“נראה לי שנגמר זמן ההפסקה.” הוא הוסיף והתחיל לרכז סביבו את הפועלים, ואותת להם לחזור למלאכה. לאחר שהפועל האחרון צעד פנימה, הוא הפנה את ראשו לאפרים.
“אתה עדיין פה?” הוא שאל.
“יש לי זמן פנוי עד הערב. בעיקרון אני צריך עכשיו לעדכן את כל האנשים בחזית הצבאית לגבי איזו שיחה, אבל אני לא כל כך מכיר אנשים פה. זה בסדר מצדך שאישאר פה עוד קצת?”
אריה חייך וטפח לאפרים על השכם.
“איזו מין שאלה זאת? ברור שכן! חשבתי ללכת עכשיו לבקר את תמרק’ה, רוצה לבוא גם?”
אפרים התלווה לאריה בדרכו לבית חרושת לפתילים, שם הוא ראה שלושה פועלים שעמדו בחוץ ועסקו בהתקנת זגוגית חדשה על החלון שאפרים תרם לשבירתו מקודם. תמר עמדה לצידם והשגיחה עליהם.
“סוף סוף הגיעה הזגוגית!” קרא אריה בעודו הולך לקראת תמר.
תמר הסתובבה בחיוך ונישקה אותו בפה.
“אין לך מושג כמה זה היה נורא לשכנע את החבר’ה מסמדינה להביא אותה. אני מרחמת על השליחים שהיו צריכים לחצות את המחוז כל הזמן בשביל המשא ומתן. תאמין לי, אם אני אי פעם אתפוס את החלאה הקטנה ששברה את החלון מלכתחילה…”
היא סובבה את מבטה והבחינה לראשונה באפרים.
“היי, מה אתה עושה כאן?”
“זה קצת מסובך.” ענה אפרים.
“שטויות!” קרא אריה. “באת כי התגעגעת אלינו, לא? צריך הסבר יותר מפורט?”
אפרים חייך במבוכה בתגובה.
“אין בעיה.” אמרה תמר. “אתם יכולים לעלות למשרד שלי. ברגע שאסיים עם החלון אני אצטרף.”
אפרים ואריה עשו כדבריה ונכנסו אל המשרד. אפרים ציפה למצוא את סרעפת בפנים, אך להפתעתו המשרד היה ריק. אריה תפס במהירות את הכיסא שלו והשעין את רגליו על השולחן. אפרים הביט מסביב למשרד. היתה זו הפעם הראשונה שהוא זכה בהזדמנות להביט בו מקרוב. מתחת לשולחן עמדו כחצי תריסר בקבוקי יין, כאשר אחד מהם היה שכוב על הרצפה ללא פקק. על השולחן עצמו, לצידי רגליו של אריה, עמדו נר לבן וערמה של ניירות. אפרים הרים את הדף העליון והביט בו. זה היה מכתב ממשפחת סוחרים, שנראה שנשלח בתגובה למכתב אחר. במכתב, שהיה מיועד אל “אדון חורב”, היה רשום שעל אף שהם מעריכים את הצעתו, אין להם דרך לדעת האם ההגנה שהוא מציע תכובד בידי שודדי הדרכים, ועל כן הם מעדיפים להסתמך על שומרים שכירים. על המכתב היה חתום ראש שיירת “מים שקטים”.
אפרים שמט את הדף ברתיעה לאחר שקרא את המכתב. “מים שקטים” היתה אחת המשימות האחרונות אותן ביצע עם אחיו, לפני אותו האסון, וחלפו רק מספר חודשים מאז שהיא הסתיימה. אפרים עדיין זכר את הפנים והקולות של אותם הסוחרים. אחרי שראה במו עיניו את האכזריות של צוות ההברחות, המחשבה על כך שהם עושים את דרכם ליובלים הקפיאה את דמו. אפרים הרים בחשש את המכתב ועבר עליו שוב. בחלקו העליון היה רשום התאריך של שלשום.
“תאמין לי, לחבר’ה האלה יש מזל שהצוות של אבן בפגרה עד השיתון הבא.” אמר אריה מבלי לשנות תנוחה. “אם הם לא יתעכבו, יש מצב שהם לא ירגישו כלום.”
