זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
ציפורניים צמצמה את עיניה ובחנה את הנערה שאפרים סימן.
“הבחורה הזאתי?” היא שאלה. “אני חייבת להודות שאני לא ממש רואה איך היא מתאימה. היא יושבת לבד, אבל חוץ מזה היא לא ממש מתנהגת באופן מחשיד.”
“זה כי לא היית איתה בצוות ההברחות.” ענה אפרים. “כשאני יצאתי איתם, היא הרגישה לי מאוד מרוחקת מהאחרים. היא הייתה כל הזמן מתוחה ועצבנית, והרגשתי שהיא בכלל לא מתייחסת למה שקורה סביבה. אחרי שאבן… אה… ‘פיטרה’ אותי, היא קפצה עליי והתנדבה לקחת אותי אל השופט לפני שמישהו בכלל חשב על זה. זה הרגיש לי שהיה לה חשוב במיוחד לחזור ליובלים. זה לא נראה לך מחשיד מספיק?”
“מה לגבי התנאים שקבעת? היא מתאימה להם?” שאלה ציפורניים.
“אני לא לגמרי בטוח, אבל מצד שני כבר כתבנו לא מעט שמות שלא היינו סגורים לגביהם. לא יזיק להוסיף גם אותה, נכון?”
“אני מניחה שאתה צודק.” היא ענתה. “קדימה, תרשום גם אותה.”
“חכו רגע.” קרא קרצן. “אם היא כבר נמצאת פה, יש לי איזה רעיון.”
“למה אתה מתכוון?” שאל אפרים.
“הבחורה עוד לא קלטה שאנחנו פה, נכון?” הוא השיב.
“עד כמה שאני רואה, היא לא הסתכלה לכיוון שלנו.” ענה אפרים.
“מעולה!” השיב קרצן. “אז מה דעתכם שננסה לעקוב אחריה?”
ציפורניים הביטה בקרצן בתמיהה.
“למה אתה מתכוון לעקוב אחריה?” היא שאלה.
“מה ששמעת.” ענה קרצן. “נשלם על המשקאות שלנו, נצא החוצה ונחכה שהיא תצא. אחרי זה נעקוב אחריה בזהירות ונראה אם היא הולכת למקום חשוד.”
“זה לא מה שר”ס ביקשה מאיתנו לעשות!” היא הוסיפה.
“אז מה?” הגיב קרצן. “לא הסכמנו כבר שמיצינו את כל השמות? אני לא רואה מה הנזק. עוד כמה שעות עבודה לא הרגו אף אחד.”
ציפורניים פנתה לאפרים במעין תחינה.
“אפרים, בבקשה תשכנע אותו לרדת מזה.”
“האמת שאני די בעד הרעיון.” ענה אפרים.
“מה?!” שאלה ציפורניים, פעורת פה.
“כבר יותר משיתון לא הייתי מסוגל לצאת לרחוב ולפתור דברים. אני מוכן לעשות כל דבר שיתאפשר לי.”
ציפורניים נאנחה.
“בסדר, אני נכנעת.” היא אמרה. “תעשו מה שבא לכם. רק אומרת שיש לי תחושה רעה לגבי זה.”
***
לתסכולו הרב של מרדכי, הגשם פסק בדיוק ברגע שהוא צעד עם איילת אל הבניין שבו הוא גר. הוא העביר את ידו על נדן החרב שלו, בתקווה הקלושה שהוא יהיה מסוגל לחוש דרכו את כמות החלודה שהצטברה על הפלדה. באופן לא מפתיע, המידע לא חדר מעבר לנדן, ומרדכי נאנח ועלה במדרגות עד לקומה השלישית. הוא יאלץ לחכות עד שייכנס לדירה בכדי לבחון את החרב כמו שצריך.
הוא נעמד מול דלת הכניסה והביט מאחוריו. עם התאורה המעטה שהיתה בחדר המדרגות הוא הצליח לראות רק את תווי גופה של איילת, אך היא עדיין רעדה מקור, וכנראה הביטה בו בחוסר סבלנות. הוא שלף מכיס מכנסיו את המפתח לדירה ונכנס פנימה.
“מרדכי!” קראה לאפיס בשמחה כשהוא פתח את הדלת. היא קמה משולחן האוכל שהורכב לאחרונה באולם הכניסה וניגשה לחבק את מרדכי. הוא חיבק אותה בחזרה, וחיפש במבטו את יעקב. הנפח נותר לשבת לצד השולחן בזמן שהוא מזג תבשיל לתוך קערה.
מרדכי פנה אל איילת בכוונה להציג אותה, אך גילה שהיא כבר הספיקה לרוץ אל עבר האח ולהתיישב על השטיח שמולו.
“מה הקטע עם הנערה?” שאלה לאפיס.
“זאת מישהי שנתקלתי בה בעבודה.” ענה מרדכי. “אני רוצה שהיא תישאר כאן, לפחות ללילה הזה. תנו לי כמה רגעים להסביר לכם.”
הוא התיישב לצד השולחן, לקח לעצמו מנה מהתבשיל, וחזר בפני שותפיו לדירה על מה ששמע מאיילת, באופן המעודן ביותר שהוא היה מסוגל לו.
“אז מה אתה רוצה שנעשה?” שאל יעקב.
“יש לנו עדיין חדר פנוי בדירה, לא? חשבתי שהיא תוכל להישאר פה, לפחות עד שהיא תתאושש ממה שקרה לה.”
“ומה היא תעשה עד אז?” יעקב המשיך. “אתה קולט שהוספת עכשיו עוד פה שאנחנו צריכים להאכיל? מאיפה נביא עכשיו את הכסף בשביל זה?”
מרדכי הביט ביעקב במבוכה. מרוב שהוא חשב על הדרך שלו לתת לנערה מחסה, הוא כלל לא התייחס אל ההשלכות לכך. הוא לא ידע כיצד לענות לו.
“אתם יכולים למכור את החווה שלי.” התפרצה איילת ממקום מושבה. הדיירים המבוגרים הביטו בה בתדהמה.
“את בטוחה שזה בסדר?” שאלה לאפיס בדאגה.
“אני כבר אמרתי לשוטר, גם כשההורים שלי היו שם לא באמת תרמתי שום דבר. זה עדיף מאשר שאיכר אחר ייקח את החווה לעצמו.”
“ואיך בדיוק אנחנו אמורים לעשות את זה?” שאל מרדכי.
“אני חושבת שאבא שלי החביא שטר בעלות באחד מהמבנים.” ענתה איילת. “אולי אם תגיעו לשם תוכלו למצוא אותו.” היא הוסיפה, ואז נאנחה ארוכות והשפילה את ראשה אל תוך ברכיה.
לאפיס הביטה בה בדאגה. היא מזגה מנה נוספת אל הקערה שלידה, ואז לקחה את הקערה ורכנה לצד הנערה.
“איילת? את רוצה שנשב לדבר רק שתינו?”
איילת הרימה את ראשה.
“לדבר על מה?” היא שאלה
“כל מה שאת תרצי.” ענתה לאפיס.
איילת הנהנה קלות. לאפיס עזרה לה לקום, ליוותה אותה אל חדר השינה הריק וסגרה את הדלת.
מרדכי נותר לבדו עם יעקב. הוא הביט בדלת הנסגרת, ואז חזר לאכול את המנה שלו.
“מרדכי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר שוב על ההתנהגות שלך.” אמר יעקב.
“למה אתה מתכוון?” שאל מרדכי.
“אתה זוכר את היום שבו פתחת את הדירה שלך אליי?” שאל יעקב, מבלי לחכות לתשובה. “אתה יודע מה המשפט שאני הכי זכרתי באותו היום? זה היה: ‘יש גבול לנדיבות שלי’.”
“כן. אז?”
“אני לא יודע אם ראית, אבל בימים הראשונים שלי איתך המשפט ההוא ממש הפחיד אותי. ניסיתי עד כמה שהייתי יכול להיות גורם שתורם לחיים שלך, מתוך הפחד שאם לא אעשה מספיק, אתה תתחרט ותזרוק אותי מהדירה – במיוחד בגלל שלא הצלחתי למצוא עבודה. אבל עכשיו, אחרי שהחלטת להוסיף לא רק אדם אחד, אלא שניים אל תוך החיים שלנו, אני מתחיל לחשוב שאולי לא באמת התכוונת למילים האלו?”
“אז מה היית רוצה שאעשה?” השיב מרדכי. “לתת לנערה הזאת לקפוא למוות ברחוב? לגרום ללאפיס להירצח בגלל דעות קדומות? היית מעדיף שהייתי משאיר אותך בלי מגורים חוץ מחבית חצי רקובה?”
