זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
למחרת היום בו הלך אפרים להתרחץ, הגיע שפירא אל בית החרושת, ובישר לו שצרעה הסכימה למפגש. זה היה מספיק בשביל לסקרן את הפועלים האחרים, שהציפו אותו בשאלות לאורך כל אחר הצהריים. אפרים ניצל את ההזדמנות, ובאותו הזמן ניסה להציג את הצד שלו לגבי מה שקרה בצוות ההברחות.
אפרים נדהם מהמהירות שבה התוכנית עבדה – ביום שלאחר מכן, השיחות עליו כבר פסקו לחלוטין. לרוע מזלו, נושא השיחה החדש לא השאיר לו הרבה נחת:
במקום שידברו עליו, כולם התחילו לדבר על העורב.
בתחילת היום היה מדובר רק בחופן שמועות בהן דנו הפועלים, ולפיהן העורב מממן את סוחרי הסמים שמסתובבים ברובע. בהמשך היום אותן שמועות התגבשו לטענה שאותו האיש נשלח על ידי השדים הכחולים כדי להשפיל את החלופה. זמן קצר לאחר מכן כבר החלו הפועלים להתבדח על האופן שבו העורב הצליח להתעלות על הארגון. לאחר שיצא מהעבודה גילה אפרים שהשיחות על העורב הגיעו גם אל הרחוב, ויחד איתן גם הגיעו לא מעט האשמות אל עבר החלופה וחוסר היכולת שלה להתמודד עם המצב. אפרים אפילו חטף קומץ של עלבונות מעובר אורח שזיהה את חולצתו הסגולה.
הדברים האלה הטרידו את אפרים. עד כה היו מעט מאוד אנשים שידעו על הקשר של העורב לסוחרי הסמים, כך שהמידע היה חייב לצאת דרך אחד מהם. אפרים ידע שהוא לא הדליף מילה, אבל מה לגבי האחרים? הוא לא באמת הכיר אותם. יכול להיות שאחד מהם סיפר למישהו מבלי לשים לב?
בבוקר של יום חמישי אפרים נתקל שוב בתמר בדרך לעבודה, והיא תחקרה אותו בדיוק על עניין זה.
“תאמר לי את האמת.” היא ביקשה. “האם דיברת על העורב עם מישהו שהוא לא אני, אריה או סרעפת?”
“לא!” ענה אפרים. “אף פעם! אני קיימתי את ההתחייבות שלי! באמת!”
“אתה בטוח בזה?” היא שאלה. “כי אני בוודאות לא סיפרתי לאף אחד אחר, ואריה אמר לי את אותו הדבר, ואני סומכת עליו. אני מקווה מאוד שזה לא סרעפת, אבל עם הפה הגדול שלו קשה לי לפסול את האפשרות הזאת. תנסה שוב להיזכר, האם היה מצב כלשהו שבו מישהו היה יכול לגלות על העורב?”
אפרים עבר שוב על אירועי השיתון האחרון, ונחרד כאשר הוא הבין משהו שהוא לא התייחס אליו בעבר.
“תמר, אני לא יודע אם זה עוזר לך, אבל ביום שני בערב אני דיברתי עם אריה על העורב בדרך לבית המרחץ.”
“מה?!” קראה תמר ונעמדה מול אפרים. “למה לא אמרת לי את זה קודם?”
“לא חשבתי שזה משנה, כי דיברתי רק עם אריה.”
“אתה זוכר אם היו עוד אנשים בסביבה באותו הזמן?”
“לא, בכלל לא שמתי לב אם היו אנשים לידי.”
תמר אחזה בראשה ביד אחת.
“שיט! שיט! שיט! מה אתה חשבת לעצמך?”
“היי! אריה היה זה שהתחיל לדבר על זה, לא אני!”
“ואתה לא חשבת לרגע להזכיר לו שזה לא המקום המתאים?”
תמר נאנחה.
“אני כבר אדבר איתו לגבי זה. עכשיו כבר מאוחר מדי לתקן, אבל בפעם הבאה תשים לב מי נמצא לידך כשאתה מדבר על משהו סודי כזה.”
***
היום בבוקר, לפני שהלכו לישון, יצאו לירון ושותפיה לדירה לקנות ניירות וכלי כתיבה, בתור הכנה לתוכנית שלה ושל מאיה למציאת המסמכים האבודים. היא לא חשבה על הנושא לפני כן, אבל באותו הרגע תהתה לעצמה לירון איך ייתכן שהתאומים ידעו לקרוא ולכתוב, אך מעולם לא טרחו להביא כלי כתיבה כלשהם אל הדירה.
“בשביל מה? זה לא שיש לי מישהו לכתוב לו מכתבים.” ענה בר לאחר שלירון שאלה אותם. “כל מי שאני מכיר שיודע לקרוא נמצא או פה בשטח שלנו, ואז אני יכול פשוט לגשת אליו לדבר, או שהוא נמצא בכלא, ונראה לי שכולנו יודעים שהסוהרים לא הולכים להעביר להם מכתבים.”
“בכל זאת, יש עוד מלא דברים שאפשר לעשות עם נייר ודיו. מה עם לכתוב יומן או לנהל חשבונות?”