אפרים, עדיין טרוד, הניח בחזרה את המכתב והמשיך להסתכל. משמאל למושב של סרעפת, בצמוד לקיר, היה מדף ועליו תיבה קטנה, אותה אפרים זכר מהלילה הראשון שלו בעיר. באופן בלתי רצוני עינו נדדה אל הרצפה הצמודה אל אותו הקיר. עליה עמדה תיבה נוספת, גדולה יותר, אך שונה מזאת שאפרים שבר. נראה שעסק המשכון של החלופה עדיין נמשך. על שאר הקיר הותקנו חלונות גבוהים, שהציפו את החדר באור לאורך היום. ממול, על הקיר הימיני, היתה ארונית כמעט ריקה. הפריטים היחידים שהונחו בה היו שעון שמש, שני תליונים מוסיעיים, וסיכת נחושת בצורת דובדבן. אפרים הרים את הסיכה ובחן אותה. הוא זיהה את השם “עשיו” חרוט על אחד מהפירות, אך המתכת שעל הפרי השני הייתה מעוכה ומעוותת במידה שלא אפשרה לו לקרוא את האותיות החרוטות עליה. אפרים החזיר את הסיכה למקומה והסתכל על הקיר האחורי.
צמוד לקיר היה שולחן כתיבה נוסף. בדומה לקודמו, גם עליו היו נר לבן וניירות, אך נוסף לכך הוא כלל חשבונייה, מספר גושי שעווה צבעוניים וזוג חותמות. אפרים הרים בהיסוס דף מאותה ערימה ובחן אותו. היה זה דף חשבונות, שעליו בכתב רהוט ומסודר פורטו ההוצאות של בית החרושת, המשכורות ומספרי מכירות. חלק מהדף כלל גם שמות של צוותי הובלה ואת הבניין שמאחורי המבשלה. אפרים החל לתהות לעצמו מה יהיה הנזק במידה ומישהו ישיג את המידע שעליו, בדומה למה שלקח אז מהשדים הכחולים. הוא שיער שכנראה זה לא יהיה כזה נורא, כי בניגוד לשדים, החלופה לא תלויה במשאב מסוים כדי לתפקד.
אפרים העביר את מבטו לצד השני של השולחן, עליו היו הנר וגושי השעווה. גוש אחד היה בצבע סגול, והשני בצבע תכלת. צמוד אליהם היו שתי חותמות. החותמת הראשונה כללה סמל שאפרים לא זיהה, אך אחרי מאמץ הוא הצליח לזהות את המילה “חורב” שהיתה חרוטה על החותמת בכתב ראי. החותמת השניה היתה פשוטה יותר, ואפרים זיהה אותה בתור חותמת החלופה. אפרים הרים את החותמת, והביט על הנר. צידן האחורי של החותמות היה שטוח, כך שהיה ניתן לסגור באמצעותן מכתבים ללא סימן מזהה. אפרים בחן בזהירות את החותמת של החלופה, וניסה לשער האם הגודל שלה מתאים לגודל החותמת במכתב שקיבל, אך במהרה הקפיץ אותו קול שפרץ מאחוריו.
“אפרים, אשמח אם לא תחטט לי בחפצים, בבקשה.”
אפרים הסתובב בבעתה וראה את תמר, שעמדה בראש גרם המדרגות.
“סליחה!” הוא קרא והניח את החותמת בחזרה.
“תגידי, איפה סרעפת?” שאל אריה.
“הוא השאיר אותי לבד היום.” ענתה תמר. “הוא אמר לי שהוא נמצא היום עם השופט בשביל דיון חשוב, אבל הוא לא סיפר שום דבר אחר. אני די מודאגת, האמת. זה לא מתאים לו.”
“למה את מתכוונת?” שאל אפרים.
“הוא בדרך כלל הרבה יותר פתוח איתי.” היא ענתה. “הוא נוהג לשתף אותי בתוכניות שלו ולהקשיב לדעתי, אפילו כשרוב הזמן נראה שהוא מבין בעסקים הרבה יותר ממני.”
“את לא חושבת שהוא מנסה להתחיל איתך, נכון?” שאל אפרים.