“כל מה שאני רוצה הוא שתסביר לי איפה בדיוק עובר הגבול לנדיבות שלך, לפני שאתה פותח לי פה בית יתומים.”
מרדכי הביט ביעקב בזעם.
“אני הצעתי לאיילת להישאר פה רק בגלל שיש לנו חדר פנוי. אם לא היה, כבר הייתי מחפש פתרון אחר. יש בעיר הזאת יותר מדי אנשים שחיים במצוקה. אני עושה את מה ששוטר אמור לעשות פה, להקל על חיים של אנשים.”
“זה שיש לנו חדר פנוי לא אומר שאנחנו יכולים להאכיל את כל מי שנמצא בו!” גער יעקב במרדכי. “וחוץ מזה, הוא פנוי רק בגלל שבחרת לישון ביחד עם לאפיס במיטה! יכולים להיות עוד עשרים אנשים בכל אחד מהחדרים פה! אתה מתכוון לאכלס כאן את כל חסרי הבית ברובע או משהו?! ממתי זה מה ששוטרים עושים?!”
מרדכי התרחק מהשולחן בחריקה וקם זועף.
“חשבתי שדווקא אתה מכל האנשים תבין אותי!”
הוא נכנס לחדר השינה שלו, וטרק את הדלת.
***
אפרים הסתתר יחד עם ציפורניים וקרצן מעבר לפינה של “המרכז הסגול”, וחיכה למיכל שתצא.
זמן קצר לאחר מכן, יצאה דמות מבין כותלי בית המרזח. נמוכה ובעלת שיער שחור קצר, אשר ממנו בלטה בקושי קשת מעץ. אחרי אותו יום משפיל בגבעות, לאפרים לא היו ספקות במי מדובר.
“היא יצאה!” לחש אפרים, ונשאר להתבונן בה. מיכל הביטה לצדדים ולאחור, אך לא היה נראה לאפרים שהיא הבחינה בו. היא פנתה ימינה ונכנסה לתוך סמטה בכיוון מערב.
“אחרי!” קרא אפרים בשקט, והלך בקצות האצבעות לעבר הכניסה לסמטה. בדיוק באותו הרגע היא פנתה שוב ימינה אל סמטה אחרת, ואפרים רץ בזהירות לכיוונה לפני שהיא תחמוק ממבטו.
“לאן אתה חושב שהיא הולכת?” שאל קרצן כשהשלים את הפער מאפרים.
“שקט!” קרא אפרים. “זה מה שאני מנסה לראות. בינתיים נראה שהיא הולכת לכיוון הבית שלה.”
“מאיפה אתה יודע איפה היא גרה?” שאל קרצן, כנראה בקול קצת יותר רם, כי אחריו מיכל הסתובבה לאחור בחשדנות. אפרים הספיק ברגע האחרון להסתיר את ראשו מאחורי הפינה.
“מה אמרתי על להיות בשקט?” הוא גער בקרצן בלחישה.
אפרים הציץ בזהירות אל הסמטה. מיכל כבר לא הביטה לכיוונם, וכבר עמדה לצאת אל הרחוב הראשי. כאשר היא נכנסה אליו, היא פנתה שמאלה, לכיוון היציאה מהעיר. אפרים המשיך ללכת בעקבותיה בשקט, בניסיון לא למשוך תשומת לב, אך לצערו נראה שקרצן לא היה מסוגל להתאפק, וברגע שהוא יצא אל הרחוב הוא פנה אל אפרים בקול.
“אתה מוכן עכשיו להסביר לי מאיפה אתה יודע שהיא הולכת הביתה?” הוא שאל. למזלם, הרחוב הראשי היה הומה מדי בשביל שמיכל תשמע אותם.
אפרים רטן, וסימן לו להמשיך ללכת.
“היא גרה באורווה שמחוץ לעיר. היא גררה אותי לשם לפני שהיא המשיכה אל השופט.” הוא הוסיף.
“מה אמרת עכשיו?” שאל קרצן. “היא גרה באורווה?”
“כן, עד כמה שאני יודע. אבן אפילו קוראת לה סייסת.” ענה אפרים.
קרצן נעצר במקום, וטפח על מצחו.
“אתה רציני איתי? אז אנחנו עוקבים עכשיו אחרי סייסת?!” הוא שאל.
“כן.” ענה אפרים. “יש לך בעיה עם זה?”
“כבר יצא לי לשמוע על הבחורה הזאת!” ענה קרצן. “היא כבר שנים מתנהגת מוזר! זה סתם בזבוז של זמן לעקוב אחריה!”
“למה אתה מתכוון?” שאל אפרים. “אתה לא חושב שכדאי לבדוק מה הקטע שלה?”
“לא!” צעק עליו קרצן. “יש אלף דברים שיותר חשוב לנו לעשות לפני שאנחנו מרגלים אחרי המוזרה הזאת!” הוא נאנח. “ולחשוב שרק לפני רגע חשבתי שאנחנו מגיעים לפריצת דרך.”
הוא עקף את אפרים וציפורניים והלך לפניהם.
“לאן אתה הולך?” שאלה ציפורניים.
“חזרה למקדש.” ענה קרצן. “אם אתם רוצים להמשיך לבזבז את הזמן שלכם אז שיהיה לכם בכיף.”
אפרים הביט בקרצן המתרחק, ואז יישר את מבטו אל המרחק בחיפוש אחרי מיכל. הוא זיהה אותה, אבל רק בקושי. הוא פנה אל ציפורניים.
“את עדיין רוצה להמשיך?” הוא שאל.
“כן. אם כבר התחלנו לפחות ננסה להוציא מזה משהו.” היא ענתה.
“טוב, אז כדאי למהר. היא עוד רגע נעלמת לנו.” אמר אפרים.
הם המשיכו ללכת במהירות, בעוד אפרים ניסה לשמור בזהירות על קשר עין עם הנערה. עד כה היא רק המשיכה ללכת באותו הכיוון, ואפרים החל לתהות אם באמת מדובר בבזבוז של זמן, עד שפתאום הוא ראה את מיכל משנה כיוון. במקום להמשיך ישר לכיוון השער, כמו שציפה, היא פנתה שמאלה. אפרים זכר את הפניה ההיא – נראה היה שהיא מתכוונת להגיע אל המחסן ובו המעבר הסודי. אבל למה לה ללכת משם? לא יהיה לה פשוט יותר לצאת מהעיר דרך השער? הוא עמד לפנות לציפורניים ולסמן לה למהר, אך בדיוק באותו הרגע היא כבר משכה בשרוולו.
“אפרים, אתה ראית את זה עכשיו?”
“כן. היא בדיוק פנתה שמאלה. אנחנו-“
“לא! לא! עזוב את זה!” היא קטעה אותו. “בדיוק עכשיו, בסמטה מצד ימין! יש שם סוחר אבקיזוב!”
“אבל מה עם סייסת?”
“היא תהיה פה גם מחר. זה הרבה יותר חשוב! אסור לנו לתת להם להסתובב ככה כאילו הם בעלי המקום.”
“בסדר.” אמר אפרים. “איפה ראית אותו?”
“שם!” היא הצביעה לצד ימין. אפרים ראה לאור שמי הלילה המעוננים את צלליתו של אדם הנושא תיק צד. ציפורניים כבר התחילה לרוץ בעקבותיו, ואפרים רץ אחריה.
“היי, גבר!” ציפורניים צעקה לעבר הדמות. “מה אתה חושב שאתה עושה כאן?”
אפרים החל להאיץ את קצב הריצה שלו. הוא ציפה שהאיש יתחיל לברוח, כפי שקרה אצלו, אך משום מה הפעם זה לא היה המקרה. הדמות, שכעת אפרים זיהה כגבר בשנות השלושים לחייו, נעמדה במקום בביטחון. הוא האט ונעצר מולו. משהו בעמידה שלו לא הסתדר לאפרים.
“מה אתם רוצים ממני?” שאל הגבר. “אסור לי להיות פה עכשיו?”
ציפורנים תפסה את הגבר בשולי המעיל שלו והצמידה אותו בחוזקה אל קיר הסמטה.
“אל תיתמם לי, חתיכת חלאה! אתה חושב שלא ראינו את התיק שלך?”
“על מה את מדברת?!” צעק הגבר בבהלה. “מה תיק! אני לא עשיתי כלום! אני נשבע לך!”