“אני לא צריך לכתוב דברים כדי לזכור את החשבונות שלי.” השיב חן. “את כבר צריכה לדעת שאפשר לאחסן המון מידע מבלי לדעת לקרוא. לגבי יומן, ניסיתי כמה פעמים לכתוב משהו כזה, אבל אף פעם לא הצלחתי להתמיד, ואם לומר את האמת, אני לא ממש מרגיש שזה עוזר לי בצורה כלשהי.”
“רגע, רגע, אתה כתבת יומן?” שאלה מאיה, מסוקרנת. “מה כבר כתבת בו? בנות שאתה מאוהב בהן?”
“למקרה ששכחת, יומן זה ענין פרטי, חדרה. ובכל מקרה, אין לך סיכוי למצוא את זה. זה היה לפני הרבה שנים, בתקופה שאני ובר עדיין גרנו עם ההורים שלנו, וככל הנראה הדפים האלה הלכו לאיבוד. לא שאני מתכוון לנסות שוב, עכשיו כשאני יודע כמה אתן חטטניות.”
“חברים, מה דעתכם לשנות נושא?” הגיבה לירון. “בכל זאת יש לנו עוד עבודה לפנינו.”
אחרי הצהריים, לאחר שכולם הספיקו לישון במידה מספקת, התחילו התאומים בעבודתם.
הם הניחו ביניהם את המפתח שלקחו משלום, ואז כל אחד מהם לקח דף והתחיל להעתיק אליו את תוכן המפתח. לירון נעמדה מאחוריהם ובדקה שהם לא עושים טעויות בהעתקה. אמנם היא לא ידעה לקרוא, אך תוכן הדף היה די פשוט להבנה, כך שהיא עדיין היתה יכולה לראות אם כל האותיות נכתבו לפי הסדר. לאחר שהעותקים הראשונים נכתבו במלואם והועברו לייבוש בצד השולחן, לירון התמלאה בתקווה. גם אם האחרים לא הבינו את זאת, היא הייתה בטוחה בכך שהדפים האלה הם הצעד הראשון שיוביל אל תקומת הטפסרים.
“אנחנו באמת צריכים כל כך הרבה עותקים?” התלונן בר לאחר זמן מה. “אני חושב שארבעה או חמישה יספיקו, לא?”
“סיכמנו שעד שיגמרו לנו הדפים, זוכר?” השיבה מאיה. “אני רואה שלא נשאר לכם הרבה.”
“ומה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עם כולם?” שאל חן. “דימונה, בבקשה תגידי לי שיש לך תוכנית.”
“בערך.” אמרה לירון והתיישבה מולם. “אבל העותקים הם לא חלק ממנה, למען האמת. רציתי שיהיו לנו אותם ליתר ביטחון, בהתחשב בכמה חשוב הדף הזה.”
“טוב, אז על מה חשבת?” שאל בר.
לירון שילבה את כפות ידיה.
“ככה. בימים האחרונים ערכתי בזמני הפנוי חקירה בנוגע למיקום המסמכים האבודים של השדים.”
“כן, אנחנו יודעים את זה.” העיר חן. “את גררת את כולנו לחיפושים שלך בשיתון שעבר.”
“בכל מקרה, הגעתי לאחרונה לפריצת דרך. אני כרגע מאמינה בהסתברות גבוהה שהמסמכים נמצאים כעת בידי החלופה.”
“למה?” שאל חן.
“זה סיפור קצת ארוך, אם תרצה אסביר לך אחר כך.”
“יש לך דרך להוכיח את זה?” שאל בר.
“זהו, זה בדיוק מה שאנחנו תקועות בו.” אמרה מאיה. “ניסינו לחשוב אתמול על איך להשיג הוכחה ולא עלינו על רעיון כלשהו, אז אנחנו צריכות את העזרה שלכם.”
“למה שלא תנסו להתגנב לשטח שלהם ולחפש שם?” שאל בר. “זה לא מה שעשינו עד עכשיו?”
“אין מצב שאני עושה דבר כזה.” השיבה לירון. “שה אסרה עליי לצאת מהשטח שלנו, זוכרים? לא יהיה לי למי לפנות לעזרה אם דברים יסתבכו.”
“זה לא עצר אותך לפני זה.” העירה מאיה בעוקצנות.
“כן, אבל החלופה זה סיפור שונה.” אמרה לירון. “אני לא מכירה טוב במיוחד את הרובע המערבי, ככה שאני לא יודעת איפה אפשר להסתתר במידת הצורך. חוץ מזה, השטח שלהם הוא ענקי, ואין לי מושג איפה להתחיל לחפש בכלל.”
“שלא לדבר על זה שכבר ככה האנשים בחלופה הרבה יותר חשדנים כלפי זרים, בגלל כל העניין עם סוחרי האבקיזוב.” הוסיף חן. “אם יגלו שאנחנו טפסרים, זה יהיה הסוף שלנו.”
“בדיוק,” המשיכה לירון. “אני עדיין משאירה את האפשרות הזאת, אבל כנראה רק בתור מוצא אחרון. אנחנו צריכים לחשוב על דרך זהירה יותר.”
