קוראים יקרים, הגיע הרגע – פרק אחרון!
כעת כשרוב פרטי העלילה נפתרו, הגיע הזמן להתחיל לתכנן את ההמשך, ולשם כך מאוד אשמח לחוות דעתכם!
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אפרים שוטט ברחבי הדירה, ובדק מה נמצא מעבר לחדר המרכזי. הוא לא מצא הרבה דברים בעלי תועלת, חוץ מחבית מלאה מים, שבה הוא השתמש כדי לשטוף מעליו את הדם שניתז עליו במהלך הקרב. בעוד שאת העור שלו הצליח לנקות, הבגדים כבר היו סיפור אחר. החולצה והמכנסיים שלו היו זקוקים לכביסה רצינית רק כדי לקוות שהם יחזרו למצבם הקודם. הוא שמח שלפחות המעיל שלו לא התלכלך. לא שזה הולך לשנות משהו.

רק עוד שני פרקים!

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

לירון פתחה בהיסוס את הדלת שהובילה אל תוך המקדש. היא הציצה בזהירות, ואז הסתובבה אל אפרים בהנחת הקלה. המרתף שמעבר לדלת היה ריק. היא סימנה בשקט לאפרים להתקדם והם צעדו בזהירות במרתף בעודם עולים לקומת הקרקע, שהייתה חשוכה וריקה מאדם.
“אם יהיה לנו מזל, דלתות הכניסה עדיין יהיו פתוחות.” לחשה לירון. “עובדי המקדש נהגו לא לנעול אותן בתקופה שבה היינו מסתובבים אצלם יותר.”
היא צעדה אל דלתות הכניסה ודחפה אותן. לשמחתם, הן נפתחו בתנועה חלקה, והיא ואפרים צעדו החוצה. כשאפרים צעד אל הרחוב, הוא הביט בנוף שסביבו בהשתאות. המבנים שניצבו באזור היו שונים מכל מה שראה בחייו: כל בניין היה צבוע בגוון אחיד וייחודי לסביבתו; מכל קומה יצא שיפוע מכוסה רעפים, ולא רק על הגג כמו שהיה נהוג; לרוחב הרחוב נפרשו חבלים שחיברו בין בית לבית, ועליהם היתה תלויה שורה של עששיות מתכת, אשר נעטפו בבדים צבעוניים. התחושה היתה כאילו הוא שב למטל בשיא חג הצבעים, תחושה מרגיעה ומעוררת בחילה בו זמנית, בהתחשב במה שקרה רק כמה ימים מאוחר יותר.
“נכון, זאת פעם ראשונה שלך פה.” אמרה לירון ונעמדה לצידו. “רוב תושבי השכונות הדרומיות של הרובע המערבי הם רוקפתיים. הם עיצבו את האזור כך שהוא ייראה כמו הערים באיי הרקפת. שמעתי שהם קוראים לאזור בתור ‘מַדָי הקטנה’, שאני מניחה מתייחס לעיר הבירה שלהם.”
“זה לא מה שהם מתכוונים אליו.” העיר אפרים. “עיר הבירה של איי הרקפת היא אֵנְלִיל. מדי זה השם של האי בו אנליל נמצאת.”
“באמת? טוב, נראה שהחכמתי קצת הלילה.” לירון הגיבה, וניגשה אל דגל ירוק שהיה תלוי ליד, ועליו הדפס של עלה עץ זית. “כמו שאתה יכול לראות, אנחנו עכשיו בלב השטח של משפחת מסיק. המחבוא של העורב נמצא צפונית לכאן, על הגבול עם החלופה. תחפש בניין עם רעפים צהובים מסביב.”

עוד שלושה פרקים!
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

דימונה לקחה עששית ממתלה על הקיר והדליקה אותה. עם החדר מואר, אפרים ראה שהם עמדו בראש גרם מדרגות לולייני שהיה חצוב באבן.
“בוא אחרי, ותיזהר לא להחליק.” היא אמרה. “המדרגות נגמרות הרבה יותר עמוק ממה שאתה חושב.”
אפרים עקב אחריה בשקט, וירד במדרגות. היא אכן צדקה לגביהן, ואפרים התחיל להרגיש שהן לא ייגמרו לעולם, אך בסופו של דבר הם מצאו את עצמם בפתחה של מערה רחבה. בצדדיה הוא ראה פתחים שכנראה נחצבו בידי אדם, ולפי הכיתוב שעל הקירות הובילו למגוון חלקות בהתאם למעמדם ומשפחתם של הנקברים.
“ברוך הבא למערות הקבורה.” אמרה דימונה בעוד הוא ניסה לקלוט את מה שהיה יכול לראות באמצעות העששית. “מכאן אפשר להגיע לכל מקדש בעיר, ואפילו מחוץ אליה, בהנחה שאתה יודע את הדרך. המסלולים כאן הרבה יותר מפותלים מאלה שלמעלה.”
“ואת יודעת את הדרך, נכון?” שאל אפרים בדאגה.
“כמובן. איזו מין שאלה זאת? אם אנחנו רוצים להגיע אל השטח של משפחת מסיק, נצטרך להגיע אל מקדש הנאספים. כמו שאמרתי לפני רגע, זאת דרך די מפותלת, אז תצטרך לסמוך עליי, כמו שאני הייתי צריכה לסמוך עלייך למעלה. אתה מוכן?”
“נראה לי.” ענה אפרים. “מצידי אפשר ללכת.”