ציפורניים הטיחה שוב את גופו של הגבר.
“אה, כן? אז מה יש בתיק, אם ככה? את זה אתה מוכן להסביר?!”
“רק כמה קרשים בשביל התנור שלי!” הגבר ענה, מזיל דמעה. “תעזבי אותי, בבקשה ממך! יש לי אישה וילדים!”
“מעניין מאוד.” היא אמרה בחוסר התייחסות, ואז הסתובבה לאחור לעבר אפרים. “תפתח לו את התיק.”
אפרים התקרב אליה בהיסוס.
“ציפורניים, אני לא חושב שהוא בכלל-“
“תפתח את התיק!” היא צעקה עליו.
מהוסס, אפרים לקח את התיק מכתפו של הגבר ושפך את תוכנו על האדמה. ערמה של זרדים ובולי עץ חתוכים נפלו ממנו, ואף לא גרגר אחד של אבקה לבנה.
ציפורניים הנדהמת שחררה את אחיזתה מהאיש, והוא בתגובה סטר לה בכוח.
“אז ככה זה הולך להיות מעכשיו?!” הוא צעק לעברם. “אתם כבר באמת עברתם את הגבול. אנחנו לא צריכים אותכם או את ההגנה שלכם!”
הוא התחיל לאסוף את חפציו מהקרקע, והשאיר את ציפורניים הנבוכה ליד אפרים.
“ציפורניים, לא באמת היתה לנו דרך לדעת.” ניסה אפרים לנחם אותה, אך היא לא הגיבה לו. היא נשארה לעמוד כמה זמן בסמטה, ואז בפתאומיות היא התרחקה מהמקום בריצה. אפרים ניסה להשיג אותה, אך היא כבר היתה רחוקה מדי ממנו.
מצוברח, אפרים חזר אל הרחוב הראשי, והביט לעבר השער. אחרי התקרית ההיא כבר כנראה לא יהיה לו סיכוי למצוא את מיכל הלילה. הוא הרגיש מותש, והחליט שכרגע הכי עדיף בשבילו יהיה לחזור לפונדק ולצבור כוחות למחר.
***
עם הזריחה, מרדכי התעורר והביט סביבו. הוא לא ראה את לאפיס לידו במיטה. כנראה שהיא נשארה כל הלילה עם איילת. הוא התלבש והלך לבדוק את החדר הסמוך. כשיצא מחדר השינה, הוא ראה שכל שאר הדיירים כבר היו ערים בחדר האוכל.
“בוקר טוב, מרדכי.” אמר יעקב.
“בוקר טוב.” הוא ענה והתיישב ליד השולחן. “קמתם מוקדם היום.”
“כן.” השיבה לאפיס. “אני ואיילת דיברנו די הרבה במהלך הלילה. החלטנו שנצא היום אל החווה ואני אעזור לה למצוא את שטר הבעלות.”
מרדכי הביט באיילת, שלבשה ברישול את אחת השמלות היותר מצניעות של לאפיס, על אף שהיא עדיין היתה גדולה מדי בשבילה.
“את בטוחה שזה מה שאת רוצה?” מרדכי שאל אותה.
“כבר אמרתי לכם אתמול שאני לא רוצה יותר להחזיק בחווה הזאת.” ענתה איילת. “וגם אם כן, אני צריכה את הטופס כדי לטעון את הזכות שלי עליה.”
“הבנתי.” אמר מרדכי. “אז כמה זמן זה ייקח?”
“משהו כמו שלושה או ארבעה ימים.” ענתה איילת. “אין לנו ממש אפשרות אחרת חוץ מללכת ברגל.”
“החלטנו לקום מוקדם כדי לקנות ציוד למסע.” אמרה לאפיס. “אנחנו נצא ממש בקרוב, אחרי שנסיים את ארוחת הבוקר.”
“אני רואה.” הוא ענה, ופנה ליעקב. “ומה איתך? למה אתה קמת פתאום כל כך מוקדם?”
“לא הספקתי לומר לך אתמול בערב, אבל אני מתחיל לעבוד היום.” ענה יעקב.
“באמת?” שאל מרדכי בתמיהה. “איפה?”
“אחד מבתי החרושת של החלופה.” הוא ענה. “כן, אני יודע, הם משלמים בפרוטות, אבל תאמין לי שזאת העבודה הכי טובה שמצאתי בינתיים. האמת שאני כבר צריך לצאת עכשיו, לפני שאאחר.”
הוא קם וניגש למטבח כדי לנקות את הצלחת שלו.
“רגע, יעקב!” קרא אליו מרדכי. “יש לך לפחות זמן כדי לדבר איתי רגע?”
יעקב הסתובב אליו והניח את הצלחת בחזרה על השולחן.
“על מה?”
מרדכי הביט סביבו. “זה קשור למה שדיברנו עליו בערב. אני מעדיף שזה יהיה בארבע עיניים.”
יעקב ניגש אליו ונאנח.
“בסדר, בוא לחדר שלי.”
מרדכי הלך יחד עם יעקב אל החדר וסגר את הדלת.
“מה שרציתי לומר,” התחיל מרדכי להגיד. “הוא שחשבתי בלילה על מה שאמרת, ועל זה שאני מגזים עם הנדיבות שלי. אני רוצה להתנצל על ההתפרצות שלי, אתה צדקת.”
“באמת?” שאל מרדכי. “כל כך מהר שינית את הדעה שלך?”
“אל תבין אותי לא נכון, אני הייתי שמח להמשיך ולעזור לאנשים שאני נתקל בהם, אבל חשבתי על זה לעומק, והבנתי שזה באמת בלתי אפשרי לתמוך בכולם. אני נזכרתי שוב ברקפת, ובכל מה שניסיתי לעשות כדי לעזור לה להתחיל בחיים חדשים. בסופו של דבר כל המאמצים שלי היו לשווא, ועכשיו אני חושב שזה היה בגלל שלא היה אף אחד שסייע לי. אני יכול לנסות לעזור גם לעוד מאה אנשים, אבל אם לא תהיה את המערכת שתתמוך בהם, לא תצמח מהעזרה שלי שום תועלת, במיוחד לא בעיר הזאת.”
“אני לא ממש מבין את הנקודה שלך.” אמר מרדכי.
“הנקודה שלי היא שמעכשיו זהו. סיימתי לארח פה אנשים. מעכשיו, אם אני נתקל בעוד מישהו שצריך עזרה, אני אנסה להשתמש בעמדה שלי כשוטר כדי לעזור לו, ולנסות להשפיע על השוטרים האחרים כדי שילכו בעקבותיי.”
“שיהיה לך בהצלחה עם זה.” אמר יעקב. “אני מתכוון לכך. אבל זה לא יהיה קל.”
“לא חשבתי ככה.” השיב מרדכי.
***
למחרת בבוקר, בזמן שהלכו השלושה אל חדר החקירות, שאל קרצן את אפרים וציפורניים לגבי המשך הערב שלהם. ציפורניים ניסתה לחמוק מתשובה, אך זה החשיד את קרצן, והוא דרש מהם שיענו לו בכנות. בלית ברירה, ציפורניים סיפרה לו את האמת, ובתגובה קרצן רתח.
“אתם תקפתם בחור חף מפשע?!” הוא צעק, בעיקר על ציפורנים.
“אני מצטערת!” היא קראה בתחינה. אפרים מעולם לא ראה אותה כה מושפלת.
“היה לו תיק צד ארוך והוא נכנס לסמטה!” היא המשיכה. “בדיוק כמו שקרה לך אז. איך הייתי אמורה לדעת? אתה היית עושה את אותו הדבר במקומי!”
“מה פתאום?” התנגד קרצן. “כשאני מצאתי את הסוחר ההוא, הוא כבר היה באמצע עסקה. זה היה שונה לחלוטין! אתם סתם התנפלתם על המסכן בלי לבדוק!”
קרצן אחז במצחו ונאנח ברעד.
“יש לך מושג מה עשית?! גם ככה יש כבר אנשים שהפסיקו לסמוך עלינו. מה את חושבת שהם יגידו?”
“ש… שאנחנו בריונים שמנסים לצבור כוח באלימות?” ענתה ציפורניים בהיסוס.
“אני חושב שהם יאמרו משהו יותר גרוע.” העיר אפרים. “הם יאמרו שאנחנו מאבדים אחיזה בשטח. שאנחנו כל כך נואשים להחזיר את השליטה שאנחנו נתקוף כל מי שנראה לנו חשוד אפילו בקצת.”
