לפני שהפרק הנוכחי מתחיל, אני רוצה להזהיר שבפרק ישנו אזכור לתקיפה מינית. מדובר באזכור המופיע במשפט אחד ובאופן מרומז בלבד, אך עדיין חשוב לי לציין זאת במידה ומישהו מהקוראים אינו חש בטוב עם האזכור. אני אשמח מאוד לדעתכם לגבי כתיבה שכזו, ואם יש לך הצעות לשיפור האופן בו תוכן שכזה מוזכר בעתיד.
זוהי הגרסה השנייה של הפרק, וייתכן שמה שכתוב בה לא יהיה תואם לפרקים אחרים שעוד לא עודכנו.
גשם קל ירד על גג מפקדת המשטרה בשעה שמרדכי צעד לתוכה. היתה זו הפעם הראשונה שבה הוא היה במקום מאז שיצא לחופשה הקצרה שקיבל, והוא הופתע ממה שראה כאשר נכנס לשם שוב. הבניין היה עמוס מהרגיל, עם עשרות שוטרים ושוטרות משוטטים במסדרונות. התאספות כזאת גדולה הוא לא ראה מאז המסיבה של עילי.
הוא נדחק בין האנשים ועלה אל הקומה השניה, שהיתה עמוסה רק קצת פחות מהקומה שמתחתיה. כשעלה, הוא הבחין בשוטרת שהוא לא הכיר יוצאת מאחד החדרים בעודה תוחבת חפץ קטן אל כיס בגלימתה. המבט הלחוץ על פניה הספיק בשביל שמרדכי יחשוד במעשיה. הוא אזר אומץ ונעמד מולה.
“מה את חושבת שאת עושה, גבירתי?”
“סליחה?” היא שאלה.
“מה עשית עכשיו בחדר הזה?”
“שום דבר. תרד ממני בבקשה, אני ממהרת.”
היא הסתובבה והתרחקה ממרדכי. הוא שקל ללכת אחריה, אבל הוא החליט שעדיף לו לא לעשות מזה ענין כל עוד אין לו הוכחות שקרה כאן משהו לא בסדר, וחוץ מכמה מבטים חשודים לא באמת היה לו טיעון. הוא החליט לשחרר מהמקרה, ונכנס למשרד של יפתח.
בתוך המשרד, הניצב הזקן ישב לבדו ליד השולחן, ורשם משהו על דף.
“בוקר טוב מרדכי.” אמר יפתח. “איך היתה לך החופשה? נחת קצת?”
“לא ממש לצערי.” ענה מרדכי. “בדיוק עברתי דירה, אז הייתי עסוק בהובלת רהיטים וסגירת חוזים. לפחות עכשיו נראה לי שהכול הסתיים.”
“טוב, שיהיה לך במזל.” אמר יפתח. “תשמע, אני רציתי להציג מולך היום את הצוות החדש שלך, אבל נאצלתי לדחות את זה, כי אני עדיין לא מרגיש שהם מוכנים לתפקיד. עד שהם יסיימו את ההכשרה, אתה תעבוד בצורה עצמאית.” הוא נאנח. “כנראה שזה לטובה, בהתחשב במה שקורה היום.”
“למה אתה מתכוון?” שאל מרדכי.
“נכון, אתה לא קיבלת את העדכון. תקשיב, אתה בטח שמת לב שהגיעו היום הרבה יותר אנשי צוות מבדרך כלל, כן? יש לזה סיבה – אנחנו עומדים לבצע היום פשיטה על בית בושת של ברית האש.”
“ברצינות?” שאל מרדכי. “איך זה קרה? מישהו הצליח לשכנע את המפכ”לית לעשות משהו לטובת העיר?”
“אל תפתח יותר מדי ציפיות.” השיב יפתח בחמיצות. “הכל מתואם ובאישור של צלופחד. זה משהו שקורה מדי פעם כשאחד ממנהלי העסקים שתחתיו מכעיס אותו. יש כאן רווח של שני הצדדים – אנחנו זוכים לתדמית משופרת אצל התושבים, וצלופחד זוכה בניקיון כפיים בזמן שאנחנו מענישים חברי כנופיה עבורו.”
“אה.” אמר מרדכי המאוכזב. “הבנתי. אז מה התכנון?”
“בינתיים אנחנו מחכים שיגיעו הסוסים ששכרנו. התוכנית היא לבצע כמה שיותר מעצרים, אז אנחנו מוציאים את קרונות המעצר. אחד הניצבים האחרים כבר יתדרך את כולם לפני היציאה, אבל אני יודע מראש שאתה כנראה תהיה בקבוצה שאחראית על לכידת העבריינים. אתה תהיה צריך להיכנס פנימה, להתעמת עם חברי כנופיה, ולעצור כמה שיותר מהם.”
“אבל אין לחבר’ה האלה רובים?” שאל מרדכי בהיסוס.
“אל תדאג יותר מדי.” הגיב יפתח. “לפני שתיכנסו צוות של רובאי קשת אמור להחליש את ההגנות שלהם, וגם במקרה שתחטוף פגיעה, השריון שלך אמור לספוג את רוב הנזק. אני באמת ממליץ לך לחכות עד לתדרוך. הם כבר יסבירו מה שעושים בצורה הרבה יותר טובה.”
***
אפרים לא האמין שיותר הוא יתקרב אל “מקדש היד התמה”, אך בכל זאת, בתחילת השיתון הרביעי שלו ביובלים, הוא עמד מחוץ לכניסה למקדש, בעודו מחכה שקרצן ייצא מבעדה. הוא הרהר למספר רגעים לגבי שאר הצעירים המתגוררים שם, וגילה שיש לו הרבה שאלות עליהם שאין לו תשובה – האם הם ידעו שהוא עדיין נמצא בעיר? ואם כן, האם מישהו מהם עדיין חושד שהוא לא בן הדת שלהם? מה יקרה אם מישהו מהם ייצא עכשיו ויראה אותו? ומה לגבי אורן, בן הזוג של ציפורניים לשעבר? האם הם קיבלו אותו בשלום?
על אף שאמש הוא היה בדיוק בחברת האנשים המתאימים כדי לשאול אותם על הנושא, הוא שכח מכך לחלוטין, אך היתה לכך סיבה טובה – הרעיון על כך שאחד ממכריו הוא בוגד גרם לו לשכוח כמעט מכל נושא אחר.
אפרים רצה להמשיך לשאול את קרצן וציפורניים לגבי ההשערה, אך הם סירבו להמשיך ולדבר במקום הציבורי שבו הם ישבו. במקום זאת, הם החליטו ללמד את אפרים על מתווה הרובע המערבי, אחרי שהתברר להם כמה מעט הוא מכיר אותו. לאורך שארית היום אפרים נעזר בהם כדי לשרטט בראשו את מפת הרובע, ולמקם בה את הרחובות הראשיים והמבנים החשובים, אף על פי שהוא הרגיש שהמידע הזה לא יועיל לו עד שהוא יגיע בעצמו אל כל אחד מאותם המקומות.
במהלך אותו הזמן, נושא הבגידה עדיין הטריד את שלוותם, אבל הם עדיין לא היו מוכנים לחזור ולדבר עליו בפתיחות. לבסוף הם החליטו שהם ייפגשו בבוקר המחרת, יעדכנו את ר”ס לגבי ההשערה שלהם, וישמעו ממנה מה לעשות.
כך מצא את עצמו אפרים עומד פעם נוספת ליד הכניסה למקדש, שהעבירה בו צמרמורת לא נעימה.
מספר אנשים עקפו אותו ונכנסו פנימה, כנראה בשביל לבצע פולחן בוקר כלשהו. באותו הזמן יצא קרצן מבעד הדלת והתקרב אליו, כשעל גופו היתה חגורה אלת ברזל דקה.
“בוקר טוב קרצן.” אמר אפרים. “מה שלומך?”
“בסדר.” הוא ענה. “מוכן לצאת?”
תמיד פונה ישר לעניין, הבחור הזה, לא?
“כן.” ענה אפרים. “בוא נלך לאסוף את ציפורניים.”
הם הלכו במקביל לרחוב הראשי, ואפרים ניצל את ההזדמנות להשיג מעט תשובות לשאלות שצפו לו לפני רגע.