“נראה לי שיש לי רעיון.” אמר חן. “אני אכין עותק מזויף של המפתח, ונשכור מישהו שימסור אותו לחלופה. אחרי זה כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעקוב אחריהם ולראות אם הם מגיבים לזה!”
“למה בדיוק אתה מתכוון ב’אם הם מגיבים לזה’? מה בדיוק אנחנו אמורים לראות?” שאלה מאיה.
“אהה….” חשב חן בקול. “על זה לא בדיוק חשבתי.”
“מה עם לדבר איתם ישירות?” שאלה מאיה. “אולי נשלח להם מכתב שכתוב בו שאנחנו יודעים שיש להם את המסמכים, ושלנו יש את המפתח, ואז נקבע עסקת חליפין?”
“הייתה שמחה לעשות משהו כזה, אבל זה די ברור שקודם נצטרך את האישור של שה. אני לא חושבת שאוכל להסביר לה מאיפה אני יודעת את מה שגיליתי מבלי לחשוף שהפרתי את הפקודות שלה, ואני די מנסה לשמור איתה על יחס חיובי עכשיו.”
“אני יכולה לנסות לדבר איתה בעצמי, אם את רוצה.” אמרה מאיה. “עלי היא לא פקדה שום דבר, אז אין לי ממש מה לסכן.”
“לכי על זה אם את רוצה.” אמרה לירון. “אבל את ממש לא חייבת להסתבך בשבילי.”
לירון קלטה שהתאומים שולחים אליה מבטים ספקניים בתגובה, והתכווצה מעט במקומה. היא באמת צריכה לשפר את היכולת שלה להתבטא.
“אז בקיצור, אנחנו לא באמ יכולים להיכנס לשטח של החלופה, לרגל אחריהם מרחוק, או להוציא מהם את המידע ישירות.” אמר חן. “אם לומר את האמת, אני לא רואה עוד אפשרות לבדוק האם המסמכים אצלם.”
“אני חוששת שאתה צודק.” הגיבה מאיה. “לירון, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל יכול להיות שנצטרך את העזרה של רוח עם זה.”
“מי זה רוח?” שאל חן.
“זה הבחור הזה שעזר לנו אז להשמיד את המחסן של השדים עם אבק השריפה, לא?.” ענה בר. “איך הוא בדיוק יכול לעזור לנו?”
“הוא זה שמסר לשדים את המסמכים.” אמרה מאיה. “ככה לפחות לירון חושבת בהסתמך על החקירה שלה. כנראה שהדרך הכי טובה שלנו לבדוק אם היא צודקת תהיה למצוא את רוח ולשאול אותו אם זה נכון.”
היא הסתובבה אל לירון.
“מה את אומרת, דימונה?”
לירון התעלמה ממנה. היא הביטה בדפים המתייבשים, מהורהרת.
“לירון?” שאלה מאיה בקול.
לירון הרימה את ראשה והביטה בשותפיה לדירה.
“אני לא חושבת שאנחנו צריכים את העזרה של רוח. עליתי על רעיון.”
“באמת?” קראה מאיה. “על מה את חשבת?”
“משהו קשור לדברים שחן אמר קודם. אני לא לגמרי סגורה שזה יכול להצליח, אבל נראה לי שאני יודעת איך אפשר לגרום לחלופה לגלות לנו האם המסמכים אצלם.
“קודם כל, אנחנו צריכים להשיג חותמת מקורית של המשטרה…”
***
בשעות אחר הצהריים, אפרים קיבל ביקור פתע מסרעפת.
“אז, שמעתי שאתה יוצא הערב למפגש, כן?”
“כן, עם הבחורה הזאת, צרעה.”
“אה, כן. אחת מהבנות של ר”ס. יצא לי לראות אותה כמה פעמים, היא באמת מקסימה. יש לה את כל מה שצריך כדי להיות רעיה מושלמת.”
“עם כל הכבוד אדוני, המפגש אפילו לא התקיים.” הגיב אפרים במבוכה. “אני חושב שזה מוקדם מדי בהרבה כדי לדבר על חתונה.”
“הפסד שלך.” אמר סרעפת. “תאמין לי, אם ר”ס לא הייתה אוסרת עליי כבר מזמן הייתי מציע לה להינשא.”
“ברצינות?” שאל אפרים. “מה כל כך מיוחד בה? יש בעיר הזאת המון נשים שנראות יותר טוב ממנה.”
סרעפת צחק.
“גבר, יש לך הרבה מה ללמוד אם אתה חושב שמין זה כל מה שחשוב בנישואין. בשביל זה יש מספיק זונות בעיר הזאת. מה שיש לצרעה זו היכולת להיקשר לכל אחד, ואת זה יש רק למעט בחורות. אתה לא חושב שעדיף מישהי שתמיד תהיה לצידך, ותמיד תוכל להקשיב ולתמוך? כמובן, זה לא שאין לי מה להציע לה…”
“תשמע אדוני, אני מאוד מעריך את הדעה שלך, אבל תוכל קודם להמתין עד שהמפגש יסתיים? אני מעדיף לראות בעצמי אם מה שאמרת באמת נכון.” אמר אפרים באי נוחות.