“אפרים, אפילו לא חשבתי על זה.” אמר קרצן. “זה אפילו יותר גרוע ממה שחשבתי. טוב, הדבר הכי חשוב לזכור הוא שלא אומרים מילה לר”ס. לפחות זה היה בחשיכה, ככה שאין לבחור הוכחה שאתם אלה שתקפתם אותו.”
אפרים לא היה בטוח בכך. הוא זכר במפורש שהוא הזכיר אז את המילה “ציפורניים”, והוא לא היה בטוח אם גם השם שלו צוין. הוא העדיף שלא לציין זאת, הוא רק רצה להשאיר את כל התקרית מאחוריו.
הם הגיעו אל הכניסה לחדר החקירות. אפרים עדיין חש רתיעה מהמקום, אך לפני שהספיק לעכל את התחושה ציפורניים כבר הספיקה לגשת אל דלתות הכניסה.
“נעול.” היא אמרה. “נראה שלפחות הפעם לא נצטרך לגרור עוד גופות.”
“אז מה עושים עכשיו?” שאל אפרים.
“מחכים, מה עוד עושים?” היא ענתה, והתיישבה לצד המדרגות.
אפרים עשה כמוה, ונשען על קיר הבניין. קרצן הצטרף אליהם ונעמד עם גבו אל המרתף.
אפרים בהה בסמטה מסביבו. לשמחתו, לא נותר עוד זכר מהגופה ששכבה פה אתמול. מעבר לכך, הסמטה עצמה היתה נקיה באופן חריג – אף פיסת אשפה לא כיסתה את האדמה, ואפילו לא היו חסרי בית באזור. הכל היה שקט ונטול ריח. הדבר הזכיר לאפרים כמה מזל יש לתושבי האזור שהחלופה מנסה לשמור על ניקיון השטח שלה.
“אני רואה שכבר הגעתם.” נשמע קולה ר”ס מבעד לסמטה. אפרים הסיט את מבטו הצידה וראה אותה צועדת ברוגע לכיוונם.”היי ר”ס.” אמרה ציפורניים וקמה לקראתה.
“נו, אז מה קורה איתכם?” שאלה ר”ס. “סיימתם להכין בשבילי את הרשימה?”
“כן גבירתי.” ענה קרצן. “היא פה איתנו. אפרים?” הוא הביט לכיוונו.
אפרים פתח את מעילו והוציא מכיס פנימי את הדף המקופל עם השמות.
“הכל כאן.” אמר אפרים. “יש כאן את כל מי שחשבנו שיכול להתאים בחזית הצבאית למה שאנחנו יודעים על הבוגד.”
ר”ס חטפה את הדף מאפרים.
“זה מעניין. מאיפה הגיעה לך המילה הזאת לדיבור שלך?”
“איזו מילה?” שאל אפרים.
“אל תיתמם לי!” זעפה ר”ס. “אתה יודע איזו.”
“מה, את מתכוונת ל’בו…”
אפרים לא הצליח לסיים את המשפט. ר”ס השתיקה אותו בכוח.
“…ששש! אנחנו לא יודעים מי מקשיב לנו. חשבתי שאתה מכולם תדע כמה מילים יכולות להיות מסוכנות!”
“אבל אנחנו השתמשנו במילה הזאת כל הזמן!” התגונן אפרים. רגע לאחר מכן הוא חש צינה נוראית מהמבטים הצולבים שהפנו אליו ציפורניים וקרצן. הוא לא היה צריך שיאמרו שזאת היתה טעות.
“אז אתה עכשיו מטיל את האשמה על החברים שלך?” שאלה ר”ס בתקיפות. “ואני כבר חשבתי שהשכלת מתחילת החודש. לא משנה. מעכשיו כולכם מפסיקים לומר את המילה. ברור? אסור שמישהו ידע מה אנחנו עושים כאן.”
“עכשיו,” היא הוסיפה ופתחה את הדף. “בואו נראה מה השגתם.”
היא עיינה בזהירות בתוכן הדף, בעודה מהנהנת ותוהה בקול מדי פעם.
“אני לא הייתי חושבת דווקא על האנשים האלה.” היא העירה. “מה בדיוק היה ההיגיון שלכם?”
“זה לא משהו מאוד מסובך.” אמר אפרים, ופירט את הכללים שהוא ניסח אתמול.
“אני מבינה.” אמרה ר”ס. “אבל, אם אתם כבר הלכתם על הכיוון הזה, אני חושבת שפספסתם כמה אנשים.”
“למה את מתכוונת?” שאלה ציפורניים. “חשבנו כמעט כל היום על אנשים שתואמים לתיאור. את מי כבר פספסנו?”
“סרעפת. אבן. השופט. ואותי.” היא ענתה והביטה בהם.
“את מצפה שנחשוד בך?!” קרא קרצן בתדהמה.
“אני מצפה מכם להיות יסודיים.” היא ענתה. “המטרה שלנו פעולת כמו שהיא פעולת מכיוון שהיא בטוחה שאפילו לא יחשבו עליה בתור אפשרות. אתם לא יכולים לסמוך על איש עד שהוא נוקה מחשד. ברור?”
אפרים, קרצן וציפורניים הנהנו בשקט.
“יופי.” אמרה ר”ס ועברה שוב על הדף. “אז עכשיו… רגע… מה?”
היא קראה פעם נוספת את חלקו השני של הדף. מהבעת הפנים שלה נראה היה שהיא ראתה משהו שלא ציפתה לו.
“מי זאת מיכל?” היא שאלה.
“אה!” קרא אפרים. “אני חשבתי עליה רגע לפני שסיימנו. זאת מישהי שהכרתי בצוות ההברחות. אני לא חושב שהיא ממש מתאימה לתיאור, אבל היא התנהגה בצורה מאוד מחשידה לידי.”
“אתה עדיין השארת אותה ברשימה?” שאל קרצן. “לא אמרתי לכם שאין טעם לרדוף אחריה?”
“ר”ס הרגע אמרה לך לא לסמוך על אף אחד, אז מה אתה מתלונן?” השיב אפרים.
“טוב, אני שמחה שלפחות מישהו מכם מנסה לחשוב מחוץ לתבנית.” אמרה ר”ס. “אבל אם אתם כבר שמים עין על מישהו מצוות ההברחות, לדעתי יש מישהו שהרבה יותר חשוב לבחון אותו.”
“למי את מתכוונת?” שאל אפרים.
“תגיד אפרים, כשהיית עם אבן במשימה ההיא, יצא לך להכיר בחור עם הכינוי ‘כלב רועים’?”
“אה, האמת שכן.” אמר אפרים. “הוא גם היה די מוזר. הוא דיבר כל הזמן על זה שהולך להיות פה מרד ועל הכוונה שלו להיכנס אל הצמרת של החלופה.”
“וזה לא נשמע לך חשוד?” שאלה ר”ס. “לבחור יש את המניע ואת השאיפות. לא יפתיע אותי אם הוא ינסה לנער את היסודות שלנו כדי להגיע למעלה.”
“אז מה אנחנו עושים?” שאלה ציפורניים.
“תרגלו אחרי כלב רועים בלי שהוא יגלה. אני בינתיים אתחיל לחקור בעצמי לפי הרשימה שלכם. משוחררים!” היא קראה ויצאה מהסמטה.
אפרים נותר לעמוד יחד עם שני שותפיו לצוות באותו המקום. אף אחד מהם לא פצה את פיו. זה נמשך רק מספר רגעים, אבל בזמן הזה הלחץ כבר שטף את אפרים. היה לו קושי מובהק עם המשימה הזאת, והוא תהה אם לאחרים יש את אותה התחושה.
לבסוף ציפורניים שברה את הדממה ושאלה את השאלה המתבקשת מכולן.
“אז… איך אנחנו מתחילים?”
“למה את מתכוונת?” שאל קרצן. “זה לא ברור? צריך למצוא את הבחור הזה.”
“אני יודעת!” השיבה ציפורניים. “אבל… איך עושים את זה?”
ציפורניים פנתה לאפרים.
“מה אתה עוד יודע על הבחור הזה? כל דבר יכול לעזור.”
“תני לי להיזכר.” ענה אפרים, וניסה לשלוף מזיכרונו כמה שיותר פרטים. “אז ככה – הוא היה בערך בגובה שלי, והיה לו שיער בלונדיני קצר. ממה ששמתי לב רוב האנשים בצוות לא מחבבים אותו. אומרים עליו שהוא הצטרף אליו רק לאחרונה, כנראה אחרי שר”ס הגיעה, והוא הודה בפניי שהוא מנסה להרשים את אבן ביכולות שלו כדי שהיא תיתן לו תפקיד בכיר אחרי המרד שהוא דיבר עליו.”