“אפרים, הוא יודע שאני רצינית לגבי אריה.” תמר אמרה בגלגול עיניים. היא נכנסה אל תוך החדר וסובבה את כיסאה כך שגבו פנה אל הקיר. “לא כל מערכת יחסים בין גבר לאישה חייבת להיות זוגית, אתה יודע.” היא המשיכה בזמן שהיא התיישבה על הכיסא.
“באמת אפרים, אתה מכל האנשים כאן צריך להשתחרר מהתפיסה הזאת.” העיר אריה והוריד את רגליו מהשולחן. הוא סובב את הכיסא עליו ישב כך שיפנה אל תמר. אפרים נעמד ביניהם בעודו נשען על הארונית. הוא בחן את הנר על השולחן של תמר, וניסה לחשוב על דרך להעלות אותו בשיחה. אחרי הכל, אם הוא לא טעה, זה כנראה היה הנר בו תמר השתמשה כדי לחתום על המכתב האלמוני שקיבל.
“אתם משתמשים הרבה בנרות לבנים בחלופה?” הוא שאל.
“כן. למה?” תמר ענתה בתמיהה. “כולם משתמשים בנרות לבנים, אני חושבת שזה הצבע הכי נפוץ בממלכה. איזו מין שאלה זאת?”
“ל…לא משנה.” אמר אפרים במבוכה. הוא ידע בעצמו שזו שאלה מטופשת, ובכל זאת הוא שאל אותה.
לשמחתו, אריה ותמר לא ניסו לחקור אותו על השאלה, ושוחחו ביניהם על אירועי הזמן האחרון. בשלב מסוים, התחילה השיחה להתמקד במעבר הדירה שלהם, ואפרים הבחין בכך שתמר מתחמקת מלציין פרטים על הדירה החדשה. היא הזכירה שוב ושוב את התנאים המצוינים שיהיו בה, אך באף נקודה היא לא ציינה את מבנה הדירה, או אפילו את הכתובת שלה. אפרים היה סקרן להבין את ההימנעות של תמר מהנושא, אך הוא הרגיש שהוא לא מכיר מספיק את השנים כדי להתערב בעניין פרטי כמו זה, והיה לו חשד שהוא מוציא דברים מהקשרם. לפני שהוא הספיק לחשוב על העניין לעומק, תמר קטעה את מחשבותיו כאשר היא פנתה אליו ישירות.
“אפרים, האמת שעכשיו נזכרתי במשהו. אחד מהאנשים שבאו לראות אתמול את הדירה היתה צרעה. זה יהיה בסדר מצידך לגור איתה? פשוט שניכם מועמדים מובילים כרגע, אבל אני חוששת שאם תסרב בעל הדירה יעדיף אותה במקומך.”
“אני לא חושב שזה יפריע לי.” אמר אפרים. “מקום קבוע לישון בו עדיין יהיה עדיף על המצב שלי. אתם עושים לי טובה מאוד גדולה עם כל הנושא.” הוא שלח שוב מבטים חוקרים אל תמר, בתקווה שהיא אולי תגיב אל הרמז.
“אתה לא צריך להגזים.” אמר אריה. “אתה בסך הכל שוכר אותה אחרינו. זה לא שאנחנו תורמים לך כסף או משהו.”
אפרים המשיך להביט בתמר, מחכה לראות איך היא תגיב אל המשפט הזה, אך הוא לא זיהה שום רגש מצידה. אחרי זמן מה היא הסיטה את מבטה בחוסר נוחות.
“הכל בסדר אפרים? אתה רוצה ממני משהו?” היא שאלה
“אני רק רציתי לדעת אם יש עוד מועמדים לדירה חוץ ממנה.” הוא אלתר.
“כן, די הרבה, אבל לא נראה לי שיש מישהו מהם שחשוב לך לדעת עליו.” ענתה תמר.
“בכל מקרה, אתה ממש לא צריך לדאוג לגבי הדירה.” העיר אריה. “יש בעיר הזאת דברים שצריכים להדאיג אותך הרבה יותר.”
“כמו מה?” שאל אפרים. “כמו משבר הסמים?”
“כן, זה די מה שהתכוונתי אליו.” ענה אריה באנחה. “דווקא כשהתחלתי להרגיש שהמצב ברובע משתפר, פתאום הכל מדרדר ככה בבת אחת. איך לכל הרוחות הגענו למצב הזה?”