“תגיד קרצן, איך הולך באכסנייה? קרה משהו חדש מאז שעזבתי?”
“הרבה דברים קרו מאז. חלק מהצעירים עזבו, ואחרים הצטרפו במקומם. הם עושים יחסית הרבה צרות, החדשים האלה, אבל הכוהנים כבר מתורגלים בהתמודדות איתם, אז זה לא שיש תקריות חריגות. טוב, כמעט.”
“למה אתה מתכוון?”
“אחד מהחבר’ה החדשים שהגיעו, מסתבר, הוא בן הזוג לשעבר של ציפורניים. היא סיפרה לי שעזרת לה להיפרד ממנו, אבל היא אף פעם לא סיפרה למה. כשהוא הגיע וגילינו על החוב המטורף שיש לו, הכוהנים אבדו עצות. דבר ראשון, עד עכשיו הם טיפלו רק בבעיות של התמכרות לסמים, ומסתבר שהשיטה שהם פיתחו לא ממש יעילה במקרה של התמכרות להימורים. דבר שני, אנחנו לא ממש יודעים איך להגן עליו. שאר הצעירים שנמצאים בחובות מוגנים בתוך השטח של החלופה, כי אנחנו מנסים לבלום כל שליח של הטפסרים או השדים שמנסה לרדוף אחריהם, אבל הבחור הזה חייב למשפחת מסיק, ודווקא איתם יש לנו הסכם מעבר. בסוף הגענו להסכם שלפיו אחת הצעירות תלווה אותו מהעבודה ובחזרה, ואז צעיר אחר ייקח את המשכורת שלו, עם תוספת של כמה פרוטות מהמקדש, וימסור אותה למסיקים. בינתיים הבחור הזה יסתגר במרתף ולא ייצא.”
“נשמע מסובך.” אמר אפרים.
“אין לך מושג כמה.” הוסיף קרצן. “או, כמעט שכחתי. חוץ מזה, קרה משהו הרבה יותר חשוב.”
“מה?”
“נורית עברה את מבחן הקבלה שלה. היא עכשיו לווית באופן רשמי!”
“מזל טוב!”
“תודה.” אמר קרצן. “אתה יודע, הסיבה היחידה שאני עדיין נשאר באכסנייה היא בשבילה. אני מרגיש שרק בזכותה באמת הצלחתי להיגמל מהסמים. אני לא יודע מה הייתי עושה אם היא לא הייתה שם בשבילי.”
“למה אתה מתכוון בזה שאתה עדיין נשאר באכסנייה?” שאל אפרים. “תכננת לעזוב לפני שהכרת אותה?”
“אין ממש מגבלת זמן לגבי השהייה שלנו, אבל בעיקרון אחרי שמישהו מצליח להתייצב ולמצוא שגרה חדשה, הציפייה היא שהוא יחפש מקום מגורים בסביבה וייצא לחיים עצמאיים. פשוט יש גבול לכמות האנשים שהמקדש יכול לתמוך בהם, וכבר היו מקרים שלא היה לנו מספיק אוכל בשביל כולם.
“מה שרציתי לומר הוא שאני מרגיש שכבר הגעתי לשלב שבו אני מרגיש מוכן לעזוב, אבל אני לא רציתי לפני שנורית גם תרגיש מוכנה, ולפני שזה קרה נכנס לה פתאום לראש הקטע של להצטרף לכהונה. שלא תבין אותי לא נכון, אני שמח בשבילה, אבל עכשיו יש לה חדר משלה במקדש ומחויבויות חדשות, אז היא לא תוכל להצטרף אליי בחיפושי דירה וכל זה.”
“אין במקדש מקום לבני זוג של הכהונה?”
“כמובן שיש, אבל רק לבני זוג נשואים, ואני לא יודע עד כמה אני מוכן לזה.”
הם המשיכו אל דירתה של ציפורניים שבמרכז הרובע. אפרים וקרצן עלו אל הקומה השניה, ודפקו על הדלת. האישה הצעירה בעלת הציפורניים הארוכות יצאה תוך זמן קצר, עם חרב חגורה על מותנה השמאלי וארשת פנים מוטרדת.
“אנחנו חייבים לדבר איתה דווקא עכשיו?” היא שאלה אחרי שיצאה אל המסדרון.
“בחייך ציפורניים!” השיב קרצן. “זה לטובת הרובע!”
“צודק.” היא נאנחה וירדה אל הרחוב.
כאשר הם יצאו מהבניין, אפרים חזר אל הרחוב הראשי וצעד לכיוון המפקדה, אבל הוא שם לב במהירות שחבריו לצוות אינם מצטרפים אליו. הוא חזר אליהם מבולבל.
“לאן אתה הולך, אפרים?” שאל קרצן.
“למפקדה, לפגוש את ר”ס, לא?”
“ר”ס אמרה לנו שאנחנו צריכים להיפגש בצורה חשאית יותר.” אמרה ציפורניים. “אנחנו לא הולכים למפקדה.”
“אז איפה אנחנו פוגשים אותה?”
“מחוץ לחדר החקירות.”
אפרים עקב בחשש אחרי ציפורניים וקרצן, שאף הם לא נראו נרגשים במיוחד ללכת אל המקום הזה. הזיכרונות מהיום שבו הוא נחקר שוב צפו ועלו בראשו. זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה הוא חשש לחייו, וגם לא הפעם הראשונה מהרגע בו נכנס אל יובלים, אבל בכל זאת היא צרמה לו יותר מכל חוויה אחרת. אולי זה בגלל הדרך שבה היא הסתיימה – הרגע בו הוא פרץ בבכי ואיבד שליטה על רגשותיו, ועל כך שר”ס שיחררה אותו מיד לאחר מכן. הוא לא רצה לחזור ולהתעמק באותו האירוע, אך בכל זאת היה עליו לשוב אל אותו המקום. רעד עבר בגופו כאשר הוא הפנים בכך.
בינתיים, בני לווייתו המשיכו ללכת בין הרחובות והסמטאות, ודיברו ביניהם, למרות שאפרים לא הצליח ממש להקשיב. הם נכנסו לרחבה קטנה שבצדה האחד היה בניין רחב בין שלוש קומות, שממנו נדף ריח חריף של חימר. מבעד לחלונות הצרים הצליח אפרים לראות שורות של אנשים שצובעים ואורזים כלי חרס. ללא ספק היה מדובר בבית החרושת עליו הוא שמע – התוספת האחרונה לעסקים שבשליטת החלופה.
קרצן וציפורניים עקפו את הבניין ועברו אל צידו האחורי, שם היו זוג דלתות משופעות שהובילו לקומת מרתף. קרצן כרע ברך ובחן אותן.
“זה מוזר, המנעול פתוח.”
“יכול להיות שהיא כבר בפנים?” שאלה ציפורניים.
“לא בשעה כזאת.” ענה קרצן. “אלא אם כן היא נשארה שם כל הלילה.”
“אוי לא.” אמרה ציפורניים בדאגה. “אתה לא חושב שהיא…”
“על מה את מדברת?” שאל אפרים.
ברגע ההוא נשמעו קולות אנחה כבדים מבעד לדלתות, וקרצן התרחק מהן במהירות. תוך זמן קצר נפתחו דלתות המרתף, ומתוכן יצאה ר”ס, שיערה אסוף ומסודר בתוך כובע צמר סגול.
“שלום לכם!” היא קראה בחיוך מותש. “טוב שבאתם! אני צריכה את העזרה שלכם במשהו קטן.”
“בבקשה תגידי לי שזה לא מה שאני חושבת שזה.” אמרה ציפורניים.
“אני לא יודעת על מה את מדברת, ציפורניים. פשוט תרדו פנימה ותעזרו לי להוציא את המודעה שבפנים.”
“ידעתי…” ציפורניים נאנחה, וירדה עם קרצן במורד המדרגות.
אפרים צעד בעקבותיהם, אך נעצר במעלה הגרם. לא משנה עד כמה הוא ניסה, הגוף שלו סירב להתקדם. לחזור אל האפלה ההיא… הוא חש בבטנו מתכווצת כשהוא ניסה לתאר לעצמו מה נמצא שם.