“אין בעיה. אם אתה מרגיש שהולך טוב ביניכם, תרגיש חופשי לפנות אליי, יש לי הרבה ניסיון בנושא זוגיות.”
סרעפת הסתובב ויצא מבית החרושת. אפרים רעד במקום, כאילו הוא מנסה לנער מעליו את המילים של סרעפת. לשם שינוי, הוא היה שמח על החלטה של ר”ס.
בערב אפרים מיהר לצאת מבית החרושת. לא היה לו הרבה זמן להתגנדר – המעט שהספיק היה לרחוץ את ידיו ואת פניו במי התעלה שליד הבניין. הוא חזר אל קדמת הבניין והמתין. תוך זמן קצר הוא ראה את צרעה מגיעה, וחש מובך. בניגוד אליו, היא השקיעה במידה ניכרת במראה שלה: על גופה היא לבשה שמלה לבנה וחלקה, שיערה השחור היה בוהק ומסורק, והיא אף שמה מעט איפור ובושם על פניה – מצרכים שלפי הניסיון של אפרים היו נדירים בתוך הרובע.
צרעה צעדה בהיסוס לעבר אפרים, כאילו גם היא לא סגורה לחלוטין לגבי המפגש.
“היי… אפרים…” היא אמרה עם חיוך נבוך.
“היי צרעה, הכל בסדר?”
“אתה יכול לקרוא לי נוגה, בבקשה?” היא אמרה. “אני לא ממש מרגישה שאני הולכת למפגש היכרות… אם הבחור שמולי מדבר אליי כמו אל אחת מהחבר’ה, אתה מבין?”
“אין בעיה.” אמר אפרים. “אז הכל בסדר, נוגה? את נראית מוטרדת ממשהו.”
“לא, לא. זה שום דבר. פשוט כבר יומיים אחותי הגדולה והדודה שלי השקיעו המון כדי שאני אגיע בצורה מושלמת למפגש, ו… עכשיו אני… טיפה מודאגת אם המראה שלי ייהרס תוך כדי. אני לא הייתי רוצה להיראות כמו איזו חסרת בית או משהו.”
“אין לך ממה לדאוג, נוגה.” ניסה לנחם אותה אפרים. “זה לא שאנחנו מוזמנים לאיזה נשף, נכון? לי לא באמת משנה כמה את מגונדרת.”
“אתה באמת חושב ככה? באמת לא משנה לך איך אני מופיעה?” נוגה אחזה בשיערה ופיזרה אותו בידיה. “מה לגבי עכשיו? אתה לא חושב שזה נראה מוזנח?”
אפרים התבונן בנוגה. כעת היא נראתה כאילו היא הרגע קמה משינה, למרות שעם האיפור והשמלה, עדיין היה הבדל ניכר בין המראה שלה לשל אפרים. הוא הודה לעצמו שזה נראה מוזר, אבל לא מוזר כמו ההחלטה שלה לפרום את מה שכנראה דרש עבודה רבה לסדר.
מה בדיוק את מנסה לומר לי נוגה?
אפרים השווה שוב בין ההופעות שלהם. הוא קיבל את התחושה שההתעמקות בנושא רק הורגת את האווירה, וניסה לסגור את הנושא בהקדם.
“נוגה, תניחי לזה, בסדר? לדעתי את נראית יפה גם ככה. קדימה, את לא רוצה לצאת לאנשהו?”
נוגה נאנחה ונצמדה לאפרים.
“אם אתה אומר…” היא אמרה עם חיוך מאולץ. “בוא פשוט נשכח מזה, טוב?”
“אז יש מקום מסוים שחשבת ללכת אליו?” שאל אפרים.
“אנחנו הולכים אל ‘הדובדבן’. שפירא אמור להופיע שם ולהקדיש לנו שיר.”
“באמת? הבחור ממש חשב על הכל…” אמר אפרים בהתפלאות.
“מה אני אגיד לך, מרגיש לי שהוא ממש רוצה שהמפגש הזה יצליח. שנלך?” שאלה נוגה והושיטה את ידה. אפרים אחז בידה וצעד איתה אל עבר המועדון.
“אז אפרים,” שאלה אותו נוגה בזמן שהלכו. “שמעתי משפירא שאתה מחפש דירה באזור.”
“כן.” ענה אפרים. “ביום שלישי אני התארחתי בדירה של אריה ותמר כדי להתרשם.”
“נחמד. אז מה חשבת עליה?”
“היא נראית בסדר בסך הכל. גדולה יחסית, בקומת הקרקע ועם שכר של שלושים לירות לחודש. אני באמת שוקל לעבור אליה אחרי שהם יעזבו.”
“זה נשמע מעולה.” הגיבה נוגה. “אתה יודע, אני גם עכשיו מחפשת דירה חדשה. אולי אפשר להתחיל לחפש ביחד אחרי המפגש הזה.” היא אמרה וצחקקה.
אפרים חייך.
“אני חושב שזה באמת רעיון טוב.”
היה נראה לאפרים שלמרות ההתחלה המביכה, הוא ונוגה הצליחו להתגבר על גורמי החיכוך. אפרים קיווה שכעת יהיה יותר קל לו להעמיק איתה את הקשר.