“אני אמרתי לך מלא פעמים אריה – אי אפשר לתקן את הרובע הזה.” הגיבה תמר. “מתי שהוא דבר כזה היה קורה בכל מקרה, בלי קשר לכוונות של השופט. גם ככה אנחנו עוד מעט עוברים למקום יותר טוב, אז למה אתה דואג?”
“מילא אתם, אבל מה עם כל שאר האנשים ברובע?” שאל אפרים. “את לא חושבת על מה שיקרה להם?”
“מה אתה מצפה שאעשה, אפרים? זה לא שאני יכולה לעשות משהו לגבי המצב הזה.”
תמר קמה ממושבה ולקחה את שעון השמש מהארונית. היא הפנתה אותו לכיוון החלונות וניסתה לאמוד את השעה.
“וואו, נהיה מאוחר פתאום, ועדיין יש לי דברים לעשות למטה. נראה לי שכדאי שתצאו.”
“רעיון טוב.” אמר אריה. “גם לי יש את הסידורים שלי.”
אפרים קם בעקבותיו וירד לכיוון היציאה.
“תודה על האירוח.” הוא אמר לתמר בזמן שירד במדרגות.
“אגב,” אמר לו אריה כשהם יצאו מבית החרושת, “לדעתי אתה יכול כבר לחזור אל אור. נראה לי שעבר מספיק זמן בשביל שהיא תירגע.”
“כן, האמת שתכננתי עכשיו לבדוק אם היא בסדר.” אמר אפרים, ונפרד מאריה.
אחרי עצירה מהירה ב”מספרה של רזי”, שבמהלכה הוא הכניס את הפתק שכתב אל הגומחה הסודית, אפרים הלך בחזרה אל ביתו של השופט. שפירא עדיין שמר על הכניסה, כאשר הוא היה עצבני באופן מובהק.
“לאן בשם זשה הלכת?!” הוא צעק אל אפרים. “יש לך מושג כמה זה היה נורא לעמוד כאן ולשמוע אותה בוכה חצי יום?”
“זה קורה כל הזמן!” צעק לעברו השומר על הגדר משמאלו. ” תתחיל להתרגל!”
“לא כשהיא נמצאת בחוץ!” צעק שפירא בחזרה.
“מצטער.” אמר לו אפרים. “הייתי צריך להתרחק קצת בעצמי, וטיפה נסחפתי בזמנים. בכל מקרה, איך אור עכשיו?”
“היא הפסיקה לבכות, למרבה המזל.” אמר שפירא. “אבל היא עדיין מכורבלת ליד הקיר.”
“יש סיכוי שאתה תוכל להכניס אותי פנימה, ואני אנסה לדבר איתה?” שאל אפרים.
שפירא נאנח. “בסדר, אבל לא להרבה זמן. השופט יכול להגיע לכאן בכל רגע, ואני לא רוצה להסתבך.”
הוא פתח את שער הכניסה, ואפרים נכנס איתו פנימה וחיפש את אור.
היא ישבה בדיוק באותו המקום בו היא נראתה לאחרונה, מכונסת בעצמה, עם ראשה חפון מאחורי ברכיה. אפרים התקרב אליה בעדינות.
“אור, זה אני! אפרים! הכל בסדר?”
אור לא ענתה לו.
“תקשיבי! אני לא ידעתי ששפירא עמד לדבר עלייך ככה! באמת! אני מצטער שהיית צריכה לשמוע את זה. שתדעי לך שאני ממש לא חושב עלייך ככה!”
אור הרימה את ראשה באיטיות והביטה בו.
“אתה לא חושב שאני סחורה משומשת?”
“בחיים לא הייתי חושב ככה על אף אחד! אור, אכפת לי ממך! אני לא עומד לנטוש אותך או משהו, מבינה?”
במשך זמן מה האישה הצעירה לא אמרה דבר. היא הביטה באפרים, ואז בשפירא, שעמד מאחוריו.
“אפרים, אתה יכול לשבת לידי קצת?”
שפירא הביט בו בחוסר סבלנות.
“אין לנו זמן לזה עכשיו.” הוא אמר לאפרים, אך הוא נשאר במקומו.
“אתה רוצה שהיא תירגע או לא?” שאל אפרים. “אם השופט יגיע תאמר לו שלקחתי אחריות, בסדר?”