עוד 4 פרקים נותרו!

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

תוך צעדים ספורים בלבד, נקטעה ירידתו של אפרים. בתחתית גרם המדרגות היה מסדרון קצר ביותר, שהיה ארוך מספיק כדי להכיל שולחן קטן ועליו נר, אך לא יותר מזה. מעבר לו היה קיר עם דלת סגורה במרכזו. אפרים אחז בזהירות בידית הדלת ודחף אותה. לשמחתו, הדלת לא היתה נעולה, והיא נפתחה במהירות אל תוך מתחם שרוי עלטה. בלי לחשוב יותר מדי, אפרים לקח את הנר, הדליק אותו וצעד פנימה.

החדר הפנימי היה נטול כל חלונות, כך שאפרים לא היה צריך לדאוג יותר מדי שמישהו יבחין בו. רק ליתר ביטחון, הוא סגר את הדלת מאחוריו והתחיל לחקור את החדר. תוך זמן קצר, הוא גילה שהחדר הפנימי היה קטן בהרבה מכפי שנדמה לו, ווילונות שחורים שהיו פרושים על כל קירותיו היו אלה שהעבירו את מרבית התחושה של אפלה בלתי נגמרת. בצמוד לקירות אפרים ראה מתלה ועליו סינר ארוך מכוסה בדם ישן, ושולחנות שעליהם מגוון כלי עינויים. אפרים עצם את עיניו בבעתה והסתובב למרכז החדר, שם הוא מצא את מה שקיווה לו.
היה זה כיסא עץ מחוזק במתכת שמוסמר בחוזקה אל רצפת החדר. לכל אורך דפנותיו היו מושחלות חגורות עור, שהיו מסוגלות לכפות כל אדם ביש מזל שהושב על הכיסא. בתוך הכיסא ישבה דמות מבלי לזוז. אפרים קירב את הנר לפניה בדאגה. עם הפנים מוארות הוא חש הקלה מועטה: זאת היתה דימונה. פיה היה מכוסה במטפחת, אך היא עדיין נשמה. עיניה היו עצומות, אך מתנועות עפעפיה אפרים ידע שהיא ערה ומודעת לנוכחותו.

כמו שציינתי בשבוע שעבר, אנחנו מגיעים אל המערכה הסופית. נותרו עוד חמישה פרקים לסיום הפרק, כולל פרק זה.
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אפרים אכל בשקט את ארוחת הבוקר שהוגשה לו. זו היתה אותה המנה שהוא אכל כל בוקר בשלושת השיתונים האחרונים: שתי ביצי עין, פת לחם עם תוספת חמאה, קותלי כבש וגזר פרוס. לאורך הארוחה, אפרים חשב מחדש בכל השיחות שאי-פעם קיים עם ר”ס, מהיום בו הובא לראשונה אל מפקדת החלופה, ועד לתחקור שהיא עשתה לו שלשום בבוקר. אפרים ניסה להיזכר האם באחת מאותן השיחות היה משהו שהיא עשתה שהיה עשוי להסגיר את הנאמנות האמיתית שלה. על אף שהוא לא מצא רמז חד משמעי, הוא כן גילה לתדהמתו שרבים מדבריה קיבלו משמעות אחרת כאשר הוא ניסה לחשוב עליה בתור הבוגדת. במיוחד הוא נזכר בחקירה הצמודה שהיא ערכה לו כשהוא רק הגיע לעיר. זה היה אירוע שהוא לא רצה להתעמק בו, אך בכל זאת היה צרוב בזיכרונו. אפרים נזכר איך לקראת הסוף, כשהוא כבר היה ממוטט לחלוטין, ר”ס שינתה את אופייה ופשוט שחררה אותו. מקודם אפרים ראה זאת בתור סוג מעוות של רחמים, אך כעת הוא תהה ברצינות אם ר”ס שחררה אותו רק כדי שהיא תוכל להשתמש בו כמו בבובה, כמו שקרצן הציע.
בעודו מסיים את ארוחתו, אפרים הלך והתמלא בכעס כלפי ר”ס. הוא ציפה בקוצר רוח אל היום בערב, המועד שבו הוא ושאר החלופה ידרשו ממנה הסברים – להכול.