בתוך המועדון, אפרים ונוגה התיישבו ליד שולחן זוגי מואר בנרות. תוך זמן קצר ניגשה אליהם מלצרית ולקחה מהם את ההזמנה למנה הראשונה.
“אז אפרים,” פנתה אליו נוגה אחרי שהמלצרית עזבה. “יש משהו שאתה אוהב לעשות כשיש לך זמן פנוי? לא עכשיו, אני מתכוונת, אתה יודע, באופן כללי?”
“טוב, את זוכרת שבמקור אני מתגורר בסמוך למטל? אז במהלך החגים שלהם הם היו מעלים כל מיני הצגות, אז אני הייתי הולך לשם כדי לצפות.”
“אה, באמת?” שאלה נוגה ” אז מה… מה אהבת בהן?”
“זאת לא שאלה כזאת פשוטה.” צחקק אפרים. “זה די משתנה מהצגה להצגה. אני חושב שמה שאני הכי אוהב הוא לראות שחקנים שמצליחים להשתחרר ממי שהם וממש להיכנס אל תוך הדמות שהם מגלמים, אם את מבינה אותי. זה לא קורה הרבה לצערי, אבל כשזה כן, אני בעצמי יכול לרגע להתנתק מהסביבה וממש להרגיש איך הסיפור קורה מולי. מה איתך? יש הצגות שאת אוהבת במיוחד?”
“אה… אם לומר את האמת… אני… אף פעם לא באמת התחברתי להצגות. אפילו לא את מה שהיו מעלים בראש השנה. כאילו, אני רואה שהרבה אנשים מאוד אוהבים את זה, אבל לי זה תמיד הרגיש מוזר. כל הקטע הזה עם אנשים שמתחזים לאנשים אחרים ולאלים. זה לא פשוט לשקר?”
“אני לא הייתי קורא לזה לשקר.” אמר אפרים. “זה יותר כמו המחשה של הסיפור, כדי שתוכלי לראות בעצמך את מה שמתרחש. זה הרבה יותר מענין מאשר סתם לשמוע מישהו מספר את זה.”
“אבל מה לגבי כל מה שאמרת על אנשים שנכנסים אל הדמות? אם כל מה שמשנה הוא ההמחשה, למה צריך את זה?”
“אה… אני לא ממש יודע איך להסביר את זה… זה יותר משהו שמרגישים.”
אפרים ראה שנוגה מתיחה לאבד עניין בשיחה. הוא ניסה במהירות להעביר אליה את רשות הדיבור.
“אז אם לא הצגות, מה את כן אוהבת לעשות בזמן הפנוי שלך?”
“לא משהו מעניין.” ענתה נוגה. “אני אוהבת לצאת עם חברות או עם אחותי הגדולה לשוק ולרכל קצת. זה משחרר לחצים.”
מבלי להתכוון, אפרים הזעיף פנים כאשר הוא שמע את המילה ‘לרכל’.
“הכל בסדר, אפרים?” שאלה נוגה.
“כן, כן.” ענה אפרים. ” זה לא קשור אליך. זה רק שאחרי מה שעברתי בשיתון האחרון, קשה לי עם ריכולים. את לא יכולה לתאר לעצמך כמה היה לי קשה לשמוע את כל האנשים שמסביבי מפיצים עליי שמועות שקריות.”
“אני מבינה את ההרגשה שלך אפרים, אבל אני חושבת שאתה קצת מגזים. יש הבדל בין רכילות לבין שמועות. מהניסיון שלי, דברים כמו שקרו לך הם מאוד נדירים. רכילות זאת דרך מאוד טובה להשיג מידע על מה שקורה באזור, ואני יכולה להבטיח לך שברוב הזמן הוא מאוד מדיוק. חוץ מזה, בדרך כלל הרכילות שאני שומעת היא על דברים חיוביים שקרו, כמו למשל…”
נוגה התחילה לדבר ברציפות על כל מיני חברות שלה, עם הרבה שמות שאותם אפרים לא הכיר. לו לא היה אכפת אפילו בקצת ממה שהיא סיפרה, אבל הוא העדיף שלא לקטוע אותה. היה נראה לו שסוף-סוף נוגה מתחילה להרגיש בנוח, וחוץ מזה, היא נראתה לאפרים מאוד חמודה במצב הזה.
למרות זאת, אפרים עדיין הרגיש לא בנוח לשמוע את הדעות של צרעה לגבי ריכולים. אפילו במטל, דברים כאלה לא מאוד עניינו אותו. בדרך כלל הרכילויות שהיה שומע היו לגבי אירועים שוליים, שכבר היו נפתרים עד שהם כבר הגיעו לאוזניו.
כשאפרים חשב על כך, הוא תהה לעצמו האם בכל זאת ישנו תחום עניין שמשותף לשניהם. זאת אולי לא היתה בעיה מהותית במיוחד – להרבה זוגות לא היו תחומי ענין משותפים – אבל עד כה אפרים לא ממש הרגיש שהוא מוצא נקודת חיבור עם הבחורה שמולו.