שפירא רטן בקול וחזר לעמדה שלו. אפרים התיישב בעדינות לשמאלה של אור.
“אתה יודע,” אמרה לו אור. “אני חושבת, שמאז שהגעת לפה, אני מרגישה הרבה יותר טוב.”
“כשאת אומרת לפה, את מתכוונת לכאן בחצר, או לחלופה?”
“אני מתכוונת ליובלים.” היא ענתה. “כבר לא נהיה לי כל כך ק-קר ברגלים, ואני הרבה פחות מגמ-מגמ-מגמ…”
אור השתעלה בקול והשעינה את ראשה לאחור.
“היתה תקופה שבה אני הפסקתי להאמין שהאלים ש-ש-שומרים עליי, שאין יותר אף אחד שמקשיב לי.” היא המשיכה.
“ועכשיו?” שאל אפרים.
“אני… עכשיו אני לא בטוחה. אבל אני חושבת שאני אולי מתחילה סוף סוף לחזור לעצמי.”
“למה את מתכוונת?”
“אני עדיין לא… ב-ב-בטוחה שאני רוצה ל-ל-לפתוח את זה.” היא ענתה. “אבל… אולי עוד מעט… יהיו לי פה שוב… חיים רגילים.”
אפרים הביט באור והתמלא בעצב. היא היתה כה מלאת תקווה. איך הוא מסוגל לדבר איתה על החששות שלו? על התחושה שהחלופה לא תחזיק עוד מעמד ככה יותר מכמה שיתונים? על העובדה שמישהו בכנופייה בוגד בהם וזומם להפלתם?
“אני יודעת על מה אתה חושב.” אמרה אור.
“על מה?”
“אתה חושב לעצמך איך אני יכולה להיות כל כך רגועה כשהמצב יוצא משליטה?”
“את יודעת?” שאל אפרים.
אור התייפחה שוב, אבל אפרים הרגיש משהו שונה אצלה הפעם. זה היה כאילו היא מנסה לצחוק, אבל היא שכחה איך.
“אני לא עיוורת, אפרים. אפילו מתוך החצר הזאת אני שומעת מה ק-ק-קורה בחוץ. אני שומעת את השומרים מדברים ביניהם כשהם מתחלפים, ואני רואה איך השופט חוזר עם עיניים עייפות כל יום. זה קשור לאבקיזוב, נכון? משהו רע קורה.”
אפרים הביט על הקרקע שמתחתיו, ועל צל הבית המתארך.
“כן. דברים לא ממש מסתדרים. אבל לא הבנתי איך את לא מודאגת.”
“כי אתה נמצא פה.” היא אמרה. “ואתה אמיץ.”
“זה ממש לא נכון.” אמר אפרים.
“אתה כן. אתה אמיץ י-י-יותר מכולם פה. אתה זוכר איך עזרת לי אז בלי שאפילו הכרת אותי? איך שאתה התנדבת לרגל בשביל השופט? איך שאתה עמדת מול הבחורה עם השיער הקצר? אני סומכת עליך, אפרים. אתה יכול לפתור את המצב, אני מ-מ-מאמינה לך.”
“תודה.” אמר אפרים. “אבל אם לומר את האמת, אני לא ממש בטוח מה אני יכול לעשות.”
“את-ת-תה… רוצה שאני אעזור?” שאלה אור.
“איך?”
“אני ל-ל-לא יודעת, אבל אני רוצה לנסות. מה אם… אני אנסה להקשיב מהמפקדה?”
“מה זאת אומרת?”
“הש-ש-שופט כל הזמן רוצה שאני אצא יותר מהבית. אני יכולה לנסות לנקות בתוך המפקדה ולהקשיב.”
“אבל חשבתי שאת מפחדת לצאת החוצה.”
“כן. אני מפחדת פחד מ-מ-מוות. אבל אם זה אומר שאני אעזור לך, אני מוכנה לנסות.”
“בסדר.” אמר אפרים. “אפשר לנסות. אם את לומדת משם משהו חשוב, תודיעי לי, אבל אני לא מוכן שתתאמצי ככה סתם. ברגע שאת מרגישה שזה יותר מדי בשבילך, אל תמשיכי.”
אור הביטה בו בחצי חיוך.