“הכל בסדר, רוח?” שאלה ר”ס בעודה מקיפה אותו. “אין לה ממה לפחד שם, אתה יודע. מה, אתה פוחד שאני שוב אקשור אותך בפנים? ברור לך שזה לא יקרה, נכון?”
היא תפסה את כתפו השמאלית ורכנה אל אזנו.
“כי אני כבר יודעת עליך את כל מה שאני צריכה.” היא לחשה.
משהו בדיבור שלה שבר את הקיפאון של אפרים. לא היה ברור לו מה בדיוק, אבל הוא לא היה מוכן לספוג את היחס המזלזל הזה. מבלי לחשוב, הוא התחיל לרדת מדרגה, עד שר”ס חזרה לדבר והוציאה אותו מריכוז.
“בעצם, אם אתה עדיין כאן, אני מאמינה שיש אצלך משהו ששייך לי, לא?”
“את מתכוונת לזה?” שאל אפרים, והוציא את רצועת השיער שלה מכיס מעילו.
“כן, בדיוק!” אמרה ר”ס וחטפה את הרצועה מידו. היא הסירה את הכובע ואספה את שיערה עם הרצועה.
“אני רואה שאתה מתחיל ללמוד סוף סוף.” היא הוסיפה.
בינתיים קרצן וציפורניים יצאו מהמרתף, וסחבו על גופם דבר אשר מילא את אפרים באימה. על צלב עשוי מקרשים היתה תלויה גופתו של גבר בגיל העמידה, שחובר אליו בעשרות מסמרים. גופו היה מלא חתכים וחבורות ועל חזהו היה תלוי לוח עץ, עליו היה כתוב המשפט “ניסיתי לגנוב מהחלופה ונתפסתי.” מבט חטוף בר”ס והגאווה המטרידה על פניה הזכירו לאפרים מדוע קוראים לבחורה שלידו “רוצחת סדרתית”.
“אז מה אתם חושבים?” שאלה ר”ס בזמן שהם הפילו את האיש הצלוב על האדמה. “הרמז של המסמרים מספיק ברור לדעתכם? חשבתי להציב אותו ליד בית החרושת כדי שזה יהיה מובן לכולם מה הוא עשה, אבל אולי עדיף שזה יהיה במקום ציבורי יותר.”
בחילה עלתה במעלה הקיבה של אפרים כאשר הוא קרא שוב את השלט.
“מה בדיוק האיש הזה עשה לכם?” הוא שאל.
“לנו, אפרים. לנו.” נזפה בו ר”ס. “וזה לא ברור? הבחור חשב שזה יהיה רעיון גאוני לגנוב ארגזים של מסמרים מבית החרושת שלנו ולמכור אותם כאילו הם היו שייכים לו. כמובן שעלינו עליו בסוף. אתמול בבוקר הוא עבר משפט במפקדה, והשופט נתן לי את הזכות לעשות בו כרצוני. תאמין לי, מזל שאבן לא היתה שם, היא עוד היתה דורשת מהשופט להשאיר אותו בחיים.”
מבועת עוד יותר ממקודם, אפרים פנה אל קרצן וציפורניים.
“היא עושה דברים כאלה הרבה?”
“פעם בכמה חודשים.” ענתה ציפורניים. “לא מתרגלים לזה, אם רצית לדעת.”
“לדעתי היא היתה רוצה לעשות את זה אפילו יותר, אבל השופט לא מרשה לה.” אמר קרצן.
“אל תהיה מגוחך,” אמרה ר”ס. “הייתי מעדיפה להכין מודעות כאלה כמה שפחות. פשוט ההרתעה שלהן נוטה להעלם אחרי כמה חודשים, אז צריך מדי פעם לרענן אותה.”
“בכל מקרה,” המשיכה ר”ס וצעדה לעברם. “לא באתם לפה במקרה, נכון? יש לכם משהו לדווח עליו. אתם יכולים לעזוב את המודעה, אני כבר אמצא אנשים שיעזרו לי להציב אותה. קדימה, מה גיליתם?”
קרצן נאנח ונעמד מולה.
“אז ככה,” הוא אמר, ואז פירט לגבי הראיות שהם מצאו. את רובם אפרים זכר מאתמול, אבל היו עוד כמה שהוא לא הכיר, שהזכירו לו כמה מעט הוא באמת ידע על העיר.
“בקיצור, כמות כזאת של הימלטויות לא יכולה להיות צירוף מקרים. לעורב יש מידע מבפנים על הסיורים שלנו, וזה אומר רק דבר אחד.”
“אתה חושב שמישהו מאיתנו מלשין לו.” אמרה ר”ס.
“אין לי אף רעיון אחר.” השיב קרצן.
“אני מבינה.” אמרה ר”ס בחמיצות. “חששתי שמשהו כזה יכול לקרות, ועוד מתחת לאף שלי! בסדר, אני צריכה שתכינו לי רשימת חשודים. אני אנסה בינתיים להתחיל לחקור בעצמי. משוחררים!”
ר”ס נעלה את דלתות המרתף ויצאה מהסמטה, בעודה מפהקת בקול.
אפרים, קרצן וציפורניים נותרו לעמוד מחוץ לכניסה, מנסים להתעלם מהגבר הצלוב ששכב מאחוריהם.
“אתה יודע לכתוב אפרים, נכון?” שאלה ציפורניים.
אפרים הנהן בחיוב.
“מצוין. חוזרים ל’חתול’. קרצן?”
“אפשר אולי מקום אחר?” הוא שאל. “קצת נמאס לי מהבירה שלהם.”
“אז איפה אתה רוצה לשבת? ‘המרכז הסגול’?”
“את יודע, זה נשמע לי רעיון לא רע.” הוא ענה. “יהיו שם הרבה אנשים מהחלופה לתצפת עליהם, וגם יהיה צפוף מדי בשביל שמישהו יוכל להאזין לנו.”
“רגע אחד,” אמר אפרים. “מה זה ‘המרכז הסגול’?”
“אתה נמצא בחלופה כבר שיתוניים, ואתה אף פעם לא היית ב’מרכז הסגול?'” שאלה ציפורניים.
“זה לא שהיו לי הרבה הזדמנויות לצאת לבילויים.” ענה אפרים.
“אז עכשיו אנחנו בטוח הולכים לשם!” קראה ציפורניים. “קדימה אפרים! אין לך מושג מה פספסת!”
***
עשן ורעש מילאו את האוויר שלפני מרדכי, בשעה שהוא תפס מחסה מהקרב מאחורי אחד הקרונות. מדי פעם הוא הציץ בזהירות על ההתרחשות. מלפניו עמדה שורה של יותר מתריסר שוטרים, שהיו חמושים ברובי קשת. הם ירו בפראות אל הדלתות והחלונות של מבנה עם שלט בקדמתו עליו היה כתוב “המשתה של נוגה”. מתוך הפתחים יצא כל כך הרבה עשן עד שהוא בקושי הצליח לזהות את האנשים שעומדים בהם, אלא רק את קצות הרובים שבהם אחזו, אשר ירו בלי הפסקה אל עבר הרחוב. למרות ההבטחות של יפתח, השריון של המשטרה לא הצליח לבלום לחלוטין את פגיעת קליעי העופרת, ומספר רובאים נפלו בכאב לאחר שנפצעו בידיים או ברגליים. למרבה המזל, אף אחד מהקליעים לא פגע באיבר חיוני.
למרות דאגותיו הראשוניות, ככל שנמשך הקרב הלכו והתמעטו היריות מהצד השני, עד שלבסוף נותר רק זוג ידיים אחד, שאחז ברובה מבעד לחלון בקומה השניה. מי שלא היה בעל אותם ידיים, הוא היה מוכשר עם הרובה, והוא אף הצליח למרבה הצער לפגוע הישר בראשו של אחד מהשוטרים. אחר כך הרובאי הרים את הרובה במטרה לטעון אותו מחדש, אך לפני שהספיק הצליח שוטר אחר לירות אל מרכז החלון, וידיי הרובאי נפלו לאחור, והרובה שבו הוא אחז נפל אל המדרכה.
“השטח נקי!” צעק השוטר. “זוזו! זוזו!“.
כששמע מרדכי את הפקודה, הוא הוריד את מגן העיניים ורץ במהירות אל תוך המבנה.