“רגע אחד.” קראה ציפורניים. “למה שיהיה לו אכפת מאבן אחרי המרד שלו? בשביל מה הוא עוד צריך אותה?”
“סליחה, לא הייתי ברור.” ענה אפרים. “הוא לא מתכנן בעצמו את המרד. הוא פשוט חושב שאבן מתכננת מרד והוא רוצה להיות לצידה.”
“על מה הוא מדבר?” היא התפלאה. “מאיפה הרעיון הזה הגיע לו לראש?”
“תשמעי ציפורניים,” העיר פתאום קרצן. “אני לא חושב שזה רעיון כזה מופרך. את לא חושבת שאבן תהיה מנהיגה יותר טובה לחלופה?”
“חבר’ה, אנחנו סוטים מהנושא.” העיר להם אפרים.
“צודק.” אמר קרצן. “תמשיך, אפרים. מה אתה עוד יודע?”
“זהו, שזה די הכל.” ענה אפרים בצער. “אני לא ממש רואה שיש לנו עם מה לעבוד.”
“אז מה נעשה?” שאל קרצן. “נלך לשאול מישהו בצוות אם הם מכירים אותו?”
“אפשר לנסות.” ענתה ציפורניים. “זה לא שיש עוד מישהו שיודע על המשימה שלנו עד עכשיו. אם מה שאפרים אמר נכון, אני לא מאמינה שתהיה התנגדות מצידם. בוא נלך ל’מרכז הסגול’ ונראה אם יש שם מישהו.”
“רגע, ציפורניים!” קרא אפרים. “אני לא חושב שזה רעיון ממש טוב לנסות לשאול שם.”
“למה לא?”
“יותר מדי אנשים. זאת אמורה להיות משימה חשאית. את לא יכולה לדעת מי יכול להקשיב אם נתחיל לשאול אנשים שם.”
“אז מה אתה מציע?” היא שאלה. “איפה עוד אנחנו נוכל למצוא חברי צוות?”
אפרים עמד מולם בתנוחה מובכת. היה לו רעיון אחד ויחיד, אבל כזה שהיה לא נעים להציע אחרי אמש.
“אני מכיר מקום מסוים, אבל אני לא בטוח שתאהבו את התשובה שלי.”
בלית ברירה, קרצן וציפורנים הסכימו לנסות למצוא את מיכל או שנף באורווה שמחוץ לעיר – ואם לא אותם, אז לפחות את אחד מהסייסים האחרים. בכל זאת, האורווה היתה מקום התאספות קבוע של הצוות, וייתכן שאחד מהעובדים הצליח לקלוט בחשאי פרטים על חלק מהם.
ההליכה אל האורווה היתה שקטה ונטולת אירועים במידה מרעננת. רק דבר אחד לכד את תשומת ליבו של אפרים – הנוף שנגלה אליו מעבר לשער. להפתעתו, הוא הבחין בכך שכבר עכשיו הצמחייה באזור מתחילה לאבד את הגוון הירוק שלה, תהליך שבמולדתו היה מתרחש רק חצי חודש מאוחר יותר. אפרים שיער שתוך פחות מחודש כבר יתמלאו הגבעות בגוונים מרהיבים של אדום וצהוב. ראשו כבר התמלא בהשוואות בין היופי שמלפניו לבין הכיעור ששכן מאחוריו, אך הוא התנער במהירות מהמחשבות האלו. בכל זאת, זה לא היה זמן להרהורים. קרצן וציפורניים כבר נעמדו מאחוריו וציפו להכוונה נוספת. אפרים הביט לימינו, וראה את גג האורווה בולט במרחק מאחורי אחת הגבעות. הוא הצביע לכיוון זה והוליך את שותפיו אל המבנה.
בכניסה אל המבנה הם ראו שורה של עוברי דרך בעודם מוסרים את חיות התעבורה שלהם לאחד מהעובדים.
“חמורים זה שלושים פרוטות ללילה. סוס זה חצי לירה. כמה ימים אתם מתכוונים להישאר פה?” אמר הסייס שקשר את החיות.
“לא יותר מיומיים.” ענה אחד מעוברי הדרך. “אנחנו נשארים רק כדי לחדש את האספקה לפני שאנחנו ממשיכים לסמדינה.”
“אם כבר מזכירים את זה, איפה לדעתך כדאי לישון פה? אמרו לנו בדרך שמסוכן מדי להיות ברובע המערבי.” שאל עובר דרך אחר.
השלושה כבר היו ממש קרובים אל השיחה בנקודה זאת, והם יכלו לשמוע בבירור את התשובה של הסייס.
“אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם בדרך, האמת שהרובע המערבי במצב מצוין בימים האלה. התושבים עבדו מאוד קשה כדי לשפר את רמת החיים שם, אבל המחירים עדיין לא השתנו!”
אפרים הביט בפליאה בסייס, שהחזיר לו מבט לחוץ. האם הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר? אפילו בקרב חברים של החלופה הוא לא שמע כזאת חיוביות לאחרונה. בזמן שהם נכנסו למבנה, אפרים התקרב אל הכניסה וניסה להאזין להמשך השיחה. הוא ראה את הסייס מתקרב אל עוברי הדרך, והתחיל לדבר בלחישות. אפרים בקושי הצליח לשמוע אותו, אך מה שקלט מילא אותו בייאוש.
“…אל תעזו להתקרב לשם… …כבר שנים הרובע לא היה בכזה שפל… …יהיה שם הרבה יותר יקר, אבל לפחות תהיו יותר בטוחים שם…”
גיחוך בגרון של ציפורניים הקפיץ את אפרים, והוא הסתובב כדי לראות אותה ואת קרצן מסתכלים עליו בחוסר סבלנות.
“מה בשם האלים אתה עושה?” שאלה ציפורניים.
“ש-שום דבר.” ענה אפרים במבוכה. “בוא ננסה למצוא מישהו.”
אחרי חיפוש זריז ברחבי המבנה, הם ראו את שנף עורמת קש בתוך אחד התאים. היא נעצרה ונעמדה מולם עם חיוך רחב על השפתיים. לטוב או לרע, דבר לא השתנה בה מאז הפעם האחרונה שאפרים ראה אותה.
“שלום רוח!” היא קראה. “מה אותה עושה כאן? ומי החברים שלך?”
“למה היא קוראת לך רוח?” שאל קרצן.
“זה הכינוי שבחרתי לעצמי כשהייתי בצוות ההברחות.” ענה אפרים.
“סליחה, אבל רוח? באמת?” שאלה ציפורניים בזלזול.
“זה יותר טוב מ’שבע עשרה’, אבל לא ראיתי אותך מעירה לו על הכינוי.” אפרים הגיב.
“אם זה מה שאתה חושב, אז אין לך מושג בכלום.” היא ענתה ושילבה ידיים.
“בכל מקרה, אתם רציתם משהו?” שאלה שנף. “כי יש לי עוד הרבה עבודה להיום.”
“אנחנו מחפשים מישהו מהצוות. את זוכרת במקרה בחור שקרא לעצמו ‘כלב רועים’?” שאל אפרים בתגובה, ואז פנה לציפורניים.
“אם כבר דיברנו על כינויים מטופשים…”
“זה הבחור הבלונדיני שהיה צמוד לאבן כל הזמן, נכון?” שאלה שנף.
“כן.” ענה אפרים. “את יודעת במקרה איפה אפשר למצוא אותו עכשיו?”
“אהה… לא נראה לי…” אמרה שנף. “מצטערת, אני רוב הזמן נשארתי עם הבנות בגיל שלי. אני לא חושבת שדיברתי איתו בכלל.”
“זה בסדר.” אמר קרצן. “את יודעת אולי איפה אפשר למצא מישהו שיודע?”
“אהה…” שנף התחילה לחשוב. “אולי אחת הבנות היותר וותיקות תדע. יש מישהי שכבר נמצאת שם איזה שנה. היא גרה קרוב אל השוק ו…”
בזמן ששנף דיברה, אפרים שמע קול של צעדים מתקרב אליו במהירות מאחור. הוא לא הספיק להפנות את ראשו לכיוון הצעדים לפני שבעיטה חזקה בגב הפילה אותו אל תוך הקש. הוא הסתובב במקום וראה את מיכל נעמדת מולו, מלאת זעם.