הפרק הזה הוא הפרק האחרון שלפני המערכה הסופית, וכתוצאה מכך הוא די עמוס. אשמח לשמוע את דעתכם לגבי התוכן, והאם הכל מצליח להתאים בפרק אחד.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

לירון ניגשה בלילה אל נקודת האיסוף מלאת ציפייה. למרות שהיא רצתה להישאר רגועה, היא הרגישה את לבה פועם בחוזקה ואת גופה מתחמם ככל שהתקרבה, והיא היתה צריכה לאחוז ברצועות התרמיל שעל גבה כדי להישאר ממוקדת.
הלילה היה רגע האמת. הרגע בוא יאושרו, או יופרכו סופית כל השערותיה. אם באמת היא צדקה, האפשרויות יהיו בלתי מוגבלות, אך אם היא טעתה – היא כנראה תהיה נושא ללעג בקרב הטפסרים במשך שנים רבות. לא תוצאה כזאת נוראית בהתחשב בכל הנסיבות, אך לירון ידעה שאם זה יקרה היא לעולם לא תוכל לסמוך שוב על תחושות הבטן שלה – ויהיה עליה להבין מחדש את מיקומה בעולם.

כאשר היא הגיעה אל המחבוא, עיניה זיהו בחשכה ארגז קטן שהונח במרכז. לא היה במקום שוב דבר אחר בעל חשיבות, כך שאם החלופה השאירה פה משהו, זה יהיה אותו החפץ.
היא התקרבה בזהירות אל הארגז. הוא היה עמוס עד סיפו בחבילות בגודל כף ידה. לירון רכנה לצד הארגז והוציאה ממנו שלוש חבילות באקראי – אחת מהשורה העליונה, אחת מהתחתית ואחת נוספת מהאמצע. אם שלושתן יכילו אבקיזוב, יהיה מאוד לא סביר שהחלופה ניסתה לרמות.
היא פתחה את החבילות אחת אחרי השניה, וטעמה קמצוץ אבקה מכל אחת. תחושת הפראיות שהציפה אותה היתה הוכחה מספיק טובה שזה הדבר האמיתי.
כעת נותרה רק בדיקה אחת אחרונה.
היא סגרה בחזרה את החבילות והתחילה לשקול אותן בידה. היא לא הייתה צריכה מאזניים – היה לה מספיק ניסיון עם סחורה כדי להעריך את המשקל דרך הכובד של החבילות. המספרים הצטברו בראשה, וכשסיימה, הסכום הכולל עמד על כמעט עשר מנות.

החלופה קנו את השקר שלה.

זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.

אור השחר לא חדר הבוקר דרך חלון חדר השינה של מרדכי, אך בכל זאת הוא קם. הוא הביט בחלון, וראה מולו שכבה עבה של עננים לבנים, שמילאה אותו בצער. הסתיו הולך ומתעצם, ובחצי השנה הקרובה שמים בהירים יהיו למופע נדיר.
מרדכי התלבש והתחיל לעטות את שריונו, שהבריק הודות למשחה שקנה לפני כמה ימים. הוא הביט לקצהו השמאלי של המיטה, שם לאפיס עדיין שכבה ישנה. הוא נזכר שלאישה ההיא עדיין לא היתה עבודה בעיר, ואם היא תרצה היא וודאי תוכל להישאר במיטה עד הצהריים, אם כי מרדכי לא האמין שהיא באמת תרצה בכך.
מרדכי נכנס לחדר האוכל, והותקף מיד בריח חזק של עגבניות שהגיע מהמטבח. הוא עקב אחרי הריח וראה את יעקב מערבב מספר עגבניות מרוסקות עם כמות מכובדת של ביצים.
“בוקר טוב מרדכי!” קרא יעקב. “אני מנסה איזה מתכון שלאפיס סיפרה לי עליו שלשום. היא אמרה שזאת ארוחת בוקר נפוצה בסוגד.”
“מריח טוב.” אמר מרדכי.
“בהחלט.” השיב יעקב. “אם כבר הזכרתי אותה, לאפיס עדכנה אותך שהיא סיימה לטפל בטפסים בשביל החווה של איילת?”
“כן, אתמול כשחזרתי מהעבודה.” ענה מרדכי. “היא אמרה לי שהיא פרסמה את הצעת המכירה בדוכן העבודות שליד העירייה.”
“אם אתה רוצה, אני יכול לעבור שם בהמשך היום ולראות אם מישהו התעניין.”
“אתה לא צריך ללכת היום לעבודה?” שאל מרדכי.
יעקב נאנח. “לא. הייתה אתמול שיחה רצינית בקרב הפועלים בבית החרושת, והם החליטו לפתוח בשביתה.”
“למה? הם רוצים העלה בשכר?”
“משהו יותר מציאותי מזה.” ענה יעקב. “אתה יודע מי הבעלים של בית החרושת הזה?”
“זאת הכנופייה ששולטת ברוב הרובע המערבי, לא? החלופה?”
“כן. בכל מקרה, מסתבר שכבר כמה שיתונים החלופה לא מצליחה לעמוד בהבטחות שלה, במיוחד לגבי מניעת סחר בסמים. ממה ששמעתי יש איזה נוכל שקורא לעצמו ‘הנחש’ או משהו כזה ששולח עשרות סוחרי סמים לתוך השטח שלהם, והחלופה חסרת אונים מולו. בקיצור, האנשים ברובע החליטו שהם לא מוכנים יותר לתמוך בחלופה אם הם לא מקיימים את הצד שלהם בהסכם. כל הפועלים בבתי החרושת הכריזו על שביתה, ושמעתי גם שרוב בתי העסק לא ישלמו להם יותר דמי חסות.”