העשן מאבק השריפה עדיין היה סמיך כאשר הוא נכנס, ומרדכי התקשה להתמצא בתוך המהומה שפרצה בפנים. במרכז רחבת הכניסה התגוששו המוני שוטרים עם מי שהיה בפנים, אך מרדכי לא היה יכול לדעת האם מדובר בחברי כנופיה, לקוחות, או אפילו חלק מהזונות. זה לא היה משנה בכל מקרה, כי ההוראה שהוא קיבל בתדרוך היתה ברורה – לא לאפשר לאיש לצאת החוצה. במבט חטוף מסביב מרדכי זיהה את המדרגות לקומות העליונות.
יציאה היא יציאה, הוא חשב לעצמו, גם אם שוברים דרכה את הרגליים.
הוא התעלם מהקרב שהשתולל לידו ועלה במדרגות.
מרדכי עבר דלת אחר דלת של חדרי מיטות, אך הוא לא מצא דבר מלבד מספר גופות של רובאים מכוסות בחיצים. הוא כבר הטיל ספק ברעיון שלו, ואז הוא גילה מטרה באחד החדרים.
היתה זו נערה בלונדינית, שלפי הלבוש שלה היתה שייכת לברית האש, אך זה לא היה הדבר שמשך את תשומת הלב של מרדכי. הנערה הזאת היתה שונה מכל אדם אחר שהכיר, כיוון שעיניה לא היו בצבע אחיד: עינה הימנית היתה בצבע כחול כמו השמים, ועינה השמאלית היתה בצבע חום עמוק. מתוך אותן עיניים משונות זלגו דמעות על לחייה, והיא עצמה הושיטה את ידיה לפנים, רועדת.
“לא! לא! בבקשה אל תפגע בי!” היא התנשפה. “אני לא רציתי להיות בברית האש! הם הכריחו אותי! זה היה או להצטרף אליהם או להפוך לזונה! לא היתה לי ברירה!”
עד כמה שהיא ניסתה להתגונן, מרדכי היה חייב להתעלם מהבקשה שלה. הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם יעקב בשיתון שעבר, והוא ידע שאסור לו להתנהג בסלחנות כלפי עבריינים כמוה. הוא תפס בקלות את מפרקי ידיה וגרר אותה החוצה.
“מה אתה עושה? אני הצטרפתי רק אתמול! אתה שומע אותי? אני לא ביצעתי אף פשע!” המשיכה הנערה לצעוק.
בינתיים נראה שחלק מהשוטרים הגיעו לאותה מסקנה כמו מרדכי ומילאו את המסדרון. שוטרת אחת רצה לכיוון מרדכי.
“תביא לי את הבחורה.” היא דרשה.
מרדכי מילא אחר דרישתה ברצון. לא היה לו את כוח הרצון הנדרש כדי להתמודד עם היבבות שלה במשך כל הפשיטה.
השוטרת הצמידה את הנערה לקיר והחלה לקשור את ידיה.
“הבעלים של המקום מנסה לברוח דרך הקומה הזאת!” צעקה השוטרת למרדכי. “הוא עכשיו ירד במדרגות שבצד השני! מהר! לפני שנאבד אותו!”
מרדכי שמע לבקשתה והחל לרוץ בהמשך המסדרון. בדרך הוא עוד הספיק לשמוע את הנערה צועקת בבכי בזמן שמספר שוטרים גררו אותה למטה:
“לא!!! אני לא עשיתי כלום!!! תשחררו אותי!!! אני לא רוצה ללכת לכלא!!!”
מרדכי ירד במדרגות ומצא את עצמו בצידו השני של אולם הכניסה. העשן כבר התחיל להתפזר, והוא ראה שהמשטרה גברה בפער על יושבי המקום, אך רובם היו עסוקים מדי בריסון עצירים כדי לזוז.
“הוא נכנס למטבח!” שמע מרדכי קול. הוא לא עצר כדי לבדוק מי דיבר – כל רגע היה הכרחי. הוא הסתכל מסביבו, וניתר אל הדלת שמאחורי הדלפק.
המטבח עצמו היה שומם. נראה כי כבר חלק מהשוטרים הספיקו לתפוס את הטבחים והמוזגים. דלת נוספת היתה בצד השני, ומרדכי רץ לעברה.
מעבר לדלת מרדכי מצא מה שנראה כמו מחסן, עם ערמות של ארגזים בצדדיו, ומה שנראה כמו דלת בקיר האחורי. ליד הדלת עמד גבר צעיר בחליפה אדומה שניסה במאמץ רב לדחוף אותה.
“נו כבר! חתיכת דלת מטומטמת! למה פתאום את כל כך כבדה?!”
מבלי מחשבה נוספת, מרדכי שלף את חרבו, תפס את הגבר מאחור והצמיד את החרב לגרונו.
“אתה הבעלים של המקום, אני משער?” הוא שאל אותו.
“היי אחי,” הגיב הגבר. “תגיד לצלופחד שאני כבר התנצלתי על מה שקרה ביום חמישי, אז כל הקטע של הנקמה ממש מיותר!”
“אני לא עובד בשביל צלופחד.” אמר מרדכי בתקיפות.
“כן, שמענו.” אמר הגבר, ואז בעט בקרסול של מרדכי.
מרדכי לחלוטין לא היה מוכן למקרה כזה. הוא איבד את שיווי המשקל ונפל על הבטן. הוא הספיק לראות את הגבר לוחץ בכוח על הדלת עד שהיא נפתחה. בזמן שהגבר התנשף, מרדכי קלט שהסמטה בצידה השני של הדלת כלל אינה מוגנת. אם הוא לא יפעל עכשיו, המטרה שלו תחמוק מידי המשטרה, מי יודע לכמה זמן.
אך למזלו, לא היה בכך צורך. בדיוק באותו הרגע נשמעה שאגה מכיוון המטבח, אותה מרדכי זיהה בתור הקול של אחד מחברי הצוות של נדב. תוך שבריר שניה אותו שוטר רץ אל המחסן, חבט בראשו של הגבר עם נבוט ברזל, והוא נפל חסר חיים לצד מרדכי.
“בום! ישר במצח!” קרא השוטר והניף אגרוף בצהלה.
“היית חייב להרוג אותו?!” גער בו מרדכי בזמן שקם. “למה לא פשוט עצרת אותו כמו כל האחרים?!”
“בשביל מה? התחיל לשעמם אותי הקטע של המעצרים. סוף סוף יש לי הזדמנות לגוון. חוץ מזה, יש חוק שלשוטרים אסור להרוג חשודים או משהו?”
אחרי שבעל המקום טופל, שאר הפשיטה עברה באופן חלק. מרדכי המשיך להסתובב במשך זמן מה בבניין בחיפוש אחר דברים לעשות, אך הוא הבין שכבר אין ממש צורך בכך, ועל כן הוא יצא מהבניין והביט סביבו. פרט לשני שוטרים שרבו על הרובה שנפל מהחלון, רובם היו עסוקים בהעמסת העצורים על הקרונות, ומרדכי זיהה בזווית העין את הנערה בעלת העיניים המשונות מוכנסת אל אחד מהם. כעת כאשר האירוע הסתיים הוא קצת התחרט על האטימות שהפגין מולה, אבל זה כבר היה מאוחר מכדי לעזור לה – הוא היה מסתכן בהפרת פקודה, והוא הרי רצה לשדר דוגמה של יושרה מקצועית.
ממה שהוא זכר מהתדרוך, הצעד הבא היה סינון של חברי “ברית האש” מבין העצורים, ונראה שזה לא תהיה משימה קלה. קרוב לחמישים עצורים היו מכונסים מחוץ לבניין, מוקפים בשוטרים. חלק מהם סימנו לעצורים להתקרב אליהם, וראיינו אותם אחד אחרי השני. את אחד מאותם השוטרים מרדכי זיהה כחבר אחר בצוות של נדב. גלעד, אם הוא לא טועה. עד כמה שמרדכי לא סבל אותו, הוא היה השוטר היחיד שמרדכי הכיר מקודם, והוא הניח שזה יקל על העבודה. בעודו מנסה להסתיר את הסלידה שלו מגלעד, ניגש אליו מרדכי והציע את עזרתו.
“שמעתי שיפתח הזקן הזה רוצה לתת לך להוביל צוות.” אמר לו גלעד. “מה הוא חושב לעצמו? אתה בקושי שיתון בתפקיד!”