“מה?! אתה?! עושה פה?!” היא צרחה עליו ובעטה לו בירך. תוך זמן קצר ציפורניים וקרצן התעשתו וריסנו אותה.
“תעזבו אותי!!!” היא המשיכה לצעוק ונאבקה בפראות באחיזתם, אך ללא הועיל. השניים היו חזקים ממנה, והיא הרפתה מהמאבק. אפרים קם, ניער מעליו את הקש והתקרב.
“מה עשיתם לשנף, חתיכת חלאות?!” מיכל שאלה, הפעם בעוצמה חלשה יותר, ומיד אחר כך ירקה על אפרים.
“אה… הם לא עשו לי שום דבר, מיכל. הם רק חיפשו מישהו.” אמרה שנף. אפרים הביט בה, וראה שהיא רועדת מצמרמורת. ייתכן מאוד שהיא מעולם לא ראתה קודם את הצד הזה של מיכל, ואפרים לא היה בטוח אם זה דבר טוב או רע.
“את מי חיפשתם? חסר לכם שזה לא מישהו מהאורווה!” איימה מיכל.
“אנחנו מחפשים את כלב רועים.” אמרה ציפורניים.
“ומכל המקומות שהייתם יכולים לחפש בהם, בחרתם דווקא פה? למה?”
“טוב… זה היה המקום היחיד שידענו שאפשר לשאול אנשים מהצוות.” ענה אפרים במבוכה.
מיכל הישירה אל אפרים מבט. אפרים לא הצליח לפענח את ההבעה שעל פניה, אבל הוא חש בבית החזה שלו מתקרר ככל שקשר העין נמשך.
“אתם רציניים איתי?!” היא צרחה במלוא העוצמה. “למה לא יכולתם לשאול מישהו במרכז הסגול?! גם ככה כמעט כל הצוות מבלה שם עד למשימה הבאה! מה אתם חושבים שפה? מרכז מודיעין?! אני לא יכולה לקבל קצת פרטיות כאן?!”
קרצן וציפורניים החליפו מבט עם אפרים. הוא בהה בהם בחוסר אונים. הוא לא היה יכול להסביר את עצמו למיכל, במיוחד כשהוא עדיין חשד בה. למעשה, עכשיו היא נראתה לו חשודה אפילו יותר מקודם.
מיכל נאנחה בכבדות, והביטה בקרצן.
“אם אני אספר לכם, תשחררו אותי?” היא שאלה.
“את יודעת איפה הוא נמצא?” שאל קרצן.
“בערך. אני לא יודעת איפה הוא עכשיו, אבל אני יודעת איפה הוא גר. זה בניין קטן ומוזנח בצד האחורי של המבשלה, קרוב לגבול עם המסיקים. אני אף פעם לא ראיתי אותו במרכז הסגול, אז אני מניחה שהוא נמצא באזור הזה רוב היום. אתם יכולים לשחרר אותי עכשיו?”
קרצן וציפורניים הביטו באפרים, בהמתנה לאישורו. אפרים סימן להם להמשיך להחזיק אותה.
“איך אנחנו יודעים שאת לא משקרת לנו?” הוא שאל את מיכל.
“למה שאני אשקר לכם? כדי שאתם תחזרו לכאן שוב לשאול אותנו עוד שאלות? מה נראה לכם?”
היא חזרה להביט בכעס באפרים, והוא ניסה להסיט ממנה את מבטו.
“בסדר, תעזבו אותה חבר’ה.” אמר אפרים, והם הרפו מאחיזתם.
“טוב, זה לא ממש הלך כמו שציפיתי.” אמרה ציפורניים.
“אני לא יודע על מה את מדברת.” הגיב קרצן. “זה בדיוק מה שציפיתי שיקרה. בכל מקרה, בוא נלך לחפש שם.”
“רגע אחד.” קרא אפרים. “אתם יכולים לחכות לי רגע בחוץ? אני רוצה לשאול את מיכל עוד משהו.”
“בסדר, אבל מהר, טוב?” אמר קרצן, ויצא יחד עם ציפורניים מהאורווה.
מיכל נעמדה מולו בשילוב ידיים, עדיין עם אותו מבט זועם.
“מה? מה אתה עוד צריך?” היא שאלה.
היו לאפרים המון דברים שהוא רצה לשאול את מיכל. מה היא עשתה אתמול לבד ב’מרכז הסגול’? למה היא כל כך מגוננת על אחותה? למה נוצר לו הרושם שהיא מתחמקת מכולם בחלופה? ולמה נראה לו שהיא שונאת אותו באופן אישי? לצערו, זה לא היה הזמן ולא המקום בשביל לדרוש תשובות לשאלות האלו. שנף עדיים היתה לידם, וכך גם עובדי אורווה רבים שבאו בעקבות הצעקות. יהיה עליו למצוא הזדמנות אחרת לחקור אותה. במקום זאת, הוא החליט למצוא תשובה לדבר אחד אותו הרגיש שיהיה אפשר לשאול אותה ישירות.
“תגידי לי את האמת, מיכל. כשחזרנו אז אל יובלים, את התחלת לספר לאנשים שהכיתי מישהי בצוות?”
“מה?”
“מה ‘מה’? בקושי עבר יום מאז שחזרנו, וכבר התחלתי לשמוע אנשים מספרים עליי את הדברים האלה. חוץ ממך, כמעט שאין אף אחד שהיה מסוגל לרכל על מה שקרה אז כל כך מהר. את אמרת עליי את זה או לא?”
“אולי?” ענתה מיכל בתמיהה. “מה אתה מצפה שאומר לך? למה שאני אזכור את מה שאמרתי לאנשים לפני שיתוניים?”
“לא היה אף אחד שדיברת איתו אחרי שחזרת? עם היחס שנתת לי אז, היה מפתיע אותי אם לא אמרת עלי כלום כל הזמן הזה.”
“דבר ראשון, אל תניח עליי הנחות כאלה.” אמרה מיכל בחדות. “ודבר שני, יכול להיות שכן הזכרתי אותך בכל מיני שיחות. בכל זאת, היו אנשים שרצו לדעת למה חזרתי כל כך מוקדם.”
“ומה את ענית?”
“אמרתי להם שאבן שלחה אותי להסגיר אותך לשופט. שוב, אני לא לגמרי זוכרת, אבל יכול להיות שאמרתי משהו על זה שאחת הבנות החדשות כמעט מתה באשמתך, ומשם זה התגלגל. אתה יודע איך שמועות עובדות.”
אפרים הביט בה בתדהמה. היא באמת הודתה עכשיו בכזאת קלות שהיא כמעט הרסה את החיים שלו ביובלים?
“אז את מודה שהפצת עליי את השמועות האלה?”
“אם אני אומר שכן, אתה תעזוב אותי בשקט?”
אפרים עדיין לא הצליח להבין את הנערה הזאת. הוא המשיך להביט בה, בתקווה שהיא אולי תתחיל להודות בדברים נוספים.
“נו? אתה זז או מה?” היא שאלה והתקרבה.
אפרים נאנח ויצא מהאורווה. נראה שלפחות לשאלה אחת הוא קיבל תשובה, אבל עדיין היו לו יותר מדי שאלות על מה שקורה מסביבו. מה שהיה לו בטוח, הוא שמיכל עדיין מסתירה ממנו מידע, והוא לא התכוון לוותר כל כך מהר.
אפרים הצטרף בחזרה אל קרצן וציפורניים, והם פנו חזרה לכיוון העיר. רק כשהם התחילו ללכת, אפרים קלט שהם החמיצו את ההזדמנות לחסוך קצת בזמן על ידי הליכה במעבר הסודי. עכשיו, כשמיכל עומדת בדרך, זה כבר כנראה לא יהיה אפשרי. זאת ממילא לא היתה החמצה כזאת גדולה, כי הם גם לא לקחו איתם דבר בכל מקרה. השומר בכניסה הכניס אותם בלי עיכובים, והם פנו דרומה בחיפוש אחרי ‘כלב רועים’.
כאשר הם כבר היו קרובים אל הגבול עם המסיקים, שמעו השלושה רעש של צעקות מכיוון רחוב צדדי.
“צאו לנו מהשכונה!” קרא קול של גבר.
“מי אתה שתאמר לנו מה לעשות, חתיכת זקן?” שאל קול נשי.
“איפה החלופה כשצריך אותם?” שאל קול אחר.