“אני מבטיחה לנסות כל מה שאני אוכל.”
אפרים עמד לקום, ואז נזכר בעוד משהו. זה היה קשור לדבר מה שר”ס ציינה לפני כשיתון, והוא די שכח ממנו עד עכשיו.
“תגידי אור,” הוא שאל בלחש. “את ראית לאחרונה את השופט מסתובב בבית עם ערמת דפים?”
“כן, אני זוכרת. זה היה לפני שיתוניים. בכל יום כשהוא היה חוזר הוא היה יושב עם אח שלו ליד הניירות ועושה איתם משהו שלא הבנתי, אבל זה לא היה להרבה זמן. אחרי כמה ימים הוא נתן לי את הניירות ואמר לי להשאיר אותם בחדר שלי בעליית הגג. מאז הוא לא נגע בהם, ממה שאני יודעת. למה אתה שואל?”
“סתם, משהו שרציתי לבדוק, זה לא חשוב לבינתיים.” הוא אמר. למשך מספר רגעים עלתה בו המחשבה לבקש מאור לתת לו את הדפים, כך שהוא יוכל לנסות לפענח אותם בעצמו, אבל זה לא היה אפשרי כשכל השומרים הביטו בו. הוא קם והביט בה פעם אחת נוספת.
“תשמרי על עצמך, בסדר?” אמר אפרים ונפרד ממנה.
הוא יצא בחזרה אל הרחוב והביט לשמיים. לא נותר לו הרבה זמן. בקרוב תשקע השמש, ויהיה עליו לגשת למפקדה ולהבין מה היה לר”ס כל כך חשוב לספר לחזית הצבאית.
לא נותר לו הרבה מה לעשות, על כן הוא הלך אל הכניסה למפקדה והמתין. לאורך השעה הקרובה, התאספו מחוץ לכניסה חברים נוספים בחלופה, שאת רובם הגדול הוא אינו זיהה. בין אלה שזיהה היו קרצן וציפורניים, שפירא, שבע-עשרה וצרעה, ששמרה ממנו על מרחק וחייכה חיוך נבוך כשראתה אותו. נוסף עליהם הוא ראה גם את השומרת שהיתה לידו בפעם הקודמת בה דיבר עם אור, ושני הנערים שאיתם נאבק בשיתון שעבר, אשר לפי הצלקות הטריות שעל פניהם כבר הספיקו להיענש על התנהגותם. בסך הכל העריך אפרים שבאו כמאה איש אל מחוץ למפקדה. כמעט כל החזית הצבאית, פרט לבערך עשרים אנשים ששמרו באותו ערב על המבנים החשובים בארגון. אפרים הציץ מעבר למבנה והביט לכיוון מערב, וראה את השמש נעלמת מאחורי חומת העיר. באותו הרגע הגיעה ר”ס מהצד השני, וחברי החלופה פינו את דרכה אל דלתות הכניסה. ר”ס פתחה את הדלתות ונכסה פנימה, אז היא נעמדה לפני השולחן העגול. שאר החזית התלוותה אליה פנימה והצטופפה בתוך החדר הראשי.
“ר”ס, להדליק את הנרות?” שאלה אחת מהחברות בחזית.
“אין צורך. זה יהיה קצר.” ענתה ר”ס. “תסגרו את הדלתות מאחוריכם.”
הדלתות נסגרו, ור”ס התחילה בהצהרה שלה.
“אז, כפי שאתם וודאי יודעים, אנו נמצאים בעיצומו של מצב קשה. בניגוד מוחלט למדיניות שלנו, סוחרי סמים מסתובבים בשטחנו גם ברגעים אלו ממש, ומרעילים את תושבי העיר עם כל מה שיש להם בתיק. חמור מכך, נראה שבאופן כלשהו תמיד הם מצליחים לחמוק מאיתנו, ולחבל בכל התוכניות שלנו. אני ניסיתי במשך זמן רב למצוא הסברים לכישלון הזה, וכעת אין לי ברירה אלא להסיק שהוא על אחריותכם הבלעדית.”
“מה?!” קרא אחד האנשים. “אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים!”