“אני מניח שיש לו את הסיבות שלו.” אמר מרדכי.
“הו, אני בטוח.” גיחך גלעד. “תגיד, למי אתה מקושר? כי אני אשמח לעזרה שלהם אם אני אצטרך הלוואה.”
“זה לא עניינך.” השיב מרדכי. “בוא פשוט נתמקד במשימה, בסדר? מה אנחנו צריכים לעשות?”
“לא משהו מסובך. אנחנו צריכים לבדוק מי מכל האנשים שתפסנו באמת שייך לברית האש. תתחיל לשאול אותם שאלות, אם הם נשמעים לך כנים תשחרר אותם. אחרת, ישר אל הקרון. הנה, בוא אני אראה לך.”
גלעד סימן לאישה צעירה להתקרב אליו. היא הלכה אליו בעודה מתנשפת בכבדות.
“שם?” הוא שאל.
“הילה בן חיים.” ענתה האישה.
“מה עשית ב’משתה של נוגה?'”
“אני ע…עבדתי…” אמרה האישה והתחילה לרעוד.
מרדכי הביט בגלעד בתמיהה.
“מה הבעיה שלה?”
“אל תתייחס אליה.” אמר גלעד. “ככל הנראה אלה תסמיני גמילה מניישרף. או שהיא מנסה להעמיד פנים.”
“לא… לא… אני לא מעמיד-ד-דה…” הגיבה האישה. אני לא קיב-ב-בלתי את המנה שלי הבוק-קר. את-תם תקפת-ת-ת…”
היא השתעלה בצליל מחריד, ואז נפלה על ברכיה והתחילה להקיא.
“טוב, קשה לי להאמין שזו התחזות.” אמר גלעד ופרם את הקשר על ידיה. “משוחררת!”
האישה קמה, עדיין ממשיכה לרעוד, ואז התרחקה מהמקום בצליעה. מרדכי הביט בה ברחמים.
“תגיד, מה יקרה לבחורות האלה עכשיו?” הוא שאל את גלעד.
“הן כנראה ינסו להמשיך לעבוד בצורה עצמאית לתקופה. זה לא יימשך הרבה זמן. בסופו של דבר ‘ברית האש’ תופסים אותן ומעבירים אותן למקום אחר.” הוא ענה, ואז פנה לעבר השוטרים האחרים.
“אתם יכולים למצוא איזה צעיר שיבוא לנקות כאן?!” הוא צעק לעברם. “אני לא מתכוון לעמוד בסירחון הזה עוד הרבה.”
תוך זמן קצר הגיע צוער צעיר עם סמרטוט בידו, והחל לנקות את המדרכה. מסופק, גלעד פנה בחזרה אל מרדכי.
“בסדר, עכשיו תורך.”
מרדכי התבונן על קהל העצורים שלידו. מבין כל הקבוצה, היתה דמות שסקרנה אותו כמעט כמו הנערה עם העיניים המשונות. זאת היתה נערה נוספת עם שיער אדמוני שלבשה בגדים חושפניים. ממבנה גופה היא כנראה היתה בת שש-עשרה פחות או יותר, אך שריריה היו מפותחים בצורה משמעותית בהשוואה לנשים האחרות שתפסו.
“את שם, עם השיער האדום!” קרא מרדכי. “בואי לכאן!”
הנערה צעדה אליו באיטיות, בעודה מביטה לצדדים כאילו היא מחפשת אחר משהו.
“עיניים אלי!” קרא מרדכי. “עכשיו, מה השם שלך?”
“אני… אה… איילת…” היא ענתה בחוסר ביטחון.
“את לא חושבת ששכחת משהו?” שאל גלעד.
הנערה הביטה בו בבלבול.
“שם משפחה! מה עם שם המשפחה שלך?!”
“אה… אין לי?” היא חצי ענתה – חצי שאלה.
“מצחיק מאוד!” קרא גלעד וצעד לכיוונה. “כדאי שתתחילי לדבר אמת לפני שאנחנו נוציא אותה בכוח!”
“א-א-אבל אני אומרת את האמת!” הנערה התגוננה. “אני אף פעם לא שמעתי על שם המשפחה שלי! אף פעם לא הזכירו אותו אצלי בחווה!”
“תקשיבי לי ותקשיבי-” גלעד התחיל לצעוק, לפני שמרדכי עצר אותו.
“תן לי לטפל בזה.” הוא אמר. “בכל מקרה, איילת. מה את עשית ב’משתה של נוגה’?”
“לא יודעת, בעיקר התחבאתי והתפללתי שמישהו יוציא אותי משם?”
“תפסיקי כבר לענות בשאלות!!!” צעק גלעד ותפס את צווארון החולצה שלה. “אם לא תתחילי להתייחס לשאלות שלנו ברצינות אני אדאג שתירקבי בכלא עד יומך האחרון!”
הנערה התנשפה והביטה במרדכי בתחינה.
“מספיק עם זה!” אמר מרדכי לגלעד. “איילת, תביני שאנחנו מנסים לבוא לקראתך.”
“לא אנחנו לא!” הגיב גלעד.
מרדכי התעלם ממנו. “כל מה שאנחנו רוצים הוא להבין איך את מעורבת בעסק של ברית האש. את יכולה לספר לנו בכנות בלי להתחמק?”
הנערה הביטה בגלעד, והוא שחרר את אחיזתו.
“בסדר, אבל לא כשהוא נמצא.” היא החוותה אל גלעד. “אני לא מרגישה בנוח לידו.”
“באמת נראה לך שאני מתכוון לזוז בשבילך?” אמר גלעד בבוז, והביט במרדכי. “אנחנו מבזבזים על הבחורה הזאת יותר מדי זמן. בוא נעלה אותה על הקרון וזהו.”
מרדכי הביט בו, ואז שוב על הנערה. “אני חושב שזה הפתרון הכי טוב בשבילך. כנסי פנימה, וכשנגיע למפקדה אני אדאג לחקור אותך בלי הבחור כאן.”
“שמעת אותו!” קרא גלעד ואחז בידה. “קדימה! אין זמן!”
הנערה הביטה במרדכי מאוכזבת, ואז עלתה על הקרון.
***
“המרכז הסגול”, כך מסתבר, היה בית מרזח שהיה חבוי בלב שטח החלופה, ולא התאים בשום אופן לאופיו של הרובע המערבי. קירותיו אולי היו עשויים עץ כמו מרבית המבנים בסביבתו, אך הם הכילו חלונות העשויים שתי וערב של קורות, ועליהם צמחים מטפסים. בהחלט לא דבר שהתושב הממוצע של הרובע היה יכול לאפשר לעצמו לטפח.
כשאפרים צעד פנימה, הוא נדהם מעצם העובדה שעד עכשיו בכלל לא שמע על המקום הזה, אך לאחר מחשבה נוספת, הוא נזכר שזה היה המקום הראשון שבו קרצן חיפש אחרי סרעפת בלילה הראשון שלו – רק שאז המקום היה חשוך מדי בשביל שאפרים היה יכול לשים לב לפרטים.
“מה הקטע של המקום הזה?” שאל אפרים בזמן שהם תפסו שולחן.
“זה העסק הראשון שנהיה בבעלות של החלופה, וזה קרה לגמרי במקרה.” ענה קרצן.
“למה אתה מתכוון?” שאל אפרים.
“אמרנו לך מי עמד בראש החזית הצבאית לפני ר”ס, לא?” שאלה ציפורניים
“זה היה דוד של אבן, נכון?” השיב אפרים.
“כן.” ענתה ציפורניים . “אז כמה שנים אחרי שהחלופה קמה, אותו דוד קיבל את המקום בירושה. שמעתי שהם היו נפגשים כאן, לפני שהם עברו למחסן ההוא.”
“אבל זה לא הדבר הכי חשוב.” הוסיף קרצן. “מתישהו, מישהו מההנהגה החליט להשתמש במקום לגייס חברים נוספים, והם קבעו שחברים של החלופה יקבלו הנחה של חצי מחיר על כל האוכל והשתיה.”