לקרצן וציפורניים לא נדרשה אף מחשבה כדי לרוץ לעבר הרחוב. אפרים קלט מה הוא צריך לעשות רק רגע אחד אחריהם. במרכז הרחוב הוא ראה את מה שהיה נראה כמו עימות בין קבוצת אנשים מבוגרים לבין שני צעירים שנופפו בידיהם פגיונות. במבט נוסף מסביבו הוא ראה שק שכוב על המדרכה ובו בקבוקי זכוכית.
סוחרי סמים. שוב.
“תוציאו את החרא שלכם מכאן ואל תראו את עצמכם פה יותר! זה שטח נקי מסמים!” קרא קרצן וניגש לעבר הצעירים.
הצעירים, גבר ואישה, הסתובבו אליהם, מבטם מלא בכעס.
“זין! מה הם עושים פה?!” קראה הסוחרת, ופנתה אל הסוחר שלידה. “אמרת לי שהחלופה לא מגיעים לפה הערב!”
הסוחר השני בחן את השלושה. “תקשיבי, יכול להיות שהם סתם באו לפה במקרה.” הוא צעד לעבר ציפורניים באיטיות. “בואי פשוט נחסל אותם.”
ציפורניים צעדה לכיוון הסוחר ואחזה במפרק כף היד שאחזה בפגיון.
“בחלום שלך! אתם שניים מול שלושה. אם כבר, אתם אלה שתחוסלו!”
הסוחר צחק בזלזול.
“את באמת חושבת ככה?”
הוא הכניס את אצבעות ידו החופשית אל פיו, ושרק מספר שריקות. לפתע שמע אפרים קולות רבים של צעדים מאחוריו. הוא הסתובב בדאגה לאחור, וראה שלושה גברים נוספים, חמושים באלות וחרבות. לא חלף רגע נוסף, ושלוש נשים אחרות נעמדו בצד הנגדי, חמושות בפגיונות.
הסוחר שציפורניים אחזה בידו חייך בהתנשאות. “אני מניח שזה השלב שבו הייתי קורא לכם להניח את הנשק ולהיכנע, אבל אין לנו שום כבוד לכם, אז אני אגיד שזה השלב שבו אתם תמותו.”
ציפורניים הפילה את הבחור בבעיטה לרגל שלו, ושלפה את החרב שלה.
“אנחנו לא ניכנע בלי קרב!” היא צעקה, וקראה לקרצן ואפרים. “תכינו את הנשקים שלכם!”
ציפורניים הניפה את החרב לעבר הקרקע אליה נפל הסוחר, אך הוא התחמק ממנה בגלגול וקם על רגליו. בינתיים, שאר האנשים התקרבו לאפרים וקרצן. קרצן שלב את האלה שלו, ואפרים את ‘ברק’. לרוע מזלו של אפרים, לא היתה שום הכנה לקרב הזה, ועל כן הרובה שלו נותר לא טעון. יהיה עליו להסתמך רק על הפגיון כדי לשרוד. המצב רק החמיר ברגע שלאחר מכן, כאשר קרצן בחר להתקיף שתיים מהבחורות, וציפורניים היתה עסוקה בקרב עם שני הסוחרים הראשונים. כתוצאה מכך, ארבעת התוקפים הנותרים היו חופשיים להקיף את אפרים.
היה לאפרים רק שבריר של רגע כדי לעכל את המתרחש. מסביבו עמדו ארבעה אנשים, שחסמו את מרחב התנועה שלו. מלפניו, היה גבר שבידו אלת עץ. משמאלו, גבר נוסף עם אלת פלדה. מימינו היה גבר עם פגיון בידו, ואישה עם פגיון מאחוריו. הדרך הטובה ביותר בשבילו לשרוד היתה אם ייצא מהמעגל הזה, ובין הגברים מימינו ומשמאלו היה הסיכוי הנמוך ביותר להיפצע.
אפרים דקר את הגבר שמשמאלו במותן ואז נדחף בינו לבין הגבר שליד. הוא רץ עד כמה שהיה יכול מהם, אך כשהסתובב הוא ראה לחרדתו שהארבעה כבר מתכוננים להקיף אותו מחדש. זה היה החיסרון בלחימה בשטח פתוח – לאויבים שלך יש הרבה מרחב לתמרון, וככל שהם רבים יותר כך גובר היתרון הזה.
אפרים ידע שאסור לו להיות מוקף פעם נוספת. הוא בחן בזריזות שוב את התוקפים – הגבר עם הפגיון היה בבירור האיום הכי גדול שלו. אפרים רץ לכיוונו והתקיל אותו. הוא ניסה לדקור אותו בחזה, אך הוא בקושי הספיק לנעוץ את הפגיון לפני שחבטה בראשו מאלת העץ הפילה אותו על הגב. אפרים התעשת בזמן והתגלגל הצידה במהירות, ותוך כדי שקם הוא שיסף את אחורי הברך של הבחורה שלחמה בו.
כשהוא הסתובב שוב לעברם אפרים חש במעט הקלה. לשלושה מתוך ארבעת התוקפים שלו היו פצעים מדממים, ונראה שיכולת התנועה שלהם נפגעה משמעותית. הם חזרו לצעוד אל עבר אפרים עם מבטים מלאים בכאב ושנאה. הגבר עם האלה מעץ, האחרון שנותר ללא פגע, סובב את ראשו וצעק אל הסוחרים האחרים.
“אנחנו צריכים תגבורת כאן! הבחור הזה יותר מסוכן ממה שהוא נראה!”
אפרים רץ לעברו וניסה לתקוף אותו אך הוא הותקל בידי בחורה נוספת שהצטרפה לקרב נגדו. הוא נאבק איתה במשך זמן מה עד שהצליח להשתחרר ממנה ולקום. אחרי שקם, הוא גילה לאימתו שמצבו החמיר עוד יותר – הוא כעת היה מוקף בשישה אנשים, על אף ששלושה מתוכם היו פצועים במידה כזאת או אחרת. ההקלה היחידה שהייתה לו כעת היא שמאחוריהם הוא ראה שקרצן וציפורניים היו צריכים להילחם רק בשני אנשים נוספים, והוא קיווה שהם יצליחו להכניע אותם בקרוב ולסייע לו.
לעת עתה, הוא היה צריך לשרוד מול שישה אנשים לבדו.
אפרים שיער שהם ינסו להסתער עליו בו זמנית, ועל כן הוא התכופף ובעט בקרסול של אחד הבחורות. היא מעדה ונפלה על בחורה נוספת. כאשר הוא קם הוא שמח לגלות שהשניים שנלחמו בקרצן וציפורנים שכבו ללא ניע, אך חבריו לקבוצה שתתו שניהם דם ונעו בכבדות. למרות זאת, אפרים צעק לעברם.
“אני צריך עזרה כאן!”
אפרים ראה שהשניים נעים לעברו באיטיות יחסית, ולעת עתה פנה להילחם בעצמו. הוא פנה אל האיש שאחז באלת העץ, וביצע חתך גדול לאורך החזה שלו. בזמן שהוא נפל, אפרים הסתובב לעבר השלושה שנותרו לעמוד. הוא זינק לעבר הגבר עם אלת הברזל וניסה לפצוע אותו שוב, אך הבחורה שעמדה הצליחה לתפוס את ידו לפני שהספיק. בעודו מנסה להשתחרר מהאחיזה הוא ראה שהגבר עם הפגיון צועד לעברו, אך מיד באותו הרגע להב של חרב בקע מבטנו, והוא נפל על פניו. מאחוריו נגלתה דמותה של ציפורניים, שהתנשפה בכבדות.
באותו הרגע שלושת התוקפים שאפרים הפיל חזרו לקום. אפרים שלך מבטים אל קרצן וציפורניים וניסה לתאם במהירות תוכנית תקיפה, עד שדבר בלתי צפוי לכד את כולם בהפתעה.
שריקה של חץ נשמעה ממורד הרחוב, ורגע לאחר מכן הוא ננעץ בראשה של הבחורה שאחזה באפרים, והפיל אותה בעוצמה. תוך זמן קצר חץ נוסף נורה מאותו הכיוון, ופגע בבחורה אחרת.
שלושת חברי החלופה, ושלושת הסוחרים הנותרים הביטו לכיוון מקור החיצים. בכניסה אל רחוב הם ראו חבורת אנשים לבושים בירוק. שניים מהם אחזו ברובי קשת משוחררים, ושניים נוספים אחזו ברובים טעונים שכוונו לעבר הסוחרים.
השניים שאחזו באלות הביטו לעברם, קפואים מתדהמה. לפני שהם הספיקו להגיב הם נפלו על האדמה בליווי קולות נפץ רועמים.