הוא ניסה לחשוב על דבר נוסף לשאול אותה, למרות שהיה קשה לו להתרכז בזמן שהיא המשיכה לדבר. להקלתו, באותו הרגע הגיעה המנה הראשונה שלהם, כך שהם לא היו צריכים לדבר יותר מדי.
אפרים התחיל לאכול מהמרק שקיבל, אך הוא שם לב שנוגה מסיטה ממנו את מבטה.
“נוגה, קרה משהו?”
“מצטערת, פשוט מגעיל אותי לראות אנשים שאוכלים מרק. מאוד קשה לי עם אוכל לא מוצק.”
“אני… מבין.” אמר אפרים. הם המשיכו לאכול את המנה הראשונה בשקט.
בעודם ממשיכים לאכול, הצליח אפרים לחשוב על שאלות נוספות לנוגה. לאחר שהזמינו את המנה העיקרית, הוא הביט בה ושאל את השאלה שהרגיש שהיתה הכי חשובה בשבילו.”
“תגידי נוגה,” שאל אפרים. “מה השאיפות שלך בחיים? יש משהו מסוים שאת מכוונת אליו?”
“אה… האמת שאף פעם לא חשבתי על הדברים האלה. אני די נוטה לחיות את הרגע, אם אתה מבין אותי.”
“אז את מרוצה מהחיים שלך עכשיו? אין שום דבר שהיית רוצה לשפר בהם?”
“ברור שיש דברים כאלה, אבל אף פעם לא הרגשתי שבוער לי במיוחד לעשות איתם משהו. סך הכל אני מרגישה שהחיים שלי כרגע הם די טובים.”
“מה לגבי המקום שלך בחלופה? אמרת לי שאת לא אוהבת אלימות. לא היית רוצה למצוא עיסוק שיותר מתאים לך?”
נוגה נאנחה.
“תשמע אפרים, עד כמה שזה יראה לך מוזר, זה המקום שהכי מתאים לי. לפני שהצטרפתי אל החלופה, ניסיתי לעבוד בכל מיני מקומות אחרים, אבל בשום מקום לא הסתדרתי:
“בהתחלה ניסיתי להיות שוליה אצל תופרת, אבל היא פיטרה אותי כי הייתי מגושמת מדי. אחרי זה ניסיתי לעבוד בתור מלצרית בבית מרזח, ועזבתי אחרי שכל הגברים ניסו לגעת בי. עברתי למטבח, וכמעט הורדתי לעצמי את האצבע. בסופו של דבר הכרתי את ציפורניים, והיא עזרה לי להתקבל לפה. מאז לא ממש היו לי תקריות שגרמו לי להתחרט על ההחלטה.”
“עדיין,” אמר אפרים. “למה דווקא בחזית הצבאית? למה לא חיפשת תפקיד אצל סרעפת?” הוא שאל, ואז החסיר פעימה. היה מיותר מצידו לשאול, כי הוא כבר ידע את התשובה.
נוגה נאנחה שוב.
“דבר ראשון, בחזית הצבאית המשכורת גבוהה יותר. אני לא יודעת לקרוא, אז אני כבר פסולה מתפקיד ניהולי בחזית העסקית, ככה שהתפקידים היחידים שמתאפשרים לי הם שמירה או משהו דומה. דבר שני, אני לא מוכנה לעבוד אצל סרעפת. היו לי איתו כל מיני, היתקלויות לא נעימות. ר”ס הבטיחה לי שתחתיה הוא ישמור ממני מרחק, ובינתיים היא קיימה את ההבטחה. כן, ולפני שאתה שואל, אני לא מתכוונת להצטרף לחזית ההברחות, אפילו שהם מרוויחים יותר. אני הבנתי מראש שאני לא מתאימה לקבוצה ושאני כנראה לא אתרום למאמץ שלהם, בניגוד להרבה אנשים אחרים שאני מכירה שלמדו את זה על בשרם.”
אפרים הביט בנוגה ברוגז.
מה זה היה אמור להביע?
זה הוא, או שהיא אמרה את המשפט האחרון בהתנשאות מסוימת?
הוא הסתכל עליה למספר רגעים, מנסה להבין האם היתה כאן עקיצה לעברו. בתגובה לאותם המבטים, נוגה נרתעה מעט לאחור.
“היי! לא דיברתי במפורש עליך! מה שהתכוונתי הוא שהיו עוד הרבה חבר’ה שנשרו מהצוות של אבן בשלב די מוקדם.”
אפרים נסוג מעט וחייך במבוכה. כנראה שהוא לא פירש נכון את המצב.
“למרות שאם כבר אני חושבת על זה, לא נראה לי שהיה מישהו שעזב בצורה כזאת רועשת כמוך.” היא הוסיפה וצחקקה.
אפרים הסיט את מבטו ונאנח בזעף.
“סליחה, לא התכוונתי לפגוע.” אמרה נוגה ומשכה בכתפו.
“זה בסדר.” אמר אפרים והזדקף.
הוא הביט לעבר המטבח. ההזמנה שלו עדיין לא הגיעה.
“אז מה לגביך, אפרים? לך יש שאיפות?” שאלה נוגה.
“בערך.” הוא ענה. ” משהו כמו להוביל לשינוי בעיר הזאת, בתור התחלה. אמרתי לך כבר שזאת הסיבה שבגללה הגעתי לפה.”