“וזה עבד להם?” שאל אפרים
“אין לי מושג.” ענתה ציפורניים. “כל זה קרה הרבה לפני שאני או קרצן הצטרפנו, אבל מה שחשוב הוא שההנחה הזאת עדיין קיימת, ככה שהמקום הזה מלא באנשים של החלופה כמעט כל היום.”
“בעיקר חבר’ה מצוות ההברחות.” אמר קרצן. “בכל זאת, המשפחה של אבן מנהלת את המקום, אז אפשר לומר שיש לה קשרים שם אפילו יותר מכל השאר.”
“הבנתי.” אמר אפרים. “אז איך האוכל כאן?”
“די גרוע, האמת. אפילו בשביל הרובע המערבי.” אמר קרצן. “בדרך כלל באים לפה בגלל המחיר. מי שרוצה אוכל טוב כבר הולך אל ‘החתול האפור’.”
“עצה שלי,” אמרה ציפורניים. “תזמין רק מהיין. לפחות אותו הם לא מייצרים בעצמם.”
אפרים הנהן בנימוס, והביט סביבו.
רוב מוחלט של יושבי המקום היו חברים בחלופה, בהתאם למה שנאמר לו. כמו כן, רבים מאותם האנשים היו שייכים לצוות ההברחות, אותם אפרים זיהה, בעודו מקווה שהם לא יזהו אותו גם. בנוסף אליהם היו עוד הרבה חברים אחרים בארגון שאפרים לא זיהה, והניח שנמצאים באחת משתי החזיתות האחרות. להפתעתו הוא זיהה אפילו את תמר, שישבה מול אישה מבוגרת שככל הנראה היתה קרובת משפחה שלה.
“טוב, אני חושב שהבנתי.” אמר אפרים וחזר להביט בשותפיו. “אז מאיפה מתחילים?”
“ר”ס רצתה רשימה, לא?” אמר קרצן. “אז בשביל זה אנחנו צריכים דף וכלי כתיבה. בטוח שיש בדלפק כמה מאלה בשביל לנהל חשבונות. לך תבדוק אם נוכל לשאול כמה.”
“למה דווקא אני?” שאל אפרים.
“כי ככה. אחד מאיתנו צריך לשאול אותם. אז בחרתי בך.” הוא ענה באדישות. “קדימה, אין לנו את כל היום!”
“בסדר.” אמר אפרים בחמיצות, וקם ממושבו.
בעודו צועד לעבר הדלפק, אפרים חלף ליד השולחן שבו תמר ישבה, אבל נראה שהיא לא הבחינה בו. היא הייתה עסוקה בלדבר עם האישה שמולה, ואפרים קלט חלק מדבריה:
“מספיק עם התבוסנות הזאתי, אמא! מגיע לך יותר, וגם לי ולאריה. יגיע יום שכולנו נוכל לחיות בכבוד, תאמיני לי!”
אפרים המשיך לדפק, לידו עבדה אישה צעירה שהזכירה בפניה את אבן.
“מה אתה צריך?” היא שאלה אותו בחיוך.
הוא ביקש ממנה דפים וכלי כתיבה, ולהפתעתו הרבה המוזגת מסרה לו אותם מבלי להסס.
“אתם עושים עבודת קודש, אתם יודעים?” היא אמרה לאפרים. “הרובע לא היה אותו דבר בלעדיכם. קח, זה עלינו!”
נדהם, אפרים צעד בחזרה אל השולחן. הוא חלף שוב ליד תמר בזמן שהלך, אך הפעם היא זיהתה אותו.
“אפרים?” היא שאלה במבט מופתע. “מה אתה עושה פה?”
“אני יכול לשאול אותך את אותו הדבר.” הוא ענה. “את לא אמורה להיות בבית החרושת?”
“לא ממש.” היא ענתה. “לא היה כל כך מה לעשות במשרד, אז יצאתי לדבר עם אמא שלי. אני לא חושבת שסרעפת בכלל שם לב שהלכתי. אבל מה איתך? למה אתה לא בבית החרושת?”
“לא שמעת?” הגיב אפרים. “העבירו אותי תפקיד. אני עכשיו עושה משימות בחזית הצבאית.”
“באמת?” שאלה תמר. “בלי להעליב, אבל אתה לא ממש נראה כמו הטיפוס שלהם. אני מקווה שלפחות הפעם משלמים לך, נכון?”
אפרים הביט בה במבוכה. מהרגע בו הוא הועבר תפקיד הוא לרגע לא עצר לחשוב על השכר שלו.
“נראה לי?” הוא אמר.
“טוב, כדאי שתברר את זה מול ר”ס.” אמרה תמר. “בחזית הצבאית אתה אמור לקבל שתי לירות ליום עבודה, אבל התשלום מגיע רק בסוף החודש.”
“באמת?” שאל אפרים. “אז איך אני אמור להסתדר עד אז?”
“לא יודעת. איך הסתדרת עד עכשיו? ממה שאני זוכרת גם ככה לא היה לך הרבה.”
“אני הצלחתי להשיג טובות מ…כל מיני אנשים.” אמר אפרים והביט בעיניה, בתקווה למצוא שביב של הודאה בתוכן.
תמר הסיטה את מבטה בחדות לפני שאפרים הספיק לקרוא אותו.
“טוב, מקווה בשבילך שזה יספיק עד לסוף החודש. אם לא אכפת לך, אני רוצה קצת זמן לבד עם אמא שלי.”
אפרים הנהן והמשיך בדרכו. הוא תהה על המשפט האחרון של תמר, והאם היא עדיין תמשיך לשלם על השהות שלו בפונדק.
הוא חזר לשולחן עם שאר חברי הצוות שלו, והניח את הדפים.
“בסדר.” אמר אפרים וטבל את הקולמוס בקסת הדיו. “אפשר להתחיל. מי לדעתכם יכול לעשות את… הדבר ההוא?”
“מה עם צרעה?” שאל קרצן. “גם ככה היא לא עושה פה שום דבר.”
“אין מצב!” הגיבה ציפורניים. “אני מכירה את הבחורה הזאת כבר שנים, היא לא מסוגלת לפגוע בזבוב!”
“זה לא סותר!” ענה לה קרצן. “לא צריך לתקוף אף אחד בשביל המשימה הזאת.”
“בסדר.” אמרה ציפורניים. “אבל אם כותבים את צרעה, צריך להוסיף גם את שפירא.”
“למה?” שאל קרצן. “מה הוא כבר עשה שמחשיד אותך?”
“בכל פעם שאני מביטה בו הוא נראה כאילו הוא מסטול מכנפיים. זה לא מספיק?”
“את לא יכולה סתם להאשים אנשים כי הם לא באים לך בטוב!” אמר קרצן.
“היי! אתה זה שהתחלת!” השיבה ציפורניים.
“איך אני התחלתי? בסך הכל היה לי חשד סביר!”
“אופי של בן אדם זה לא חשד סביר!”
הוויכוח ביניהם נקטע באותו רגע, אחרי שאפרים דפק על השולחן.
“מספיק עם זה!” גער אפרים בשניהם. “אנחנו לא מתקדמים ככה לשום מקום!”
“יש לך הצעות יותר טובות?” שאל קרצן. “כמה אנשים בחלופה אתה בכלל מכיר?”
אפרים השתהה. הוא באמת הכיר מעט מאוד אנשים בארגון. קרצן וציפורניים הביטו בו באופן נוקב. הם ציפו לתשובה כלשהי. אפרים לא היה בטוח מה לומר, אבל הוא היה חייב לענות משהו, והוא ניסה לאלתר תשובה שתישמע סבירה.
“אני אולי לא מכיר הרבה אנשים, אבל אני לא חושב שזה משנה. יש לי רעיון אחר איך לצמצם את כמות החשודים. אנחנו רק צריכים לחשוב בהיגיון.” ענה אפרים.
“למה אתה מתכוון?” שאלה ציפורניים.
למה הוא באמת מתכוון? חייבות להיות תכונות כלשהן שמעלות את הסבירות של מישהו להיות חשוד. אפרים ניסה למצוא כמה, וחשב על כמה אפשרויות. הוא לא היה לגמרי בטוח עד כמה הן נכונות, אבל כרגע לא ממש היו להם כיוונים טובים יותר.