החבורה בירוק התקדמה אל עבר הרחוב. הסוחרת האחרונה שנותרה התחילה להימלט בכיוון הנגדי, אך ציפורנים זינקה לעברה והפילה אותה על הקרקע, ובשאגות זעם היא נעצה את החרב שלה בתוך גבה של הסוחרת כמה וכמה פעמים.
עם כל הסוחרים מתים, שני המבוגרים שהיו ברחוב קודם התקרבו בזהירות אל חבורת לובשי הירוק. מתוך החבורה יצאה בחורה עם שיער שחור ועור בהיר, שענדה תכשיטי זהב על צווארה ועל ידיה.
“נראה שבאתי בדיוק בזמן, מה?” היא אמרה לאפרים במבטא רוקפתי כבד.
“מה בשם האלים אתם עושים כאן?!” צעק קרצן אל הבחורה. “אתם נמצאים הרבה מעבר לשטח שלכם!”
“סלח לי נא?!” קראה הבחורה בעלבון אל קרצן. “הלא הרגע הצלתי את חייכם, לא? לידיעתכם, עקבתוני אחר אותה החבורה, אחרי שהם כבר מכרו את הסמים שלהם אצלינו בשטח. במידה ואינכם שמתם לב, מכת הסמים פוגעת כעת בכל הרובע, ולא בשטחכם בלבד.”
הבחורה פנתה אל שני המבוגרים שעמדו ליד.
“הנני מתנצלת על מה שקרה לכם. באמת שאיני מבינה למה אין החלופה מסוגלת עוד לשמור על ביטחון התושבים בשטחה.”
“אנחנו לפחות שמחים שיש מישהו ברובע שמסוגל לשמור כאן על סדר.” אמר בחיוך אחד מהבוגרים לרוקפתית.
אפרים הביט בקרצן ובציפורניים, והם החליטו בשקט להתרחק מהאזור ולבחון את הפצעים שלהם.
הם התיישבו בסמטה צמודה, שם אפרים, שהצליח למרבה המזל לשרוד את הקרב ללא פגע, התבונן בחבריו לצוות. לקרצן היה חתך עמוק בכתף הימנית, ולציפורניים היה חתך קטן בצד הבטן ואף שבור, אך מעבר לכך, הם היו במצב טוב. אפרים מיהר אל הרחוב, שם הוא חתך פיסות מהבגדים של סוחרי הסמים והשתמש בהם כדי לחבוש את הפצעים.
“מה זה אמור להיות?!” התלוננה ציפורניים בזמן שאפרים חבש אותה. “פעם ראשונה שאני רואה כל כך הרבה מהם במקום אחד! שלא לדבר על השריקות ועל זה שהם ידעו מראש שלא יהיה פה אף אחד הערב. זה נהיה עכשיו מבצע צבאי או משהו?!”
“זה די מתאים לדיווחים ששמענו עד עכשיו.” ענה קרצן. “אבל זה כבר מוכיח כמעט בוודאות שמישהו מבפנים מדליף להם מידע. אם לומר את האמת אני יותר מודאג מזה שמשפחת מסיק התחילה להתערב בכל הסיפור.”
“מה הבעיה איתם?” שאל אפרים. “הם אלה שהצילו אותנו בסוף.”
“הצחקת אותי, אפרים.” קרצן ענה. “אתה באמת מאמין לשטויות שיוצאות להם מהפה? גם ככה בקושי אפשר להבין אותם. אני אומר לך, הם לא שמים זין על התושבים כאן. הם זיהו שאנחנו במשבר, ועכשיו הם קופצים על ההזדמנות להראות עד כמה הם יותר טובים מאיתנו. הם רוצים שהאנשים פה יעדיפו אותם על פנינו, ואז הם ישכנעו אותם למרוד ולהצטרף אליהם לשטח.”
“זה נשמע כאילו הם מנסים להשיג בחזרה שטחים בלי להילחם מולנו ישירות.” חשבה ציפורניים בקול.
“בדיוק!” קרא קרצן. “עם כל מה שקורה מסביב, אני עדיין לא מבין למה בהנהגה ממשיכים להתנהג בשיטת עסקים כרגיל. זה כבר מצב חירום! זה נס שאף אחד בחלופה עוד לא נהרג על ידי מישהו מהם.”
“טוב, אני חושבת שלפחות במקרה שלנו אנחנו חייבים להודות לאפרים.” אמרה ציפורניים. “אני לא מאמינה שאתה הצלחת להחזיק מעמד נגד – כמה זה היה? חמישה אנשים?”
“בסוף זה היה שישה.” ענה אפרים בזמן שניגש לטפל בקרצן. “ואני לא יודע כמה היה אפשר לקרוא לזה להחזיק מעמד. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו הזמן הוא איך להישאר בחיים.”
“אל תזלזל בעצמך.” הגיבה ציפורניים. “לי היתה חרב, אבל אני עדיין בקושי הצלחתי להילחם בשניים מהם. אני די בטוחה שאם היינו נלחמים בחלל סגור ואתה היית מוכן לקרב, יכולתָ להילחם גם עם כמות כפולה של אנשים ולנצח.”
“את סתם מגזימה עכשיו.” אמר אפרים בעודו מהדק את התחבושת. “אז מה עכשיו? להמשיך במשימה? לדעתי כדאי שנלך למצוא רופא.”
“אני מסוגל להמשיך.” ענה קרצן. “אני לא חושב שהפציעות שלנו כאלה דחופות. נוכל לחפש רופא אחר כך.”
“אני מסכימה.” אמרה ציפורניים. “המשימה שלנו עדיין חשובה יותר, ואני עדיין מסוגלת ללכת.”
חרף התנגדותו, חבריו לצוות התעקשו להמשיך, ועל כן צעדו השלושה אל גבול השטח בין החלופה לבין משפחת מסיק. אפרים הסתכל סביבו, וראה בניין קטן בן קומה אחת ליד המבשלה. מתוכו יצא גבר גבוה עם שיער בלונדיני קצוץ, וצעד אל הרחוב הראשי.
אפרים צלל במהירות אל תוך סמטה סמוכה, והשניים האחרים הצטרפו אליו.
“הנה הוא!” קרא אפרים בלחש. “אז מה עושים עכשיו?”
“מה זאת אומרת?” שאלה ציפורניים. “עוקבים אחריו, לא?”
“כן, אבל איך?” שאל אפרים. “לא צריך לתעד את מה שהוא עושה?”
“הבאת דף נייר?” שאל קרצן, והמשיך מבלי לחכות לתשובה. “אז לא. פשוט נסתכל עליו מרחוק. אם הוא עושה משהו חשוד, פשוט תזכור את זה ותאמר מחר לר”ס.”
אפרים נאנח והשתתק. נראה שהיום הזה לא הולך להסתיים בקרוב.
***
זאת היתה שעת ערב מאוחרת, ור”ס סגרה את דלתות המפקדה מאחוריה. הנרות שעל הנברשת דלקו בחוזקה, והאירו את השולחן העגול, שלידו ישבו שאר חברי ההנהגה.
“תודה ללמך, סוף כל סוף פגישת חירום.” היא אמרה בקול. “כבר שיתונים שאני אומרת לכם שצריך להתייחס לאבקיזוב יותר ברצינות.”
שאר חברי ההנהגה לא התייחסו לדבריה והתגודדו מסביב לדף נייר שהשופט פרש בידיו.
ר”ס התקרבה בדאגה אל השולחן.
“אדוני השופט, הכל בסדר? מה זה הדף הזה?”
השופט הביט בה בדממה, והושיט לה את הדף. בקצותיו היו שני חצאים של חותמת שעווה צהובה, ועליה סמל המשטרה.
“מכתב מהמשטרה? מה?” אמרה ר”ס בבלבול. היא פרשה את הדף והקריאה בקול את תוכנו:
אל הנהגת החלופה,
אל תחשבו אפילו לרגע שמעשיכם אינם חומקים מעינינו.
אנחנו יודעים שיש בידיכם מסמכים מסווגים השייכים לשדים הכחולים.
כחלק מההסכם שקבענו איתם, זוהי מחויבותנו להודיע על כך להנהגת השדים בהקדם.
עם זאת, איננו מעוניינים לסגור בפניכם אפשרויות לעסקה עתידית איתנו, ועל כן, נהיה מוכנים לפשרה שתועיל לשני הצדדים.
יש לכם שיתון מיום קבלת המכתב להביא עשר מנות אבק אזוב אל הכתובת המצוינת בתחתית המכתב.
בתמורה, תקבלו פרוטה בודדת, וכן את שתיקתנו.