“זאת נשמעת כמו שאיפה מאוד גדולה. יש איזו מטרה מסוימת שאתה רוצה להשיג?”
“אני לא חושב שיש לי משהו כזה. התוכנית המקורית שלי היתה להצטרף למשמר אזרחי שאחד מעשירי העיר תכנן להקים. שם הייתי בולם פשעים, ומעניק השראה לתושבים נוספים להצטרף למאבק. לצערי התברר לי שהאיש ההוא ביטל את המיזם הזה, ואז די איבדתי כיוון. אחרי מה שאמרתם לי אז, חשבתי ברצינות שאולי בחלופה אני אוכל להוביל את השינוי הזה, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח שזה אפשרי. אני רואה את האנשים ברובע מאבדים תקווה כל יום, ובמקום להילחם בשבילם, אני תקוע בבית חרושת עם רגלים כבולות.”
נוגה הביטה בו במבט מוזר. אולי הפעם היא באמת מתנשאת עליו?
“תשמע, אני מצטערת שגררתי אותך אז עם כל הרעיון הזה של להצטרף לחלופה.” היא אמרה לבסוף. “יכול להיות שהלבנו יותר מדי את מה שהיא באמת עושה. אם זה לא כמו מה שחלמת עליו, למה שלא תחזור לבית שלך? ברגע שיסתיים לך העונש, כמובן.”
“אני לא יכול לחזור הביתה.” ענה אפרים.
“למה?”
“זה לא נושא שמתאים למפגש ראשון.”
למזלו של אפרים, המנה העיקרית הגיעה באותו הרגע, כך שהוא הצליח לחמוק מהנושא.
בעודם סועדים, עלה שפירא אל הבמה, עם הגיטרה בידו.
“סועדים יקרים, ערב טוב לכם.” הוא אמר בעודו מתיישב על הספסל. “אני מתרגש מאוד לשיר בפניכם הערב. היום, שני חברים שלי יוצאים בפעם הראשונה לפגישת היכרות, והם נמצאים פה בקהל ברגע זה.”
הוא נופף לעברם, ונוגה נופפה לו בחזרה.
“אני בטוח שהם מתאימים אחד לשנייה כמו צור ופלדה, ושמכאן ניצוץ האהבה ילך ויגבר לאש בוהקת. בכל מקרה, אני רוצה להקדיש את השיר הראשון שלי הערב לכבודם. סועדים יקרים, קבלו את – ‘לילה גשום במערה'”.
מספר מחיאות כפיים נשמעו מהקהל, ושפירא החל לפרוט על הגיטרה.
“וואו, נראה שהוא ממש רוצה שהמפגש שלנו יצליח.” אמרה נוגה.
“כן, אבל הוא היה חייב לבחור את שיר האהבה הכי נדוש בצוניער?” רטן אפרים.
“באמת, אפרים. הוא ארגן את כל המפגש הזה. קצת כבוד לא יזיק.”
כאשר שפירא התחיל לשיר, הגיעה מלצרית לפנות את המגשים שלהם.
“יש לכם קינוחים?” שאל אפרים.
“בהחלט, יש לנו הערב עוגת תפוזים מצוינת. תרצו להזמין פרוסה?”
“כן, נשמח. נכון נוגה?”
נוגה בתגובה נסוגה לאחור והשמיעה קולות של גועל.
“נגה, הכל בסדר?”
“אני לא סובלת תפוזים. יש להם טעם נוראי.”
“מה, רק בגלל שהם קצת חמוצים? אני חושב שזה דווקא מוסיף.”
“איזה חמוצים?!” קראה נוגה. “אין לזה אפילו טעם! כשאני מנסה לאכול אחד, אני מרגישה שכל הפה שלי מתמלא בעקיצות!”
“כנראה אכלת תפוז מקולקל או משהו, זאת לא סיבה-“
“די, תשתוק כבר!” היא קטעה אותו בכעס. “זה מה שכולם אומרים לי, אבל לא משנה כמה אני מנסה, תמיד אני חוטפת בחילה! אני יודעת מה אני מרגישה!”
אפרים נרתע מעט מהתגובה הנזעמת של נוגה.
“נוגה, הכל בסדר? את לא חושבת שאת מגזימה?”
“מגזימה? על זה שאני רוצה שייקחו אותי ברצינות? לא! אני לא מגזימה! נמאס לי מזה שכולם מסביבי חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב לי! אז מה אם אני לא יודעת לקרוא! אז מה אם אין לי חלומות גדולים! לפחות אני עם הראש בקרקע, בניגוד לכל החכמולוגים האלה שלא יודעים מתי לסתום את הפה!”
המבט שהיא שידרה לאפרים בזמן שהיא הגיבה לא הותיר לו ספק. היא דיברה עליו, והיא בהחלט מנסה להתנשא. על זה הוא כבר לא הרגיש שהוא מוכן להבליג.
“את קראת לי עכשיו חכמולוג?” הוא פנה אליה.
“מה?”
“את באמת חושבת שאני כזה תמים? על מי עוד את יכולה להתייחס כשאת מדברת על חכמולוגים שלא יודעים לסתום את הפה?”