“דבר ראשון, אנחנו יודעים שהסוחרים התחילו להופיע לפני חודשיים בערך.” הוא אמר אחרי כמה רגעים, והחליש את קולו. “אם אנחנו מניחים שהבוגד עבד איתם מההתחלה, אז אומר שכל מי שהצטרף לחלופה בחודשיים האחרונים לא יכול להיות הבוגד.”
“נקודה טובה.” ענתה ציפורניים. “זה כבר מוריד לי כמה אנשים.”
“דבר שני.” הוסיף אפרים. “הבוגד מכיר מספיק טוב את ההתנהגות של החזית הצבאית כדי שיהיה לו מידע אמין למסור לצד השני. יש שתי דרכים להשיג את המידע הזה – להסתובב הרבה ברחבי הרובע, או לדבר עם כמות גדולה של אנשים. אפשר לפסול את כל מי שלא עושה אף אחד מהדברים האלה.”
“טוב, זה בטוח פוסל את שפירא.” אמר קרצן ופנה אל ציפורניים. “אני אמרתי לך.”
ציפורניים נחרה בבוז.
“כן. הבנתי. טוב, תמשיך אפרים. איזו סיבה טובה יש לך לפסול את צרעה?”
אפרים המשיך, וחשב יחד עם קרצן וציפורניים על דרכים נוספות לפסול חשודים. הדבר הזכיר לו במידה רבה את היום בו עזר לדימונה למצוא את מחסן אבק השריפה. על אף שהיה בספק בהתחלה, ככל שהם המשיכו אפרים צבר יותר ביטחון בהשערות שלו. היה נראה שחשיבה ביקורתית היתה נקודת חוזקה שלו – דבר שבו הוא לא הבחין מקודם. יכול להיות שזאת הדרך בה הוא יהיה מסוגל להביא לשינוי בעיר?
בסופו של דבר, הם החליטו על חמישה תנאים שהבוגד חייב לקיים:
ראשית, הבוגד חייב להיות בחלופה חודשיים לפחות, ועדיף שלושה.
שנית, לבוגד יש קשרים עם כמות נרחבת של אנשים בחזית הצבאית, או יכולת לשוטט ברובע ללא הפרעה.
שלישית, הבוגד מסוגל לקרוא ולכתוב, או שהוא בעל זיכרון מצוין.
רביעית, הבוגד נמצא ללא השגחה בשעות אחר הצהריים, כך שהוא יהיה מסוגל למסור את המידע בזמן.
חמישית, לבוגד יש יכולת טובה מאוד לשקר ולשמור על סודות.
באמצעות המידע הזה, הם עבדו בהמשך היום בשביל להרכיב רשימה מפורטת של חשודים מהחזית הצבאית. התהליך לקח זמן רב יותר מזה שאפרים ציפה, ונמשך גם לאורך הצהריים. אפרים ניסה להזמין ארוחה באותו זמן, וגילה לצערו שהאוכל במקום אכן התאים לביקורת שהוא שמע עליו.
“אתם חושבים שכדאי לנו לבקש עזרה משבע-עשרה?” שאלה ציפורניים בזמן שאפרים סיים לאכול.
“למה? איך הוא כבר יכול לעזור?” תהה אפרים.
“הוא אחד מהאנשים הכי חברותיים בחלופה. הוא מכיר כמעט כל אחד פה בחזית. הוא בטוח יידע יותר טוב מאיתנו מי עומד בתנאים.” היא ענתה.
“אם ככה אז אני מניח שכן.” אמר אפרים. “אבל נראה לי שקודם נצטרך את האישור של ר”ס, לא?”
“אנחנו לא חייבים לגלות לה.” הגיבה ציפורניים. “סמוך עליי, שבע-עשרה לעולם לא יספר אם נבקש ממנו. אני מכירה אותו כבר שנים, והוא מעולם לא גילה משהו שביקשתי ממנו לשמור בסוד.”
“רגע אחד…” עצר אותה אפרים. “מה את אמרת עכשיו?”
“יש בעיה כלשהי?”
“אם שבע-עשרה מכיר הרבה מאוד אנשים, והוא טוב בלשמור סודות… אז הוא כבר עומד בשניים מהתנאים שלנו, לא?” הוא העיר.
“האמת שיש לאפרים נקודה טובה.” הוסיף קרצן. “חוץ מזה, מהניסיון שלי יש לו זיכרון ממש טוב, והוא נמצא בארגון הרבה יותר משלושה חודשים…”
“מה לגבי שעות אחר הצהריים? האם יש מישהו שמשגיח עליו?” שאל אפרים.
“לא שאני יודעת…” ענתה ציפורנים במבט מוטרד. “אז… זה אומר שהוא אחד מהחשודים שלנו?”
“נראה שכן.” ענה קרצן בפנים כבדות. “תרשום גם אותו אפרים.”
אחרי אותה השיחה הם חזרו לעבוד עד לשעות הערב, אז הם סוף כל סוף סיימו את המלאכה. היתה להם רשימה של כשלושים שמות שהתאימו לדפוס עליו חשב אפרים, על אף שרבים מהם היו כאלה שקרצן וציפורניים לא הכירו טוב, והוסיפו רק ליתר ביטחון.
“זהו? סיימנו?” שאל קרצן בזמן שאפרים רשם את השם האחרון.
“נראה לי שכן.” ענתה ציפורניים. “אלא אם כן שכחנו מישהו.”
“מקווה מאוד שלא.” אמר קרצן. “אז חוזרים אל ר”ס?”
אפרים סיים לכתוב והביט בהם.
“אני לא בטוח שאני מוכן.”
“למה לא?” שאל קרצן. “אני חושב שעברנו על כל מי שבחזית הצבאית, נכון?”
“למה אנחנו בטוחים שהבוגד נמצא דווקא שם?” שאל אפרים.
“הוא צריך להכיר את הפעולות של החזית. אתה בעצמך אמרת את זה!” אמרה ציפורניים.
“זה לא אומר שרק מי שבחזית הצבאית יכול לדעת את זה.” השיב אפרים.
“זה לא נראה לי סביר כל כך.” אמר קרצן. “החבר’ה שבחזית העסקית לא יכולים להסתובב יותר מדי בחופשיות, וצוות ההברחות נמצא ימים שלמים מחוץ לעיר, אז איך בדיוק מישהו משם יכול לדווח לעורב?”
“אם אין לך חשוד מהצוותים האחרים לא כדאי לבזבז עליהם זמן.” אמרה ציפורניים. “יש מישהו כזה?”
אפרים הביט מסביבו על יושבי בית המרזח. חוץ משלושתם, כל מי שישב במקום כבר התחלף מהבוקר, למרות שעדיין רבים מהם היו מצוות ההברחות. אפרים כמעט עמד לומר להם שהוא מוכן לצאת, אבל אז הוא הבחין בזווית העין בפנים שהיו יותר מוכרות לו – זאת היתה מיכל, שישבה לבדה בפינה ושתתה מגביע יין.
“אם כבר הזכרת את העניין, אז כן. אני חושב שיש מישהי.” אפרים ענה.
***
הגשם שוב ירד על גג המפקדה, הפעם חזק בהרבה. הקרונות נעצרו על יד החפיר, וסוהר ניגש לפתוח את הדלתות. שורה של שוטרים עלו פנימה והחלו להוציא את האסירים.
“קדימה!” צעק הסוהר בעוד האסירים נגררו אל מעבר לחפיר. “קחו אותם לבית החדש!”
שוטרת אחת עלתה והוציאה מהקרון את הנערה האדמונית, שרעדה מקור בבגדיה הדקים. מרדכי עצר את השוטרת בכתף כאשר שתיהן ירדו.
“הנערה תחת טיפולי.” אמר מרדכי.
“סליחה?” היא שאלה אותו.
“אני צריך לחקור אותה לפני שאנחנו מחליטים על מאסר. תשאלי את גלעד, הוא היה שם איתי.”
“שיהיה. תהנה.” אמרה השוטרת ודחפה את הנערה לכיוונו.
“אל תדאגי, את בידיים טובות.” חייך מרדכי ואחז בזרועה. הנערה לא הביטה לכיוונו, אך היא צעדה בצייתנות אחריו לתוך המפקדה.
הוא הוביל אותה לחדר ללא חלונות, ובו שולחן עם שני כיסאות. מרדכי הושיב את הנערה בצד אחד, והתיישב בצד השני. לאחר מכן הוא סגר את הדלת והדליק נר שהיה במרכז השולחן.