“אז אם ככה כל מה שאתם יכולים זה לא מספיק.” היא ענתה. “ואם כבר העלינו את הנושא, יש לי הרבה סיבות להטיל ספק בביצוע שלכם. אני מרגישה שמאז שסיימנו את מסע הכיבושים שלנו, אתם התחלתם להתבטל, ורוב הזמן אתם נמצאים בבתי מרזח במקום לשמור על הסדר. אני טועה?”
דממה מביכה שררה בתוך המחסן. איש לא ניסה להתעמת עם ר”ס לגבי הטענה.
“מעכשיו מגיע הסוף לפגרה שלכם. אני מכריזה בזאת על מספר שינויים. ראשית, כל מי שלא נתתי לו תפקיד אחר מחויב להעביר את כל שעות הערות שלו במרדף אחרי הסוחרים או השותפים שלהם. אני לא רוצה לשמוע יותר תירוצים מהסוג של ‘זה מחוץ למסלול שלי’ או ‘הם היו רבים מדי’. ההיסוס שלכם הוא הניצחון שלהם. דבר שני, אני שמעתי שמועות על כך שכמה מכם תפסו סוחרים בשעת מעשה, אבל אז נתנו להם לברוח עם הסחורה. אני מקווה מאוד שזה לא באמת נכון, כי לזה אני לא מוכנה באף מצב! מעכשיו, ברגע שתתפסו את אחד מאותם נבלים, אתם לא משחררים את הסחורה, או שופכים אותה, אתם מח-רי-מים! עליכם לקחת את הסמים מהידיים שלהם ולהביא אותם הישר לפה. ודבר שלישי-“
באותו הרגע נפתחו בכוח דלתות המפקדה. עקב החשכה בבניין אפרים לא זיהה בהתחלה את הדמות שעמדה בחוץ, אך כאשר היא פילסה את דרכה לכיוון השולחן הוא כבר הבין מי היא, ולמה היא באה לפה.
הפגישה בצהריים לא התקיימה בסוף, מה?
אבן צעדה בזעם לכיוון ר”ס וסטרה בכוח על לחיה.
“מה את עושה?!” צעקה ר”ס בזמן שהתאוששה.
“זה בדיוק מה שבאתי לשאול!” צעקה אבן ומשכה בחולצתה של ר”ס. “מה עשית לכלב-רועים?!”
“מאיפה אני אמורה לדעת? מאז המסע האחרון שלכם בכלל לא ראיתי אותו!”
“אל תשחקי איתי! אני יודעת ששלחת אנשים לעקוב אחריו! איפה הוא?! הוא אצלך במרתף, נכון?!”
“אבן, עכשיו זה באמת לא הזמן להאשמות כאלה. אני בדיוק באמצע ההצהרה שסיכמנו עליה אתמול. חוץ מזה, למה לי בכלל לחקור אותו? הוא לא חשוד בכלום!”
אבן סטרה לר”ס פעם נוספת.
“את חושבת שאני תמימה, ר”ס? את חושבת שאני לא יודעת על הרשימה שהכנת? את חושבת שמישהו בחלופה מלשין לשדים, נכון? שיש בחלופה בוגד, ועוד מישהו אצלי בצוות!”
אפרים שמע התלחשויות לחוצות בתוך הקהל. ככל הנראה, עבור רבים זאת היתה הפעם הראשונה שהם שמעו את ההשערה הזאת.
“אז תני להגיד לך משהו, גברת רוצחת סדרתית.” אמרה אבן ואחזה שוב בחולצה של ר”ס. “האנשים בצוות שלי נאמנים לי בכל אבריהם. הם אוהבים אותי, הם יודעים כמה החלופה חיונית בשביל הרובע הזה, והכי חשוב – הם נמצאם חצי מהחודש מחוץ לעיר! איך את מצפה ממישהו מהם לתקשר עם האויבים שלנו כשרוב הזמן הם בכלל לא יודעים מה הולך אצלנו בשטח? אבל יש לי רעיון יותר הגיוני איפה אפשר למצוא את המלשן הזה. אולי דווקא בקבוצה שכבר חצי שנה לא עושים בה שום דבר, ומפחדת בגלוי מהמפקדת שלה?”
אבן סובבה את ר”ס לכיוון הקהל והצביעה עליו.
“תסתכלי טוב ר”ס! אם יש בחלופה בוגד, זה חייב להיות אחד מהם!”