“אפרים, לא הכל כאן סובב סביבך! זה לא ברור? אני דיברתי על-“
נוגה נעצרה לשבריר שניה.
“אתה בכלל הקשבת למה שסיפרתי לך?”
“נוגה, תקשיבי-“
“ממש יופי. אני כל כך ניסיתי להתאמץ להכיר אותך הערב, ואתה אפילו לא טורח להתעניין בי בחזרה. בכלל אכפת לך ממה שאנחנו עושים? אפילו לא טרחת להתלבש כמו שצריך!”
“מאיפה יש לי זמן להתארגן? את לא זוכרת את העונש שלי?”
“אז מה? היו לך יומיים להתכונן, אבל כנראה היה יותר חשוב לך לשבת ולחלום על שאיפות ותיאטרון!”
“סליחה על זה שאני אוהב לחשוב בגדול! לפחות אני לא מבזבז את הזמן שלי בריכולים חסרי חשיבות!”
“לפחות לי יש ראש על הקרקע, אז אני לא נכנסת לצרות כמוך!”
“נוגה, אומרים ‘רגליים על הקרקע’. לא ‘ראש’.”
נוגה קמה מהכיסא ודפקה על השולחן.
“אתה ממש אוהב להתנשא על כולם, לא? בוא תשוויץ עוד בכמה אתה חכם, יא זין מפונק!”
דממה שררה באולם באותו הרגע. אפרים ונוגה הביטו מסביב וגילו שכל יושבי המסעדה מביטים בהם. שפירא בהה בהם קפוא ממקומו, היד הפורטת שלו ריחפה ללא ניע לפני המיתרים. אחד מהם התשחרר ממקומו, כאילו הוא נס במבוכה.
נוגה פלטה אנקה ועזבה את המקום בצורה מופגנת.
אפרים הביט שוב במלצרית.
“אני… אני אשלם.”
אפרים יצא מושפל מבית המרזח. הירח הנסוג האיר עליו מבעד לשמיכת עננים. הוא נשען על קיר הבניין והתייפח. רק עוד קצת גשם היה חסר בשביל להשלים את התמונה.
הוא רואה את נוגה עומדת כמה צעדים משמאלו, משפילה את ראשה. הוא ניגש אליה בזהירות.
“היי…”
נוגה הרימה את ראשה והתנשפה באיטיות.
“אני… רוצָה להתנצל על מה שקרה מקודם.”
“אין לך על מה.” ענה לה אפרים. “יכולתי להרגיש עוד מהמנה הראשונה שאין לנו חיבור.”
“אתה… רוצה בכל זאת לנסות להציל את המפגש הזה?”
“למה את מתכוונת?”
“בוא אחריי.” היא אמרה.
אפרים הלך אחרי נוגה, הפעם מבלי להחזיק ידיים. הוא לא הרגיש ראוי לכך יותר. היא הובילה אותו אל הגשר הצפוני ביותר שמחבר בין הרובע המזרחי לרובע המערבי – גשר שנית, כך למד אפרים שהוא נקרא.
נוגה עצרה באמצע הגשר, ואותתה לאפרים להתקרב.
“טוב, זה המקום.” היא אמרה ושמטה את ידיה. “קדימה, תנשק אותי.”
“סליחה?”
“אם אנחנו לא מתאימים בתחומי עניין, לא באישיות, או אפילו לא בהעדפות האוכל שלנו, אני רוצה לפחות לבדוק שיש משהו אחד שעוד עובד. בוא נתנשק, אולי זה יצליח לחבר בינינו.”
“בסדר, אבל למה דווקא על הגשר?”
“כל הפגישות המוצלחות בעיר מסתיימות על אחד מהגשרים. זאת מסורת! קדימה, למה אתה מחכה?”
אפרים פלט נשיפה, והתקרב אל נוגה. הוא חיבק אותה בחוזקה, ואז קירב את שפתיו אליה. פיה היה קר, ולו טעם של מי מלח. הוא התרחק ממנה, והיא הביטה בו מאוכזבת.
“זה לא עובד, מה?”
אפרים הניד בראשו.
“כנראה שאני באמת סתומה מדי בשבילך.”
“נוגה, אל תאמרי דבר כזה!”
“זה קצת מאוחר מדי להחמיא לי, אפרים. אין טעם לייפות את זה – אנחנו לא באמת חושבים באותה הצורה. אתה איש של חלומות, ואני תקועה בהווה. עדיף לך למצוא מישהי שיותר תתאים לך. מישהי שגם שואפת רחוק. מישהי שיש לה דעות על נושאים גדולים. אני לא חושבת שאני יכולה לתת לך משהו מזה.”
היא החלה לרדת מהגשר בכיוון מערב.
“אז אני מניחה שזהו, אפרים. אני אלך הביתה מכאן. אתה לא צריך ללוות אותי.”
“נוגה-“
“תקרא לי צרעה. כדאי לך גם ללכת אל הפונדק שלך. אין לך עבודה מחר?”
אפרים הביט בה מתרחקת בתסכול. בדיוק באותו הרגע, כאילו בסימן שהכול נכשל, התחיל לרדת גשם.