הנערה הרימה באיטיות ובחוסר ביטחון את מבטה לעבר מרדכי.
“אמרת שקוראים לך איילת, נכון? הבטחת לדבר אם השוטר השני לא יהיה פה. קיבלת את מה ביקשת. אנחנו צריכים לוודא האם את משתפת פעולה עם ברית האש, או שאת חפה מפשע. בשביל זה אני צריך שתדברי. בבקשה, הבמה שלך.”
הנערה התאמצה לשמור על ראשה מורם. ידיה עדיין היו קשורות מאחורי גבה, כך שרק שרירי הצוואר שלה היו מסוגלים לתמוך בו. היא התנשפה בכבדות, ודמעות החלו להצטבר בעיניה, אך רוחה נשברה עוד לפני שהיא התחילה לדבר. ראשה נשמט, והיא פרצה בבכי תמרורים.
לא היה זה מחזה נעים לצפייה. הנערה יבבה והתייפחה, ובנוסף לדמעות זלגה על פניה גם נזלת מנחיריה. הבכי הלך ונמשך, והיה נראה שהוא לא מסתיים, עד שלא נותרו עוד דמעות בעיניה. אחר כך הנערה המשיכה בנשימה מקוטעת, ואז חזרה והרימה את ראשה. מרדכי נותר להביט בה, מבלי לומר מילה. אחרי שהביטה בו לרגע ממושך, סוף סוף החלה הנערה לדבר.
“אז… השם שלי הוא איילת, כמו שאמרת. אין לי שם משפחה, לפחות לא כזה שאני מכירה. לאמא שלי קראו בת-חן, אז אולי אתה יכול לקרוא לי איילת בת-בת-חן?”
מרדכי לא השיב, והמשיך להביט בה ברצינות.
“בכל מקרה. אני גדלתי בחווה בתחום השיפוט של יובלים. הייתי בת יחידה. ההורים שלי תמיד היו עובדים בשדה מזריחה עד שקיעה, ואני הייתי מנסה לעזור להם, למרות שהייתי די גרועה. בתקופת הקציר היינו הולכים ליובלים כדי למכור את היבול שצמח. ההורים שלי תמיד אמרו שזאת עיר של רשעים, אבל אני אף פעם לא הבנתי למה הם מתכוונים, לפחות עד הקיץ האחרון.”
“מה קרה בקיץ האחרון?” שאל מרדכי.
איילת התייפחה שוב.
“אני… אני לא ממש מבינה בעצמי מה קרה אז. אנחנו הלכנו למכור את היבול שלנו בשוק, כמו בכל שנה, אבל מסיבה כלשהי לא הרשו לאבא שלי להיכנס אל השוק שאנחנו נמצאים בו בדרך כלל. אנחנו הסתובבנו כמעט כל היום בתוך העיר כדי לחפש מקום למכור בו, ובסוף אנחנו הגענו לצד הצפוני של נהר הכורים. עד שהצלחנו למכור את היבול, כבר היה לילה, ואנחנו חיפשנו עם העגלה דרך לצאת חזרה לחווה. אני חושבת שכבר די הלכנו לאיבוד בנקודה הזאת, אבל אז… אז הגיעו האנשים באדום.
“הם הקיפו את העגלה שלנו מכל הכיוונים, ואחד מהם נעמד מולנו ואמר דברים ממש מגעילים על הגוף שלי. הם דרשו מההורים שלי שהם יתנו אותי להם כדי לעבור. ההורים שלי סירבו, אבל לאנשים באדום היו חרבות.”
איילת התחילה לבכות שוב. מרדכי הופתע מכך שעוד נותרו לה דמעות.
“הם רצחו את ההורים שלי, ואז הם חטפו אותי, ואת העגלה. ואז הם… הם…”
היא פרצה שוב בבכי, הפעם מלווה בשיעולים. מרדכי הצליח לשמוע אותה מדברת בשקט.
“אתה יודע…”
“אני… מבין.” אמר מרדכי בכבדות. “ומה קרה אז?”
“בבוקר שאחרי זה הם הלבישו אותי בבגדים האלה וזרקו אותי לרחוב. הם אמרו לי שאם לא אביא להם חמש לירות עד סוף היום הם יצליפו בי עד שאאבד הכרה, והם תמיד הביאו מישהו שישגיח עליי כדי שלא אברח. אני… עשיתי את מה שביקשו ממני. הם לא נתנו לי ברירה. ככה זה נמשך כמה שיתונים. לא תמיד הצלחתי להביא לקוחות, והם הענישו אותי במכות.
“כשמזג האוויר התחיל להתקרר הם העבירו אותי לפונדק הזה, כדי שלא אצטנן, ככה הם אמרו. שם אני הבנתי שלאנשים האלה באמת אין בושה. קודם כל השם – המשתה של נוגה. הם לקחו את אחת האלות הכי חשובות בעולם הזה והפכו אותה לזונה. אבל זה לא היה הכל. הבעלים של המקום היה שם לי ביד איזו אבן אדומה בכל בוקר, והוא לא היה עוזב עד שהוא ראה אותי בולעת אותה. הוא אמר שהיא תעשה אותי לעובדת טובה יותר, אבל אחת הנשים שם הזהירה אותי שאם אבלע את האבן אני אאבד את חופש הרצון שלי, אז אני תמיד הייתי מעמידה פנים, ואז יורקת כשהוא לא היה מסתכל.
“בשאר הזמן… אני חושבת שאתה כבר יכול לדמיין מה קרה. אני הייתי מתפללת כל לילה לאלים שיוציאו אותי משם, ואז אתם הגעתם.”
איילת הביטה במרדכי בעיניים אדומות.
“זה מספיק בשבילך? אתה יכול לשחרר אותי עכשיו?”
מרדכי הרהר בסיפור העגום ששמע. אחרי שהוא העלה את איילת על הקרון גלעד הזהיר אותו שהיא תנסה להמציא סיפור שכזה בזמן שהם עובדים. מהסיבה הזאת מרדכי החליט לשאול את כל מי שיצא לו לחקור לגבי הנערה. התשובות שקיבל אז התאימו למה ששמע הרגע, ולכן היה לו קשה להאמין שהיא משקרת. הוא חייך לעברה.
“יש לך מזל, איילת. הגרסה שנתת לי היתה די דומה למה ששמעתי מאנשים אחרים. מבחינתי את חופשיה ללכת.”
הוא קם ממושבו ופרם את הקשרים שעל ידיה. הוא צעד לאחור בציפייה שהנערה תזנק ממקומה ותצא מהחדר, אך איילת נשארה לשבת במקומה.
“יש בעיה כלשהי?” שאל מרדכי.
“כן, אדוני השוטר.” ענתה איילת. “כמו שאמרתי לך, אני בת יחידה למשפחת איכרים, ואני די גרועה בעבודה בחווה. אני לא אוכל להחזיק את החווה הזאת בעצמי, ואני לא מכירה אף אדם שיהיה מוכן לעזור לי. אני גם לא מכירה בכלל את העיר הזאת, אני לא יודעת לקרוא, ואין עליי בכלל כסף. אני פשוט פוחדת לצאת החוצה. אני לא מרגישה שיש מקום שאני יכולה להסתדר בו.”
מרדכי הביט בנערה, והתמלא ברחמים. רעיון מטופש במיוחד עלה בראשו, רעיון מהסוג שהיה דוחה על הסף רק בתחילת החודש, אבל כעת הוא היה קצת יותר פתוח אליו. הוא חזר להתיישב מול הנערה.
“תשמעי, אני חושב שיש לי פתרון בשבילך, למרות שאני לא יודע עד כמה תסכימי לו. יש חדר שינה פנוי בדירה שאני גר בה. אולי את תרצי להישאר לישון שם כמה ימים? אני בטוח שהשותפים שלי ישמחו לעזור לך לעמוד על הרגליים.”
איילת נשענה לאחור על הכיסא בתדהמה.
“אתה… באמת מוכן לעשות את זה?”
מרדכי הנהן, ובתגובה איילת חייכה בפעם הראשונה מאז שנתקל בה. החיוך הזה היה מספיק בשביל מרדכי כדי להבין שהוא עושה את המעשה הנכון.